לרגל עזיבתו של דרק שארפ את מכבי ת"א וישראל / דובי עופר

 

דרק שארפ – הסמל

כשדרק שארפ ניצח את ז'אלגיריס הייתי במקום אחר, שאין בו טלוויזיה והקליטה שם מקוטעת. הסתובבתי בין אבנים על גבעה קטנה כדי לשמוע עדכון נאמן חלקית לאמת על פיגור, והחטיא עונשין, גוסטאס, זה אף פעם לא מחטיא, והם קלעו, ושלף הוציא, בעצם נגמר הזמן ומייאוש, בסיבוב, בקפיצה, בנפילה, בפיסוק, בתופים ובמחולות, ושארפ, ונכנס! והם ניצחו! ולא יאומן וגם וואו, וגם איזה ועוד וואו. ושארפ שארפ שארפ!

בגמר כבר היינו צבועים בכחול וצהוב, עם משרוקיות, בבית מול הטלוויזיה. מכבי, אולי בפעם האחרונה בחיי, הייתה הקבוצה של המדינה, שארפ היה הנחשון שקפץ אל הים, הגיבור, יהודה המכבי ומתתיהו, הגביע הוא שלנו ולנו הניצחון. בערך אז, בהנפה, החלה השקיעה.

נולדתי ב1975. עד כמה שזכור לי הייתי בן 10 ברוב ערבי חמישי של שנות ה80, עם הקור, הגשם, הערמונים בתנור, החושך המוחלט והדממה ברחובות, עם הקבוצות הבינוניות והכמעט טובות, ברקוביץ' וארואסטי כמעט וזכורים לי היטב. אולסי וארל וויליאמס נחרתו בזיכרון הרבה יותר חזק.

זה היה בנהריה, בחנות ספורט. הייתי, כאמור, בן 10, וספק משכו, ספק גררו, ספק דחפו ופיתו אותי לשם בעורמה כדי להצטלם עם שני כוכבי העל שנחתו בעיר. רוצים הקבלה? נגיד ואתם ממש קטנים, אבל כבר עם שכל, הולכים עם אמא ובן דוד בתל אביב ופתאום צועקים כולם שלברון ודווין ווייד יושבים ברוטשילד ואפשר תמונה איתם. לא ייקחו אתכם?

אז נכנסנו. החנות הייתה צרה וארוכה. ארוכה מאוד. משני הצדדים מדפים עם חפצים מטושטשים, הקולות מסביב מוגברים ומעומעמים כמו בסרט אימה, הצבעים מרצדים ובקצה מעבר הפחד יושבים יטי.

יטי הוא איש השלג ההימלאי. לפי תצפיות מהימנות הייטי הוא גדול מאוד, שעיר מאוד וטורף מאוד. בקצה החנות היו שניים כאלה, בצבע שחור להדהים, לבושים בצהוב ארסי של צרעה, ישובים על כסאות קטנים מדי ומסביבם ילדים זעירים, הטרף שלהם.

במקום שבו מתחבר הגעתון לים הצליחו לתפוס אותי, על סף זינוק משובר הגלים אל ימה המזוהם כבר אז של העיר. ידעתי שייטי פוחדים ממים ובמצב ההיסטרי שבו הייתי זה נראה כמו מהלך הגיוני.

היום אני יודע שעברתי חוויה טראומטית שהשפיעה מאז על היחס שלי למכבי תל אביב ולכל מה שקשור בה. התאוששתי מהחוויה רק לפני כמה שנים, לבוש בצהוב וסגול וחוגג אליפות של חולון ביד אליהו, אחרי שמליק דיקסון הקפיץ מעל טרנס מוריס ומחק את הטראומה.

עד אז מכבי הייתה האימפריה בשבילי. גדולה, עצומה, מעוררת כבוד ויראה. אפילו כרגע, לקראת הדברים הבאים, מתעוררת בי תחושה עמומה של חשש ששמעון מזרחי יצוץ מהמסך ויאיים עלי בפנים חתומות, ומוני פנאן יתחיל לצרוח לי באוזן גוועלד.

אבל בעצם לשם דרק שארפ התכנסנו. אז מה לסמל המכביסטי האחרון ולחוויית אימה של ילד קטן? נגיע לזה, אבל לפני כן נמלא את החוב להיסטוריה, אותו מונח שמפריד את האדם המודרני מהקדמון.

דרק שארפ נולד ב1971. מדהים שבאוקטובר הוא יהיה בן 42. בתור יליד אורלנדו שיחק במכללת דרום פלורידה, עם ממוצעים נאים לקלעי של 15.1, 2.8 ו 2.4. מגובה 1.83, מכללה קטנה וממוצעים בינוניים, לא דובר בכלל על NBA, ואפילו לא על קבוצה אירופית גדולה. מכל המקומות בעולם נחת הילד בן ה22 בחדרה, בקבוצה עם היסטוריה חביבה ורזומה שכולל שמות כמו אור הצלף גורן, אנדרו היעיל קנדי, עדי המכריע גורדון, האווי גדול שפם עם מבטא לאסוף, אילן הנהרייני בלי קשר משפחתי ברקוביץ' וגם אחד, דייוויד בלאט.

מאחר ומכבי חדרה בילתה אז בליגה השנייה הייתה הנחיתה רכה באזרחות ובמציאות הישראלית, ואפילו השווארמה המפורסמת של הכיכר לא הפריעה לידית להתיישר עד 25 בממוצע למשחק. אין תיעוד שמסביר איך ב94 הגיע מלך סלי לאומית ב' מהאימפריה של חדרה למעצמה ממגדל העמק, אבל זה קרה. הידית הייתה שם, הקבוצה לא. בית"ר מגדל העמק ירדה לליגה הארצית, ושארפ, נאמן כבר בגיל 24, נשאר. אולי רצה בCV גם מלכות סלים של הארצית, אולי זו לויאליות טבעית למערכת, ואולי זאת מרים. עם מרים הוא התחתן בשנה הבאה ונהיה ישראלי.

חזרה לאחור רגע. עוד חידה. בשנה הראשונה במגדל העמק, בצמד משחקי גביע מול מכבי, קלע שארפ 62 או 66 נקודות, אני לא זוכר את המשחקים כי הייתי בצבא והמקורות שלי לא אחידים. בכל מקרה, הבן אדם צלף מוכח, נתן הופעות מול מכבי שבוודאות משכו את העין כי שנה אחר כך הוא קיבל את "הטלפון" ממזרחי, ועדיין, נשאר במגדל העמק, ואפילו יורד איתה ליגה. ההסבר הראשון הוא אהבה, השני נאמנות ובשלישי יש קונספירציה שקשורה בצבע תעודת הזהות, אז תרשו לי לא להעלות אותו על הכתב. בואו נישאר עם האהבה והנאמנות, ונקפוץ ל96'.

ב96' שארפ בן 25, בשיאו האתלטי, מנוסה בישראל, בישראליות ובכדורסל. קלאסי. מאז ועד היום עברו 17 שנים.

מה עשה דרק שארפ באותן שנים?

ראשית חכמה, הפסיק להיות קלעי. כלומר שארפ היה ונשאר קלעי נהדר, מישהו שתמיד, יריב ואוהד, תחסיר פעימה כשיקבל כדור לשלשה חופשית, אבל ב15 שנותיו ב"מכבי" לא היה שארפ הקלעי שהיה אז, בקבוצות הקטנות. זו כשלעצמה טרנספורמציה מרשימה.

קלעי מוביל בקבוצה קטנה לעיתים נדירות יכול להיות כזה גם בקבוצה גדולה, בייחוד אם את תחילת דרכו הוא מעביר אחרי שני גארדים אוהבי כדור וזריקה. תשאלו, איכשהו, את דראזן הגדול על התקופה בפורטלנד בה זכה למקום נפלא לצפות ממנו על דרקסלר ופורטר מבססים את מקומם הצנוע מדי בהיסטוריה. פטרוביץ לא עשה את הסוויץ' ואלמלא עבר לניו ג'רזי היה מסיים, אולי, כמו שאראס, שחזר לאירופה אחרי תקופת התעללות קצרה בווריורס ובאינדיאנה. עד היום נראה לי שכששואלים את שאראס איפה היה הוא טוען שכאבה לו הבטן והרופא הכריח אותו לשכב במיטה. שנתיים.

לשארפ, למרות זיכרונות השווארמה מחדרה, לא כאבה הבטן. הוא לא חיפש תירוצים ולא התבכיין או התמרמר. לא ככל הידוע לי. שארפ המציא את עצמו מחדש.

איך שוטר נמוך עם יכולת מסירה בינונית ממציא את עצמו מחדש? במקרה של שארפ, הוא נלחם. נלחם, צועק ותופס נישה.

הנישה שדרק שארפ תפס במכבי, ובה התבסס מאז ועד היום שעזב את ישראל, הייתה נישת שחקן הנשמה, המנהיג, המחליף וזה שדורש את הכדור כשאחרים מחפשים מתנדב.

מכירים "שמישהו"? שמישהו ימלא את הג'ריקן, שמישהו יקרא לרופא, שמישהו יחזיק בצד השני… שמישהו ימצא את הביצים שלי כי אני לא יכול לזרוק בלעדיהן.

שארפ תמיד ידע איפה הביצים שלו, ותמיד היה מוכן לזרוק. לא רק שתמיד היה מוכן, תמיד נע למקומות מהם אפשר יהיה לזרוק, חיפש את הזריקה, חיפש את הכדור וחיפש את האחריות כשאחרים חיפשו… בעצם את שארפ.

בנוסף, כמובן, הוא היה קצת פוקסיונר. "הזריקה" מול ז'אלגיריס, ויותר מזה הסיטואציה הבלתי אפשרית שתיארתי בתחילת הטור, שהביאה אותו למצב של זריקת ניצחון, זה היה עניין של אחד לאחד עם הרבה אפסים. בסוף הכדור נכנס, הנס קרה והאיקונה נחקקה, אבל סנטימטרים הפרידו בין התוצאה בפועל לבין מפח הנפש הגדול ביותר של מכבי.

מצד שני, כשג'ורדן דחף את בריון ראסל, חזר צעד וחצי לאחור, התייצב וזרק, מישהו חשב שיחטיא? כשבירד זרק את הכדור הצבעוני, האחרון בתחרות, והלך הצידה עם אצבע מונפת, למישהו היה ספק שזה נכנס?

גם באלף הילוכים חוזרים, הזריקה של שארפ נגד ז'אלגיריס נכנסת, ולא בגלל שזה עוד שידור של אותה זריקה. ממש לא. זאת פשוט זריקה שכתוב עליה 3. ככה רצה אלוהים.

היו לו, לשארפ, עוד כמה הצגות בלתי נשכחות שפרחו מזיכרוני. כמה שלשות רצופות פה, כניסה, ריצה ומהפך שם, סל קלאץ', שלשה "משוגעת", זריקה "בלתי אפשרית"…. כמה דברים שיוצרים אגדה. כמה דברים, כאמור, שיכלו ללכת כמה סנטימטרים הצידה. ובכל זאת, כמו באגדות, נכנסו.

בשנים האחרונות גם זה לא היה. הממוצעים הרגילים, החד ספרתיים בדרך כלל, הצטמקו עוד יותר, ושארפ היה צריך להחליט אם לוותר או להמשיך. לוותר משמעו לעבור לקבוצה קטנה יותר ולדשדש עונה או שתיים בשולי הליגה. השנים הארוכות של נאמנות, סלי הקלאץ', "הזריקה", המנהיגות, הביצים ואחוזי העונשין התגבשו לכדי שחקן שהמערכת במכבי לא יכולה הייתה להרשות לעצמה לוותר עליו. בכסף זה הסתכם בלא מעט מאות אלפי דולרים. אלה סכומים דמיוניים במונחי חוץ מכבי, בטח לשחקן עם תרומה מספרית כל כך קטנה.

ואז שארפ פרש ממשחק. כשפרש ממשחק הוא נשאר במערכת. לא היה למכבי "סמל" אחר, חליפי, ומכבי בלי סמל זה כמו… משהו בלי משהו אחר שהמשהו הראשון ממש צריך אותו. תחשבו בעצמכם על מטאפורה. כלומר היה גור שלף, אבל בינינו, השותף הזוטר ל"זריקה" אף פעם לא היה חביב המערכת, ובהזדמנות הראשונה נפלט ממנה. בתור המוהיקני האחרון נאחזה המערכת בשארפ, ולשם כך הסכימה לשלם לו מעל ומעבר למה שהייתה מוכנה לתת לכל אחד אחר במעמדו המקצועי. זה החזיק שנה אחת של שכר עצום, במונחי התפקיד – עוזר מאמן שני, ואחריה הצניחה. שארפ לא היה מוכן להתרגל לפחות, המערכת סירבה לתת מחיר שהיה מופקע בעיניה עבור "סמל", ושני הצדדים נותרו מאוכזבים פחות או יותר. זו איבדה סמל, וזה פרנסה ומסגרת תומכת ואת מקומו הקבוע מזה 17 שנה. מקומו של דרק שארפ במכבי תל אביב.

מי צודק? זו שאלה שעליה יחליט עכשיו כל אחד.

דובי

אנטומולוג, עובד סוציאלי ומטפל.. גר בערד וגם במייל dubiduofer@gmail.com

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. הפוסט נכתב בתנאי סביבה קשים ביותר. בקריאה ראשונה לאחר הפרסום קלטתי שתי טעויות הגהה וסילקתי אותן, ואז קלטתי שלא כתבתי מילה על ההגנה. אני אשלים את זה מחר. מבטיח.
    בכל מקרה, שארפ היה שחקן הגנה נהדר.

  2. 1פוסט כתוב מצויין.
    2. הייתי רוצה לשמוע יותר על נאום הפרידה של שארפ ששמעתי עליו הרבה דעות חיוביות ושליליות. הרבה יותר שליליות.
    3. למה שמכבי יחזיקו את שארפ אם הוא הפסיק לתרום? מה, הסלטיקס שילמו ללארי בירד סנט אחד אחרי שפרש?

  3. אחלה פוסט תודה דובי, לגבי נושא הסמל אני חולק עליך בענק (לא בעובדה שהוא סמל אלא בעובדה שצריך לשלם רק כי הוא סמל)

    מנחם שאר התגובה מיועדת לשאלות שלך (חלקן) ולכל מי שרוצה לקרוא.
    יש מגמה בישראל (שמוביל אותה אתר אינטרנט מסויים באופן מאד בוטה, לא נזכיר את שמו של האתר כי הוא לא שווה איזכור) לקטול את מכבי על כל מעשיה. כחלק מאותה מגמה יש צורך להגיד שמכבי מתייחסת לשחקניה בצורה לא טובה ("מייבשת ישראלים", "לא נפרדת כראוי מסמליה" ועוד ועוד) אני רוצה להעלות מספר נקודות בהקשר של שארפ ובהקשר הזה:

    1. דרק שארפ = סמל: דרק שארפ שבעיני הוא אחד מהסמלים הכי גדולים של מכבי אי פעם ועל כך אף אחד לעולם לא יערער!!!. אגב מנחם יש את הכתבה שכתבתי עליו שנה שעברה (אגדה עוד בחייו) שאפשר גם להעלות שוב אם אתה רוצה.
    למי שלא מכיר, דרק שארפ פרש לפני מספר שנים ממכבי ונמצא בתפקיד עוזר המאמן מזה מספר שנים. הסיבה העיקרית לכך שהוא עוזר מאמן (ללא רקע אימון קודם) היא בעיקר כי המועדון הרגיש צורך לתת לו תפקיד. בפועל, וזה אני אומר לכם ממקור ראשון מתוך המועדון, דרק השחקן הוא לא ממש דרק המאמן. היינו הבחור לא באמת הותיר טביעת עין משמעותית. לא רק זאת אלא גם השכר שהוא קיבל היה מנופח מאד ביחס לשאר עוזרי המאמנים בליגה (אני מזכיר לכם שהוא עוזר מאמן שני!) וזה בעיקר מתוך כבוד אליו (שמגיע לו ללא ספק).
    אחד הדברים שמכבי מבצעת מזה שנים הוא לתת את תפקידי האימון (לרוב) לבעלי ניסיון כלשהו. העונה מכבי רצתה להמשיך את ההתקשרות עם דרק אבל בתנאי שכר שיותר מייצגים את השכר שמקובל בליגה הישראלית (שכר שעולה על שכרם של יותר ממחצית המאמנים בליגה!). דרק סירב לכך (לגיטימי לחלוטין, לבחור יש את האינטרסים וההוצאות החודשיות שלו) ובכך הסתיים העניין. אני חושב שמכבי בהחלט התייחסה אליו בכבוד ואני חושב שגם בראיון הוא אומר זאת. נכון שבין השורות יש גם ביקורת על ההנהלה הצעירה החדשה אבל בכל זאת דרק שארפ המאמן (בדגש על המאמן) לא ממש שווה כרגע יותר ממה שהציעו לו!!! ובעולם מקצועני צריך לקבל זאת בהבנה.

    2. מקצוענות: אנחנו חיים בעולם מקצועני, מנחם ציין זאת ואני מסכים בהחלט. מדוע לשלם למישהו שלא תורם. מכבי היא עסק מקצועני עם תקציב ידוע ואני כאוהד הקבוצה מעדיף שישקיעו עוד 100K בשחקן שיתרום לקבוצה ולא בהיסטוריה (בשביל דברים כאלו אפשר להקים מוזיאון או אתר מכובד). זה קורה בכל מועדון בעולם וכך מתנהל העולם וזה בסדר גמור. וזה מביא אותי לנקודה השלישית.

    3. מושג המקצוענות בישראל: נכון להיום בישראל יש (בעיני לפחות) 3 קבוצות מקצועניות, מכבי ת"א כדורסל וכדורגל ומכבי חיפה בכדורגל. לי לפחות זה נראה מעוות מאד שכל מטרתם של אנשי תקשורת רבים בישראל היא לנסות ולגמד את מכבי, להראות כמה הדברים שם גרועים, ביומיום אני רואה ב-3-4 שנים האחרונות מגמה הולכת וגוברת של ניסיון ניגוח במכבי (מי שצועק יותר חזק שורד, ראה ערך רון קופמן). אני לא מצליח להבין מדוע במקום לנסות ולקטול את הארגון לא מנסים בישראל לשאוף להגיע לרמת הניהול במכבי. במקום לספר לנו כל שני וחמישי על השחקן המאוכזב הזה או השחקן הבוכה הזה תספרו לנו איך אפשר לשפר את מצב הכדורסל בישראל. לי אישית נמאס מזה ואני כבר הפסקתי לקרוא את הכתבות המטופשות הללו. במקום למשל לספר לי מה עומד מאחורי בניית הסגל של קבוצה כזו או אחרת או מה פילוסופיית הכדורסל של אפי בירנבויים מספרים לנו כל הזמן סיפורים צהובים (בלשון המעטה). לדעתי אחת הרעות החולות של הכדורסל בישראל היא התקשורת שאינה באמת תקשורת חוקרת ובודקת אלא תקשורת שמנסה להשיג ידיעה עסיסית בלבד (גם אם אינה מבוססת) שתגרה את היצרים של הקורא אבל, וזה אבל גדול, בלי קשר אמיתי לכדורסל וזה חבל.

    1. לא הבנתי על מה אתה חולק. אם הבנת שאני טוען שצריך לשלם ל"סמל", זאת טעות. כתבתי ששילמו לו בגלל שהוא סמל.
      ממש לא הבעתי דעה בשאלה האם התשלום היה ראוי, נכון או מוטעה.
      כן כתבתי שהסכומים שקיבל בשנים האחרונות היו דימיוניים יחסית לתרומתו, והוספתי שבסופו של דבר הפרידה נבעה מתפיסות שונות של המערכת והשחקן בנוגע ליחס הראוי ל"סמל".

      בכל מקרה, הדוגמא של בירד היא מצויינת. כשפרש, עבר/חזר לאינדיאנה ושם הוא מתפרנס היום בזכות יכולות הניהול ולא עקב היותו "סמל" כשחקן.

    2. א. לדובי כתבה טובה.
      ב. עידן אתה צודק ברב( לדעתי אבל שווה לשלם יותר לסמל ).
      העיתונות בישראל פח אשפה אבל בישביל זה יש את הופס.

  4. דרק כשחקן דוגמא ומופת
    אוי לנו לכזה סמל
    סיפור ההתאזרחות שלו יותר מסריח מלקרדה פגה תוקף
    בגיל 23 הוא נשא לאישה ישראלית בת 37 , כעבור 5 שנות נישואין ולאחר שהאזרחות שלו נכנסה לתוקף התגרש וכעבור זמן קצר נישא לכדורסלנית אמריקאית בשם טינה.
    היו מכות , שריטות והמון לכלוך שלא יצא החוצה
    להיות מכביסט זה להיות מעל לחוק , וויל בינום דרס , למוני היה בנק לא חוקי שיותר ממחצית הכדורסלנים היו מעורבים בו , דאור פישר קיבל בקבוק לראש , אולסי על סמים , צורה ומוני מפרקים פיצות ועולם כמנהגו נוהג .

    אגב , אני אוהד את הקבוצה רק סולד ממנהגיה
    הקבוצה מזלזלת לא רק בשחקני עבר אלא גם באוהדים , מחיר מופקע על מנוי על אינגלס מהספסל של ברצלונה ואוחיון ופניני הישראלים היחידים בסגל ; זו הקבוצה של המדינה ?

  5. ואוו דובי BiG LIKE .אהבתי את הפוסט הוא מנוסח היטב ומרתק (קראתי אותו עד סופו) . יש לי דעה אחת מנודת משלך . פטרוביץ לדעתי דווקא כן עשה את המעבר מאירופה לNBA בצורה טובה ולפני התאונה הטרגית שלו הוא היה במעמד של כוכב ראשי של ניו-ג'רזי כמו שציינת בפוסט . לגבי שארס , הוא לא נראה לי מספיק רצה לעשות את המעבר ולבסוף החליט להיות כוכב באירופה מאשר לחמם ספסלים בNBA , שכמובן גם הכסף משחק תפקיד בשיקולים. בכל מקרה לדעתי לא היית צריך להיכנס למיני השוואה הזאת בין שארפ שארס ודראזן פטרוביץ או שפשוט לה הבנתי אותה . בכל מקרה תודה על טור מעניין. מחכה לעוד!

    1. אוי אבל זה היה חלק יפה כלכך..
      שארפ ופטרוביץ היו הקלעים שאיבדו את המעמד כשהגיעו ולקבוצה או ליגה גבוהה יותר.. נתקעו מאחורי גארדים דומיננטיים והיו צריכים להמציא את עצמם מחדש. שארפ הצליח ודראזן לא, כי באופי היה מנהיג מוביל, שלא כמו שארפ. שאראס פשוט אהב זרקורים ומחיאות כפיים, שאותן לא קיבל מעבר לים

    1. היו כמה ראיונות פרידה, רובם ככולם מחמיאים על סף מלקקים.
      התיזה של שארפ הייתה זה יום עצוב לי ולמשפחה, רצינו להישאר בארץ, רציתי להישאר במכבי. בי"ס אמריקאי עולה 15 אלף דולר לכל אחד משני הילדים ויש לי שני בתים לתחזק.
      110 אלף דולר זה אמנם יותר מכפול של עוזר מאמן שני במכבי אבל זה לא מספיק לקיום רמת החייים שאליה התרגלה המשפחה.
      אלה היו עיקר הדברים, לצד התודות למערכת, לאנשים ולסוכן.

      להציג את הדברים כאילו יש למכבי חלק ואולי אפילו אשמה בעזיבה ז . לכל הפחות בעייתי בעיניי.

  6. דובי טור מצוין מסוגנן ומנוסח היטב, נהניתי מאד לקרוא
    אני מסכים עם mbk במה שכתב, אבל גם אני מתקשה להתנתק מהאהדת הילדות שלי לקבוצה הזו. בכל מקרה "נס ז'לגיריס" ששארפ חתום עליו ביחד עם שלף, והודות לגוסטאס האומלל, הגדיר את הקבוצה המכבית לשנים רבות, וסביר להניח שלולא הסל המדהים הזה מכבי של אותה עונה הייתה מתפרקת וספק רב אם השושלת הגדולה בתולדות המועדון הייתה כותבת פרק מפואר כפי שבראיה לאחור אכן עשתה.
    בכל מקרה למי שרוצה להיזכר קישור לשניות המדהימות ההן, שבעיני הרגע היחיד שמשתווה להן הוא שתי הדקות המדהימות בגמר האלופות בין מנצ'סטר לבאיירן

    http://www.youtube.com/watch?v=oDY2ZPg8yWE

  7. אנטיתזה לשארפ זה מישהו ששיחק איתו בשלהי שנות ה-90 ועונה לשם קונסטנטין פופה. פופה בדיוק כמו שארפ היה שחקן משלים שעלה מהספסל וסיפק דברים מאוד מסויימים שרק שחקן בגובה 2.21 מ' יכול לספק. הוא התחיל נפלא במכבי ואני עד היום זוכר אותו קולע 8 נק' רצופות באיזשהו משחק יורוליג ומנצח אותו למכבי(כמה מהן מהעונשין ביד אחת). אבל בניגוד לשארפ הוא היה אדם מופנם שלא נלחם על מקומו ולא העריך מספיק את המקום שהוא היה בו. זאת הגדולה של שארפ שהוציא את המיטב המסיטואציה שלו והגיע לשיאים אדירים.

להגיב על מנחם לס לבטל

סגירת תפריט