“הילדים האלה הם פצצות זמן מתקתקות": הסכנה של הכדורסל בגילאים הצעירים – באקסטר הולמס / תרגום Smiley

“הילדים האלה הם פצצות זמן מתקתקות": הסכנה של הכדורסל בגילאים הצעירים – באקסטר הולמס / תרגום Smiley

“הילדים האלה הם פצצות זמן מתקתקות": הסכנה של הכדורסל בגילאים הצעירים

בקסטר הולמס / ESPN
יולי 11, 2019
מאמר מקורי:
https://www.espn.com/nba/story/_/id/27125793/these-kids-ticking-bombs-threat-youth-basketball

בסטייפלס סנטר השתרר שקט של בית קברות ועדיין, קהל שלם בוהה בשחקן השנה הראשונה שמתחת לסל, מוקף באנשי הצוות הרפואי. עיניו רטובות מדמעות. המאמן שלו אומר לו להישאר חזק. זה קרה ב-28 באוקטובר, 2014, משחק פתיחת העונה של הלייקרס ובכורת ה-NBA עבור ג'וליוס רנדל, פורוורד בגובה 2.06 ובחירת הסיבוב הראשון הראשונה של הלייקרס בשבע שנים, אחד היסודות לעידן שעתיד לבוא לאחר תקופת קובי בראיינט.

לאחר חצי הדרך ברבע הרביעי, בן ה-19 חדר אל הסל, זינק … והתמוטט. עכשיו, שניות נמתחות לנצח לפני שרגלו הימנית מיוצבת במייצב קרסול וחברים לקבוצה מעלים אותו על אלונקה, שנעלמת במנהרה. רגלו של רנדל שבורה. עונתו הראשונה הסתיימה, 14 דקות של NBA לאחר שהיא התחילה.

בזמן שרנדל מובל החוצה באותו ערב באוקטובר, ראש צוות הכושר, טים דיפרנצ'סקו, יושב ליד שולחן גבוה בתוך לאונג' השחקנים הסמוך לחדר ההלבשה, לומד את ההילוך החוזר על טלוויזיה בעלת מסך גדול ושטוח. דיפנצ'סקו מבחין שניתורו של רנדל והנחיתה נראות בסדר, שהוא לא סבל מהתנגשות באוויר ביניהם. אין עבריין ברור. אין הסבר. רגלו של רנדל פשוט נשברה.

לפני שהוא הצטרף ללייקרס, דיפרנצ'סקו עבד בקליניקה רפואית לפיזיותרפיה מחוץ לבוסטון. בזמן שם, הוא ראה עשרות אתלטים צעירים שסבלו פציעות רציניות – גב, ברך, ירך – כאלו שצפוי לראותם אצל אלו שעבדו במשך עשורים בעבודת כפיים. לאחר מכן, במבחני הקומביין הקודמים לדראפט ה-NBA ובאימונים אישיים, הוא נתן הערכות עבור שחקנים ברמה הגבוהה של המכללות שבאופן עקבי לא היו מסוגלים לבצע תנועות בסיסיות, כמו סקוואטים, לאונג'ים או להישאר מאוזנים על רגל אחת. היו שם שחקנים שלהם הוא נתן הערכות שזזו בצורה כה גרועה שהוא אמר שהוא "לחלוטין" מצפה שהם יסבלו מפציעה. בכל מקרה, דיפרנצ'סקו חשב: האם יש לו מספיק זמן לפני משחק ה-NBA הראשון של השחקן כדי להצליח לתקן את הבעיות שאליהן הוא שם לב? הוא חישב שעות חדר כושר פוטנציאליות וקיווה שיהיה מספיק זמן לבנות סיבולת שתמנע את הפציעה.

בדיקת אקס-ריי מאוחר יותר תמצא שרנדל סבל מ"תגובת לחץ", מה שמקדים לשבר מאמץ אבל ללא השבר. השפעות חוזרות על העצם ההיא הובילו ללחץ הזה להישבר, ודובר הקבוצה אמר לאחר מכן כי תגובת הלחץ היא "כנראה מה שתרם לשבר".

בחזרה ללאונג' השחקנים, דיפרנצ'סקו לומד את ההילוך החוזר שוב ושוב, עוצר, מחזיר לאחור ומריץ שוב.הילדים האלה, הוא חושב לעצמו, הם פצצות זמן מתקתקות.

Image may contain: 1 person, shoes

"ושוב, אני מבין שאני לא צריך להשתמש בהכללה כוללת כדי לתת ביקורת על כלל המערכת של ה-AAU [איגוד האתלטיקה החובבני – Amateur Athletic Union], בגלל שחלקים מזה הם מצויינים. אבל ישנו חלק מזה שהוא מקולקל, במיוחד בכל הנוגע לפציעות בליגה. מה שאנחנו רואים זאת מגפה של פציעות אצל שחקנים צעירים".

קומישינר ה-NBA, אדם סילבר, עומד על הדוכן לפני משחק מספר 1 של גמר ה-NBA ב-2017 בין הווריורס לקבאלירס. הוא שומר על המסורת שבה הקומישינר עונה על שאלות בנושאים שונים איתה מתמודדת הליגה. השאלה השביעית, תחילה, נשמעת כאילו היא מוכנה מראש: היא מתמקדת במותג החדש של ה-NBA, הג'י ליג, ואם סילבר מאמין שהיא תהפוך לצינור עבור בעלי התקוות ל-NBA כדי לדלג על המכללות. סילבר עונה שזה נושא שהליגה בוחנת. אבל אז הוא לוקח קיצור דרך ומתחיל להתייחס למשהו אחר: כדורסל בגילאים הצעירים ופציעות – ממש כאילו יש לו משהו שהוא רוצה לומר ולהוריד את העול ממנו. "מה שהאורתופדים שלנו אומרים לנו", סילבר אומר, "שהם רואים בעיות שחיקה אצל השחקנים הצעירים שהם לא היו רגילים לראות עד שהשחקנים היו מבוגרים בהרבה".

מה שסילבר לא היה יכול לדעת הוא כמה הפציעות הן מדרון תלול – ובמיוחד פציעות עבור שחקנים צעירים – וכמה שזה ישפיע על ה-NBA מהעונה הבאה. ב-2017-18, מספר משחקי ה-NBA שהוחמצו בגלל פציעה או מחלה עבר את רף ה-5,000 בפעם הראשונה מאז שהליגה הפסיקה להשתמש ברשימת המחליפים לפצועים מאז קמפיין 2005-06, לפי מאמן האתלטיקה המוסמך, ג'ף סטוטס, שקטלג את הקריירה ליותר מ-1,100 שחקנים מאז אותה נקודה והוא נחשב למקור הציבורי הכי מוסמך למעקב אחר פציעות ב-NBA. בעונה החולפת, ב-2018-19, הליגה שוב חלפה מעל רף ה-5,000.

ב-2017-18, שחקנים אשר נבחרו למספר קבוצות אול-סטאר החמיצו בממוצע 14.63 משחקים עקב פציעה, הנתון השני הכי גבוה שנרשם אצל סטוטס. המספר הזה קפץ בעונה החולפת ל-17.02.

ולפי בסיס הנתונים של סטוטס, ארבעת הממוצעים הכי גבוהים של משחקים שהוחסרו על ידי שחקנים צעירים בשנתיים הראשונות שלהם התרחשו בארבע העונות האחרונות. שחקנים אשר נבחרו בסיבוב הראשון ב-2014 החמיצו 838 משחקים עקב פציעה במהלך שתי העונות הראשונות שלהם, הנתון הכי גבוה שסטוטס אי פעם מדד. ב-2015, 637, השלישי הכי גבוה. ב-2016, היו 548 משחקים שהוחמצו. וב-2017, 751 משחקים, השני הכי גבוה.

השאלה היא מדוע.

במהלך עשרות ראיונות במהלך השנתיים האחרונות עם קבוצות NBA ואנשי צוות בליגה, שחקנים בהווה ובעבר, מאמני AAU, הורים, שחקנים צעירים, אנליסטים, צוותי רפואה ואתלטיקה בתוך ומחוץ ל-NBA, כמו גם אלו הקשורים באופן אינטימי לכדורסל בגילאים הצעירים, תשובה אחת אפשרית חוזרת ועולה שוב ושוב: שחקנים, כך הם אומרים, כבר שבורים פיזית ברגע שהם מגיעים ל-NBA.

"זה חמור", אומר ג'נרל מנג'ר אחד ב-NBA, שאומר כי מאגרי הנתונים בקבוצתו לגבי שחקנים אשר נכנסים לדראפט, שהולכים עשורים אחורה, לא מתירים "שום שאלה" שיש יותר בעיות אורתופדיות בקרב השחקנים צעירים בשנים האחרונות. "זה מאוד עצוב, כאשר לילד יש גוף NBA, יש לו כישרון NBA, אפילו יש לו מנטליות של ה-NBA, אבל אין לו גוף שיכול לעמוד בקשיחות של האימונים והמשחקים האמיתיים, אם זה להגיע ל-NBA או רק להחזיק מעמד. זהו עניין אכזרי".

סילבר, בראיון עם ESPN, מכנה את העניין "העדיפות העליונה עבור הליגה – ואני חושב שזה בשני המישורים של בריאות ואיכות החיים של השחקנים ב-NBA, וגם עבור קטגוריה רחבה יותר של מיליוני שחקנים, בנים ובנות, לא רק בארה"ב. אלא באופן גלובלי".

"זה מגפה", אומר ליאו פאפיל, שהקים ואימן את מועדון הכדורסל החובבני של בוסטון בליגת העל לכדורסל צעירים של נייקי – שהיא אולי היוקרתית ביותר – במשך ארבעה עשורים.

"יש לי מלא ילדים שהולכים לשחק במכללה בשנה הבאה", אומר ד"ר נירו ג'איאנטי, מנהל מכון המחקר לרפואת ספורט וחינוך במרכז הרפואי אמורי באזור אטלנטה ואחד החוקרים המובילים לספורט בגילאים הצעירים, "וכל השנה הזו הייתה רק לנסות להיות בריא כדי שהם יהיו מסוגלים להגיע למפתן הדלת כשחקני שנה ראשונה ורק לקבל הזדמנות כדי להשתתף".ג'איאנטי אומר: "הילדים כבר שבורים ברגע שהם מגיעים למכללה".

Image may contain: 7 people, people playing sport, basketball court and shoes

ההסבר הכי נפוץ הוא העצל ביותר כפי שהוא הפופולרי ביותר: השחקנים היום פחות קשוחים מאשר האבות הקדמונים שלהם ב-NBA. הם רכים. צ'יפ שאפר, מנהל הצוות הרפואי בבולס, מתייחס לאימרה הזו כ"התנגגחות בדור המילניאל" – וזה מהאיש ששירת כראש הצוות האתלטי במהלך תקופת השגשוג של 1990-98, שם הם ובלו על ידי הסטנדרט הגבוה ביותר ב-NBA לקשיחות: מייקל ג'ורדן.

בקריירה שלו, ג'ורדן נלחם ב"ילדים הרעים" של הפיסטונס הקשוחים והיה משחק באופן הירואי עם כל פציעה. בימיו של ג'ורדן, הרף העליון ביותר לגבי עמידות היה פשוט: לפתוח בכל 82 המשחקים בעונה הסדירה של ה-NBA, אותו הוא צלח בשמונה מתוך 13 העונות שלו בשיקגו.

אבל זה לא שג'ורדן היה כדורסלן חסר מנוחה במשך כל השנה.

"כאשר העונה נגמרה, מייקל עזב ושיחק גולף ולא הרים כדורסל שוב עד כנראה זמן קצר לפני מחנה האימון [בספטמבר]", אומר וולי בלאס, חבר בצוות האימון בבולס בשנים 1993-2000. "הוא אולי שיחק משחקי כדורסל מזדמנים עם כמה חברים, אבל הוא לא עבד שמונה שעות ביום באיזה אולם עם איזה מאמן קליעות" (וזה בניגוד למיתוס שהתעצם סביבו, ג'ורדן, כך בלאס מציין, לא התייחס לכל אימון כאילו מדובר במשחק מספר 7: "היו ימים כאשר מייקל היה מופיע, שם קרח על ברכיו, מעשן סיגר ואז הולך לשחק 18 גומות של גולף").

ג'ורדן לא היה ייחודי בנוף הזה. איש צוות האימון לשעבר בלייקרס, גארי וויטי, שבילה 32 שנים עם הקבוצה, אומר כי קבוצת ה"שואוטיים" של הלייקרס "בקושי שיחקו כדורסל" כאשר העונה הסתיימה: "מיד כאשר נגמרה העונה, כולם היו לוקחים לפחות מינימום של שבועיים, שבועיים או שלוש מנוחה, נותנים לגופם מנוחה, נותנים לעצמם להתאושש, ואז לאט לאט היינו עושים איזו הליכה מהירה או אופניים וכמה אימוני כוח".

כמאמן הכושר של האורלנדו מג'יק בשנים 2006-12, ג'ו רוגווסקי ראה שחקנים צעירים מתקשים לבצע דפוסי תנועה פשוטים. אז כדי לעזור, הוא שלח שחקנים להשתתף בענפי ספורט שונים במהלך הקיץ, כמו אגרוף, שחייה וכדורעף חופים. זה שבר את המונוטוניות, אבל גם נתן להם אימונים משולבים לאחר שנים של מיקוד יתר בכדורסל.

מה שרוגווסקי ניסה לנטרל זה את ההתמחות – הנטייה ההולכת וגדלה של הורים וילדים בהתמקדות שלהם בספורט אחד, במשך כל השנה, והזנחתם של כל האחרים.

במגוון מחקרים ב-2017 וב-2018, צוות חוקרים שעבר עם דיוויד בל, פרופסור במחלקה לחקר התנועות בתוכניות אימון לאתלטים באוניברסיטת ויסקונסין וגם מנהל מעבדת הפציעות בספורט של ויסקונסין, מצאו כי למרות שרוב האתלטים הצעירים היום מאמינים כי התמחות תגביר את ביצועיהם ואת הסיכוי להתקבל לנבחרת המכללה, רוב אלה שהגיעו לרמת הדיביזיה I לא סווגו כבעלי רמת התמחות גבוהה ברמת התיכונים. ג'איאנטי וצוות של עמיתים חוקרים הגיעו לתוצאות דומות במחקר נפרד ב-2013 (הסיווג של "התמחות גבוהה ביותר" ניתן לאתלטים שענו "כן" לכל שלושת השאלות הבאות: האם אתה יכול לזהות את הספורט העיקרי שלך? האם אתה משחק או מתאמן בספורט הזה ליותר משמונה חודשים בשנה? האם אי פעם פרשת מענף ספורט אחר כדי להתמקד בענף הספורט העיקרי שלך?).

אבל בזמן שההיבטים החיוביים של ההתמחות אינם ברורים, ישנם מעט ספקות לגבי השלילי.

מחקר נפרד ב-2016 שנערך על ידי בל והצוות שלו מצא כי 36% מהאתלטים בתיכון סווגו כבעלי התמחות גבוהה, מתאמנים ספורט אחד יותר משמונה חודשים בשנה – וכי האתלטים האלו היו בעלי סיכון כפול עד פי שלוש לסבול מפציעות ירך או ברך.


שחקנים המשיכו לנשור החוצה – זה כל מה שג'איאנטי ידע בוודאות. זה קרה בארבעת טורנירים לאומיים יוקרתיים עבור טניסאי עלית בגילאים 18-12. שם, טניסאים ששיחקו יותר מארבעה משחקים – בדרך כלל לפחות אחד ביום במהלך תקופה של ארבעה ימים ברציפות – היו בעלי סיכון שהיה יותר מכפול לנשור החוצה מהטורניר לפני משחקם החמישי בגלל סיבות רפואיות מאשר אלו שלא הגיעו כל כך רחוק.

זמן קצר לאחר מכן, הם בחנו 530 טניסאים מהרמה העליונה בגילאים 12 עד 18 באזור המערב התיכון. אחד הממצאים הראשונים היה שרוב האתלטים האלו – בערך 70% – התמחו בטניס, והגיל הממוצע בו הם החלו לעשות כך היה 10. הם גם מצאו שאלו אשר החלו להתמחות בטניס בגיל צעיר היו בסיכון גבוה יותר של 1.5 לדווח על פציעה מאשר אלו שלא התמחו. שנה לאחר מכן, הם התחילו את מה שיהפוך לקליניקת הלימוד הגדולה ביותר מסוגה, כשהם עוקבים אחר 1,200 אתלטים צעירים – הגיל הממוצע היה 13 וחצי – בכל ענפי הספורט באזור שיקגו למשך מעל לשלוש שנים. כמעט שני שליש מהקבוצה הזו ביקר במרפאת ספורט מקומית עקב פציעות. השליש האחר לא נפצע וניגש למרפאות רגילות לטיפול ראשוני, שרובם עבור בדיקות ספורט שנתיות. המטרה: להשוות בין הפצועים לאלו שלא נפצעו, במהלך תקופה של שלוש שנים, ולראות מה נחשף מהמספרים.

המסקנה שלהם: אלו שהיו ברמה גבוהה של התמחות בספורט אחד (ונמנעו מלעסוק בענף ספורט אחר) ושיחקו זאת במשך רוב השנה היו בסיכון גבוה משמעותי מפתיעות יתר, כמו פגיעה בעצמות ובסחוס ופציעות ברצועה. כמה גבוה היה הסיכון? בערך 125%.

המספר הזה יבסס את הקשרים הראשונים, החזקים והבלתי תלויים בין פציעות להתמחות בספורט. זה יעורר כותרות. והנושא הזה יהפוך להיות בעדיפות העליונה עבור שני ארגונים מובילים לרפואת ספורט – החברה הרפואית האמריקאית לרפואת ספורט [American Medical Society for Sports Medicine], שערכה כנס מחקר בנושא זה עם האנשים המובילים ברחבי המדינה. ועם החברה האורתופדית האמריקאית לרפואת ספורט [American Orthopedic Society for Sports Medicine].

בינתיים, מוסדות מפתח בקהילת מדע הספורט יתחילו לראות את ההשפעה. שמו לזה לב בסנטה ברברה, קליפורניה, היכן שבני עשרה פונים עכשיו ל-P3 Applied Sports Science Lab, מתקן אימונים המתמחה בהערכה מתקדמת לספורטאים, וצוות ה-P3 מתריעים על מה שהם רואים. מייסד P3, ד"ר מרכוס אליוט קורא לכדורסל "הספורט הקשה ביותר על הגוף האנושי, שבו בעיות – ביומכניות – מתבטאות בפציעות, מתבטאות בקיצור הקריירה, יותר מאשר מכל ענף ספורט אחר שנבדק". זה גובה מס כל כך גבוה שכאשר דנים בתרבות כדורסל הצעירים, אליוט מכנה כמה מהשחקנים שהתרחקו מזה כ"ניצולים". הוא מוסיף, "מה שהם העבירו את גופם כל כך קפדני. זה כל כך קיצוני. ורבים מהם לא מצליחים להגיע לצד השני". זה אובחן בלוס אנג'לס, היכן שבני עשרה שם מרכיבים את רוב האוכלוסיה הפגועה בקבצים של מכון ביצועי התנועה [Movement Performance Institute], מעבדה לחקר הספורט המתמקדת במניעת פציעות והתאוששות.

"הם פשוט נכנסים ויוצאים מפה – כאב בברך, כאבים בקרסול, כאב ראש, כאב גב", אומר ד"ר כריס פאוורס, פרופסור ב-USC ומנהל תוכנית הביוקינסולוגיה [חקר תנועת הגוף]. "אנחנו כל הזמן רואים ילדים כל הזמן שהם בני 10, 11 שנים הסובלים ממצב קשה של דלקות בגידים ומפציעות משחיקת יתר. ראיתי רצועות ACL קרועות אצל ילדים בני 11".

זה גם הובחן במשרד של ד"ר מייק קלארק, שבסיסו באטלנטה, שייסד תוכנית אשר נמצאת בשימוש נרחב ברחבי ה-NBA המתתמקדת ביעילות התנועה ובהתאוששות/הימנעות מפציעה: Fusionetics. אבל, כמו במקרה של P3, צוות התוכנית עובדים יותר עם ספורטאי תיכונים כדי לעזור במניעת בעיות שקלארק ראה במהלך 14 עונותיו כפיזיותרפיסט הקבוצה של הפיניקס סאנס. "זה הופך להיות הרבה יותר גרוע", קלארק אומר, "בגלל שהילדים מתמחים בגיל כזה צעיר והם לא מצליחים להתאושש".

ועדיין, למרות המאמצים הקולקטיביים האלו, ה-NBA ממשיך לקבל שחקנים שהם כבר שבורים ברגע שהם מגיעים לשם.


ב-1984, בגיל 21, ג'ורדן הצטרף לבולס לאחר שבילה שלוש שנים במכללה, מה שהיה אופייני לשחקן בתקופה ההיא. עשור לאחר מכן, ב-1995, קווין גארנט יעשה את הקפיצה ישירות מהתיכון, בגיל 19, ויתחיל גל של שחקנים שיבואו בעקבותיו. ב-2005, אנדרו ביינום יעשה את אותה הקפיצה, אל הלייקרס, כשהוא רק בן 17.

אל אף פער הגילאים – מ-17 או 19 לעבר, נגיד, 21 – שלא יראה גדול, שאפר, מנהל הצוות הרפואי של הבולס, אומר שזהו שלב קריטי בהתפתחות של שלד השריר ומערכת התמיכה כדי לעזור לשחקנים צעירים לעמוד בעומס העבודה של ה-NBA. והמעבר הזה הוא תלול במיוחד: בעונת ה-NBA הראשונה שלו, שחקן שנה ראשונה כנראה ישחק 100 משחקים לכל היותר, כולל משחקי אימון, עונה רגילה ופלייאוף, לאחר ששיחק שליש מזה במכללה או בעונת משחקי התיכונים. "שים בתוך זה את הנסיעות ואת כל שאר הדברים המעורבים בזה, זאת דרישה רבה כנגד האפשרות לתת לגוף שלך להתבגר בשנות ה-20 המוקדמות שלך", שאפר אומר.

ביחד, גורמים אלו מצויינים על ידי המומחים במה שהם מתכוונים להתחלת ה"שינוי" – וישנם כאלו האומרים שהם החלו להבחין בזה בתחילת שנות ה-2000.

באותה נקודה, שחקנים הכריזו על עצמם כמועמדים לדראפט בהמוניהם, והקסם של ה-NBA – העושר והפרסום – עזרו לתדלק את הזריחה של ההתמחות בספורט יחיד, אשר שחקנים (וההורים שלהם) החלו להתמקד בענף ספורט בודד שבו הם חשבו תהיה קריירה רווחית. זה, בתמורה, עזר לתדלק את ההתפרצות של כדורסל המועדונים. אם בני העשרה היו זקוקים ליותר אימונים כדי לעשות את הקפיצה ל-NBA, וליותר חשיפה כדי להרוויח את תשומת הלב של מגלי הכישרונות של ה-NBA, הם היו צריכים יותר מקומות כדי לקבל את ההזדמנות הזו. הם היו צריכים יותר חשיפה כדי לקבל גישה להזדמנויות האלה, בגיל צעיר יותר ככל האפשר, וכמה שיותר אפשרי, ללא זמן להתאושש, בגלל שאין זמן להישאר מאחור.

"זהו מעגל אכזרי", וויטי אומר.

הכדורסל הוא עכשיו הספורט הקבוצתי הכי פופולרי עבור צעירים באמריקה, עם יותר מ-10 מיליון ילדים וילדות מגילאי 6 ועד 17 בשנת 2017, על פי הנתונים האחרונים מ-Sports Fitness Industry Association. נראה שיש מספר אינסופי של ליגות מאורגנות לצעירים, למרות שלכאורה רבים מתייחסים זאת רק לאחת מהן: איגוד האתלטיקה החובבני. היום, "AAU" הוא מונח הלוכד בתוכו את כל הליגות החובבניות וגם מספר ארגונים בענפי ספורט שונים במינה, עם יותר מ-700,000 חברים. כדורסל הוא ענף הספורט הגדול ביותר, עם אלפי ליגות, טורנירים ומשחקים.

וכמו שישנה שם תרבות כדורסל חדשה, ישנו עם סוג של כדורסלן חדש. תבקשו מקלארק לתאר כיצד נראה השחקן הזה, באופן ביומכני, והוא מציע אנלוגיה: דמיינו מכונית עם מנוע חזק, אחת שתוכננה בקפידה ותוחזקה במשך שנים. אבל למרות שהמנוע הפך להיות כה חזק, הבלמים והמתלים של המכונית רעועים באותה המידה. ככה שמהכונית לא יכולה להתמודד עם הלחץ שהמנוע שם עליה – דומה מאוד למצב בו מנוע של מכונית ספורט של פרארי מותקן בתוך רכב היברידי ללא שום התאמות בשלדת המכונית.

פשוט מאוד: השחקנים היום מהירים יותר, חזקים יותר והרבה יותר אתלטים, תוצר של שנים של אימוני משקולות, מהירות, ניתור וכישורים. אבל הבלמים, המתלים – הקרסוליים שלהם, הירכיים והשלד – לעתים מוזנחים, נותרים להתמודד עם הנטל של הכוחות המופעלים על הגוף. "אנחנו צוחקים שמחצית מהאתלטים האלה כל כך טובים שהם כמעט ויכולים לנתר ללא אפשרות לנחות", אומר בלאס, שהוא עכשיו מנהל ב-Fusionetics עבור שירותים למקצוענים ונבחרות במכללה. קלארק אומר, "כל ההתמחות הזאת עוזרת לשחקן להיות בעל כישורים טובים יותר והרבה יותר חזק ואתלטי, אבל באותו הזמן הם לא עובדים על הדברים המונעים פציעות ושעוזרים להם להתאושש".

קלארק מכנה זאת "פרדוקס הביצוע".

"תחשוב על זה כעל קצה הקרחון. מה שאתה רואה מעל פני המים הוא מאוד ילד מאוד מוכשר ואתלטי, במיוחד עכשיו אפילו בתיכון. יש לך שחקני שנה שנייה המסוגלים לעשות הטבעה ב-360 שלפני 20 שנה בכלל לא ראית את זה. אתה רואה את התוצאות הטובות, שאלו כישורים משופרים, והרבה מהילדים האלה פשוט נעים בצורה איומה. אתה ככה, 'איך ילד מסוגל לקפוץ לגובה של 38 אינצ'ים כשהם בקושי מסוגלים לעמוד על רגל אחת?'"

Image may contain: 1 person

אדם סילבר היה מהיר לשים לב כי מה שאורטופדים ואנשי מקצוע רפואיים הציגו לו לגבי פציעות אצל כדורסלנים צעירים ברובו אנקדוטי.

אבל אפילו מידע אנקדוטלי מתריע מספיק כדי שה-NBA והכדורסל האמריקאי, באוקטובר 2016, חשפו לראשונה אי פעם את ההנחיות עבור כדורסל הצעירים, שם מומלץ, יחד עם עוד המלצות, לדחות את ההתמחות עבור שחקנים צעירים בכדורסל עד לגיל 14 או מאוחר יותר. להגביל את לוח הזמנים הדחוס המבוסס לפי ההנחיות לגיל המתאים בתיכון, ולהבטיח מנוחה מכדורסל מאורגן לפחות ביום אחד בשבוע ולהגדיל את הזמן בה לא עוסקים בזה בכל שנה. לדוגמא: בני ה-7-8 משחקים רק משחק אחד בשבוע (באורך 20-28 דקות), אימון אחד בשבוע (30-60 דקות), ולא יותר משלוש שעות בשבוע של כדורסל מאורגן. עבור כיתות ט' עד י"ב, ההמלצות הן שניים עד שלושה משחקים בשבוע, 90-120 דקות לאימון, ושלוש עד ארבע שעות לאימון בשבוע. ההנחיות האלה הושפעו מצוות בהובלת ד"ר ג'ון דיפיורי, ראש שירות הטיפול והרפואה הראשית ורופא מוסמך בבית החולים המיוחד לכירורגיה בניו יורק. ה-NBA שכר את דיפיורי ב-22005 כמנהל רפואת הספורט שלו, הוא למד על ספורט אצל צעירים ועל פציעות מעבר לים במשך 25 שנים והיה המחבר בראשי שהוביל את צוות העבודה שפרסם את  Overuse Injuries and Burnout in Youth Sports: A Position Statement from the American Medical Society for Sports Medicine.

הנושאים האלו, דיפיורי אומר, רק הלכו והתפשטו בצורה נרחבת יותר עם עניין ההתמחות. בכדורסל, כמו גם בכדורעף (שני ענפי ספורט עם ניתורים רבים, כך הוא הבחין), שחיקת יתר יכולה להוביל לפציעות קרסול כרוניות, התפתחות של בעיות מפרקים וסחוס, אפילו בעיות בעמוד השדרה. "אני לא חושב שאנשים מבינים כמה בעיות גב הן נפוצות, בקרב  האתלטים ב-NBA", הוא אומר. "זה פחות או יותר בגלל הצטברות של פציעות, או התפתחות של אי סימטריות, תפקוד לקוי של גידי השריר, וכד'. זה בהחלט יכול לקצר את משך הקריירה".

עדיין, נושא אחד נותר: אין אמצעי אכיפה אפילו להנחיות המאוד ברורות של ה-NBA. היעדר גוף ממשלתי עבור כדורסל צעירים גורם לאפשרות להשמת מערכת כללים אחידה לבלתי אפשרית, אומר דיוויד קרישבסקי, סגן נשיא ה-NBA להתפתחות של כדורסל צעירים: "בגלל בהנוף של כדורסל הצעירים כל כך שביר, יש לך שחקנים אחרים שמגיעים פנימה וחוטפים את המקום הפנוי. הרבה מהם מונעים על ידי הרווחים, ואתה מסיים עם מערכת אקולוגית של ילדים המשחקים יותר מדי כדורסל בשלב מאוד מוקדם".

כמי שמדבר בשם  ה-AAU, רוד סיפורד, מאמן ותיק ב-AAU וחבר הועד הפועל של כדורסל בנים ובנוסף חבר בחבר הנאמנים של ה-AAU, אומר, "ה-NCAA וה-NBA אוהבים להאשים בתחלואיהם את ספורט הצעירים ב-AAU. זה דבר די נפוץ. פנינו ל-NCAA ול-NBA עם מספר הצעות [רק] כדי לקבל מס שפתיים. אנחנו לא מקבלים יותר מדי רצינות מהם. אין לי ספק שזאת דאגה לגיטימית. אבל זה מאוד קל להניח את כל הפגמים האלו על מאמני הנוער".

סילבר אומר כי ה-NBA וה-NCAA צריכים לחבור יחדיו כדי לעזור ולהבטיח שההנחיות שדיפיורי עזר להוציא נאכפות בצורה אחידה כדי "ספורטאים צעירים וההורים שלהם והמאמנים לא יחשבו שאנחנו שמים אותם בעמדת נחיתות בכך שאנחנו דורשים מהם לדבוק בהנחיות הבריאות הנאותות". נותר רק לראות כיצד ומתי הנחיות שכאלו יאכפו. בזמן שיש קווים שכאלו בליטל ליג, אין שום שוויון ב-AAU.

"אנחנו מזהים שאנחנו לא נהיה מסוגלים לשנות את התרבות של כדורסל הצעירים בין לילה", סילבר אומר, אבל, הוא מוסיף, "אנחנו עם אופטימיות זהירה".

סיפורד, שזיהה כי מיליוני ילדים וילדות משחקים כדורסל בגילאים הצעירים בליגות שלא של ה-AAU, מזהיר כי הפתרונות רחוקים מלהיות פשוטים: "אני לא חושב שה-NBA בעל כוח, ואני גם לא חושב שהם צריכים להיות עם הכוח כדי להכריז איזה ארגון יכול לשחק כדורסל ומתי הם יכולים לשחק את זה. בלתי אפשרי לאכוף זאת. לכדורסל האמריקאי אין שום שליטה. ל-AAU אין שום שליטה. אני לא יודע מה אפשר לעשות".

בינתיים, מה כבר סילבר יכול לומר להורה אשר מאמין שפחות זה לא יותר – שפחות כדורסל ויותר משחק בענפי ספורט אחרים יפחיתו את הסיכויים של ילדיהם להגיע ל-NBA או ל-WNBA?

"אני אומר שאנחנו מבינים את הדאגה שלכם", סילבר אומר, "כי אתם במציאות של מערכת שכבר פועלת ככה … אבל אתם מסכנים קריירה ארוכת טווח בכך שאתם לא נצמדים להנחיות האלו". כאשר נשאל מה הוא יגיד להורה אשר רוצה שילדו הקטן יתרכז מאוד בכדורסל כדי לרדוף אחר מלגה או קריירה ב-NBA, ג'נרל מנג'ר אחד ב-NBA שם את המסר שלו באופן בוטה:

"המרדף אחר זה הוא אמיתי", הוא אומר, "אבל באיזה מחיר? האם אתה באמת רוצה שהילד שלך יצלע לשארית חייו?"

Image may contain: 5 people, crowd and outdoor

ד"ר דרין פדואה, יושב ראש המחלקה לתרגילים ומדע ספורט באוניברסיטת צפון קרוליינה, לדמד על פציעות הנגרמות מספורט ועל הביומכניקה של ספורטאים במשך כבר יותר מ-15 שנים. והוא, גם כן, משתמש באנלוגיה של מכונית על מנת לתאר את השחקנים הצעירים כיום ב-NBA, כשהוא מתייחס לקילומטראז'. "הם בני 18, 19 כאשר הם מגיעים ל-NBA", פדואה אומר, "אבל הם מתחילים את הקריירה שלהם כשהם משחקים מעל 90 משחקים בשנה בשלב הרבה יותר מוקדם. יש להם יותר קילומטראז' בגיל צעיר ואז, כאשר הם מגיעים ל-NBA, הם פחות בוגרים מבנית ופיזית. אפילו למרות שהם נראים כמו ענקים, הם פשוט לא יכולים לסבול הרבה".

קשה לחשב כיום את מספר השעות שכדורסלן ישחק לפני שהוא מגיע ל-NBA. אבל בהתחשב שהורה יכול לרשום את ילדיו לכדורסל צעירים מאורגן כבר בגיל צעיר כמו 7 – ולהמשיך בדרך הזו כל הדרך עד לתיכון. לכמה משחקים זה יסתכם בסופו של דבר? אנשי צוות באחת מהקבוצות הכי יוקרתיות בליגת EYBL של נייקי מעריכים כי אם מדובר במישהו ששיחק באופן עקבי בין גילאים 7 ל-19 – במהלך תקופה של 13 שנים – יכול בקלות לשחק יותר מ-1,000 משחקים מאורגנים (שלא כוללים אימונים של קבוצת המועדון, או משחקים אקראיים, או אימונים עם מאמנים).

או, אם לומר זאת במילים אחרות: מספיק משחקים כדי לכלול יותר מ-12 עונות NBA.

עם זאת, וללא ספק, זוהי הכמות הגבוהה ביותר באיזושהי נקודת זמן בהיסטוריה.

עכשיו תחשבו על קובי בראיינט.

תחשבו על בראיינט, וכנראה אתם מדמיינים בנאדם המקדיש אינספור שעות כדי לשפר את משחקו מגיל כה צעיר, דוגמא חייה לכך שהתמחות בענף אחד עשתה טוב.

האמת, זה לא היה עד שבראיינט היה בן 15 או 16 – מספר שנים לאחר שהוא חזר חזרה לארה"ב מאיטליה, שם אביו שיחק באופן מקצועני – שהאייקון של הלייקרס אומר שהוא התחיל לשחק כדורסל AAU, בראיינט מעריך שהוא שיחק אולי בחמישה טורנירים בסך הכל, בנוסף לקומץ של משחקי אול-סטאר של התיכונים. "זה מה שהיה", הוא אומר.

ואם הדרך של בראיינט הייתה יותר אופיינית, יותר מיינסטרים, עם קיצים מלאים בכדורסל, האם הוא עדיין היה משחק 20 עונות של NBA, הכי הרבה אי פעם לגארד ב-NBA? "ממממ … אני לא בטוח", הוא אומר. "אני רוצה לחשוב שאני מסוגל להבין משהו, אבל המציאות היא, שהייתי חייב להבין משהו, בגלל ששמתי כל כך הרבה על הגוף שלי".

עכשיו, בגיל 40, בראיינט מערער על אותן שאלות עם ילדיו: כמה הרבה זה יותר מדי? כמה צעיר הוא צעיר מדי?

קחו את בתו השנייה, ג'יאנה, שהיא בת 13 וכרגע משחקת כל הזמן כדורסל: "היא מסתכלת מסביב עבור דברים אחרים ורואים את זה הרבה. הם לחלוטין מסוגלים לשחק בכל סוף שבוע בכדורסל מאורגן במועדון בגיל 10. וזה ככה, למה? ואני צריך להיות ככה, 'לא'".

בראיינט מסתכל לאחור על מה שהוא עשה באותו הגיל. "זה לא שהייתי משחק 10 משחקים בכל שבוע או משהו כזה,, הוא אומר. "לא שיחקתי בשום משחק. אתה זורק מעט בכל יום, ואז, שאתה מגיע לגיל 15 או משהו כזה, אתה מתחיל טיפה להגביר את הקצב ואז אתה מתחיל להתאמן קשה יותר. אבל לפני כן, זה רק עבודה על הכישורים. האם אתה יכול לכדרר בידך השמאלית? האם אתה יכול לזרוק נכון?"

"צריך לזכור", הוא מוסיף, "שגדלתי כשאני משחק, כאילו, בלי משחקים. אנחנו רק שיחקנו משחק אחד פעם בשבועיים לפני שחזרתי לארה"ב".

במהלך הקריירה שלו, בראיינט פרץ בזעם על כדורסל הצעירים האמריקאי בכך שהוא נכשל בפיתוח סט היכולות של השחקנים, ולעתים קרובות ציין כי השחקנים מעבר לים הרבה יותר מתקדמים ביסודות שלהם. אבל ככל שהוא תומך בפיתוח המיומנויות, בראיינט מטיף לסובלנות.

"אתה מנסה להעמיס על הילדים האלה ומנסה להביא אותם להיות הכי טובים תוך שנה אחת", בראיינט אומר. "זה לחלוטין פשוט מגוחך".


תודה לעידו גילרי שעזר במלאכה.

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. תודה סמיילי על התרגום הנהדר. נושא מרתק, מניח שנראה המון מחקרים עליו בשנים הקרובות. מעניין מאוד הנתון של פציעות אצל ילדים-נערים שהתמחו בענף אחד לעומת כאלה שמגוונים ענפי ספורט…

  2. זהיתי את כולם לא השתנו הרבה לברון ראס בלייק קרי דוראנט.

    כתבה אדירה סמיילי מעניין מרתק וצפוי.

    שורה תחתונה הכסף מניע הכל תמורת כמה מיליונים שווה לשחוק את הגוף. לפחות לא יהיו להם דאגות כלכליות. זה עדיף על חלופות אחרות. אבל היי הם תמיד יכולים לפרוש אחרי 5 שנים 😎 יהיו מסודרים מספיק.

    הם בורכו בכשרון ועבדו קשה בשבילו אם הם היו חיים כמו אדם רגיל שעובד מ8 עד 5 הם לא היו שורדים רובם.

    עדיף להיות עם 10מיליון דולר בבנק ובלי acl מאשר גוף בריא ושכר של 7000 דולר בחודש.😎

    1. אתה מדבר על אלו ששרדו את כל הדרך לנ.ב.א ואז נפצעו, אבל בכתבה מסבירים שהם מתחילים להיפצע הרבה לפני, ואז אתה מקבל ילדים בני 14 בלי ACL.

  3. כבר הרבה זמן אני לא מוצא תשובה לשאלה איך עם כל ההתקדמות הרפואית, המקצועית והטכנולוגית זה מרגיש ששחקנים בימינו הרבה יותר פציעים. זו סוג של התחלה לתשובה לשאלה.

  4. תודה רבה סמיילי, מעניין מאוד. בהחלט מסביר הרבה דברים.
    אולי שסילבר במקום לדבר יתחיל במה שהוא שולט בו?
    העונה ב-NBA חייבת להתקצר מבחינת משחקים, ולהתפרש על פני זמן ארוך יותר.
    אבל זה עולה לו כסף, אז לא.

  5. העובדה היא מבט בשטח: אחוז גדול ששל ילדי שחקני עבר ממשיכים להיכנס לנעלי אבותם ומפוצצים את ה-NBA בנוכחותם. מעטים מגיעים לרמה של האבות, אבל טובים מספיק לשיק ב-NBAץ תודה על התירגום, סמיילי

כתיבת תגובה

סגירת תפריט