ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות – 8 – גולדן סטייט ווריורס 2017

הכתבה השמינית בסדרה "ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות" מתמקדת הפעם בקבוצה המרכזית של העשור, היחידה שזכתה ב-3 אליפויות, והשלימה רצף של ארבעה עשורים עם לפחות קבוצה אחת עם 3 אליפויות או יותר, הגולדן סטייט ווריורס כמובן, ובריצת הפלייאוף הטובה ביותר שלהם, ואחת הגדולות בהיסטוריה, זאת של האליפות ב-2017. אמנם איש לא הופתע מהאליפות, אבל היו הרבה סימני שאלה לפני הפלייאוף שגולדן סטייט היו צריכים להתמודד איתן, והתשובה הייתה מרשימה ביותר, עם הפסד אחד לאורך כל הפלייאוף, כשגם הוא מצריך שבירת שיאים היסטוריים.

מאזן: 67 – 15 מקום ראשון במערב ובליגה כולה.

חמישייה: סטפן קרי, קליי תומפסון, קווין דוראנט, דריימונד גרין, זאזא פאצ'וליה. שחקנים מרכזיים בספסל: אנדרה איגודאלה, שון ליווינגסטון, איאן קלארק, דיוויד ווסט, ג'אבל מגי.

גולדן סטייט מצאה בדראפט 2009 את הכוכב העתידי של המועדון, סטפן קרי בבחירה השביעית, ולאחר כמה בחירות דראפט גבוהות וטריידים הלוחמים הגיעו ב-2013 לפלייאוף, בפעם השנייה בלבד מאז 1994, עם הסיפור של 2007 באמצע. הספרס בסיבוב השני באותה שנה והקליפרס בסיבוב הראשון בשנה שאחר כך שלחו הביתה את הלוחמים, שאמנם קיבלו מחמאות על הלחימה, אבל זה לא הספיק לבוב מאיירס שפיטר את המאמן מארק ג'קסון והחליף אותו בסטיב קר.

בתחילת עונת 2015 התפרסם שגולדן סטייט מחכה לקיץ 2016, אז סטף אמור להיות בשיא הקריירה ואמור להיגמר החוזה של קווין דוראנט באוקלהומה, כדי להחתים את דוראנט, והטענה אז הייתה שהם "משוכנעים שדוראנט יקח את ההצעה שלהם ברצינות". בשנתיים הבאות נדמה היה שגולדן סטייט מסתדרים גם בלי דוראנט עם אליפות, שבירת שיא הניצחונות לעונה סדירה, ואז גם קאמבק מפיגור 3 – 1 בגמר המערב נגד אוקלהומה ויתרון 3 – 1 בגמר על קליבלנד. את השתלשלות המאורעות הבאה כולם זוכרים, ומיד לאחר איבוד האליפות הגיעו בגולדן סטייט למסקנה שחיזוק של דוראנט בעצם לא ממש יזיק לקבוצה, במיוחד אם זה על חשבון האריסון בארנס שנחנק קשות בסדרת הגמר.

גולדן סטייט הוסיפו עוד כמה שחקנים ותיקים לקבוצה, ובראשם זאזא פאצ'וליה, שכמעט נבחר על ידי האוהדים לאולסטאר בעונת 2016, אז הוא עוד שיחק בדאלאס, ומילא בדיבעד תפקיד חשוב ולא צפוי בפלייאוף. את העונה הסדירה הלוחמים פתחו עם תבוסה לספרס, אבל הלו"ז עזר להם להתייצב, וכעבור שבועיים שבר קרי את שיא השלשות למשחק של דונאל מארשל, קובי ברייאנט והוא עצמו (פעמיים).

רגעים משמעותיים נוספים בעונה הסדירה היו צמד המפגשים בין גולדן סטייט וקליבלנד. הראשון ב-25/12, בו גולדן סטייט נחנקו במאני-טיים וסל ניצחון של קיירי השלים קאמבק נוסף עבור קליבלנד. במשחק השני ב-16/1 התוצאה הייתה 78 – 49 במחצית, בדרך לניצחון קליל של גולדן סטייט, ומשחק נגד ממפיס באמצע פברואר נכנס להיסטוריה, כאשר דריימונד גרין הפך לשחקן הראשון בהיסטוריה שרושם טריפל דאבל עם פחות מ-10 נקודות, אבל בסוף פברואר קווין דוראנט נפצע ברגל והכניס את גולדן סטייט ללחץ. מתוך 7 המשחקים הבאים הם הפסידו 5, והספרס עקפו אותם בטבלת המערב, אבל אז נזכרו גולדן סטייט בעובדה שהם קבוצה טובה עם 3 אולסטארים גם בלי דוראנט ויצאו לרצף של 14 ניצחונות.

בסיבוב הראשון היריבה הייתה פורטלנד שנכנסה בקושי לפלייאוף, אבל גולדן סטייט נקלעה לבעיה, כאשר סטיב קר המאמן הושבת בשל בעיות הגב שלו, ומי שניהל את משחקי גולדן סטייט היה מייק בראון, שכמובן לא נודע ביכולת ניהול המשחק שלו, וגם דוראנט לא שיחק ב-2 משחקים מהסדרה, ככה שרבים האמינו שהסדרה יכולה להיות לפחות קצת צמודה. במשחק הראשון סי ג'יי מקולום קלע 41 נקודו ולילארד 34, אבל כל שאר פורטלנד קלעו עוד 34 ובצד השני דוראנט וסטף הובילו חמישה קלעים בדאבל פיגרס בדרך לניצחון ב-12 הפרש. משחק 2 היה בלואו-אאוט קליל, כשאף אחד לא הגיע ל-20 נקודות. משחק 3 דווקא היה די צמוד, אבל 9 נקודות של סטף בדקה האחרונה הכריעו את המשחק בתוצאה 119 – 113 ומשחק 4 היה בלואו-אאוט נוסף וסוויפ ראשון לגולדן סטייט מזה שנתיים.

בסיבוב השני היריבה הייתה יוטה שהצליחה להפתיע את הקליפרס במשחק 7 בחוץ. ההגנה של הג'אז דורגה שלישית בליגה, וגם בשחקן עם הכי הרבה סלי ניצחון בעשור האחרון, אייסו ג'ו ג'ונסון, ורבים האמינו שזה יספיק לפחות לסדרה צמודה, אבל גם הפעם הלוחמים היו רמה מעל. יוטה הצליחו אמנם להוריד את קצב המשחק ואת כמות הנקודות, אבל המשחק הראשון נגמר ב-12 הפרש וה-2 אחריו ב-11. במשחק האחרון גולדן סטייט הצליחו גם לקלוע בקצב הרגיל שלהם, וניצחו אותו 121 – 95.

בגמר המערב היריבה של גולדן סטייט הייתה הספרס, עם ההגנה הטובה ביותר בליגה, וקוואי לנארד, שאמנם נפצע במשחק 5 נגד יוסטון והפסיד גם את משחק 6, אבל נכנס לחמישייה כרגיל לפתיחת גמר המערב. ריצת 16 – 2 של הספרס בסוף הרבע הראשון של הסדרה פתח פער משמעותי לטובת הספרס, וריצת 12 – 0 נוספת העמידה את התוצאה 46 – 21 לטובת הספרס, אבל הזמן שמייק בראון נותר בהלם על הקווים סטף ודוראנט השלימו ריצת 11 – 0 וצימקו קצת את ההפרש. דקות טובות של הספרס העמידו את תוצאת המחצית על 62 – 42 לספרס מול הקהל ההמום של האורקל ארנה. 2 דקות מפתיחת המחצית קוואי נפגע ברגל הפצועה כבר וירד לספסל, אבל חזר לשחק והיה נראה שהתאושש. זאזא פאצ'וליה, שסיים את המשחק עם 11 נקודות ו-9 ריבאונדים, היה נחוש להראות שהוא יכול להתאים גם להרכבי סמול בול, וכדי לעשות זאת הוא הראה שהוא סוגר טוב את קוואי אחרי חילוף, כל כך טוב שזאזא נעל את הרגל של קוואי למשך זמן שהתברר בדיעבד כשנה וחצי בערך. ביתרון 78 – 55 של הספרס קוואי ירד לחדרי ההלבשה, והפעם ברור היה שהוא כבר לא יחזור היום. מכאן ואילך, סטף ודוראנט הבינו שקוואי כבר לא שומר עליהם, וגם שקליי וגרין לא פוגעים, ולקחו את המשחק על עצמם. 40 נקודות של סטף ב-7/16 לשלוש ו-34 של דוראנט השלימו מהפך והפכו את המשחק לצמוד. מאנו ג'ינובלי הבלתי נגמר עוד קלע סלים חשובים, אבל סטף ודוראנט ביחד היו גדולים עליו בדרך לניצחון 113 – 111.

אחרי שהתברר שקוואי לא ישחק בשאר הסדרה לא היה ספק שגולדן סטייט ייקחו את הסדרה, אבל תמיד מצופה מהספרס לעשות את העבודה, לפחות בהגנה, ולגרור משחקים צמודים, מה שגרם לסדרה הזאת להיחשב עדיין יותר מעניינת וצמודה מהמסע הקליל של קליבלנד במזרח. במשחק 2 גולדן סטייט ירו 18 שלשות, כמעט ב-50%, מתוכן 6/9 של סטף במשחק בו הוא הוביל שבעה קלעים שונים בדאבל פיגרס, בדרך לניצחון 136 – 100. במשחק 3 יכולת משופרת של מאנו ואולדרידג' הפכה את המשחק לצמוד יותר, אבל היה זה תור דוראנט לתת הצגה ולקלוע 33 ב-11/19 מהשדה, וגם אז הפרש הסיום עמד על 12. במשחק הרביעי פופ ניסה את ג'ינובלי בחמישייה, אז דווקא קייל אנדרסון ופאו גאסול מהספסל בלטו, אבל זה לא מנע ניצחון 129 – 115 נוח של גולדן סטייט כשסטף מסיים את הסדרה עם ממוצע של 31.5 נקודות למשחק כשחסר לו 0.5% מהעונשין בשביל אחוזי 90-50-45 בסדרה.

היריבה בגמר הייתה כמובן האלופה קליבלנד, בהנהגת לברון ג'יימס, שצלחה את פלייאוף המזרח גם כן בקלות. אמנם לא במאזן מושלם, כמו גולדן סטייט, אבל ההפסד הבודד היה לשלשת ניצחון של אייברי בראדלי מבוסטון, אותה קליבלנד דרסו בשאר המשחקים. המחצית הראשונה של הגמר הייתה צמודה, למרות איבוד אחד בלבד של גולדן סטייט, אבל ריצת 13 – 0 בהובלת סטף, שקלע 8 מתוכן, עם פתיחת הרבע השלישי, הפכה את ההפרש בן רגע ל-20, וסגרה את המשחק הראשון, אותו גולדן סטייט סיימו עם שיא פלייאוף של 4 איבודים בלבד, בזמן שדוראנט קלע 38 ב-14/26 מהשדה לעומת 28 ב-9/20 של לברון. קליבלנד בחרה לשלוט בריבאונד, מאבק אותו היא ניצחה 59 – 50 עם 21 ריבאונגים של לאב ו-15 של לברון, אבל זה לא עזר מול מיעוט האיבודים מהצד השני.

במשחק השני טיירון לו הוכיח שהוא מפיק לקחים, והתחיל לשלוח יותר לחץ על הכדור, בניסיון לייצר איבודים. הלקחים נעשו בצורה טובה, והפעם גולדן סטייט איבדו 20 כדורים, לעומת 9 בלבד של קליבלנד, ובכל זאת המשחק הלך בדיוק באותה דרך כמו הראשון, כלומר מחצית ראשונה צמודה, בריחה ברבע השלישי של גולדן סטייט, ושמירה על היתרון עד הסוף. דוראנט סיים עם 33 ו-13 ריבאונדים ב-13/22 מהשדה, בזמן שלברון, באחד ממשחקיו היעילים בקריירה, השיב עם 29 נקודות, 11 ריבאונדים ו-14 אסיסטים ב-12/18 נפלאים מהשדה, אבל חוץ מ-27 של לאב ב-12/23 מהשדה וקצת קיירי קליבלנד הייתה תקועה.

הרבע הראשון של משחק 3 היה הרבע של קליי, שקלע בו 16 נקודות, אבל גם הפעם קליבלנד נשארו צמודים וירדו למחצית בפיגור מינימלי. הרבע השלישי נפתח בריצת 8 – 0 של קליבלנד שהשוותה את התוצאה, ונגמר בריצת 9 – 1 נוספת של קליבלנד שהעבירה להם את היתרון הראשון בסיום רבע, 94 – 89 בסיום הרבע השלישי. קליבלנד שמרו על היתרון לאורך כל הרבע האחרון, ושלשה של ג'יי אר סמית העלתה אותם ליתרון 113 – 107 3:09 לסיום. סלים של סטף ודוראנט הורידו את ההפרש ל-2 ו-45 שניות לסיום דוראנט לקח ריבאונד אחרי החטאה של קורבר ועלה את המגרש, התייצב בצמוד לקו השלשה ועלה לשלשה מדויקת מעל לברון שהעבירה את היתרון לגולדן סטייט. קליבלנד הלכה למומחה הקלאץ' – קיירי – שהפעם נאלץ להתמודד עם ההגנה של קליי והחטיא שלשה. דוראנט וסטף היו מדויקים מהקו, וביניהם חסימה של איגי על לברון, כנקמה מאותה חסימה ענקית של לברון עליו, וגם המשחק הצמוד הולך לטובת גולדן סטייט, למרות 39 נקודות, 11 ריבאונדים ו-9 אסיסטים ו-38 נקודות של קיירי, כאשר אצל גולדן סטייט דוראנט קלע 31, קליי קלע 30 וסטף 26.

למשחק 4 קליבלנד עלו בטירוף כדי להימנע מסוויפ ושברו שיא גמר בנקודות לרבע – 49 ברבע הראשון – ומחצית – 86 במחצית הראשונה, בדרך לניצחון קל והפסד ראשון ואחרון של גולדן סטייט בפלייאוף הזה. קיירי סיים עם 40 נקודות, ולברון עם 31, 10 ריבאונדים ו-11 אסיסטים, כאשר דוראנט השיב מלחמה עם 35, אבל אף אחד בגולדן סטייט לא קלע יותר מ-16, וזה הסתיים בתוצאה 137 – 116 לזכות קליבלנד עם 24/45 לשלוש, כמובן שיא למשחק גמר.

הניצחון במשחק 4 שיחרר את טריסטיאן תומפסון, שקלע 15 נקודות במשחק 5, יותר מאשר שלושת המשחקים הראשונים ביחד, ובעיקר ג'יי אר סמית, שקלע 25 נקודות עם 7/8 מחוץ לקשת, אבל הכוכב הגדול של קליבלנד היה כמובן לברון שקלע 41, עם 13 ריבאונדים ו-8 אסיסטים, ב-19/30 מהשדה והוביל את קליבלנד ליתרון שיא 41 – 33 באמצע הרבע השני. דווקא דיוויד ווסט ואיגי היו אלו שהחזירו את גולדן סטייט למשחק, וביחד עם דוראנט וקרי שהצטרפו לחגיגה הריצה של הלוחמים הגיעה ל-28 – 4 ויתרון 61 – 45. עד המחצית קליבלנד צמצמו ל-71 – 60. ריצת 11 – 3 של קליבלנד בשלב מוקדם של הרבע השלישי הורידה את ההפרש ל-5, ובכל פעם שגולדן סטייט ניסתה לפתוח פער היה מי שקלע סל מומנטום בצד של קליבלנד, והרבע השלישי הסתיים בתוצאה 98 – 93 לגולדן סטייט, כלומר הכל עוד פתוח. ברבע האחרון גולדן סטייט צמצמה את הרוטציה וויתרה, לראשונה מאז הגעת דוראנט, על "הרכב המוות" של פתיחת הרבע האחרון, והכוכבים הבינו את הרמז, כשדוראנט קלע 11 ברבע האחרון, ביחד עם 9 של קרי ו-7 של איגודאלה. לברון מהצד השני קלע 14 ברבע האחרון, אבל גולדן סטייט הצליחו לייצר הרבה בריחות קטנות ברבע האחרון, ובסופו של דבר ניצחון 129 – 120 ואליפות. דוראנט קלע 39 ב-14/20 מהשדה במשחק 5, ובסך הכל בסדרה רשם 35.2 נקודות ו-8.2 ריבאונדים ב-55.6% מהשדה, 47.4% לשלוש ו-92.7% מהקו בדרך לתואר פיינלס MVP ולהיות הראשון בהיסטוריה שרושם אחוזי 90-40-50 בגמר עם התואר האישי.

אמנם האליפות הזאת של גולדן סטייט לא הפתיעה אף אחד, וגם לא כללה אף סדרה שזהות המנצחת בה הוטלה בספק אחרי יותר ממשחק וחצי, אבל גולדן סטייט של 2017 ראויה לכתבה כי הסיפור של הוא הסיפור של ההישגים ההיסטוריים שהיא הצליחה לרשום. זה מתחיל כמובן במאזן 16 – 1 בפלייאוף, הטוב ביותר אי פעם ו-15 ניצחונות רצופים מפתיחת הפלייאוף, שגם זה כמובן שיא. רייטינג התקפי פסיכי של 122.2 בגמר המערב נגד הספרס וההגנה הכי טובה בליגה, גם בלי קוואי זה מטורף ושיא גמר עם רייטינג התקפי של 121.3 נגד קליבלנד. מעבר לכל הנתונים ההיסטוריים, אשר כאן הזכרתי רק את חלקם, ההישג הגדול ביותר של גולדן סטייט היה האופן שבו הם התחברו ברגע הנכון. בדרך כלל כשנוצרת סופר-טים לוקח לכוכבים הרבה סמן להתחבר ביניהם, בין אם זה בגלל פציעות וזקנה כמו יוסטון של 1999, קרבות אגו כמו בלייקרס של 2004, קשיים בחלוקת העבודה שלא קשורים לאגו כמו מיאמי של תחילת העשור או כל דבר אחר, והעונה הראשונה, שלפעמים היא גם האחרונה, כמעט תמיד מסתבכת. גם במקרים שכן הסתיימו באליפות, כמו בוסטון של 2008, זה קרה אחרי שהקבוצה נקלעה במהלך הפלייאוף למשברים שאילצו אותה למצוא זהות. רבים יטענו שסגל השחקנים של גולדן סטייט ב-2017 היה חריג באיכותו ובעומק גם ביחס לקבוצות היסטוריות אחרות, אבל אין ספק שחלק משמעותי בקלילות של הפלייאוף הזה נבעה מהיכולת של צוות האימון, ובראשו סטיב קר כמובן, למצוא את הדרך לאפשר לכל אחד מהכוכבים להתבטא בחופשיות על המגרש, ועם זאת למלא את התפקיד הספציפי שלו בכוח, בלי שיהיו בעיות בכלל לאורך הפלייאוף. בדרך לאליפות גולדן סטייט התגברה בקלות על בעיות בריאותיות, הן של שחקנים והן של המאמן, על קבוצות בעלות אופי קשוח, ועל קבוצת התקפה היסטורית שנבנתה בקליבלנד, וצלחה את כל הפלייאוף הזה כל כך בקלות, שהתגובה של קליבלנד הייתה "לפחות לא איבדנו יתרון 3 – 1". כל זה הופך את גולדן סטייט של 2017 לנציגה הטובה ביותר של הלוחמים, המועדון שזכה למקום קבוע בגמר בחצי השני של העשור.

לפוסט הזה יש 26 תגובות

  1. ריצת הפלייאוף הכי נשכחת בסדרת הכתבות, ובכלל אחד הפלייאופים הגרועים בעשור, כולם ידעו שיהיה קליבלנד נגד גולדן סטייט בגמר עוד לפני המשחק הראשון בעונה. וכולם ידעו שגולדן סטייט יפרקו אותם. בקושי היו משחקים מותחים לאורך הפלייאוף והזריקה היחידה שהכריעה היתה השלשה של דוראנט. תוסיף לזה את האכזבה מהפציעה של קוואי וזו באמת עונה גרועה ללא תחרות.
    אני לא רואה פה הישג מיוחד, קבוצה עם כמות כשרון מטורפת הולכת ועושה את מה שציפו ממנה, משחקת כדורסל יפה רוב הזמן וברגעים ה״קשים״ נותנת לדוראנט את הכדור ומפנה את השטח. כמו כל קבוצה עם כוכב גדול אי פעם. ההתחברות המהירה שאתה מציין היא בגלל שבפועל צירפו שחקן אחד, שהוא גם שחקן על מבחינת יכולות וגם שחקן חכם. כצפוי, הוא השתלב במערכת ונתן את שלו (השלשה).
    לשמחתנו השנה נגמרה המסיבה ונחזור לראות ליגה תחרותית שבה אין לאף קבוצה מונופול על האליפות.

    1. אני מסכים שדרמה ומתח היו מעט מאוד – משחק אחד צמוד בסיבוב הראשון שלא משנה כלום, המשחק שקוואי נפצע ומשחקים 3 ו-5 נגד קליבלנד, אבל היו המון הישגים היסטוריים, וכמובן גם ריצה דומיננטית עוד יותר מהציפיות.

    1. 4 -1 או אולי 4 – 2 לגולדן סטייט כנראה.
      לברון לא היה פחות טוב, ולקליבלנד היה צוות מסייע טוב יותר, אבל אני מאמין שמאנו בקלאץ' יגול להיות שווה משחק אם קוואי גורם לזה להיות צמוד.

  2. …The Sage Continues
    לטובת מי שהצטרף עכשיו, המכנה המשותף לכל הסדרה הוא, הנצחת "כשלונותיו" של לברון ג'יימס, שנה אחר שנה.
    האלגוריתם פשוט:
    1: קבוצות שגרמו להפסד של לברון ג'יימס והביאו גאולה לעולם.
    2: ואם לא, ולברון חלילה ניצח: קבוצות הראויות לצל"ש לאחר מותן, על שהקריבו נפשם וגופם במאבק מול השטן.
    מדובר בתבנית נוקשה, המתעלמת משיקולי רמה, הישגיות, סיפורים אישיים, ומשק כנפי ההיסטוריה. זוהי דוגמה (dogma) שאין בלתה:
    פרק 1: סלטיקס 2010 = 1
    פרק 2: דאלאס 2011 = 1
    פרק 3: אוקלהומה 2012 = 2
    פרק 4: אינדיאנה 2013 = 2
    פרק 5: סן אנטוניו 2014 = 1
    פרק 6: קליבלנד 2015 = 1 (מקרה מיוחד, לב הסדרה, הפרק האוטו-אימוני: השטן ניצח את עצמו!)
    פרק 7: טורונטו 2016 = 2
    פרק 8: גולדן סטייט 2017 = 1
    לחיים!

    1. ת'מע, אני מסכים איתך בדרך כלל, אבל כאן אני לא מבין אותך..
      מן הסתם, אם לברון היה בגמר שמונה שנים ברציפות, הוא יהיה נוכח בכל הסדרה.. על 16 אני איתך לחלוטין, וגם אולי על ההייטריות של הכותב.
      אבל את מי היית מכניס ב-2017? אלא אם כן זו קבוצה מערבית שעפה בקונפרנס – היא נפגשה עם לברון. ומה לעשות, רוב הפעמים הוא הפסיד (בגמר).
      לא הבנתי את הנקודה שלך

  3. אהמ….
    לדעתי פחות מתאימה פה. לא ממש היו סימני שאלה סביב האליפות אחרי שדוראנט הצטרף. אכן דרסו את כל הליגה כמו שציפו מהם, אבל לא באופן ממש יוצא דופן לזקנים שבינינו.
    פו, פו אנד פו בפיספוס משחק אחד עשו בפעלי של מוזס מלון.
    במיאמי של האליפויות אם ספולסטרה היה נשאר חולה בבית זה גם לא היה משנה הרבה.
    הקבוצה הכי חזקה קיבלה את השחקן אולי הכי טוב שיש ולקחה אליפות.
    אותי בכל אופן הרבה פחות מרגש משאר הריצות שהזכרת אבל טעם זה עניין של טעם.
    תודה בכל מקרה על ההשקעה בפרוייקט מעולה
    🙂

    1. מיאמי הלכה למשחק 7 מול בוסטון ב2012 ומול סאן אנטוניו ב2013. בשניהם היא הייתה בפיגור 3_2 ועל סף הדחה. וכמובן שגם מול אינדאינה היא ניצחה ב7 משחקים ב2013. ממש לא אליפות בהליכה. פילי של מוזס מלון זה כמעט אותו סיפור כמו גולדן סטייט קבוצה שהגיעה לגמר והפסידה 4_2 בקושי ללייקרס וצירפה אליה את השחקן הכי טוב בליגה כדי לקחת אליפות. ההבדל הוא שגולדן סטייט היו הקבוצה הטובה בליגה גם בלי דוראנט והפסידו בגלל התפרקות לא ברורה של השחקנים שלהם ב3 המשחקים האחרונים ושדוראנט לא היה השחקן הכי טוב בליגה כמו מוזס מלון באותה תקופה.

    2. תודה.
      לדעתי גולדן סטייט ראויה למקום מסוים בסדרה הזאת וכאן יש שילוב של ההישג הכי מרשים של גולדן סטייט והעובדה שקשה למצוא קבוצה אחרת לכתוב עליה.
      בוסטון וסאן אנטוניו היו יכולים להיות אפשרויות, אבל פציעה של הכוכב בגמר האזורי הפכה את ההפסד הצפוי להשפלה היסטורית עבור אותו מועדון מכובד.
      לפילי היו לפחות משחקים צמודים נגד מילווקי והלייקרס. אותו דבר הלייקרס של 2001 שנתקלו קצת בקשיים נגד הספרס ופילי. גולדן סטייט דרסה 2 קבוצות הגנה מהטובות שנראו, כולל אחת עם 60 ניצחונות ובלי קוואי, ואז ניצחה די בקלילות את האלופה בסדרה שהייתה יכולה בקלות להסתבך להם. זה אפילו טוב יותר מהציפיות האסטרונומיות שהיו מהם.

      1. נדמה לי שאתה חוטא לתמצית של גולדן סטייט.
        אם תשאל כל אוהד שלה, ואת רוב אוהדי ה-NBA, כולם יצביעו על "גולדן סטייט היפה", האורגנית, שהתבססה על הספםלאש בראדרז, על הבינגו של דריימונד גרין, על אוסף שחקנים מהגורן והיקב – איגי, ברבוסה החד-פעמי, ליווינגסטון עם קריירה שאחרי המוות, בוגוט שהתאים כמו אולר שוויצרי – ואחד סטיב קר, שלקח את הפלסטלינה הזו וטעשה ממנה משהו מרהיב.
        זאת אומרת, גולדן סטייט שהגיעה לשיאה ב-2015-2016.
        אפתיע אותך: אם לבחור סיפורית ודרמטית ותסריטאית ריצה אחת בלתי נשכחת שלה, אז כן, דווקא את 2016. עם העונה המדהימה שלפני. עם הסדרה שלא תיאמן מול אוקלהומה האדירה, ראס ודוראנט במיטבם, רוברסון ואיבקה וסטיבן אדמס יוצרים קבוצת הגנה מטורפת, והסיום הלא ייאמן שלה. וכן – גם הטרגדיה (שלהם, שהוא האושר של הקאבס), בפינאלס המדהימים. לא כל סיפור חייב להסתיים בהפי-אנד, אבל כזה מעפן, מהסוג של 2017 או 2018. לפעמים גם הטרגדיה של הסוף, סוגרת סיפור בלתי נשכח של עונה יוצאת דופן, ופלייאוף יוצא דופן…
        גולדן סטייט 2015, 2016 – זו הקבוצה שכולם מתגעגעים אליה.

        1. השאלה הבאה שלך תהיה, אוקיי. סימנתי את הווריורז של קודם. לא חוזרים לאותה קבוצה אז את מי ב-2017?
          אם חייבים בכל שנה (ולא חייבים בכוח לשיטתי) – אז את בוסטון. העונה של אייזיאה תומאס. העונה שבוסטון הרימה לרגע את הראש שלה, ונתנה הרבה תקווה לעתיד בגארדן. עונה מאוד מרגשת, פלייאוף מרתק, וסיום מאוד רגשני. על רקע מה שעשו שתי הפינאליסטיות של אותה עונה (מחקו את התחרות, בדרך לפינאלס מחוק מראש, שיאי שיעמום) – בוסטון היתה הסיפור היפה של העונה.

        2. גם בפלייאוף של 2015 וגם ב-2016 גולדן סטייט לא הצליחה לשמור על הסגנון משחק בפלייאוף והסתבכה נגד קבוצות הגנתיות – ממפיס, אוקלהומה וקליבלנד, והניצחונות של גולדן סטייט היו מבוססים יותר על 1 על 1 של סטף או שלשות מקילומטר של קליי וסטף, והרבה פחות על הסגנון.
          דווקא ב-2017, עם החיזוק של דוראנט, גולדן סטייט הצליחו לשמור על הסגנון השוטף גם בפלייאוף, ואף הגנה לא הצליחה להתמודד איתו.

        3. ממש סיפור טרגדיה קלאסי. הלוחמים במשך כל העונה נראים כקבוצה הטובה אי פעם ושוברים במחזור הסיום את שיא הניצחונות של שיקאגו בולס. בפליאוף הסיפור נראה גמור כבר מול אוקלהומה אבל קאמבק מטורף של סטף וקליי במשחק 6 ענק שיכניס אותו להיכל התהילה ככל הנראה מנצחים את הסדרה ואת אוקלהומה שבכל עונה אחרת בתולדות הליגה כנראה הייתה זוכה באליפות. בגמר הם פוגשים את קליבלנד ולברון והמומנטום לטובתם הם מביסים את קליבלנד בשתי המשחקים הראשונים ב48 הפרש ( הפתיחה הכי טובה אי פעם בסדרת גמר) קליבלנד חוזרת במשחק 3 אבל סטף מגיע למשחק 4 סוף סוף וכנראה סוגר את הסדרה. כולם בדרך להכתיר אותם כטובים בעולם ואת קרי כגורדן הבא אבל משום מקום במשחק 5 קיירי ארווינג ולברון נותנים את משחק חייהם וקולעים כל אחד 41 נקודות למרות הצגה של תומפסון שהייתה אמורה להסיק לאליפות. במשחק 6 לברון במשחק חייו ( מתעלה על משחק 5) מביס אותם ובמשחק 7 הצגה של גרין וריצה של קרי ותומפסון לקראת הסוף אמורות להביא אליפות אבל לברון מתעורר קולע 2 שלשות ושיווין. הלוחמים חוטפים כדור ובאים להביא סל חשוב של איגי דקה וחצי לסיום אבל אז לברוןצמשום מקום מגיע וחוסם את איגי. שתי פושזנים אחרי זה קיירי קולע שלשת אליפות ומהקבוצה הגדולה אי פעם הלוחמים הופכים לקבוצה הכי טראגית לוזרית שהייתה.

          1. חותם על כל מילה. תיאור באמת יפה. רק הייתי מוחק את המילה "לוזרית" (ואני לא מאוהדי הקבוצה המושבעים). אי אפשר להגיד על הקבוצה הזו, "לוזרית". תאמין לי ש"טראגית" זה די והותר…
            וזו היתה התוצאה הבלתי נמנעת של גיים 7 בפינאלס, מי שלא תנצח. ותפסיד. אני זוכר שראיתי את המשחק, משחק מדהים, והשוויון לא נשבר, ומגיעים ל-5 דקות אחרונות, 3 דקות, דקה! וכולם שם עושים במכנסיים. אף אחד לא פוגע. כלום! זה לא כדורסל, זה משהו מעולם אחר מה שהלך שם. אפילו בלי להיות אוהד מושבע, זה היה כמעט בלתי נסבל לצפות.
            לא יודע מה הייתי עושה אם הייתי אוהד ממש של אחת הקבוצות, או שחקן שם, זה בכלל… לחץ שקשה לדמיין. כל הטרגדיה של קבוצת ה-73-9, בעונה הכי מדהימה, שפתאום הכל מתמוטט לה, על פאקינג פוזשן אחרון – או כל הטרגדיה של קליבלנד שמוחקת פיגור ויצאת מהקבר, עם הקללה של 50 שנה על הגב – ושוב תפסיד?!…
            אתה רואה משחק וברור לך שתיכף צד אחד הולך להתרסק, ולהישאר עם שריטה לכל החיים. באמת סיפור שאין כמוהו.

  4. ״בלתי נשכחת״???
    אני הימרתי עם חברים על האלופה כשהתחיל הפלייאוף וגמרתי עם כסף קל

      1. הם הימרו על קליבלנד וסן אנטוניו… כולם ידעו שבסוף אחת משלושתן תיקח וסן אנטוניו היתה אופציה הרבה פחות טובה

  5. תודה על הפוסט! מעולה כרגיל.
    אני יכול להבין את ההסתייגות של חלק מהמגיבים על הבחירה הנוכחית לאור העובדה שהריצה המוצלחת של הווריורס הייתה בהתאם לציפיות.
    מצד שני, זה באמת פלייאוף שאי אפשר להתעלם ממנו וממידת הדומיננטיות שלו.
    המגיב stam ציין מקודם שאולי דווקא לבוסטון של אותה שנה הייתה ריצה ״רומנטית״ יותר שאפשר היה לכתוב עליה.
    אני דווקא חושב שטוב שהכנסת לפחות בפוסט אחד את הווריורס, והבחירה ב-2017 היא בסדר גמור.
    למרות שאישית, דווקא הפלייאוף שלהם ב-2015 היה מרשים יותר. אז הם עוד לא היו אלופים, ורבים חשבו שהם לא יצליחו לתרגם את ההצלחה של העונה הסדירה לאליפות (סטייל סקרמנטו ופיניקס של העשור שלפני).

כתיבת תגובה

סגירת תפריט