ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות – 9 – יוסטון רוקטס 2018 / עמיחי קטן

ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות – 9 – יוסטון רוקטס 2018 / עמיחי קטן

הכתבה התשיעית בסדרה "ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות" עוסקת ביוסטון של 2018, הקבוצה שהייתה מרחק נגיעה מהגמר והדחת גולדן סטייט, בתקופה שהלוחמים נראו בלתי מנוצחים. יוסטון התאימו את סגל הקבוצה ואת סגנון המשחק באובססיביות לזה של גולדן סטייט, כדי שהם יוכלו להתמודד איתו היטב, והצליחו עם זה יפה מאוד, עד שהתברר שגולדן סטייט בריאה זה יותר מדי, אפילו בשביל הזקן וחבורתו.

מאזן: 65 – 17, מקום ראשון במערב ובליגה כולה.

חמישייה: כריס פול, ג'יימס הארדן, טרבור אריזה, פי ג'יי טאקר, קלינט קאפלה. שחקנים מרכזיים בספסל: אריק גורדון, לוק מבה א מוטה, ג'ראלד גרין, ננה, ריאן אנדרסון, ג'ו ג'ונסון.

דריל מורי והאנליטיקה נכנסו לתפקיד הג'נרל מנג'ר של יוסטון כבר ב-2007, אבל לקח לעסק הזה כמה שנים למצוא את מקומו בליגה. הבאתו של הארדן ב-2012 הייתה הבסיס לקבוצה של יוסטון שהגיעה לגמר המערב ב-2015, אבל לא מצאה את עצמה ב-2016 והגיעה בקושי לפלייאוף בדרך להדחה בסיבוב הראשון. בשני המקרים, ההפסד היה לגולדן סטייט. השינוי המתבקש היה הבאתו של מייק ד'אנטוני לתפקיד המאמן, אולי מכיוון שגם הוא מאמין ש"הגנה זה סתם בזבוז זמן" (לפחות על פי game of zones…). עונת 2017 הייתה טובה בהרבה והסתיימה במקום השלישי במערב והפסד לספרס בסיבוב השני של הפלייאוף.

אחרי שנמצא המאמן המתאים, חיפש דריל מורי את הכוכב שיכול לשחק ליד הארדן והחליט ללכת על האפשרות הראשונה שעמדה בפניו, כלומר כריס פול, שמיצה את הלוב סיטי ועבר בטרייד ליוסטון בתמורה ללו וויליאמס, בברלי, הארל, סם דקר, שלושה נגרים נוספים ובחירת דראפט שעזרה לקליפרס להשיג את גלינארי, אמנם תמורה גדולה עבור רכז בן 32 שסובל מפציעות, אבל יש סופרסטאר נוסף ליד הארדן.

סימני שאלה רבים היו סביב היכולת של הארדן ופול לחלק ביניהם את הכדור ללא מאבקי אגו, אבל בעונה הסדירה לא הייתה בכלל בעיה, כי כריס פול סבל מפציעות וקיבל הרבה מנוחה, מה שאיפשר להארדן להיות מוביל הכדור המוביל של יוסטון, וגם כאשר כריס פול שיחק, הוא הצליח להכניס את עצמו לתפקיד משני יותר עם 18.6 נקודות ו-7.9 אסיסטים, לעומת 30.4 נקודות ו-8.8 אסיסטים של הארדן. במהלך רוב העונה, יוסטון הייתה צמודה לגולדן סטייט בקרב על ראשות המערב, ובחודש האחרון של העונה, פציעה של סטף אפשרה ליוסטון לזכות במאזן הטוב ביותר בליגה, יתרון ביתיות עתידי בסדרה אפשרית נגד גולדן סטייט וגם תואר MVP לג'יימס הארדן.

בסיבוב הראשון, יוסטון פגשו את מינסוטה שעלתה לפלייאוף רק בהארכה של המשחק האחרון של העונה הסדירה, בעיקר בזכות ג'ימי באטלר שבדיוק התאושש מפציעה. הכוכב הגדול של המשחק הראשון היה הארדן שקלע 44 נקודות ב-15/26 מהשדה ו-7/12 לשלוש, וגם חילק 8 אסיסטים, לעומת 39 נקודות משותפות של שלושת ה"כוכבים" של מינסוטה – וויגינס, טאונס ובאטלר, ולמרות משחק נהדר של דרק רוז וג'מאל קרופורד מהספסל, יוסטון הצליחו לנצח, וגם למרות המהלך הביזארי הבא של מינסוטה:

יוסטון פתחה פער גדול מאוד ברבע השני של משחק 2 וניצחה אותו בקלילות, בעיקר בזכות 27 נקודות ו-8 אסיסטים של כריס פול, אבל במשחק 3 מינסוטה קלעו 15/27 לשלוש לעומת 15/41 של יוסטון, וביחד עם יום טוב של באטלר זה הספיק לניצחון שצימק את הסדרה ל-1-2. המחצית הראשונה של משחק 4 הייתה מאוד צמודה, והסתיימה ביתרון 49-50 של יוסטון, שהותיר המון תקווה למינסוטה לקראת ההמשך, אבל ברבע השלישי יוסטון קלעו 50 נקודות, כמו בכל המחצית הראשונה, ובסיומו התוצאה הייתה 69-100 בלתי מחיק. גם במשחק 5, יוסטון ברחו ברבע השלישי בדרך לניצחון די נוח, וניצחון 1-4 בסך הכל בסדרה.

בסיבוב השני היריבה הייתה יוטה, בהובלת הרוקי דונובן מיטשל שהצליח לגבור על ההגנה של פול ג'ורג', אבל הפעם הוא גם נאלץ לרכז בגלל פציעה של רוביו. גם בסדרה הזאת, המשחק הראשון היה של הארדן שקלע 41 ב-12/26 מהשדה, 7/12 לשלוש ו-10/11 מהקו, בדרך לניצחון 96-110. במשחק השני, המצטיין היה דווקא ג'ו אינגלס עם 10/13 מהשדה ו-7/9 לשלוש, בדרך לניצחון מפתיע של יוטה 108-116 ושוויון 1 בסדרה, שגרם לרבים להאמין שהקשיחות של יוטה תכניע גם את יוסטון, כפי שהכניעה את אוקלהומה.

במשחק 3, יוסטון היו נחושים להראות שהם לא נחנקים סדרתיים, ובראש רשימת הנחושים היה כריס פול שבעונתו ה-13 בליגה עדיין חיפש את הגמר האזורי הראשון שלו, וההגנה של יוסטון הגיבה בהתאם. לאחר שלשה של אינגלס בפתיחה, יוסטון הגיבה עם ריצת 2-19 שהמשיכה ליתרון 22-39 בסיום הרבע הראשון ו-40-70 במחצית, בדרך לניצחון 92-113 קליל והחזרת היתרון בסדרה. במשחק 4, כריס פול היה הכוכב הבולט, עם 27 נקודות, 12 ריבאונדים ו-6 אסיסטים, אבל גם המשחק הזה הבליט את ההגנה המצוינת של יוסטון, שספגה 87 נקודות בלבד, ובלמה ניסיון קאמבק של יוטה ברבע האחרון. משחק 5 היה קצת יותר צמוד, וריצה של יוטה ברבע השלישי אפילו העלתה אותם ליתרון, אבל כריס פול השתלט על הרבע האחרון, ורשם בו 20 נקודות ו-2 אסיסטים, מתוך 41 ו-10 בסך הכל, וביחד עם משחק ללא איבודים, הוא היה לראשון בהיסטוריית הפלייאוף שרושם 40 נקודות, 10 אסיסטים ו-0 איבודים במשחק.

כמובן שבגמר המערב המתינה גולדן סטייט, אבל לראשונה בעידן סטיב קר, הלוחמים נאלצו להתמודד בסדרה ללא הביתיות. הארדן המשיך ברצף המשחקים הראשונים המיוחד שלו, ורשם גם הפעם 41 נקודות ב-14/24 מהשדה, 5/9 לשלוש ו-8/10 מהקו, אבל בצד השני 37 נקודות של דוראנט ב-14/27 מהשדה ביחד עם 28 ב-9/18 של קליי הספיקו לגולדן סטייט כדי לגנוב את הביתיות. במשחק 2 אריק גורדון קלע 27 מהספסל וביחד עם 27 של הארדן זה הספיק לניצחון נוח שהשווה את הסדרה למרות 38 נקודות של דוראנט. משחק 3 היה המשחק של סטף שקלע 35 ב-13/23 מהשדה, מתוכן 18 ברבע השלישי, בדרך לתבוסה משפילה עבור יוסטון, 85-126, ונדמה היה שגם יוסטון ניגפים בקלות נגד גולדן סטייט. החדשות הרעות מבחינת גולדן סטייט היו פציעה של איגודאלה שאילצה אותו להיעדר משאר הסדרה.

גם הפעם, הרוקטס היו נחושים להראות שאסור לזלזל בהם ולהספיד אותם, ולאחר שלושה משחקים פחות מוצלחים, ועוד ריצת 0-12 של הלוחמים בתחילת המשחק הרביעי, ההגנה של הטילים התחילה לתת את אותותיה בגולדן סטייט. ד'אנטוני צמצם את הרוטציה ל-7 שחקנים שמסוגלים לשמור על שיטת החילופים בהגנה בלבד, והתחיל למרר את חיי הקלעים של גולדן סטייט. בצד של יוסטון, הארדן קלע 30 ופול 27 במשחק 4, וכל שאר הקבוצה רק 38, אבל בצד של גולדן סטייט כל מי שאינו סטף או דוראנט קלע רק 37 נקודות. קליי החטיא זריקה שהייתה יכולה לכפות הארכה ויוסטון יצאו עם ניצחון 92-95, פתחו מחדש את הסדרה, ולקחו את יתרון הביתיות.

ד'אנטוני החליט להמשיך עם הרוטציה הקצרה שלו גם במשחק 5, שגם הוא הלך לאותו כיוון צמוד. במשך רוב הרבע האחרון יוסטון הובילו, אם כי בפער מאוד קטן, ו-51 שניות לסיומו כריס פול עלה לזריקת חצי מרחק, אותה הוא החטיא, ומתח בה את שרירי מיתר הברך (hamstring בלעז) ונותר על הרצפה בזמן שקווין קוק מחטיא הזדמנות להעביר את היתרון לגולדן סטייט. החטאה של סטף ואיבוד של גרין לאחר מכן הכריעו את המשחק בתוצאה 94-98 לזכות יוסטון ויתרון 2-3 בסדרה.

כריס פול הרגיש בנוח לפני הפציעה…

כריס פול, כמובן, לא עלה לשחק במשחק 6, כמו איגי אצל גולדן סטייט, אבל יוסטון פתחו את המשחק נפלא גם בלעדיו, ו-15 נקודות של הארדן ברבע הראשון הובילו את הרוקטס ליתרון 22-39 בסיום הרבע הראשון. ברבע השני, גולדן סטייט הורידו את ההפרש ל-5, אבל יוסטון הגדילו אותו חזרה ל-10 במחצית. 2:36 מפתיחת המחצית, היתרון כבר היה של גולדן סטייט שפתחה את החצי השני עם ריצת 0-11. הארדן הצליח להחזיר את היתרון ליוסטון לכמה דקות, אבל 3:35 לסיום הרבע השלישי, שלשה של קליי החזירה את היתרון לגולדן סטייט כחלק מריצת 3-14 שחתמה רבע שלישי של 16-33 לגולדן סטייט ויתרון 77-84. לרבע האחרון עלתה לפרקט רק קבוצה אחת וזאת גולדן סטייט שרשמה ריצת 4-27 מפתיחת הרבע הרביעי ועד לכניסת המחליפים בדרך לניצחון 86-115. קליי קלע 35 עם 9/14 לשלוש, הכי הרבה שלשות למשחק פלייאוף מאז קליי תומפסון בדיוק שנתיים לפני זה וסטף הוסיף 29 ב-12/23 מהשדה. בצד השני, הארדן רשם 32 נקודות עם 9 אסיסטים ו-7 ריבאונדים, אבל גם 9 איבודים ו-0/3 מהשדה ברבע האחרון.

כריס פול ואיגי נותרו ברשימת הפצועים גם במשחק 7, אבל שוב דווקא יוסטון היו אלה שפתחו את המשחק בצורה טובה יותר כשהארדן קלע 2 שלשות מוקדמות בדרך ליתרון 19-24 בסוף הרבע הראשון. היתרון המשיך לגדול ובשלב מסוים עמד על 28-42 כשיוסטון עם 6/13 מחוץ לקשת והרבה אופטימיות. במחצית התוצאה הייתה 43-54 לזכות הטילים. שני סלים של הארדן בדקות הראשונות של הרבע השלישי דחו את הריצה של גולדן סטייט בכמה דקות, אבל גם הפעם היא הגיעה, ו-14 נקודות של סטף הובילו ריצת 5-25 ומהפך. אריק גורדון החזיק את יוסטון בתמונה והוריד את ההפרש ל-7 בסיום הרבע השלישי, בדיוק כמו משחק 6.

הפעם, יוסטון גמרו אומר לא להישבר כמו במשחק 6, והצליחו לשמור את ההפרש בסביבות ה-10. שלשה של פי ג'יי טאקר 6:28 לסיום הייתה הראשונה של יוסטון מאז 6:43 לסיום המחצית הראשונה, לאחר 27 החטאות רצופות, והיא עוררה הרבה תקוות ביוסטון, אבל זאת הייתה גם השלשה האחרונה שלהם במשחק. 10 נקודות של הארדן ברבע האחרון השאירו את יוסטון בתמונה עד הרגעים האחרונים, אבל החטאות של הארדן ואריזה לשלוש סגרו עניין וגולדן סטייט ניצחו 92-101 בדרך לגמר רביעי ברציפות והפסד שובר לב עבור יוסטון. אין ספק שהנתון המרכזי במשחק היה ה-7/44 של יוסטון מחוץ לקשת, ובמיוחד שיא פלייאוף של 27 החטאות רצופות. בלטו במיוחד הארדן עם 2/13 לשלוש, אם כי הוא קלע 32 עם 6 ריבאונדים, 6 אסיסטים ו-4 חטיפות, גורדון עם 2/12 ואריזה עם 0/9 לשלוש ו-0/12 מהשדה בכלל. בצד של גולדן סטייט, דוראנט קלע 34 ב-11/21 מהשדה וסטף קלע 27 עם 9 ריבאונדים ו-10 אסיסטים ב-7/15 לשלוש, אותה כמות שלשות כמו כל יוסטון עם שליש מהזריקות.

אם יתבצע דירוג של הקבוצות הגדולות של העשור, אין ספק שיוסטון של 2018 תדורג מאוד גבוה. רק גולדן סטייט (3 פעמים), מיאמי, סאן אנטוניו ויוסטון הזאת הגיעו ל-65 ניצחונות ומעלה בעונה סדירה, וכל אחת מהן, חוץ מיוסטון, גם סיימה עם האליפות את אותה עונה. יוסטון, מבחינתם, עשו את מה שהיה צריך לעשות, כשהם עברו 2 קבוצות איכותיות בקלילות ב-2 הסיבובים הראשונים, ובעיקר הצליחו להוכיח את עצמם כיריבה ראויה, ואף שווה, לגולדן סטייט, לפחות עד הפציעה של כריס פול. הארדן עבר הרבה סימני שאלה בפלייאופים קודמים, אבל בפלייאוף הזה הוא נתן כמה הצגות של 40+ נקודות, ובסך הכל 28.6 נקודות למשחק ב-41% בינוניים מהשדה, אבל סבירים לכוכב שהולך המון לקו וקולע משם ב-88.7%, ובמקרה שלו זה היה שיפור משמעותי משנים קודמות. כריס פול נתן כנראה את הפלייאוף הגדול האחרון בקריירה שלו עם 21.1 נקודות למשחק ב-45.9% די טובים מהשדה ו-37.4% מחוץ לקשת, וגם הוא נתן כמה הצגות, בעיקר נגד יוטה וגולדן סטייט, בכל פעם שהארדן היה צריך עזרה, עד לרגע שבו הפלייאוף, ובמידה מסוימת גם הקריירה, של כריס פול הסתיימה בצורה טראגית. אני משאיר לכם את האפשרות להחליט עד כמה כריס פול בריא היה יכול להכריע את הסדרה הזאת בפרט, ואת האליפות בכלל, לטובת יוסטון, אבל קשה לראות 27 החטאות רצופות מחוץ לקשת ו-2 התפרקויות ברבע השלישי כשיש גם את כריס פול על הפרקט.

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 47 תגובות

  1. הלו . רק להזכיר שאיגי נפצע ונעדר החל ממשחק 4 , כאשר עד אז הלוחמים הוליכו 2:1 נגד הביתיות . איתו בהרכב הלוחמים היו מסיימים את זה בחמישה, או שישה לכל היותר . אז מספיק עם פסטיבל כריס פול .

    1. תודה על האזכור. הוספתי התייחסות. אני עדיין חושב שיוסטון היו לוקחים לפחות עוד משחק אחד.
      עוד הבדל מהותי – הגמר של 2019 הוכיח שאיגי הוא לא זה שיפתור את הבעיות ההתקפיות של גולדן סטייט, ואילו כריס פול הוא בעיקר מומחה התקפה. בסדרה שבה 2 הקבוצות סבלו מבעיות בהתקפה אין ספק שההיעדרות של פול הייתה משמעותית יותר.

    2. אני לא מצליח להבין את הטיעון הזה שלך. השנה איגי לא שיחק? מה היו הנתונים של הארדן כשאיגי שיחק השנה בצורה מלאה?

  2. עדיין כואב מאוד לקרוא על אותה סדרה מול הלוחמים, במיוחד על משחק 7 המקולל..
    אבל ההבדל התהומי בין 2 הקבוצות נעוץ במשחק 6 – הווריורס בפלייאוף הנוכחי ידעו לסגור עניין בחוץ גם בלי דוראנט (חצי גמר המערב), בעוד שיוסטון, על אף יתרון במחצית, הצליחו פשוט להתפרק במחצית השנייה ולהעביר את הלחץ אליהם במשחק 7.
    אני פשוט הייתי מתוסכל כשראיתי את הנרפות במחצית השנייה, ולמשחק 7 החלטתי פשוט לא לקום (וטוב שכך) כי ידעתי שמהנקודה הזאת יש רק קבוצה אחת בהתמודדות..
    .
    בכל זאת, נהנתי לראות את הסדרות מול מינסוטה ויוטה (וגם מול הווריורס עד גיים 5). כמו שהג׳אז של סטוקטון ומאלון היו יכולים להיות אלופים לולא שיקאגו הגדולה של ג׳ורדן, כך גם יוסטון 2018 לולא הווריורס.

    1. משחקים 6 ו-7 ב-2018 ומשחק 6 ב-2019 הוכיחו שגולדן סטייט עדיפים, אבל עצם ההגעה למקומות האלה נגד גולדן סטייט הבלתי מנוצחת זה הישג משמעותי.
      העובדה שלרגעים מסוימים היה נראה שזה יכול להספיק גם נגד גולדן סטייט מראה את הגדולה של הקבוצה הזאת.

      1. ניצחון הלוחמים במשחק השביעי ב-2018 היה בעיקר בגלל רצף החטאות שלהם מהשלוש ולא בגלל היכולת של הלוחמים. אם כמה שלשות נוספות היו נכנסות עדיין האחוזים היו גרועים אך יוסטון הייתה מנצחת. וגם המשחק השישי היה צמוד ובהחלט הפציעה של פול פגעה ביכולתה של יוסטון. כך שמשחקים אלו לא הוכיחו דבר על עליונותה של ג"ס.

        1. ההפרש היה 9, כלומר 3 שלשות. נוסיף ליוסטון 3-4 קליעות והאחוזים שלהם עולין מרמת "גרוע" לרמת "בינוני" וזה מבטל את היתרון המרכזי של גולדן סטייט

  3. תודה חיים
    תוצאת הסדרה משקרת ונובעת בעיקר משאננות של הלוחמים .
    אני מהמר שגם השנה הם יבעטו תרוקטס בפלייאוף רק השנה זה יקרה כבר בסיבוב הראשון

    1. גם אם נניח שיוסטון לקחו 3 משחקים בגלל שאננות זה יותר מכל קבוצה אחרת שהתמודדה עם גולדן סטייט לא פחות שאננית וכנראה הרבה יותר.

    2. שאננות זו תופעה ששייכת לעונה הסדירה. אין דבר כזה שאננות בפלייאוף.
      בסוף פציעת האמסטרינג של פול ועיוות סטטיסטי אכזרי בזריקות ל-3 בגיים 7 היו ההבדל בין לשלוח את הלוחמים שיצפו בגמר בטלוויזיה, לאליפות בק2בק.
      זאת ממש לא תוצאה של שאננות, ועובדה שחגיגות הזכייה באליפות המערב של שחקני הווריורס נראו לא פחות מרגשות אפילו מהאליפות של 2015.

  4. די חיים הכל רק נגד לברון. לא רק שהפוסט לא עליו אלא אפילו נמנעת מלקרוא להארדן בשם הפרטי שלו וזה רק משנאה ללברון.
    .
    יוסטון היו מחזה עוצמתי מאוד מחד ולא אסטתי בעליל מאידך. הם הקבוצה היחידה שנתנה באמת פייט ללוחמים בעידן דורנט (עם כל הכבוד לטורנטו..)
    .
    ראו שהטילים יודעים כל טריק בספר של הלוחמים וזה כמעט הצליח להם גם בשנה אחרי.
    .
    תודה רבה חיים

    1. חה.
      עצם העובדה שנדרשת לתגובה הזו, מעידה שגם אתה הבנת שלברון היה המכנה המשותף, האובססיקו-משהו, לכל הפרקים הקודמים. אחרת לא היה בה צורך עכשיו, ל"הגחיך". כי אתה לא צריך להקטין את מה שלא קיים. רק את מה שכן. וזה קיים, נו, כולם ראו.
      לא חשוב. בוא נגיד "שהחיינו"! חיים פנה לדרכים חדשות, וכולנו תקווה להמשך.

      1. הכי מבאס בכל הסיפור שנדמה לי שאתה באמת מאמין לעצמך. הבנאדם נתן סידרת כתבות מעולה ודי אובייקטיבית גם אם לא הסכמתי עם כל הבחירות (קאבס 16 בוסטון 17) ותמיד נימק בצורה הגיונית את הבחירות שלו

        1. אני מאמין רק לעצמי. אבל מה קשורה אמונה?
          חזור שוב למה שכתבתי. הצבעתי על מה שעולה מהכתבות של חיים. לא קשור אלי בכלל.
          לנמק "הגיוני", זה אפשר תמיד, הכל. לכן החוכמה היא לגלות מניעים נסתרים, על סמך קו משותף שאתה מוצא, על סמך פרמטרים חוזרים, על סמך קילוף המטיבציות של הכותב כפי שהן נחשפות במקומות אחרים – זו המלאכה, בכלל כשנכנים לאנשים. כי לחיות מפי הסוס בלבד? בטח! כולם מנומקים, הגיונים, ליברלים, שואפי שלום, עושי צדק וחסד. כו-לם.
          אשר לאותו הגיון – חייב לומר שבמקרה של סדרת הכתבות הזו, זה כבר הגיע לשיאי גחוך. גם עבור הלברון הייטר שהוא. הגיע לשיא בשנת 2016: להתחמק מהאלופה הכי בלתי נשכחת של העשור, אולי אי-פעם, קליבלנד של לברון, האליפות הכי חד פעמית שיש, עבור… עבור… עבור… טורונטו?????????? לברונטו??? דרוזן ולאורי עושים במסנכיים – זה הסיפור שלך מ-2016???
          הרבה צחקנו. ההגיון יפה לבריאות!

          1. ואתה מתיימר לדעת איך לקלף את השכבות? על סמך מה בדיוק? ועל סמך החשיבה הזו שאתה יודע לקלף שכבות כמו שאתה מתיימר לעשות אז אתה גם מרשה לעצמך להשתלח בצורה שכזו?

          2. החכמה היא לגלות מניעים נסתרים?? הייתי שואל אותך אם אתה ברצינות מאמין לזה, אבל כבר ענית על זה. אני לא מבין, מה הבעיה פשוט לקרוא ולהנות? מה משנה אם אין, יש, או מהם המניעים הנסתרים?
            בכל אופן, תודה חיים, סדרה מצוינת.

  5. לא תופס מיוסטון הזאת בכלל. זה היה נראה יותר כשאננות של גולדן סטייט או חוסר מוטיבציה בחלק מהמשחקים מאשר יכולת של יוסטון. ברגעי האמת יוסטון פשוט התפרקה ונחלה תבוסה אחרי שהלוחמים התחילו לתת את כל מה שהם יכולים. הארדן היה מדהים בסדרה הזאת מבחינה התקפית לא משנה את מי שמו עליו הוא קלע אבל מה שבלט זה לאיזה חור הגנתי הוא גורם. זכור לי באחד המשחקים שהארדן היה מדהים ברבע השלישי וסיים כל התקפה עם סל או אסיסט אבל יוסטון לא הצליחה לייצר ריצה כי בצד השני כל התקפה הלוחמים קלעו על הארדן. כריס פול היה סביר ולא יותר מזה בסדרה הזאת גם איתו לא היה ליוסטון סיכוי. אוקלהומה 2016 לדעתי טובה בהרבה מיוסטון 2018. השנה עם ווסטבורק הסיפור אחר יש עוד סופרסטאר ליד הארדן ולא כריס פול האוברייטד.

    1. כריס פול נתן נתונים של סופרסטאר ב-2018.
      אני חושב ששני המשחקים האחרונים היו יותר גדולה של גולדן סטייט מאשר התפרקות של יוסטון.
      הרבע השלישי אליו אתה מתכוון היה במשחק 7

  6. לטעמי, הסוף של הסדרה הזאת היה הרבה יותר הפסד של יוסטון מאשר ניצחון של הלוחמים.
    למה? בין היתר כי לפי התוצאה הסופית, מספיק שהיו קולעים 4 מתוך ה27 החטאות רצופות ל – 3 והם היו מנצחים (שזה עדיין אחוז מזעזע).
    .
    עכשיו, לגבי האמירה – "אם איגי לא היה נפצע זה היה נגמר לפני" – אני קורא בולשיט.
    הסיבה לכך היא פשוטה:
    כל אחת מהאלופות שהיו לנו מאז 2014 (הראשונה של הלוחמים, אני יכול לתת עוד דוגמאות גם מלפני), הגיעה עם חיסורים של שחקני חמישייה לקבוצה המפסידה:
    15 – קיירי + לאב, ("רק" 4 – 2 ללוחמים, יש שיגידו שעם קיירי ולאב זה היה נגמר הפוך).
    16 – הרחקה של דונקי (מישהו פה משווה אותו לקיירי + לאב?).
    17 – גמר מערב, ספרס מובילים ב20 הפרש – בחוץ – קוואי נפצע, נגמר הסיפור.
    18 – איגי לעומת כריס פול, עכשיו שיקום האמיץ שיגיד לי במלוא הכנות שאיגי (שחקן רביעי או חמישי בחשיבותו לקבוצה, תלוי אם אתם אוהבי דונקי או לא) היה יותר חשוב ללוחמים ממה שכריס פול היה חשוב ליוסטון (שחקן מס' 2 בקבוצה, אולסטאר קבוע).
    19 – לא צריך להרחיב.
    .
    הנקודה?
    בבקשה לא להגיד "אבל אם הוא לא היה נפצע אז קבוצה X או Y הייתה לוקחת בהליכה", זה עובד לכל הכיוונים ולטעמי פשוט לא מכבד.
    .
    תודה חיים, סידרה מדהימה!

    1. איגי זה קשקוש של הייט אשברי שנובע מזה שהוא לא מסוגל להודות שישנן קבוצות עם כישרון מחוץ לגולדן סטייט. לכן כל חולשה או הפסד של הווריורס מיוחסים לבעיה פנימית (חוסר נאמנות על סף הבגידה, כמו של בארנס), אף פעם לא ליכולת טובה של היריב.
      לא שאיגי לא שחקן נפלא, הוא היה בערב, היה גם בפלייאוף האחרון מדהים, ויש לו עוד קצת דלק בטנק.

      1. בסדרה של חצי גמר המערב בפלייאוף האחרון איגי היה נהדר! ב-4 המשחקים הראשונים, הוא וגרין בצוותא היו לדעתי השחקנים הכי חשובים של הווריורס.
        אבל ב-2018 התפוקה שלו הייתה לא יותר מסבירה, והוא לכל היותר היה השחקן החמישי בחשיבותו בסגל של הלוחמים. אז כן, הפציעה שלו בוודאי לא הועילה לווריורס, אבל זה לא שנוכחות שלו במשחקים 4+5 בהכרח הייתה משנה סדרי עולם, על אף העובדה שהמשחקים האלה נגמרו בתוצאה צמודה.
        אולי דווקא בדקות בהן היה עולה לפרקט יוסטון היו מצליחים לבצע בריחות גדולות יותר? Who knows?
        כשיש לך את דוראנט, קרי, קליי וגרין, וכולם בכושר נהדר, להפיל 2 הפסדים בסדרה על איגי זה מוגזם.
        אבל שוב – באופן מפתיע דווקא הפלייאוף האחרון, כשהוא מבוגר בשנה, איגי היה משמעותי מאוד (לפחות בסדרה נגד הרוקטס). אולי הוא שתה ממעיין הנעורים לפני הפלייאוף האחרון 🙂

      2. כן, רק תזכיר להייט-אשבורי את העובדה, שלולא פציעות של מספרי 2, 3, קיירי ולאב, והקבוצה הכי חלשה אי פעם בפינאלס עם בלאט האומלל – סטף יקירו (ויקיר האומה) לא היה עושה אף אליפות. עד להגעה של KD ("בוא תציל אותנו!", בכה דריימונד מהחניה). אז שלא יבכה על פציעות, בטח לא של איגי בסדרה עם יוסטון. מה הדבר הבא, נתפס לבוגוט הגב ב-2016?? אה, ובעצם…

        1. הנקודה שלי הייתה אחרת – כולם נפצעים.
          כולם.
          אין סופרסטאר שידוע לי עליו שלא נפצע, אפילו לברון (רונאלדו של הNBA – "איש הברזל") ישב מעל 20 משחקים העונה (וחד משמעית זאת הסיבה שלא היה בפליאוף).
          פציעות הן חלק מהמשחק, והן-לא-תירוץ!
          הגמר האחרון מהווה דוגמא מושלמת:
          נכון, על הנייר הלוחמים היו אמורים לקחת בהליכה, בזכות עודף כישרון (עודף רציני).
          אבל מה? כמות כזאת של כישרון עולה ביוקר – אין עומק בכלל.
          כאשר אין עומק, הכוכבים נשחקים, כאשר הם נשחקים – הם נפצעים.
          כזה פשוט.
          הפציעות לא מורידות מהאליפות של טורונטו בעיקר (אבל לא רק) מכיוון שזאת הייתה טעות של הלוחמים לבנות סגל קצר שפשוט נקרע (תרתי משמע) מתי שזה היה חשוב.
          בסופו של יום, זאת שאלה של ניהול סיכונים – על מה אתה שם את הכסף שלך.
          לפעמים זה עובד יותר, לפעמים פחות ולפעמים פשוט אין מזל (קאזינס ואייזאה 2 שואלים למה?).

  7. הסדרה היתה מעולה. שתי הקבוצות שיחקו נפלא רוב הזמן. יוסטון הקבוצה היחידה שהצליחה להסתכל לג"ס של דוראנט בעינים, ובסופו של דבר הפסידה (יותר משג"ס ניצחה, לדעתי). הפציעה של כריס פול היתה פטאלית ועדיין יוסטון היתה צריכה לעלות. Thank you, next

    1. ההתקפה של יוסטון מאוד התקשתה נגד ההגנה של גולדן סטייט, שלא דיברו עליה כמו שדיברו על הגנת החילופים של יוסטון, אבל היא הייתה אפילו יותר טובה, וכפתה על יוסטון סקור נמוך מאוד בסדרה – 98.4 נקודות למשחק, לעומת 107.4 של גולדן סטייט.
      זה כמובן לא לגמרי מצדיק 9 נקודות ברבע האחרון של משחק 6, או כל כך הרבה החטאות רצופות מחוץ לקשת, אבל בסוף ההגנה של גולדן סטייט הייתה זאת שהכריעה את הסדרה.
      במשחקים 6 ו-7 יוסטון פתחו פער באמצעות רצף שלשות באחוזים טובים, וגולדן סטייט לקחו את היתרון ברצף שלשות משלהם.

      1. איבוד הפער של הטילים במשחק השביעי היה בעיקר בגלל רצף החטאות שלהם מהדלוש ולא בגלל רצף קליעות של הלוחמים מהשלוש. אם כמה שלשות נוספות היו נכנסות עגיין האחוזים היו גרועים אך יוסטון הייתה מנצחת למרות השלשות שניו לג"ס.

        1. זה בעיקר עניין של הגנה, אבל הפער הגדול היה באחוזים מחוץ לקשת – קליעה קצת יותר טובה של יוסטון הייתה מבטלת את היתרון הזה של גולדן סטייט

  8. יוסטון הזאת הגיעה הכי קרוב שאפשר, אבל מפלתה הייתה בטרייד על פול.
    עם השחקנים שעברו, היא הייתה עמוקה יותר, לוחמנית יותר, ווינרית יותר – והייתה מתמודדת בטופ זמן רב יותר.
    הקבוצה הזו רוסקה והשנה זו תהיה כבר שנת ההתרסקות שאחרי, לקראת שנים שחונות רבות בעקבות החוזה ההוא (שהתחלף בברירה רעה יותר – ווסטברוק).
    .
    מהצד השני הקליפרס קיבלה שחקנים משלימים לקונטנדרית, והשנה תממש זאת עם קוואי.

    1. אני מסכים זה היה צפוי והארכת החוזה הנוראה של פול זה מה שתקע אותם עם ווסטברוק ועוד פחות שני בחירות דראפט, לצערו של מורי אף אחד לא יקרא לו גאון יותר , מפתיע אותי שקוראים לדאונתני גאון התקפי שכל מה שהוא יודע זה לשים כדור ביד של הכוכב ולהתפלל שידע מה לעשות איתו

      1. העונה האחרונה הוכיחה שגם אם פול לא בטוח שליוסטון היה את מה שצריך לנצח, עם זה הארדן שברח מהכדור ברבע הרביעי…

    2. סיבה אחת לאופטימיות (זהירה מאוד!) בנוגע ליוסטון של השנה הקרובה, היא שווסטברוק והארדן רוצים לשחק ביחד, בניגוד לפול והארדן – שהיו מוכנים לשחק ביחד, אבל קודם כל זה היה אינטרס של פול לצאת מהקליפרס לקונטנדרית.
      בדיעבד אין ספק שפול דווקא הפך את הקליפרס לקונטנדרית בזכות היציאה שלו משם..

    3. באותה עונה הסופרסטאר הנוסף שהביאה יוסטון שיפר משמעותית את מצבה. בדיעבד יכול להיות שהארדן היה מעדיף לחכות שנה-שנתיים אם הוא היה יודע שככה וויליאמס, הארל ובברלי יתפתחו, אבל זה כנראה לא היה קורה ביוסטון.
      יוסטון של 2017 ניגפו על ידי הספרס בלי קוואי במשחק וחצי המכריעים, וקשה לי לראות אותם נותנים פייט כזה לגולדן סטייט. הטעות הגדולה של יוסטון הייתה לתת לכריס פול חוזה כזה גדול – הוא היה נאלץ להסתפק בהרבה פחות.

      1. זה מצחיק להגיד את זה
        הסיבה שכריס פול בא ליוסטון הייתה התחייבות בעל פה על חוזה מקס.
        ליוסטון אין אינטרס לימור לעצמה שם של קבוצה שלא מכבדת הסכמים.

      2. אבהיר לכריס פול הייתה אופצית שחקן
        הוא היה יכול לצאת ולחתום על מקס
        הוא נשאר באופציה בשביל סינ אנד טרייד ליוסטון.

  9. הההשפעה של פול יכולה הייתה להיות במשחק השישי. אך הוא לא היה מונע מהאחרים להחטיא מהשלוש במשחק השביעי כפי שהחטיאו.

  10. אל תזלזלו בווסטבורק עדיין מדובר בסופרסטאר ואחד השחקנים הטובים בליגה. הןא בטוח יותר טוב מכריס פול האוברייטד שלא הגיע לשום מקום כל הקריירה בפליאוף. יוסטון 2018 הגיע לאן שהגיע בזכות הארדן פול כרגיל קיבל קרדיט מוגזם.

  11. ללא קשר מיוחד, אבל אם שמעתם את הארדן בראיון במעורב שלי, הוא נותן את כל הקרדיט לכריס פול. בעצם הוא מהלל אותו הרבה יותר מאשר מגיע לו (לדעתי).

כתיבת תגובה

סגירת תפריט