פרוייקט אגדות (19) – האל גריר / מנחם לס

פרוייקט אגדות (19): האל גריר

 

מכל 50 האגדות האל גריר הוא הפחות מפורסם מכולם. מדוע? ראשית הוא אחד הוותיקים בכל הרשימה. שנית? הוא שחקן כדורסל נטו שאני לא מכיר סיפור עסיסי אחד על חייו לפני ובזמן הנבא. אחרי הנבא זה כבר ספור אחר – הומלס. לכל שחקן מה-50 היה משהו מיוחד. להאל גריר? שום דבר, מלבד הדבר החשוב ביותר לשחקן המשחק בנבא 15 שנים רצופות – עקביות ויציבות: 20 נק´ למשחק. אף פעם לא 40 ואף פעם לא 8 נק´.

הוא היה בא, משחק, מספק את הסחורה היומית, והולך הביתה. או, סליחה, היה לו דבר מיוחד: היחיד בתולדות הנבא לזרוק ג´אמפ שוטס מקו העונשין!

יהיה מעניין מאד אם אחד הגולשים יוסיף בתגובות מה קרה איתו מאז סוף המתואר בפוסט הזה!

=================================================
´האדם השקט´ שידע, ועשה הכל
=================================================

האל גריר הוא אחד השחקנים שהערצתי ביותר בשנותי הראשונות בארה"ב. אז לא היו מג´יק או מייקל או קובי. אז, מתחריו היו בוב קוזי, אוסקאר רוברטסון, ג´רי ווסט, וקייסי ג´ונס. כולם שחקנים נפלאים ללא ספק, אך שחקנים שרגליהם על הקרקע והם לובשים את הג´ינס שלהם מכנס, מכנס. על מייקל או מג´יק או קובי היית מאמין ש – מי יודע? – אולי הם מכניסים את שתי רגליהם לג´ינס באותו זמן. הם מג´יק. הם קסם, הם הצגה. הם בידור.

גריר, ורכזים אחרים בני דורו אז, היו שחקנים עם יסודות מצוינים שכל מה שהם ידעו זה לכדרר, למסור, לקלוע, ולפרוץ לסל. אבל איזה יסודות מושלמים היו להם אז!!! מסירה עם הקפצה. אחוז גבוה בקליעה. משחק כמעט ללא איבודי כדור. קליעה מנקודה מסוימת ולא בכל חלקי הפארקט. קליעתו המועדפת של האל גריר הייתה ג´אמפ מה-TOP OF THE KEY משם היה קוברן ב-70% דיוק כשהיה פתוח. הייתה לו כניסה נהדרת לסל, מסירות פז, ומנהיגות עליונה. יום אחד כריס פאול – אני מקווה – יגיע לרמתו של גריר ואולי יעלה עליו, כי הוא השחקן הדומה לגריר במשחקו יותר מכל פוינט-גארד אחר בליגה.

=================================================
השחור הראשון באוניברסיטת "מרשל"
=================================================

הרולד אוורט "האל" גריר נולד ב-1936 בהנטינגטון, ווסט-וירג´יניה, אחת מהעיירות היותר גזעניות של אז. שנות ה-40 היו שנים של גזענות מקסימאלית. הרבה לבנים בדרום הגזעני היו בטוחים שהשחורים מתחמקים משרות במלחמת העולם ה- II בעוד הם, הלבנים, נופלים כזבובים באיבו-ג´ימה ועל חופי נורמנדי שבצרפת. "השחורים לא נושאים את משקלם" – טענו הגזענים (עבדול קרים ג´אבר חקר את הנושא ומסקנתו הייתה שהשחורים תרמו למלחמה יותר מאחוזם באוכלוסיה).

בבית הספר התיכון לשחורים, "דאגלאס", הוא החל לשחק כדורסל. נער צנום, מופנם, ביישן, ושקט. מאמנו אז סטיב ג´רמין מספר שבכל שנת הסופומור שלו (שנה שנייה בתיכון) הוא שמע אולי עשר מילים ממנו. אבל את הדיבור הוא עשה על הפארקט. הוא היה ילד בן 15 ששיחק באחריות והבנה של שחקן מבוגר בעשר שנים ממנו.

הוא היה הכל: גארד, פורוורד, סנטר. פעם אפילו קלע 52 נק´ באליפות התיכונים השחורים בווסט וירג´יניה. כולם מדברים על "העילוי השחור הקטן מ-´דאגלאס´". אוניברסיטת מרשל (אותה אוניברסיטה שכל קבוצת הפוטבול שלה נהרגה כשהמטוס שהחזיר אותם הביתה התרסק. ישנו סרט נהדר על הספור הנורא הזה), שמעולם לא נתנה מלגה לאתלט שחור בכל ספורט שהוא החליטה ללכת עליו, ולהילחם בכל הגזענים בתוך ומחוץ לאוניברסיטה שבוודאי יאבדו את עשתונותיהם.

כך היה. במשחקי החוץ כל מה ששמע זה קללות. בבית החלו לקבל אותו יותר ויותר כשהוא שם את "מרשל יוניברסיטי" על המפה, מקבל תואר ´אול-אמריקן´ ב-1958, מביא אותם לפלייאוף כל עונה, מסיים 3 שנים עם 19.4 נק´, וניבחר להיכל התהילה של האוניברסיטה וגופייתו תלויה במרומי האולם לעד.

=================================================
השחקן המקצועני האולטימטיבי
=================================================

סירקיוז נשיונל בחרה בו בדראפט של 1958: נער צנום בגובה 1.86 שבקושי מוציא מילה. הוא החל להתפתח. קלע 11.1 נק´ מהספסל בעונתו הראשונה כשלאט לאט מתחילים לדבר על האל גריר עם הג´אמפ שוט המושלם, ופנטריישיון בלתי ניתן לעצירה. כרוקי הוא קלע 45%, אחוז מצויין לקלעי מרחוק. מהפאול הוא קלע 78% והכל בג´אמפ-שוט: האל גריר היה ונשאר השחקן היחיד שזרק את כל זריקות העונשין עם ניתור!

הוא הפך לחברו הטוב של דולף שייס, הסנטר היהודי הענק, שעזר לו בכל שנותיו הראשונות בליגה. בשנת הרוקי שלו שייס לקח אותו אפילו לביתו שם סידר לו חדר שינה, ושם התגורר עד שביטחונו החל לעלות, ועד שסוף-סוף שכר דירה לעצמו. שייס מהלל את גריר: "הוא תמיד היה הראשון לבוא לאימון והאחרון לעזוב את האולם. הוא היה השעון שלנו. אם הייתה אסיפת קבוצה ב-5 והאל גריר היה מופיע, כולנו כיווננו את המחוגים ל-5. הוא אף פעם לא אחר, אף פעם לא ניפצע, אף פעם לא חיפש תירוצים, ואף פעם לא התלונן. פשוט הגיע לאולם 10 שניות לפני תחילת האימון, התאמן חזק ביותר כמעט בלי לדבר, ואחרי האימון התקלח, ונעלם לעולמו הוא".

בעונה השנייה הוא סיים את העונה עם ממוצע הדיוק השני בליגה, 48%, אך סירקיוז נשיונלס הפסידה בסיבוב הראשון של הפלייאוף של 1959-1960. רק בעונה השלישית הוא עלה בחמישייה, הגדיל את ממוצעו ל-19.6 נק´ למשחק, וניבחר לראשונה לאול-סטאר. אחרי שנה זו באו עשר עונות ´אול-סטאר´ רצופות. ב-1960-1961 הוא הוביל את סירקיוז לגמר המזרח, אותו הפסידה לסלטיקס הגדולה עם ביל ראסל ובוב קוזי. ממוצעו באותה עונה עלה ל-23.6 נק´, וב-15 שנות משחק בנבא זה היה בערך הממוצע שהוא הסתובב איתו. באול-סטאר של 1962 הוא היה מלך האסיסטים (לפני בוב קוזי!), וקטף 10 ריב´, רק 2 מתחת לביל ראסל.

ב-1962-1963 הוא ניכנס לרשימת "10 הקלעים הטובים בתולדות הנבא" כשהוא קולע 19.5 בממוצע ל-1,562 נקודות. בדיוק אז נמכרה הקבוצה, ובעליה החליטו להעבירה לפילדלפיה ולקרוא לה "76". זה מאד התאים לגריר שהעלה את ממוצעו ל-24.2 נק´, ואז הגיע וילט צ´מברליין. ומאז זה היה רק "צ´מברליין וצ´מברליין" כשמעטים מאד מבינים או זוכרים או רוצים אפילו לדעת שלוילט היה את הקוורטרבק הכדורסלי האופטימאלי שמספר נקודותיו לא חשוב לו כהוא-זה. כל מה שהוא רוצה זה לחלק אסיסטים בלי לאבד כדורים, ולפטם את צ´מברליין והגבוהים האחרים תחת הסל.

בשנת האליפות של הסיקסרס (1966-1967) גריר פרץ שחקים והצליח להגיע לממוצע של 27.7 נק´ למשחק, וזה כשצ´מברליין הוא הסנטר הרוצה את כל הכדורים. הוא גם מחזיק את שיא האול-סטאר כשבאותה עונה קלע ברבע אחד 19 נק´ – עדיין שיא פלייאוף.

הוא היה שחקן נאמן עד הסוף, וסיים את כל 15 שנות משחקו עם קבוצה אחת בלבד, עבורה קלע 21,586 נק´ בקריירה.

הוא ניבחר להיכל התהילה ב-1981.
אבל בחירתו ל-"50 האגדות" היא כבר סיפור אחר.

=================================================
HOMELESS
=================================================

ב-1972-1973 הסיקסרס שקעה לתחתית הבאר. היא סיימה את העונה 9-73, עדיין הרקורד הגרוע בתולדות הנבא. המאמן היה רוי רובין שאימן את "ישיבה יוניברסיטי" ואח"כ "לונג איילנד יוניברסיטי" – שתיהן בדיביזיה ה-2, ופשוט לא היה לרובין כל ניסיון אימון עם כוכבי נבא. הדבר הראשון שעשה היה להוריד את גריר לספסל בצורה שרירותית ביותר, וזאת בקבוצה הגרועה בהיסטוריה של הליגה, כשהוא אומר בצעדו זה "מתחילים כאן דף חדש". זה קרה אחרי שמשך 15 שנים ברציפות הוא לא עלה מהספסל אפילו פעם אחת. כשהסיקסרס המשיכו להפסיד עם גריר על הספסל, זרקו את רובין והביאו את קווין לפרי. אני מכיר את לפרי היטב והוא אף-פעם לא הסכים לספר לי מדוע הוא המשיך להושיב את גריר על הספסל כשהוא עדיין בכושר מצויין בגיל 35. אני בטוח שזאת נקודה כואבת מאד בחייו כי לפרי היה פעם שפוט של גריר, שניסה להעתיק את משחקו.

אני משוכנע שהפקודה באה מגבוה ומטרתה הייתה להעליב את גריר, ושיפרוש מרצונו. זה בדיוק מה שקרה. אבל משום מה בהנהלת הסיקסרס רצו לחסל אותו עד הסוף. פשוט קטעו כל מגע איתו, אף-פעם לא קיבל כרטיסי כניסה למשחקים של הסיקסרס, והם סירבו להעסיקו בכל תפקיד שהוא, אחרי שנתן להם 15 שנים מצוינות. מה קרה שם? איני יודע. גריר נעלם מהמפה.

איש לא ידע בדיוק מה קרה להאל גריר, ומאחר והוא אדם כה פרטי שאי-אפשר להוציא ממנו מילה, החלו לפרוח שמועות. מה שכן נודע ברבים הוא שהוא ניכנס לבעיות כספיות רציניות, חובות באחוזים גבוהים של 22%, ואז איבד את הווילה היפהפייה שלו באזור ה-BLUE-BLOOD בפילדלפיה, היכן שרק העשירים ביותר גרים בו.

יום אחד ב-1990 הופיעו נושים, זרקו אותו, את מיימי אשתו, ואת ילדיו. הוא נאלץ למכור את כל הגביעים שהיו לו, כולל טבעת האליפות של הנבא. כש´פילדלפיה אינקוויירר´ – העיתון היומי של פילי – דיווח זאת, הספור הסעיר את כל העיר. מיד נפתחה "עמותה לעזרת האל גריר" שהתחילה לגייס כספים לשיקום מחדש של הפוינט-גארד הנפלא הזה.

אבל הוא נעלם מהמפה. אני יודע שהוא הפך להומלס. בת דודתי זהבה גרה בפילדלפיה, ובעלה היה איש MARKETUNG חשוב בעולם הבידור של פילדלפיה, והוא אמר לי שראו יותר מפעם אחת את האל גריר עם זקן ארוך, מלוכלך, שתוי, וכשניגשו אליו – הוא ברח. מה קרה לאשתו וילדיו הוא לא ידע, ואני איני יודע.

הגיעה שנת 1995 וגריר ניבחר להיות אחד מ-"50 האגדות". קשה מאד למצוא פרטים איך העסק התהפך, אבל הנבא מצאה אותו, והעמותה קנתה לו בית קטן, וכן כמעט את כל גביעיו. אשתו והילדים חזרו לחיות איתו. במסיבת העיתונאים בחלוקת הפרסים ל-50 האגדות ישבתי בכיליון עיניים לראותו ולשמוע את סיפורו. הוא הגיע לבוש חליפה אפורה, חיוכו הביישני על פניו, והוא – כדרכו – עונה בשקט על השאלות כשקשה לשמוע אותו.

הוא סרב להיכנס לפרטים. הוא סרב לדבר על שנות ההומלס שלו. הוא רק אמר "I AM OK NOW".

דרך ג´ייסון ליפטון, בעלה של בתי אפרת, שהוריו גרים בפילדלפיה והוא עורך הספורט של CNN, הצלחתי בעזרתו להבין שגריר גר עתה בפילדלפיה, עדיין עם אותה אישה. הילדים בגרו ועזבו את הבית. יש לו משכורת קטנה וכן הפנסיה של הנבא. הוא חי ומתקיים ככל האדם, אבל כדרכו, הוא כה פרטי וסגור שהוא מסרב להתראיין, מסרב לבוא למשחקים, ומבקש שיעזבו אותו במנוחה כי "הכל בסדר".

אם אמנם כך, אם "הכל בסדר", אני מרגיש הרבה יותר טוב משהרגשתי בשנות התשעים המוקדמות כשידעתי שאחד מכוכבי הנבא הגדולים ביותר מתגורר באשפתות ואוכל זבל.

=================================================
אתגר: ביום שהכתבה הופיעה באתר הישן צורף אליה האתגר הבא
=================================================

בחר את ה- WHITE TEAM ALL של הנבא בכל הזמנים (כולל שחקנים לבנים בהווה). בחר 5 פותחים לפי תפקיד, 7 שחקני ספסל, ומאמן לבן.

 

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 28 תגובות

  1. הדברים עליו ברשימותיי:

    מנהיג ווינר, מהמהירים ביותר וקלעי נהדר כשצריך, ריבאונדר מצוין ומוסר טוב מאוד. שותף לאחת הקבוצות הטובות בכל הזמנים בעונת 66/7' כאחד משלושת הכוכבים הגדולים של פילדלפיה 76' עם וילט צ'מברליין ובילי קאנינגהאם. ב-5 עונותיו הראשונות הקבוצה נקראה סירקיוז נאשיונלס וב-63/4' עברה לפילדלפיה (כסירקיוז נאשיונאלס זכתה באליפות הראשונה שלה ב-54/5' בעונתה השישית לאחר הפסדים בגמר הליגה בעונות הראשונה והחמישית. בפילדלפיה הקבוצה זכתה בשתי אליפויות (האחרונה ב-83') והפסידה עוד 4 פעמים בגמר (האחרונה ב-2001). גריר פרש לאחר 15 עונות ב-73' לאחר שעבר את גיל 35 בתחילת הקיץ.
    השיג 19.2 נק' (45.2% מהשדה ו-80.1% מהקו), 5 רי' ו-4 אס' ב-35.5 דק' למשחק בעונה הסדירה; 20.4 נק' (42.5% מהשדה ו-81.2% מהקו), 5.5 רי' ו-4.3 אס' ב-39.6 דק' למשחק בפלייאוף.

  2. קבוצת הלבנים של כל הזמנים:
    חמישייה: קוזי, וסט, בירד, פטיט, וולטון.
    ספסל: סטוקטון, מרביץ', הבליצ'ק, קאנינגהאם, ג'רי לוקאס, מקהייל, מייקן.
    מאמן: אַוּוֶרבָּךּ (באנגלית : Auerbach, כשתחילת המילה נהגית כמו ב-author וה-ch נהגה כ-k).

    שחקנים נוספים: שרמן, נאש, מארק פרייס, מייק מילר, ג'ון לוקאס, לארי בראון, נלסון, פטרוביץ', מרצ'ולניס, ארינאס, בארי, דיק בארנט, ריק בארי, ב' בראדלי, קוקוץ', וולקוב, מארלי, דה-בושר, נוביצקי, האוול, דיבאץ', צ'יימברס, קאונס, איסל, שייס, סמיתס, סבוניס, דוהרטי, ליימביר, סיקמה, טומיאנוביץ', מינג, אילגאוסקאס, ש' בראדלי ועוד.
    מאמנים נוספים: פיל ג'קסון, פט ריילי, לארי בראון, קאנינגהאם, הולצמן.

      1. הסינים לא ממש צהובים אלא שייכים גם ללבנים, ולא מדובר כמובן בלבן כמו צבע לבן אלא בבהירים והסינים גם הם בהירים. לגבי דוהארטי וארינאס אתה צודק ונשתרבבו בטעות ואמחקם מקבוצת הלבנים של כל הזמנים שברשימותיי.

  3. מאמן : רד אוורבך ( אני חושב שפיל ג'קסון היה במקום הנכון בזמן הנכון ולא תרם לדכורסל כמו אורבאך )

    סטוקטון , ג'רי ווסט , לארי בירד , קווין מק'הייל ,ג'ורג' מייקן

    כאוהד לייקרס אני יכול לומר על מקהייל שהוא אחד השחקנים הכי אנדרייטד אבר , הוא עצום וחסה בצילו של בירד הגדול מכל

    ספסל : הבליצאק , סטיב נאש , נוביצקי (שווה אולי חמישייה ללא מייקן )
    פיסטול פיט מרביץ , ביל וולטון , כריס מולין , בוב פטיט

    על הקשקש ובחוץ רק כי לא ראיתי אותם : ריק בארי , קוזי , דה בושר , קנינהגיאם . בחוץ ,טובים אבל לא מספיק , דיבאץ , סטוקאביץ , ריק סמיתס , פטרוביץ ( שלא שיחק מספיק ב NBA ) האחים גאסול.

    1. פטיט וג'רי לוקאס גם הם בעמדה 4 כמו מקהייל ונוביצקי.
      הבליצ'ק, קנינגהאם ובארי הם בעמדתו של בירד (שהיה לא פחות טוב גם אם היה משחק בעמדה 4 והיה יכול למלא היטב כל עמדה כמג'יק).

  4. אתגר פשוט הפעם.

    חמישייה – סטוקטון, ווסט, בירד, מקהייל, מיקן (בקשר אליו אני מקבל בעיוורון את האמירות בנוגע לדומיננטיות של ה"ענק" הממושקף)

    ספסל – קיד, קוזי, מאלין, דה בושר, וולטון, האבליצ'ק
    אני מכניס גם את רמביס. מת לראות אותו עם דה בושר ומקהייל משחקים יחד. לא חושב שאפילו ראסל יעיז לקפוץ מולם לכדור.

    מאמן – אוורבך כמובן.

  5. הסיפור על האל גריר הוא מדהים
    מה הסיבה שהובילה לנפילה ? גמבלינג ?
    עד שיש סיפור על שחקן ממש צדיק בסדום ,סוף הקריירה הוא נופל
    הסיפור עם הסקסירס שהפנו לו עורף לא ברור ולא מתאים לאמריקאים שידועים בכיבוד סמלי העבר

  6. החמישייה שלי (מלבד מייקן ראיתי את כולם);

    סטוקטון, ווסט, בירד, נוביצקי, ביל וולטון (מאמן אורבך)

    ספסל:

    גארדים: בוב קוזי, גייל גודריץ
    פורוורדים: ריק בארי, ג'ון הבליצ'ק, מקהייל
    סנטרים: דייב קאונטס, ג'ורג' מייקן

  7. מאמן: רד אאורבך

    חמישייה: סטוקטון, מארביץ', בירד, נוביצקי, וולטון

    ספסל: ווסט, גודריץ', פטרוביץ', קניגהאם, קוקוץ', מיקאן, קאונס

  8. חמישייה:
    קוזי ווסט בירד מקהייל וולטון
    ספסל: סטוקטון נאש מאלין נוביצקי ריק בארי גודריץ' מייקן
    מאמן: רד אורבך

  9. רציתי להתייחס לדברים מסוימים שלך על שחקנים אז ורכזים בפרט שבמאמר:

    "בוב קוזי, אוסקאר רוברטסון, ג´רי ווסט, וקייסי ג´ונס. כולם שחקנים נפלאים ללא ספק, אך שחקנים שרגליהם על הקרקע והם לובשים את הג´ינס שלהם מכנס, מכנס… גריר, ורכזים אחרים בני דורו אז, היו שחקנים עם יסודות מצוינים שכל מה שהם ידעו זה לכדרר, למסור, לקלוע, ולפרוץ לסל. אבל איזה יסודות מושלמים היו להם אז!!! מסירה עם הקפצה. אחוז גבוה בקליעה. משחק כמעט ללא איבודי כדור. קליעה מנקודה מסוימת ולא בכל חלקי הפארקט".

    קייסי ג'ונס היה אפור ומוגבל מבחינה התקפית וגדולתו בהגנה ובקבלת ההחלטות. גם לקוזי היו אחוזים נמוכים משמעותית מגריר. אך לגבי קוזי, הוא היה וירטואוז וקוסם בדומה למג'יק ולא מתים למה שכתבת.

  10. הבחירות שלי
    חמישיה:
    סטוקטון, ווסט, בירד, מקהייל, וולטון
    ספסל:
    קוזי, מארביץ', בוב פטיט, דה בושר, מייקן, נוביצקי, גודריץ'
    מאמן:
    אאורבך

כתיבת תגובה

סגירת תפריט