ללא דגלים לבנים – דאמיון לי / תרגום Smiley

ללא דגלים לבנים – דאמיון לי / תרגום Smiley

ללא דגלים לבנים

דאמיון לי
יולי 3, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/damion-lee-no-white-flags

זה היה יום שני, ה-12 למרץ, 2018. הייתי במלון בדאלאס, שוכב על המיטה כאשר הטלפון שלי צלצל בדיוק ב-8:23 בבוקר. הסוכן שלי היה על הקו, צורח לפני שבכלל יכולתי לומר שלום.

"דאמיון, תתעורר בנאדם! אני צריך שתגיע לאטלנטה, בחור! קיבלת את ה-10 ימים שלך! הם מארגנים את הטיסה עבורך ממש עכשיו!"

ואז הוא פשוט ניתק. אבל זה לא שינה הרבה. זה כל מה שהוא היה צריך לומר. הוא ידע שאני חיכיתי לשיחה הזו בדיוק במשך כמעט שנתיים.

ממש מיד, רציתי להתקשר לכל אחד מחברי משפחתי ורציתי להודות להם על השנתיים שבהן תמכו בי והאמינו בי כאשר אמרתי להם שזאת רק ההתחלה. רציתי להתקשר לסיידל, הארוסה שלי, ורק רציתי לקחת איזו דקה כדי לחשוב על הדברים שעברתי על מגרש הכדורסל – הפציעות והנסיבות הבלתי מחויבות איתן התמודדתי – זה עיצב אותי ממש בחיים שמחוץ למגרש.

ואז הטלפון שוב צילצל. הסוכן שלח לי תמונת מסך של לוח הזמנים של הטיסה. הייתי חייב להיות באטלנטה עד שש בערב של אותו היום.

היה לי משחק ביום שלמחרת. אצטרך לעבור על ההשתקפות של חיי בנסיעה לשדה התעופה.

27 בנובמבר, 2013 – שנתי השלישית בדרקסל. שיחקנו מול אריזונה במדיסון סקוור גארדן. והיינו פשוט בית ספר קטן בחטיבה בינונית שמשחק מול הקבוצה המדורגת מספר 1 במדינה באותו הזמן. כל הקבוצה התרגשה לפני כדור הביניים. וזה היה חתיכת משחק – הובלנו עד 10 דקות לסיום.

עשיתי מהלך לסל כאשר הרגשתי שמשהו נקרע בברך ימין שלי.

הייתי צריך לעבור ניתוח לשחזור ה-ACL שלי. זאת הייתה הפעם הראשונה שאי פעם עברתי ניתוח, והפעם הראשונה שנפצעתי בפציעה מסיימת עונה. במהלך כל התהליך, תמיד היה את החוסר ודאות הזה. האם אהיה מסוגל לחזור להיות אותו השחקן שהייתי? הספקות היו שומרות אותי ער בלילה. במשך חודשים בלתי אפשרי היה לומר זאת. פשוט הייתי מוכרח להיות סבלני.


21 בפברואר, 2015 – שחקן מחליף בשנה השלישית בדרקסל. שיחקנו מול נורת'איסטרן. נשארו כמה משחקים עד לטורניר האזורי. קצת אחרי מחצית המשחק הלכתי לסל ומישהו חבט בגב היד שלי כאשר עליתי לזריקה.

סיימתי כאשר אני קולע 30 נקודות, אבל לא יכולתי לחשוב על היד שלי. הכאב פשוט לא עבר. איש צוות האימון החליט שהוא רוצה לעשות צילום רנטגן.

התגלה כי שברתי את ידי הזורקת, ואני צריך עוד ניתוח. מעולם לא הטלתי ספק באמונה שלי באלוהים, הבנתי שיש לו איזה משהו גדול עבורי אי שם. ולאחר שחזרתי שמפציעת ה-ACL, ידעתי שאני אהיה מסוגל לחזור ולהתאושש בחזרה.

שוב, זה פשוט הולך לקחת קצת זמן.


5 בפברואר, 2016 – עברתי ללואיסוויל לשנתי האחרונה בכדורסל המכללות. לשחק מול 22,000 איש בכל משחק ביתי היה בהחלט חוויה מדהימה. מלבד הניצחונות, המטרה העיקרית שלי הייתה להישאר בריא במשך העונה כולה ולשחק בטורניר ה-NCAA. ועד ה-5 בפברואר, הכל היה נראה שזה מסתדר. ניצחנו את המדורגת מספר 1, UNC, כמה ימים קודם לכן – ניצחון גדול עבורנו, וכולם ציפו לדירוג טוב כאשר פנינו לטורניר.

ואז ב-5 לפברואר, האוניברסיטה החליטה שהכי טוב זה להטיל איסור עצמי על משחק לאחר סיום העונה. ללא מחשבה. ללא בדיקה. ללא ניתוח. פשוט ככה, החלום שלי לשחק בטורניר מת.

והפעם לא נשארו עוד הזדמנויות.

Damion Lee NBA Draft Scouting Report and Video Breakdown

ב-23 לדצמבר, 2016 – לאחר שלא נבחרתי בדראפט, הלכתי למחנה האימונים של בוסטון סלטיקס וחתמתי עם קבוצת הדי-ליג שלהם, המארין רד קלאוס.

כל בנאדם בדי-ליג נמצא שם מאותה הסיבה בדיוק. כולם רודפים אחר החלום להצליח להגיע ל-NBA. זה אינטנסיבי, מקום רצחני לשחק. אבל אהבתי את המאמץ. עבדתי בכל יום, ואני חושב שהצגתי זאת על המגרש. שיחקתי את הכדורסל הטוב ביותר שלי בתחילת דצמבר, ואז:

קרע.

זה קרה יומיים לפני הכריסטמס. שבוע לפני שחוזה ה-10 ימים מתחיל ב-NBA. בשנייה האחרונה של המחצית, קרעתי את ה-ACL השמאלי שלי.

הייתי גמור. שוב.

הפעם, ידעתי את כל מה שעלי לעשות. הכרתי כל פרט באתגר המנטלי, הכאב הפיזי, הקביים, הטיפול – הכל היה שוב מאותו האתגר כפי שהיה לפני שלוש שנים. זה לא אומר שהפעם זה היה קל יותר מלפני, אבל לפחות ידעתי שאני יותר מוכן לקראת זה. ידעתי שאלוהים בוחן את אמונתי, ואם זה משהו שאני ממש רוצה, אני צריך להוכיח זאת. נוטים לגלות מי באמת נמצא שם עבורכם כאשר עוברים זמנים קשים. המשפחה שלי הייתה לחלוטין תומכת במהלך תקופת הזמן הזו, וככה גם סיידל ומשפחתה.

שחקנים אחרים שרק לפני מספר שבועות שיחקתי נגדם התחילו לחתום ולקבל את ההזדמנויות שלהם שהצטרפו לקבוצות NBA, בזמן שאני ישבתי בבית, עובד קשה ככל האפשר כדי להחלים ולחזור חזרה למגרש.

עדיין האמנתי שההזדמנות שלי תגיע. אמרתי לעצמי שכל מה שאני צריך לעשות זה לא לוותר.

ברגע שהחלמתי לגמרי, שיחקתי את העונה שלאחר מכן בסנטה קרוז, מוכן להוכיח את עצמי מהתחלה, כל משחק בתורו.

משחק כדורסל וממתין שהטלפון יצלצל.

לפני שעליתי למטוס לאטלנטה, התקשרתי לאמא שלי. היא אחות, והייתה צריכה לענות לשיחה במסדרון, כשהיא חושבת שאני עובר איזשהו אירוע חירום.

להקשיב לאמי בוכה באותו היום, לאחר שאמרתי לה שקיבלתי חוזה עם ההוקס והיא הבינה שהחלום שלי לשחק ב-NBA הולך להתגשם – זה היה משהו מיוחד. זאת ממש הרגשה חזקה של הקלה לאחר שנים רבות של חוסר ודאות.

לאחר אמי, התקשרתי לסיידל, והיא התלהבה עבורי, מוכנה שאני אצא לקראת המסע החדש שלי, ומסתכלת מתי היא תוכל לקחת חופשה מהעבודה כדי לבוא למשחק. גם אמי וגם סיידל תמיד האמינו ביכולתי, והן תמיד אמרו לי שזה רק עניין של עבודה קשה ותזמון מושלם. והן צדקו.

העניין הוא, שלא יכולתי לחשוב על זה לזמן ממושך, בגלל שעדיין הייתי לקראת משחקי הראשון ב-NBA ביום שלמחרת.


13 למרץ, 2018 – נחתי באטלנטה בסביבות 6 בערב שלפני, והייתי צריך להתעורר בסביבות שבע ביום שלמחרת כדי ללכת לאולם, לחתום באופן רשמי על החוזה, ואז להתכונן לצפייה בסרטון הכנה עם המאמנים כדי לעבור על כמה מהמהלכים ולעשות אימון זריקות עם הקבוצה.

לא יכולתי לקחת את המנוחה שלי לפני המשחק, הרצתי כל כך הרבה תרחישים בראשי של מה שהולך לקרות. המשכתי להזכיר לעצמי שזה רק כדורסל, וכל מה שאני צריך לעשות זה לצאת למגרש ולשחק חזק. כל דבר אחר יקרה מעצמו.

שהתקרב זמן המשחק, ישבתי בתא ההלבשה ופשוט חיכיתי. ההמנון הלאומי, חמישיות, כדור הביניים. הרבע הראשון עובר, ואני מחכה על הספסל, מעודד את חברי קבוצתי, וממשיך להתמקד בתכנית המשחק שלנו.

המאמן באד קרא בשמי בפעם הראשונה ברבע השני. סוף סוף נכנסתי למשחק ה-NBA הראשון שלי. והייתי בריא. מהר ככל שדרכתי בתוך המגרש כל העצבים שלי נעלמו. הגעתי, ואני הולך להנות מכל שנייה של זה.

זה נחמד להסתכל אחורה ולהיזכר בדברים קטנים – הרגעים הללו, גם הטובים וגם הרעים, שעושים את החיים כמו שהם – אבל אני לא מנסה להיאחז יותר מדי בעבר. הייתה לי ההזדמנות לשחק בחמש עשרה משחקים עבור אטלנטה בעונה שעברה. ברור שתמיד אזכור את הפעם הראשונה שנכנסתי למשחק, הנקודות הראשונות, הפעם הראשונה שאמא שלי וסיידל זכו לראות אותי משחק, הניצחון הראשון שלי. אבל אני בנאדם שלא הולך להסתפק רק בחמש עשרה משחקים. בסופו של דבר, הרגעים הללו הם רק זיכרונות של מה שזה לקח כדי להגיע לכאן ולמה זה חשוב להמשיך קדימה.

העונה הסתיימה עם הודעה טובה, היו לנו כמה ניצחונות טובים ואטלנטה החתימה אותי על חוזה עד לסיום העונה. לא הייתי משנה זאת לעולם. אני אסיר תודה שהם האמינו בי ונתנו לי את ההזדמנות. זה מצחיק איך אנחנו מסתכלים לאחור על חיינו וחושבים מה הפך אותנו למה שאנחנו. היכולת להתאושש מהר, להמשיך גם בזמנים הקשים, ולהאמין בעצמנו. אמי תמיד אמרה לי, מאז שהייתי ילד קטן, "לאלוהים יש תוכנית עבורך, יש לו תוכנית לגבי החיים שלך".

יש לי חתונה שמגיעה בקרוב. עונת כדורסל חדשה במרחק של כמה חודשים. אני יודע שיש הרבה עבודה שצריכה להיעשות. ואני נרגש. זה לא היה בדיוק מה שתכננתי, אבל זה עבד עד עכשיו. אני רק רוצה לשחק כדורסל עכשיו. אני רוצה לפתוח את העונה הבאה בסגל של קבוצת NBA ואני רוצה לנצח משחקים.

אבל עכשיו אני פשוט רוצה לשחק כדורסל.

הסיפור שלי צריך לתת השראה. אני רוצה שכל מי שקורא זאת יבין שלא רק קשור רק בהתחלה – על כיצד הדברים מתרחשים בהתחלה. המסע, הדרך, זה מה שהכי חשוב. אפשר לעבור את כל המצבים והמצוקות בחיים. המלחמה אף פעם לא נגמרת, אבל לחיות את הסיפור לשכם, להתגבר על מכשולים, זה מה שיקבע כיצד המלחמות שלכם יסתיימו. תשארו נאמנים לעצמכם ולאלו שמסביבכם, תאמינו בעצמכם וביכולות שלכם.

פשוט תזכרו:

יד שבורה אחת.

איסור על משחק וסיום עונה.

שני קרעים ב-ACL.

שנתיים בג'י-ליג.

ועדיין רק צריך שיחת טלפון אחת.

אני מבטיח שזאת רק ההתחלה עבורי. להישאר אמיתי. ללא דגלים לבנים. אלו הם הניצחונות הקטנים שינצחו את המלחמה.

לפוסט הזה יש 11 תגובות

  1. לא יזיק לציין שהארוסה היקרה סיידל שעכשיו כבר אשתו היא סיידל קרי. לא סתם כנראה הוא מצא חוזה טו-ווי במפרץ.

  2. סיפור מעניין ותרגום מצויין, תודה רבה.
    ורק שאלה אחת יש לבור ועם הספר שכמוני: מה זה בדיוק איסור עצמי על משחק? (כמו בשורה "ואז ב-5 לפברואר, האוניברסיטה החליטה שהכי טוב זה להטיל איסור עצמי על משחק לאחר סיום העונה")

    1. האוניברסיטה הרחיקה את עצמה מהטורניר בעקבות פרשת גיוס שחקנים שבדיוק התפוצצה (זו שבעקבותיה פיטינו הגיע ליוון).

  3. לקרוע את ה-ACL פעמיים, פעם בברך הימנית ואז בשמאלית? לא יאומן ממש. זה לא קרה להרבה שחקנים. הסכויים לכל זעירים ממש.
    והוא התגבר וזכה לשחק במשחקי NBA?
    לא יאומן, וכבוד לרפואה!
    תודה סמיילי על ספור מאלף.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט