מתחת לסכין: חשיפת המשבר של הכדורסל בגילאים הצעירים באמריקה – בקסטר הולמס / תרגום Smiley

מתחת לסכין: חשיפת המשבר של הכדורסל בגילאים הצעירים באמריקה – בקסטר הולמס / תרגום Smiley

מתחת לסכין: חשיפת המשבר של הכדורסל בגילאים הצעירים באמריקה

בקסטר הולמס / ESPN
יולי 12, 2019
מאמר מקורי:
https://www.espn.com/nba/story/_/id/27148543/under-knife-exposing-america-youth-basketball-crisis

כדור אנרגיה בן 3 העונה לשם נוח מקפץ באזור של אירוע מוזיקה חיה במרחק בלוק אחד מהחוף של סנטה ברברה. הוא מוקף בתריסר פרוספקטים מהתיכונים מכל רחבי ארה"ב, כולם כאן ב-P3 Applied Sports Science, מעבדת ביצועים המעריכה את הביומכניקה של מאות מהספורטאים הכי טובים בעולם, כולל 350 שחקני NBA במהלך 11 השנים האחרונות.

זהו הבוקר הראשון של יום שבת במאי 2017, ונוח כאן עם אחיו הבוגר, זאיון, המפחד שיום אחד נוח יהיה טוב ממנו, בגלל שנוח התחיל לשחק כדורסל בגיל 2 וזאיון התחיל רק בגיל 4.

עד כה, עם זאת, זאיון וויליאמסון, בן 16, ובעוד חודש הוא יופיע על  שער המגזין Slam, המצהיר כי הפורוורד בגובה 2.01 הוא אקספלוסיבי כמו ראסל ווסטברוק ויכול להטביע כמו לברון ג'יימס.

ב-P3, שחקני כדורסל בדרך כלל מצויידים בחליפה עם 22 נקודות מדידה, כל אחת בקוטר של 12.7 מילימטר וממוקמת במיוחד במקומות אנטומיים, מהרגל שלהם וכל הדרך במעלה גבם. לאחר חימום, הם מודדים סדרה של בדיקות על תנועות לאורך ולרוחב על גבי שתי פלטות כוח המותקנות על הרצפה מתחתיהם, אשר מתעדות את תגובת הקרקע לכוח המופעל עליה. מהצד צופות 10 מצלמות תלת-מימד, במספר זוויות, מקליטות יותר מ-5,000 נקודות של נתונים, כולל תנועות של מפרקים משותפים ומידע קינטי וקינמטי. ההערכה הזו לוקחת 15 דקות. חצי שעה מאוחר יותר, מודל ביומכני מפורט ביותר של המערכת השלדית של כל אתלט מופק.

היום, צוות P3 משתוקק להעריך את זאיון, בהינתן האתלטיות הבלתי רגילה שלו והדאנקים הלועגים לכוח המשיכה שכבר הפכו אותו לסנסציה ויראלית בינלאומית. אבל במקום לערוך מבחנים כאלה, זאיון מבלה את ביקורו הראשון ב-P3 בהתמקדות בהתאוששות מעוד עונה ארוכה של כדורסל מועדונים, דאגת הוריו, גובה את שלה.

ההורים האלה, לי אנדרסון ושרונדה סמפסון, עומדים קרוב בזמן שרגליו של זאיון עטופות בשרוולי נורמטק [Normatec]. כאשר השרוולים מתמלאים באוויר, לוחצים את השרירים כדי לשפר את זרימת הדם, לי ושרונדה נזכרים בהתנסות שלהם כספורטאים. לי שיחק כדורסל מכללות בקלמזון, שרונדה הייתה אצנית במכללת ליווינגסטון בסליסבורי, צפון קרוליינה. כאשר הם היו ילדים, לפני עשרות שנים, ספורטאים עסקו במספר ענפי ספורט ולקחו חופשה בקיץ.

זאיון, בכל מקרה, התחיל לשחק כדורסל בקבוצות ילדים כשהוא בן 5, מתחרה מול ילדים שגילם כפול, ומאז הוא נמצא בסבב ומשחק בחופשות. בימים אלו, עונת בית הספר שלו מתחילה באוקטובר, ואז הוא מתגלגל לכדורסל לגילאים צעירים הנערך בקיץ. "זה כל מה שהוא עושה", שרונדה אומרת, כאשר היא צופה בבנה. "אין לו זמן לשום דבר אחר".

במהלך הקיצים, הוא משחק ארבעה משחקים בסוף שבוע, אולי לפעמים חמש או שש, ואז מתאמן שעות בכל יום במהלך השבוע. לפני שהם שמו לב, ימי שישי היו מגיעים והוא היה נעלם לעוד טורניר. אם כי, לאחרונה, זאיון החל להרגיש את הנטל. לאחר שנסע מלאס וגאס לביתם בדרום קרוליינה, ואז חזרה לחוף המערבי למספר אירועים, משחקים ואימונים, כאבים ועייפות החלו לחלחל פנימה. שחקן השנה השלישית בתיכון אומר שהוא הרגיש תשוש במיוחד לאחר האירוע האחרון של אדידס בקליפורניה, כאשר התכווצויות ועוויתויות בשרירים תקפו את שתי רגליו למשך שעה, דבר שקרה לו פעם ראשונה.

לפני שנים, שרונדה כנראה הייתה אומרת לבנה לספוג את זה. אבל כאשר פרופיל הכדורסל של זאיון פורח (הוא השיג ממוצע של 36.8 נקודות ו-13 ריבאונדים לעונה בשנתו השלישית בזמן שהוא מוביל את התיכון שלו לאליפות המדינה בפעם השנייה ברציפות), וכאשר היא ולי הפכו להיות מותשים רק מלנסוע למשחקיו ("ידענו שאם אנחנו לא מופיעים, הוא גם לא נותן הופעה טובה", היא אומרת), היא מקשיבה בקשב רב. שרונדה תואר בבריאות וחינוך גופני, אבל היא גם לומדת קינסיולוגיה – המדע של תנועת הגוף. היום, אם זאיון אומר שהוא עייף, היא מבקשת ממנו לקחת הפסקה.

כרגע, זאיון עדיין עם השרוולים לרגליו, מתאושש מחבלה בעצם ממנה הוא סובל כבר חודש במהלך משחק AAU בארקנסס. זה היה לילה לח, והפרקט היה רטוב, ככה שזאיון המשיך להחליק, פוגע עם ברכו בפרקט. הוא התעורר ביום שלמחרת כדי לגלות שהיא נפוחה. שבועיים מנוחה הייתה האבחנה, אבל הרגע ההוא, שרונדה אומרת, סיפק תובנה: זאיון בן 16, היא חשבה לעצמה. יש לו הרבה יותר כדורסל בצד השני, עוד לפניו.

זאיון אומר שהוא מבין זאת – בערך. "זה הולך להיות הדבר שממנו תרוויח, הגוף שלך – אז אנחנו חייבים להתחיל לדאוג לגביו", הוריו אמרו לו. הם הצביעו לעבר ה-NBA, שם הוא עתיד לשחק לפחות לאורך עשור, ואיך העונות האחרונות קיבלו טעם מר עקב מנוחה ושחקנים היושבים בחוץ. "הם נחים", הוריו אמרו. "אתה גם צריך לנוח". אבל החצי השני של זאיון רוצה לשחק.

אבל אז, כאשר זאיון מסביר על התשוקה שלו לשחק יותר, לי מתערב.

"אבל אנחנו לא הולכים לתת לו לעשות את זה כאשר הוא פצוע", לי אומר. "אנחנו לא הולכים לתת לו לעשות את זה … כהורים אנחנו למעשה הולכים לתת לו לדעת, היי, אתה מפסיק עם זה עד שהמצב שלך משתפר".

מאוד מוקדם, הוריו של זאיון הרגישו את המשיכה של מעגל הצעירים, כאשר נוכחות נדרשת והחמצה משמעותה פגיעה בעתיד של המשחק. אבל כאשר זאיון התבגר, הוריו מילאו יותר ויותר בקשות עבורו להשתתף בטורנירים ואירועים. אז מוקדם יותר השנה, הם החליטו להגביל אותו לארבעה בקיץ.

כאן, במעבדת ההיי-טק למדע ספורט, שרונדה מסתכלת על בנה – על כל ההבטחה המונחת לפניו. כיצד היא יכולה להעביר את המסר? "אתה בן 16", שרונדה אומרת לו. "תוך 10 שנים, אתה תהיה בן 26. אתה לא רוצה להישחק עד הזמן שתגיע לגיל 26".

Image may contain: 1 person, playing a sport, basketball court and shoes

המנתח האורטופדי רוכן מעל ברך ימין, שני חתכים קטנים כבר בכל צד. עכשיו מגיע עוד אחד, בדיוק מאחורי ומתחת לברך – שם הוא ימשוך החוצה גיד מבריק שנראה כמו שרוך נעליים טרי טבול בשמנת: ההמסטרינג. ישנם ארבעה גידים לבחור מהם, והם יגדלו חזרה תוך תשעה חודשים, אבל המנתח זקוק רק לשניים. הם ישמשו לעזור להחליף את הרצועה הקדמית אשר קרועה בברך – פציעה שהתרחשה על מגרש הפוטבול כאשר בעל הגוף, במהלך משחק עם חברים, שתל את רגלו הימנית והתמוטט.

בחור בהכשרה וטכנאי ניתוחים עומד ליד ד"ר ניראב פנדיה כאשר הוא מכוון בזהירות את האזמל ומתמרן בארתרוסקופיה – צינור קטנטן עם מצלמה בסופו – בתוך הברך, שולח בחזרה תמונה לתוך שני מסכי מוניטור שטוחים ליד. ידו בת ה-39 נעה ביעילות ובטחון של מישהו שכבר ביצע זאת 600 פעמים לפני (אשר כך הוא עשה). הצפצוף היציב של של קצב הלב הבוקע מהמוניטור ממלא את חדר הניתוחים. מאוורר מזמזם בזמן שחזהו של המטופל עולה ויורד. בחוץ, שמיים אפורים יורקים גשם של חורף מאוחר באחר צהריים של יום שלישי בוולנוט קריק, בערך 20 מייל מאוקלנד.

בעיקרון, הליך של בנייה מחדש של ACL קרוע יקח 60 דקות למבוגר, אבל זה אורך יותר זמן בגלל שטכנאי הרנטגן רוכן לעבר המכשיר לאחר כל תמרון ובגלל שכל צילום רנטגן יש לבדוק בקפדנות כי הפלטות שעדיין גדלות בסמוך, שעדיין לא נסגרו, לא נפגעות. זמן נוסף נלקח גם כדי לוודא כי המיניסקוס, המהווה את ריפוד הברך להגנה, מתוקן מחדש כדי למנוע דלקת פרקים מוקדמת. השלבים האלה לא יהיו חלק בהליך של בוגר שהפסיק לגדול, אבל הפעם לא מדובר באדם בוגר.

זהו ילד בן 9.

לפני שנים, כילד בן 10 שגדל בשיקגו, ד"ר פנדייה תכנן ללכת בעקבות אביו, רופא משפחה, לתוך תחום הרפואה – במקרה שלו, במיוחד להפוך לרופא הקבוצה של השיקגו בולס. במהלך הכשרתו בפילדלפיה, פנדייה החליט שהוא רוצה לטפל בילדים. ולפני שבע שנים, הוא עבר לאחד הסניפים של וולנוט קריק בבית החולים לילדים UCSF Benioff, המטפל בחולים עד גיל 25. אבל יום אחד, בערך לפני חמש שנים, הגיע פציינט חדש: ילד בן 8, שחקן כדורסל מקומי שקרע את ה-ACL שלו.

"זה היה ילד שבעיקרון שיחק במשך ארבע או חמש שעות בשבוע", פנדייה נזכר. "הוא ערך תרגילים כל הזמן, והוא שיחק ונחת לא נכון". ה-ACL שלו התפקע. פנדייה לא יכול היה להאמין שפציעה שכזו יכולה לקרות למישהו כה צעיר.

בשנים שלאחר מכן, פנדייה אומר, יותר ילדים בגיל הזה החלו להגיע, וחדר הניתוח התמלא במתמחים כירורגיים שבאו לצפות בגלל שהם אף פעם לא ראו פציעות כאלו אצל ילדים. אבל, עד מהרה, זה הפך להיות כה נפוץ שההלם נעלם – ניתוח ACL עבור ילד בן 8 כבר לא גורם להרמת גבות, ולא גם הזרם העקבי של הפציינטים הכה צעירים שכבר לא נראה בלתי רגיל. לפני חמש שנים, פנדייה מעריך שהוא לבד ראה בערך 1,500 פציעות ספורט אצל ילדים וביצע אולי 150 ניתוחים – רצועות, סחוס, פציעות כתף – בשנה אחת. המספרים האלה "נסקו", הוא אומר, ושנה שעברה עמדו על 6,000 ו-400, בהתאמה. יותר מחצי מהניתוחים שלו עכשיו הם של ילדים מתחת לגיל 14.

לעתים קרובות, פנדייה אומר, הוא יודע בדיוק מה הוא ימצא לפני שהוא בכלל מתחיל לחתוך, לפני מה אורתרוסקופ חושף מתחת לפני השטח. הוא יכול לסובב את הברך בידיו, והיא אולי תרגיש משוחררת, כמו אוסף של חלקים משוחררים. הוא יודע שהוא יראה סחוס שאמור להיראות לבן כמו דף נייר אבל הוא בצבע אפור – לא חלק, אלא מחוספס – לא חזק ויציב, אלא רך וספוגי. הוא יודע שהוא יראה את ה-ACL וזה לא יראה שלם, כמו שרוך נעליים חדש, אלא שחוק, כאילו עבר תחת מטחנת בשר.

במהלך ההליכים, פנדייה מתמקד בכל צעד, מכיר איפה אפשר ליפול – נמנע מלפגוע בעצבים או בכלי הדם, להיות מדויק בקדיחה לתוך העצם כדי ליצור חור קטן שדרכו ישחיל את הגיד החדש. בנסיעה בת ה-15 דקות מביתו באוקלנד לקליניקה, הוא מכין את עצמו מנטלית. כיצד הילד יגיב? כיצד הוריו יגיבו? האם כל צד יקשיב? האם הם יקחו את השיקום בצורה רצינית? האם הם יעשו את הצעדים הדרושים ויתמידו בהם?

לפעמים, הוא יראה ילדים שלא פצועים אבל נמצאים בכאב, חודש אחרי חודש. "תראה, אתה פשוט צריך להפסיק", פנדייה יאמר להוריו, "אם אתה משחק כדורסל במשך 40 שעות בשבוע, אתה הולך להיפצע".

שוב ושוב, השאלה הראשונה שההורים שואלים היא לא על מצבו הבריאותי של הילד, אלא פשוט יותר, "מתי הילד יכול לצאת לשם שוב?" פנדייה יסביר את הסיכונים הפוטנציאלים של הניתוח, כולל סיכונים של זיהום או פציעה מחדש. הוא יראה להם תמונה כיצד נראית ברך בריאה עבור מישהו בגיל של ילדיהם – ואז יראה להם כיצד נראית הברך של ילדיהם עכשיו: באופן קבוע מגיעה למצב שהיא נראית כמו מישהו מבוגר בשלושה עשורים ממה שהיא אמורה להיראות.

אבל לעתים תכופות, הוא אומר, הפעם היחידה שההורים ממש נראים בהלם זה כאשר מבשרים להם כמה זמן על הילד לשבת מושבת בחוץ.

פנדייה רואה את הילדים בדרכם בתהליך השיקום שלהם. חלק הוא רואה במשך שנים, הוא שיקם מחדש את ה-ACL שלהם רק כדי שהרצועות יקרעו שוב. בחלק מהמקרים, הוא תיקן את ה-ACL שלהם שלוש פעמים בשנות השערה המוקדמות שלהם. ההורים מורידים את הילד עבור טיפול פיזיותרפי כמעט בכל יום, אבל הילד חי עם הפציעה, השיקום, בכל יום מחדש. לפעמים, הם יחשפו בפני פנדייה.

תראה, אני לא רוצה לחזור חזרה, הילד יספר לו. אני מפחד לחזור חזרה. אני כבר לא נהנה מזה יותר. ביליתי את שלוש השנים האחרונות שלי בשיקום. זה כל מה שאני עושה. אני עובר מניתוח אחד לזה שבא אחריו. אני רק רוצה להיות ילד.

היום, כאשר הוא עוזב את חדר הניתוח, ד"ר פנדייה מסיר את מסכת המנתחים שלו. הוא 1.70 ורזה, רץ אתלטיקה לשעבר באוניברסיטת שיקגו. הוא בדיוק סיים את ניתוחו השני לשיקום ה-ACL לאותו היום. הוא עושה עד ארבעה ביום, פעמיים בשבוע. מוקדם יותר הבוקר, הוא שחזר את ה-ACL עבור ילד בן 12, גולש סקי. אתמול, עוד ACL, של ילד בן 12 אחר, שחקן כדורגל. הוא צועד למשרדו, מתיישב ונח לדקה.

"אני לא רוצה ילדים בקליניקה שלי", הוא אומר. פנדייה חושב על ילדיו שלו, ילד בן 7 וילדה בת 4. בנו אוהב ספורט, משחק כדורגל, כדורסל, קיקבול ושחייה. ויגיע היום אשר ילדיו יחליטו להתמקד בענף ספורט אחד, מאמינים שהם צריכים להתמחות על מנת להתבלט. פנדייה יודע שאז הוא יצטרך להסביר להם לפרטים מה הוא רואה בעבודתו כמעט בכל יום.

Image may contain: 3 people, people playing sport and basketball court

זהו עוד בוקר שבת ב-P3, ב-2017, ואי ג'יי מונטגומרי, פורוורד בגובה 2.08 מפלורידה, מתיישב בכיסא מאחורי שולחן ומביט על גרסת אנימציה של השלד שלו על זוג מסכי מחשב.

מלבדו נמצא גם אריק ליידרסדורף, מנהל הביומכניקה ב-P3, שעומד להסביר למונטגומרי, פורוורד חמישה-כוכבים בכיתת 2018, על הניקוד שלו בהערכה שעשו לו וכיצד המספרים האלה בהשוואה לשחקני עלית במכללה וב-NBA. אי ג'יי העלה 7 פאונד מעל הערכתו האחרונה ל-P3 לפני תשעה חודשים – והניתור האנכי שלו גדל בארבעה אינצ'ים. אבל הקרסוליים שלו והשריר הארבע ראשי שלו מתוחים, מפריעים לתנועה הטבעית שלו באזורי מפתח – הברכיים שלו. "המטרה", אומר ליידרסדורף, בוגר סטנפורד מזוקן, "להפוך את הדברים האלה שירגישו כמו חדשים, לפני שתתחיל לשחק בלוחות הזמנים המטורפים של ה-AAU". אי ג'יי מהנהן. הוא משחק כדורסל במועדונים מאז כיתה ד', 30 משחקים בקיץ, בנוסף לעוד 30 במהלך עונת בית הספר. ובשנים שמאז, אבא שלו, אפרם, ראה את הכל: ילדים המתמחים מוקדם, צוברים קילומטראז'.

אי ג'יי נמצא פה לבדו עם עוד 14 ילדים בגילו. השחקנים מתחילים לפדל באופניים במהלך תחנות העבודה שלא כוללת כדורסל אחד, מתחממים עם ניתורים, דילוגים וצעדי לאנצ'ים לפני שממשיכים למבחני תנועות אנכיות ורוחביות ומסכים ניידים אשר מודדים בעזרת מדדים דיגיטליים את טווח התנועה של הירכיים והקרסוליים שלהם.

לאחר מכן זה הזמן לעבור על התוצאות. לקומבו גארד מטקסס נאמר שיש לו קרסוליים הדוקים ועליו לשפר את תנועת הירכיים שלו אבל שהוא מנתר היטב לגילו, במיוחד בהשוואה לרוב השוטינג גארדים ב-NBA. "עכשיו אנחנו רק רוצים לוודא שתוכל לעשות זאת למשך זמן רב", ליידרסדורף אומר. לסנטר מסנגל המשחק בטקסס מוצג סרטון בתנועה איטית של כיצד ברכיו נוטים כלפי פנים כאשר הוא קופץ. הוא שואל בשקט מה הוא יכול לעשות כדי להפסיק את זה. "ראינו דברים יותר גרועים מזה", ליידרסדורף מבטיח לו. "זה רק לוודא שזה בסדר להמשיך הלאה".

אדם יואיט, מנהל המבצעים ב-P3, עומד בקרבת השחקנים כאשר הם מקבלים את ההערכות שלהם. "לוח הזמנים של ה-AAU כנראה ולא הולך להשתנות", הוא אומר, "אבל מה שאתה יכול לעשות זה להפוך את החברה האלה לאמידים יותר בדרישות של כמות המשחקים הרבה. אנחנו יכולים לספק להם את זה. אנחנו יכולים לתת הערכה וידע על חוסר היעילות שלהם ולתקן את זה ולעצב אותם שיוכלו לשחק בכל סוף שבוע ועדיין יהיה להם גוף שמסוגל לעבוד".

בזמן שהתוצאות האחרונות של אי ג'יי מוסברות, מרכוס אליוט, מייסד P3 והמדען הראשי, עומדים ליד. אליוט מצביע על גרסת האנימציה של אי ג'י שעל המרקע, מוארת בסימנים. הוא מסביר כיצד אי ג'יי נע היטב לרוחב, ואז נותן סיפור אזהרה.

לפני בערך חמש שנים, אליוט אומר, P3 העריכו פורוורד NBA בן 26. "תראה, הדרך בה אתה מעמיס על צד ימין שלך. אתה מבצע שלושה שלושה דברים מובהקים ששמים יותר לחץ בחלק האמצעי של הברך הימנית שלך, ואתה כנראה הולך לשחוק את הסחוס שבתוך ברך ימין שלך", צוות P3 אמר לאותו פורוורד בזמנו.

אבל אז הצוות של P3 התוודע לכך שלשחקן אין סחוס באותה הברך – בכלל אין. הוא נשחק לחלוטין. "אם היינו מקבלים אותו מוקדם יותר, הדברים שהוא הראה לנו שהיו בעייתיים היו לחלוטין ניתנים למניעה", אליוט אומר. "אז זאת הייתה אחת מנקודות המגע האלה … שהייתי ככה, 'מה אם היינו מקבלים את החברה האלה לא שהם בגיל 28 אל כאשר הם בני 18 או 17 או 16?'" זה הוביל את P3 להתחיל לבצע הערכות לשחקנים כמו אי ג'יי, שעכשיו כבר מקבל הערכה בפעם השלישית. האומדן הראשוני שלו הגיע כאשר הוא היה בן 14, במה שהפך אותו לאחד השחקנים הצעירים ש-P3 אי פעם בצעו להם הערכה. בנקודה מסוימת, אליוט טופח על כתפו של אי ג'יי. "אתה לא רוצה לצלוע כשאתה נכנס לשלב הבא", אליוט אומר לו. "אני יודע שיש לך את היכולות להמשיך לשחק את המשחק הזה לזמן מה, אבל הגוף שלך צריך להיות שם, בנוסף לכל".

אי ג'יי מחייך, חושף את הגשר שעל שיניו.

"הם לא אומורים להגיע לשיא בגיל 16 או 17", אליוט אומר מאוחר יותר. "אבל אני יכול לומר לך מנקודת המבט של הנתונים, שאפשר לבנות לזה טיעון. ואתה מדבר אל הספורטאי אינדיבידואלי, הרבה מהם יגידו לך, 'אה, כאשר הייתי סניור בתיכון זאת התקופה שקפצתי הכי גבוה. זזתי בצורה הכי טובה'. הרבה חברה יספרו את הסיפור הזה. זאת פשוט לא אמורה להיות הדרך הזו. זה אמור לקרות בגילאים 23, 24, 25, אבל עם רוב הילדים האלה, זה לא המקרה".


מי שעומד באמצע המתקנים של P3 באחר הצהריים אחד לאחר תיוק של מידע עבור ערימה של שחקנים צעירים, הוא אדם בשם ג'רמי רוסוטי הסוקר את מתקני המדידה המשוכללים של P3.

רוסוטי, מייסד-שותף של תוכניות לשחקנים עתידיים המאמנת ספורטאי על, התמחה בקינסיולוגיה בסונומה סטייט – ואוהב כדורסל. ולאחר 14 שנים של לימוד חינוך גופני בחטיבות הביניים, ואז עבודה שכמאמן כישורים/כושר ויכולות עבור שחקנים צעירים, רוסוטי התאחד עם שתי אהבותיו בפרוליפיק פרפ [Prolific Prep], תוכנית בנאפה, קליפורניה, בהשתתפות של נאפה כריסטיאן, בית ספר פרטי. ב-2014, עם תמיכה מאדידס, רוסוטי עזר לייסד את התוכנית הזו בעיקר בגלל הבעיות שהוא ראה בסביבת הנוף של הספורטאים הצעירים, כשהוא אומר שהשחקנים לעתים קרובות מותשים עם לוחות הזמנים המרתוניסטים, לא מקבלים אימון נכון וראה קריירות מבטיחות נחתכות ומתקצרות בגלל זה.

הוא נשבע לעשות טוב יותר: הוא יערוך אימונים קצרים יותר – לא שעתיים ביום, חמישה ימים בשבוע, כפי שזה היה כאשר הוא למד בתיכון, אלא רק 50 דקות ביום, וזהו. הוא גם רצה להגביל את מספר הטורנירים והמשחקים ששחקניו ישתתפו, אפילו אם משמעות הדבר כי יחטוף ממארגני הטורניר, אשר הוא אמר שזה קרה כאשר הם הושיבו את אחד משחקניהם, בחירת לוטרי עתידית ב-NBA, בתריסר משחקים בשנתו האחרונה.

"אנחנו יכולים לראות את בגוף שלהם כאשר הם צריכים הפסקה", רוסוטי אומר. "אנחנו לא רוצים להיות הסיבה שבגינה הילד נפצע".

השחקן אותו הם הושיבו בצד במשחקים האלה? הכוכב הזה היה הפורוורד ג'וש ג'קסון, שהמשיך לאחר מכן לשחק בקנזס והפך להיות הבחירה הרביעית בדרפאט 2017 של ה-NBA.אבל כדי להבין את עומק הדאגה של פרוליפיק פרפ עבור בריאות השחקנים, צריך להתחשב במה שג'קסון שמע כאשר הוא התאמן על הטבעות אקרובטיות:

"בדיוק הפסדת 1,000 דולר", נאמר לג'קסון. "פשוט זרקת את זה מהעתיד שלך". אנשי צוות היו מסבירים לו כיצד צליעה ונחיתה מקנים כוח אכזרי על ברכי השחקן, ואם הוא רוצה להפיק את המרב מהברכיים האלה, עליו לשמור על הניתורים האלה לזמנים שהם באמת יהיו חשובים. אם ג'קסון היה קופץ 10 פעמים ביום, הם היו אומרים לו שהוא הפסיד 10,000 דולר. אם הוא היה מנתר 100 באותו החודש, הם היו אומרים שהוא עלה לעצמו 100,000 דולר. הם היו אומרים לו שהוא בדרך הבטוחה להפסיד מיליונים על גבי מיליונים, רק על הקפיצות לבדן.

חשיבה שכזו נשמעת רדיקלית, רוסוטי מודה. "מאמני ה-AAU וההורים, אנחנו מקבלים את זה כל הזמן: 'למה הוא לא מתאמן? למה הוא עושה את זה? למה אתם נותנים לו הפסקה? בלי כאב, אין רווח'. זוהי הפילוסופיה הישנה. אז אנחנו מקבלים את הלחץ הזה, אבל אנחנו חייבים לומר להם, 'אתם צריכים להבין. רק תנו לנו לעשות את מה שאנחנו יודעים'".

השחקנים, הוא אומר, לא מתנגדים לשיטות של פרוליפיק. "הילדים מבינים זאת", הוא אומר. "הם רוצים את ההפסקה. זה מתיש. חלק מהילדים האלה, בגלל שמושכים אותם [לכל כך הרבה כיוונים] והם חייבים ללכת לנייקי, הם חייבים ללכת לאדידס, הם חייבים ללכת לאנדר ארמור, יש להם את כל המשחקים האלה, יש להם משחקי אול-סטאר, והם אומרים להם שאם הם לא יעשו את זה הם לא יהיו במשחק המקדונלדס אול-אמריקן, או שהם לא הולכים להתקבל למשחק של הג'ורדן ברנד".

Image may contain: one or more people, people playing sport and basketball court

פוטנציאל NBA שוכב במאוזן על השולחן. מייק רונקראטי רוכן לעברו, מניח יד אחת על קרסולו השמאלי של השחקן, שנייה על ברכו השמאלית. רונקראטי, מנהל השיקום של אטלנטה הוקס, מזיז את ברכו של השחקן לכיוון חזהו כדי לבחון את טווח התנועה. הוא מחזיק את הברך כאשר היא מכופפת, מרגיש אם יש איזושהי הגבלה או מגבלה. הוא יחזור על השיטה הזו לפחות עבור שבעה מפרקים נוספים, בודק את טווח כתפו של השחקן ועד לבוהן. "אני מחפש אחר דגלים אדומים", רונקראטי אומר מאוחר יותר – סימני אזהרה אשר השחקן עלול לסבול בגינם מפציעה רצינית מיד לאחר שהוא יגיע ל-NBA. התאריך הוא ה-13 במאי, 207, יום שבת, בבית החולים נורת'ווסטרן ממוריאל בשיקגו, בתוך חלל מרובע של 6 על 4.5 המכוסה בוילונות. זה אחד מחצי תריסר מחדרי הבדיקות הזמניים שרונקרטי ושלושה מעמיתיו מהצוות הרפואי והאימון עובדים, מוקפים ברישומים רפואיים, צילומי רנטגן ושאר נתונים. השחקן הוא אחד מעשרות המועמדים הנמצאים בעיר עבור מבחני הקומביין השנתיים של ה-NBA הנערכים לקראת הדראפט, אשר בהם קבוצות מראיינות ומעריכות את הכישרונות העולים ובאים לליגה חודש אחד לפני הדראפט. וכאשר המועמדים לא עושים תרגיל או מופיעים לפני מנהלי הקבוצה באולם באזור שיקגו, הם בבית החולים, היכן שקבוצות ה-NBA עורכות בדיקות רפואיות.

הרופאים לצד רונקראטי עוברים על היסטוריית הפציעות של המועמדים, מבצעים בדיקות אורטופדיות כדי לאבחן את המפרק מכמות הנזק שנגרם לו ועד הסחוס, רצועות וחוליות. בינתיים, רונקראטי, תוך כדי בחינת מספר תנועות, מתמקד כדי לזהות מספר בעיות העלולות להתגלות בעתיד אצל השחקן, בהתבסס על התורה שבה הוא זז – או לא. רונקראטי נמצא בשנתו השנייה עם ההוקס, לאחר שבילה את שתי העונות הקודמות עם הווריורס, והיום הוא מציין את הפעם הראשונה שבה הוא לוקח חלק בבדיקות הרפואיות במהלך מבחני הקומביין, הוא העריך עשרות מועמדים פוטנציאלים בשנים האחרונות, בדרך כלל במהלך אימונים אינדיבידואלים לקראת הדראפט במתקני האימונים עצמם של הקבוצה. כיום, הוא כבר לא מופתע לראות חלקים בתנועות השחקן המעלות אצלו חשש.

הוא מצפה לראות ברכיים שלא מתקפלות כראוי, או ירכיים שלא יכולות לנוע במלואן מצד לצד, מה שאומר שהן לא יכולות לספוג כראוי את הכוח של הנחיתה מבלי ליצור לחץ למבנה המפרקים בגפיים התחתונות. "עבורי, אם אני משכיב מישהו מהם על גבו והם לא יכולים לכופף את הברכיים שלהם ל-10 עד 20 מעלות כפי שהם אמורים כילדים בני 20? זה בהחלט לא נותן לי הרבה ביטחון שהם יהיו מסוגלים להתמודד עם העומס של ה-NBA", רונקראטי אומר.

היום, קונקראטי יבדוק יותר מ-60 שחקנים, כל אחד למשך חמש דקות, ויסמן כוכביות לצד ארבעה מהם – שחקנים אשר הוא יודיע להנהלת ההוקס לא לבחור בדראפט. כל אחד מהשחקנים סבל מפציעה בגיל צעיר, עבר ניתוחים, ורונקראטי אומר, חזר לפעילות לפני שהחלים במלואו.

חודש מאוחר יותר, ההוקס לא יבחרו אף אחד מהם. זה רחוק מהפעם הראשונה שזה קרה. זה, למעשה, הפך להיות מה שרונקראטי ועמיתיו מתארים כ"נורמה החדשה".


עומד בצד המגרש לפני שקבוצתו משחקת את משחקה הראשון, ליאו פאפיל מלטף את קמיע הקבוצה, קוטון, "יורקי פו" בן שלוש בגודל של כיכר לחם עם כיתוב "איש צוות" התלוי על צווארו. זרם של אוהדים עוצר כדי לומר שלום. מעט אנשים עלולים להכיר יותר פרצופים באולם הספורט מאשר ליאו, עובד ותיק בתעשיית הכדורסל שייסד את מועדון כדורסל החובבים של בוסטון ב-1977 ומאז ועד היום אימן אותם.

היום, פאפיל מוצא את עצמו בתוך קומפלקס בגודל של האנגר מטוסים הנקרא לייקפויינט צ'מפיונס סנטר, הממוקם בעמק קטן למרגלות הגבעות של ההרים של צפון ג'ורג'יה. מעליו תלוי באנר מסיבי עם תמונות של אנטוני דיוויס, גורדון הייוורד, בן סימונס ועוד בוגרים אחרים של EYBL נייקי, ליגת הכדורסל הכי יוקרתית לגילאים הצעירים, שהאירוע האחרון שלה, הכולל 40 קבוצות עלית, נמצא בעיצומו.

פאפיל סורק את האולם כאשר סימפוניית חריקות הנעליים נשמעות ברקע, כדורים קופצים וצעקות מבוגרים. הוא בן 63 עם חזה רחב, שיזוף עמוק והמבטא של בוסטון בלשונו, וכאשר הוא מלטף את קוטון, לאו מתאר את המדיניות המודרנית של כדורסל הצעירים כאשר הוא מתייחס לברית המועצות – הידועה לשמצה בניסויים שלה על ילדים וילדות בגיל צעיר., ואז אימונם בגישה צבאית כדי לכוון לעבר זכייה במדליות האולימפיות. המערכת הזאת הביאה תוצאות, ברית המועצות זכתה בהכי הרבה או שהייתה במקום השני בכמות המדליות עבור מדינה בכל אולימפיאדת קיץ או חורף שנערכה בין השנים 1952-1988. אבל היא גם קיבלה ביקורת בכך שיצרה אתלטים רובוטים. וכאן, באחד מתוך מאות האירועים של כדורסל צעירים הנערכים כל שנה ברחבי המדינה, פאפיל מהנהן לעבר התרבות שמולו. "זאת השיטה הסובייטית – כפול 10", הוא אומר.

כאשר הוא מדבר, מתנוססת סביבו סיסמה, נמצאת בכל מיני סגנונות על החולצות, צועקת מתוך החזה של השחקנים, הורים, כולם. הסלוגן מורכב משלוש מילים. והוא נמצא בכל מקום.


בחזרה ל-2011, אדם בשם ג'רון סמית' ישב בתוך תא הקובייה שלו במטה הראשי העולמי של נייקי בבברטון, אורגון, כאשר אימייל הופיע בתיבת הדואר שלו. הוא קיבל סקירה מוכנה מצוות השיווק הגלובלי של החברה שמאוחר יותר ישלח לסוכנות הפרסום שלהם, שימליץ על קמפיין.

סמית', מומחה לשיווק מותגים אמריקאי בן 25 בשנתו השנייה כעובד במשרה מלאה בנייקי, קרא את הסקירה וסימן שלוש מילים שהוזכרו כלאחר יד בשורה חד פעמית.

באותו הזמן, ליגת ה-NBA הייתה בשביתה. אבל הביטוי התבסס על הרעיון שהכדורסל ימשיך, לא משנה על איזה מגרש. כוכבי ה-NBA שלטו בדרו-ליג בלוס אנג'לס, ועשו את אותו הדבר בגודמן ליג בדי סי. קווין דוראנט הוריד 66 במשחק אקראי ברוקר פארק שבהארלם במהלך ביקורו שם באוגוסט. וככה המילים הדהדו. הן הרגישו אותנתיות ואורגניות. עבור סמית', היה להם את הקסם השיווקי.

הוא לקח מספר עמיתים לעבודה הצידה והריץ את הרעיון אצלם, מחפש אחר פידבק. הוא קרא לעמית נוסף, בוחן זאת גם אצלו. הרעיון קיבל דחיפה למעלה בשרשרת המזון. בזמן הראוי, הקמפיין שוגר לדרך.

מנהל בנייקי אמר פעם לסמית' שאם הוא אי פעם רוצה להיות מפורסם במשהו, שיעשה זאת מוקדם בקריירה שלו – והסלוגן הזה עזר לתת לסמית' את הפרסום. מהר לאחר מכן, הוא הצטרף לקמפיין גלובלי של נייקי שלקח אותו לפריז, ברצלונה ולונדון. ב-2015, הוא עזב את נייקי והצטרף לבית הלבן כסגן מנהל התקשורת הדיגיטלית בצוותו של אובמה, לפני שהפך להיות ראש מנהל השיווק ב-Stephen Curry 30 Enterprises, ואז המנכ"ל של Unanimous Media, חברת ההפקות של קארי. ועדיין, שנים מאוחר יותר, סמית' רואה את אותו הסלוגן בכל מקום. היום, זה רשום על כל כובע, באותיות גדולות, מעל סמל ה"סווש" המפורסם של נייקי. זה מדבר לעבר האתלטים הצעירים השואפים להגיע לרמה הגבוהה יותר של המשחק. זה רודף את אלו שחושבים שיותר מדי אתלטים צעירים משחקים יותר מדי – ושובר אותם מוקדם מדי.

וגם היום, כאשר הדור הבא של אלו בעלי התקוות ל-NBA רצים ספרינטים ומסתובבים ומנתרים ונוחתים, זה צורח החוצה כמעט מכל סנטימטר מרובע בצ'מפיונס סנטר:

BASKETBALL NEVER STOPS.


תודה לעידו גילרי על העזרה במלאכה.

החלק הראשון: "הילדים האלה הם פצצות זמן מתקתקות": הסכנה של הכדורסל בגילאים הצעירים

לפוסט הזה יש 10 תגובות

  1. מעולה וחשוב ביותר.
    כשהבן שלי שיחק בילדים של מכבי תל אביב נהייתה לו בעיית ברכיי שמנעה ממנו לשחק למשך שנה.
    אנו, במו הורים טובים קנינו לו גיטרה חשמלית ומנענו ממנו לשחק.
    הבעיה חלפה (קראו לזה משהו כמו "אוסגוד שלאטר") אבל הדבר המדהים\העצוב שגילינו זה שלרוב הילדים שם יש כבר פציעות וכל מיני תופעות, בעיקר ברכיים וגב, אבל הם ממשיכים לשחק עם הפציעות.
    אפילו יש תחבושות מיוחדות לכל פציעה. לנו הציעו תחבושת שמורידה את הכאב של "אוסגוד שלאטר" והילד יכול להמשיך לשחק.
    זה הרג אותי איך ההורים נותנים להם אבל זה היה המצב. אם אני זוכר נכון *לכל* הילדים היו בעיות.
    מדובר על סביבות גיל 11…..
    וההילה של לשחק במכבי תל הביב.
    אני בטוח שבקבוצות אחרות המצב זהה.
    כשבכתבה מדובר על הורים שמופתעים שהילד לא יכול לשחק תקופה זה זהה למה שראיתי. הילדים אובים לשחק כדורסל אבל מי שדוחף אותם בטירוף אלו ההורים.
    חבל לי על הילדים האלה כי לכולם יהיו בעיות ברכיים וגב ואולי לאחד מכל מחזור באמת תהיה קריירה בכדורסל. אולי.
    אז הילד שלי לא יהיה כוכב כדורסל
    אבל לפחות הברכיים שלו בריאות והוא יוכל לשחק עם אביו הזקן כל עוד זה מצליח לסחוב…
    🙂

  2. סיפור מדהים,
    וואו ,תודה רבה סמיילי
    רק תלונה אחת יש לי,
    למה שמת תמונה של הגורילה הפלולית בריח שיקוצים,למה עונש?
    הלכתי להקיא, וחזרתי מחוזק

  3. אני קורא את המאמר שתרגמת (וזה היה מעולה! תודה!) ונחרד לגלות כמה ההורים באין משים הורסים לילדים שלהם את הגוף.
    כמובן שמה שאני כותב קשוח מאוד, בגלל זה כתבתי שלא במכוון. עם כל הכוונות הטובות, ההשלכות חמורות מדי. נער שצריך לעבור מספר ניתוחים באותה ברך? באותה רצועה???
    Are you kidding me?

כתיבת תגובה

סגירת תפריט