מבט קרוב יותר על ה-NBA בשנות ה-60 ועל הבוסטון סלטיקס בפרט / גדי הלוי

מבט קרוב יותר על ה-NBA בשנות ה-60 ועל הבוסטון סלטיקס בפרט / גדי הלוי

שנות ה-60 ב-NBA ראויות בעיני לדיון. כל כך הרבה שחקנים וסיפורים שנשמעים כאילו הם אגדות. המשחק אז היה מרתק בעיני, מלא בשחקנים ברמה היסטורית כמו ביל ראסל, ווילט צ'יימברליין, אוסקר רוברטסון, ג'רי ווסט ובוב פטיט, וגם כוכבים שבזמנו היו ברמה הגבוהה ביותר אבל נשכחו כי המשחק שלהם "התיישן", כמו בוב קוזי וניית ת'רמונד.

יש דבר אחד שהרבה אוהדי NBA בעולם לרוב מסכימים עליו. "שנות ה-60 הן פחות טובות". האמירה הזאת יכולה לבוא בכל מיני צורות וצבעים, החל מ-"היו אז ממש מעט קבוצות", או "השחקנים אז היו ממש נמוכים", או אפילו קביעות כגון: "אם היית שם את ג'בל מגי בשנות ה-60 הוא היה קולע 50 נקודות למשחק" או "ביל ראסל לא היה אול-סטאר במשחק של היום". אתם מבינים את הנקודה.

האנשים האלה, שאולי אוהבים כדורסל אבל אני לא בטוח כמה הם מבינים במשחק, צריכים להבין שני דברים פשוטים למדי:

  1. לשחקנים אז ולשחקנים של ימינו לא היו את אותם תנאים. בידי השחקנים של היום רפואה מתקדמת בהרבה, ציוד טוב יותר (נעליים, פרקט, סלים) ואפשרויות לימוד טובות יותר באמצעות סרטים וסטטיסטיקות משוכללות, בעוד לשחקני שנות ה-60 היו תנאים משמעותית פחות טובים.
  2. חוקי הכדורסל בשנות ה-60 היו שונים כמעט לגמרי מהחוקים כיום, וכן גם צורת השיפוט. פעם, כל קרוס-אובר פשוט היה משיכה, וכיום נותנים לג'יימס הארדן לעשות דאבל סטפ-בק.

המשחק פשוט היה שונה. משחק אחר. לכן אמירות כמו אלה על מגי ועל ראסל הן סתמיות וחסרות בסיס. עם זאת, העובדה שהמשחק שונה לא מורידה בכלל מהערך שלו, ועל כן שחקנים ששיחקו בשנות ה-60 לאו דווקא פחות טובים משחקנים מכל תקופה אחרת ב-NBA.

ג'רי ווסט. הלוגו

דבר נוסף שמדברים עליו הרבה בהקשר של שנות ה-60 הוא חוסר התחרותיות באותה תקופה, שהוביל לדומיננטיות של הסלטיקס. טיעון נפוץ לתמיכה באמירה הזאת הוא שלבוסטון היו יותר שחקני היכל התהילה מלקבוצות אחרות. אני חושב שטיעון זה הוא שגוי, כי העובדה ששחקן מסוים נמצא בהיכל התהילה לא מספקת שום אינפורמציה על התקופה שבה הוא היה טוב, עם מי הוא שיחק באותו הזמן, מה היה התפקיד שלו בקבוצה וכו' וכו' וכו'. דרך טובה יותר למדוד רמת תחרותיות לאורך זמן היא להשתמש במדד הכי טוב של כישרון עונתי, משחק האול-סטאר.

למזלי, במהלך שנות ה-60 היו יחסית מעט קבוצות בליגה, וזה אפשר לי לעשות פריסה מלאה של מספר האול-סטארים בכל קבוצה, בכל עונה במהלך שנות ה-60. חשוב לזכור שמספר השחקנים ב-NBA שנבחר למשחק האול-סטאר השתנה משנה לשנה. הנה הפריסה (התמונה קטנה למדי אז תעשו זום אין אם תצטרכו):

אפשר לראות כאן כמה דברים:

  1. לכל קבוצה ב-NBA היה לפחות אול-סטאר אחד בכל אחת מהעונות (שהיא הייתה קיימת בהן) בשנות ה-60. די מדהים, אבל הגיוני: תחשבו על זה, אם היו הרבה פחות קבוצות, אז רק שחקני הכדורסל הטובים בעולם היו נכנסים לליגה, וזה היה יוצר מצב של קבוצות מלאות בכישרון עד התקרה.
  2. הקבוצות הדומיננטיות היו הסלטיקס, הלייקרס, הווריורס, הנאשיונלס/סבנטי סיקרס, הרויאלס וההוקס.
  3. לבוסטון כן הייתה קבוצה יותר טובה מהשאר בסך הכל, אבל כמעט אף פעם לא ביחס לאותה עונה: ב-8/10 מהעונות היו לפחות 4 קבוצות בליגה עם מספר זהה או גדול יותר של אול-סטארים.

מה המסקנה?

כמות הכישרון בליגה הייתה בסך הכל מאוזנת יחסית בין כל הקבוצות בליגה, עם 2-4 קבוצות שבולטות מעל השאר בכל עונה. לסלטיקס לא הייתה קבוצה מוכשרת יותר באופן משמעותי בכל עונה, אלא היא שמרה על רמה גבוהה לאורך זמן, וזה לדעתי מה שגורם לאנשים לחשוב שהם היו כל כך הרבה יותר טובים מכולם.

אוסקר רוברטסון. אול-סטאר בכל אחת מעונותיו בשנות ה-60

ואז אתם שואלים: "אבל גדי, אם לא היה לסלטיקס יתרון משמעותי בכמות הכישרון, איך זה הגיוני שהם זכו ב-11 אליפויות ב-13 שנים, כולל 8 רצופות ו-8 בשנות ה-60?", ואני עונה לכם:

אולי לסלטיקס לא היה יתרון בכמות הכישרון, אבל היה להם יתרון אחר, גדול בהרבה, ואחד שמצדיק לגמרי כל אחת מ-11 האליפויות שלהם שאנשים אוהבים להתעלם מהן ולזלזל בהן:

הסלטיקס היו חכמים בהרבה מכל השאר. היו להם שניים ממוחות הכדורסל הגדולים בהיסטוריה, עם ביל ראסל ורד אאורבאך. יחד הם פיצחו את השיטה לכדורסל כמעט מושלם, ובעיקר ניצול של 100% מהיכולת של כל אחד מהשחקנים בזמן שהוא על המגרש.

שיטת המשחק שלהם הייתה בנויה לא על התקפה – שבה הם היו לא כל כך יעילים וניצבו מתחת לממוצע של הליגה – אלא על הגנה, הגנה שהייתה הטובה ביותר בהפרש ענק. כמו כן היה להם סגנון משחק מהיר, שאפשר התקפות מתפרצות שנוהלו ולפעמים גם אפילו הובלו על ידי ביל ראסל, שהתחיל עם ריבאונד ומיד מסר לאחד השחקנים שכבר התחילו לרוץ לעבר הסל או לקח את הכדור ורץ בעצמו עד הצד השני של הפרקט.

הטבלה הבאה מתארת את היעילות ההתקפית, היעילות ההגנתית והקצב של בוסטון מעונת 1959-60 עד עונת 1968-69 והיחס שלהם לממוצע בליגה באותה תקופה:

כאמור, הם היו מתחת לממוצע בהתקפה, אבל מהירים בהרבה מכל השאר וקטלניים בהגנה.

ככה הם הצליחו לנצח את ווילט צ'יימברליין, אוסקר רוברטסון, ג'רי ווסט ובוב פטיט פעם אחר פעם. לא מפני שהיו להם יותר כוכבים, או יותר כישרון: אלא מפני שהם פשוט שיחקו טוב יותר.

כן, זה כנראה לא היה קורה בזמן אחר, אבל באותה מידה אף קבוצה מכל תקופה אחרת לא הייתה משיגה את מה שבוסטון של ראסל ואאורבאך השיגו בשנות ה-60. ואם הייתה קבוצה שכן יכלה לעשות את זה בכל תקופה אחרת: זו בוודאות אותה בוסטון שעבדה כל כך מושלם.

רד אאורבאך. אגדה

לפוסט הזה יש 23 תגובות

  1. מעניין שהחוזק שלהם היה בעיקר בהגנה. לא ידעתי את זה.
    אז המשפט "נצחונות מביאים דרך ההגנה" הוא הרבה יותר עתיק ממה שחשבתי. ומסתבר שגם נכון היסטורית
    🙂

  2. מעניין. תודה.
    אני חושב שעוד מדד לשיוויוניות אלה תוצאות הסדרות שהסלטיקס ניצחו. למיטב זיכרוני, לא היו להם עונות של "פו, פו, אנד פו" כמו שהכריז מוזס מלון האגדי. הרבה פעמים זה הלך להארכות ולמשחקי 7, מה שהבליט את הווינריות העצומה שלהם.
    אם יש לך כוח, גדי, נסה לבדוק מה היתה תוצאת סידרה ממוצעת שלהם, וכן הפרש ממוצע למשחק. לדעתי נגלה שהם היו צמודים הרבה יותר ליריבות מאשר שושלות כמו הבולס, הווריורס, הלייקרס והסלטיקס של ה-80, והספרס.
    בכל מקרה תודה

  3. תודה על הכתבה, זה יפה וראוי ומנומק.
    אבל זה גם מאד תיאורטי כי בסופו של דבר, סביר להניח שגם ביוטיוב ראית מעט מאד מהכדורסל הזה.

    ועם כל הכבוד, כן – ברור שיש סיבות, אבל הכדורסל של היום והכדורסל של אז זה לא אותו כדורסל בכלל. זו לא אותה רמה בכלל וזה באופן כללי לא אותו משחק.
    כלומר, אם תהיה לך מנהרת זמן ותשים את ביל ראסל של אז בגיל 22 נניח, היום באיזושהי קבוצה והוא שחקן קצה ספסל אם בכלל.
    אם תהיה לך מנהרת זמן ותשים את ג'בייל מגי או כל סנטר חצי נורמלי אחר בשנות השישים, הוא אכן יהיה דומיננטי להחריד. כנ"ל כמובן לכל עמדה אחרת (בעיניי אפילו יותר, כי גובה לא מלמדים. לברון היה קולע 100 נקודות למשחק).
    א-ב-ל, יש מצב שאם תיקח את ביל ראסל או ווילט צ'מברליין לא בגיל 22 אלא בגיל 8, ותלמד אותם את היסודות שמלמדים היום, ותעבוד איתם כמו שעובדים היום עם שחקנים – אז יש מצב שהיה יוצא מהם שחקני כדורסל (אולי, אני לא משוכנע בזה לגמרי, ואני מאמין יותר בצ'מברליין בגלל הנתונים הפיזיים מאשר בראסל. אבל אולי).

    1. לגבי גאוני כדורסל כמו למשל ראסל ווילט וקוזי והבליצ'ק ווסט ואוסקאר וביילור וקאנינגהאם, אתה טועה לחלוטין. הם היו כוכבי על גם היום שלא לדבר על וילט שבממדים דומים לשאק ואתלטיות אדירה גם במונחים של היום וגם ביילור היה אתלט אדיר גם במונחים של היום אך גם השאר מהנ"ל היו כוכבי על גם היום, כי הרי היו מתאמנים בתנאים של היום.

      1. מצטער, אבל זה לא עובר את מבחן ההיגיון הפשוט, ואני אגיד לך למה.
        קודם כל – כמו שאמרתי, לגבי ווילט, יש מצב, האיש היה ספסימן פיזי, והוא היחיד מהתקופה שאני מאמין שעם אימון נכון מגיל צעיר, כנראה היה שחקן גם היום.
        לגבי השאר – הנה ההבדל. בשנות השישים בארה"ב היו 180 מיליון אנשים, הרבה פחות מהיום. ואנשים שיחקו גם הרבה הרבה פחות כדורסל, כי היה בו הרבה הרבה פחות כסף. כלומר, להיות בנ.ב.א היה פי מיליון פחות תחרותי מהיום.
        היום, מיליוני מוכשרים רוצים לשחק ורק פרומיל יכולים. זה פשוט לא היה ככה בעבר, כשרק אלפים רצו לשחק. הפול של הכשרון היום גדול פי אלף, ולכן סביר להניח שאלו שכן עוברים את כל המבחנים פשוט טובים הרבה הרבה יותר מפעם.

        כאמור, מן הסתם יש בודדים שלא, אבל זה לא ווסט או ביילור או קוזי, בזה אני בטוח. זה רק ווילט.

        אגב, גם העובדה שהיום לבנים כמעט ולא מצליחים להשתחל לנ.ב.א, צריך לומר לך משהו על ווסט, קוזי ואחרים. לפי אותו היגיון בדיוק

  4. יש נתון אחד בודד שמלמד את רוב מה שצריך ללמוד על התחרותיות בשנות ה-60:
    .
    10 מ-10.
    .
    זה המאזן של הסלטיקס של ביל ראסל במשחקי 7.
    שוב –
    10 מ-10.
    .
    האליפות הראשונה של הסלטיקס הגיעה בעונתו הראשונה של ביל ראסל בליגה. לא במפתיע, הם זכו בפיינלס אחרי סדרה של 7 משחקים.
    האליפות הזו פתחה סדרה של 13 שנים בהם הסלטיקס שיחקו ב-12 פיינלס, וזכו ב-11 אליפויות.
    מה שמדהים הוא הנתון הבא –
    28 סדרות פלייאוף היו לסלטיקס באותן 13עונות. ב-2 הם הפסידו (58', 66'). ב-26 הם ניצחו.
    10 מאותן 26 סדרות הגיעו ל-7 משחקים, סדרה נוספת הוכרעה במשחק 5 (3 – 3). 5 נוספות הגיעו ל-6 משחקים. בסוויפ הם ניצחו רק 2 סדרות.
    11 מ-26 סדרות הוכרעו במשחק מכריע. 16 מ-26 סדרות היו צמודות (לפחות 2 הפסדים). כך שתחרות, בהחלט הייתה.
    .
    עוד יותר מדהים, זה עד כמה הכל היה צמוד. לא רק העובדה שהסדרות הגיעו ל-7 משחקים. העובדה ש-8 מאותם 10 משחקי 7 הסתיימו בהפרש של פחות מ-4 נק'!
    למעשה, 5 מאותם משחקי 7 הסתיימו בהפרש של פוזשן בודד! (לא יותר מ-2 נקודות)
    .
    מה אפשר ללמוד מבליל המספרים העתיקים הנ"ל?
    קודם כל, ניתן ללמוד שהמסקנה של גדי נכונה. זה היה צמוד בהרבה ממה שניתן היה לשאר.
    בנוסף, ואולי חשוב מכל –
    במילון, תחת ההגדרה של המושג הערטילאי "ווינר", חייבת להיות תמונה של אחד ביל ראסל.
    .
    תודה, גדי. רעיון מעולה לפוסט,
    ביצוע טוב עוד יותר!

    1. יש לציין שהם לא היו אמורים להפסיד בגמר 58' אלא שראסל נפצע במהלך הגמר. בלי הפציעה הזו שיא האליפויות הרצופות היה עומד על 10 ושיא האליפויות בשושלת היו עומד על 12 (ב-13 שנים).

      הסלטיקס היו קבוצה של וינרים גדולים ולא רק ראסל כמו סם ג'ונס שהיה מהמצטיינים בכל המשחקים השביעיים. ממוצע של 27 נק' (לא יודע אחוזים אך מן הסתם היו טובים) עם משחק אחד של 47.
      בלייקרס כנראה שרק וסט היה וינר גדול.
      בשנות השמונים שתי הקבוצות היו קבוצות של וינרים גדולים.

  5. תודה גיא.
    על מה ששאלתי את גדי ענית בדייקנות.
    אני רק משער שבימינו זה לא היה מתויג רק תחת ווינריות, אלא גם מזל, ורחמנא ליצלן, גם הטייה של השיפוט

  6. תודה גדי
    היכולת של ראסל ואורבך להחזיק שושלת לאורך 13 שנה היא משהו שלא יחזור. היום שושלות מתפרקות תוך חצי מזה או תוך 3-4 שנים.
    את זה אפשר להשיג רק עם סופר מנהיגות.
    כמובן שגם 10 מתוך 10 במשחקי 7 משיגים אק עם סופר ווינריות. לכן לדעתי ראסל הוא בפער השחקן הטוב בכל הזמנים

    1. כשמתייחסים למי שהוא השחקן הגדול בכל הזמנים, הבסיס הוא השוואת היכולות והתכונות הנדרשות בכדורסל ובזה מייקל עולה משמעותית על ראסל בגלל היכולת ההתקפית המוגבלת של ראסל. ומייקל השיג מספיק אליפויות כדי שבסך הכל יהיה מעל ראסל. אך גם בירד ומג'יק לפני ראסל בגלל המגבלה ההתקפית של ראסל. ויש לציין שבשנות השמונים הייתה סך הכל יותר תחרות מאשר בשנות השישים אף שהסלטיקס אז, כאמור, לרוב לא הביסו והרבה פעמים ניצחו במשחקים צמודים ובסדרות צמודות.

      1. זה עניין של השקפה,
        לראל היתה יכולת להנהיג שושלת 13 עונות (כל העונות שהוא שיחק בהן) ולשמור אותה בטופ עם 10 מתוך 10 במשחקי 7. תוך כדי כך הוא גם שמר על ווילט צ'מברליין לאורך רוב הקריירה. לגבי מתי היתה יותר תחרות, לא בטוח שליגה קטנה שמרכזת את הכשרונות בכמה קבוצות זה יותר קל מאשר לזכות עם סופרטים בליגה של 30 קבוצות שרובן מדולדלות. בליגה של 8 קבוצות או 16 יש לך חצי מהמשחקים מול סופרטימס או קרוב לכך, כולל כל הסדרות המכריעות.
        אגב, לפי צורת החשיבה הזו ג'ורדן לא יכול להיות מדורג ראשון ובטח לא מג'יק ובירד, כי בשנות ה 80 -90 הליגה היתה פחות מפותחת ומשוכללת ממה שהיא היום. אני לא בגישה הזו

  7. בדירוג היסטורי מתייחסים לגדולת הקבוצה יחסית לתקופתה ולא ביחס לקבוצות בתקופות אחרות. ברור שקבוצת מקום 11 12 במערב כמו דאלס זוכה באליפות באותם שנים כי אז לא היו להם אותם תנאים כמי היום לא היה ערך לתזונה לא היה תוספי תזונה לא היה אורח חיים ספורטיבי שחקנים לא התאמנו מגיל 4 בכדורסל באקדמיה כמו באירופה אלא גדלו ברחוב. בוסטון ההיא לא הייתה קולעת שלשות כי לא היה קו שלוש בכלל באותה תקופה. בוסטון היא הקבוצה הכי גדולה בתולדות המשחק ביחד עם שיקאגו של גורדן 11 זכיות ב13 שנה ולא צריך להסביר יותר מזה. ווילט צמברליין הוא השחקן הכי גדול של התקופה ההיא ואחד מ3 הגדולים אי פעם. דווקא ממוצע 50 הנקודות הוא כן משהו שלא קשור לתקופה באותה תקופה היו קולעים בערך כמו היום תסתכלו על שאר הקלעים ותבינו כמה חריג מה שווילט עשה. לגבי בוסטון אני חייב לומר שזה קצת מוזר ההצלחה שלהם הם לא דרסו בפליאוף את הלייקרס והסיקרטס כמעט אף פעם זה תמיד הלך קשה הרבה משחקי 7 על הנקודה ותמיד איכשהו הם תמיד ניצחו.

    1. היו צריכים להיות 12זכיות ו-10 רצוף אך ראסל נפצע במהלך גמר 58' ולא חזר וזה הגמר היחיד שהשתתף והפסיד בו.

    2. גם ב-69' כשהסלטיקס היו פייבוריטיים ברורים ועם יתרון הביתיות הסלטיקס ניצחו במשחק השביעי כשהלייקרס כבר התכוננו מראש לאליפות טוכבר היו תלויים הבלונים לכבוד האליפות שהיו בטוחים לפני המשחק השביעי שיזכו בה. וזו טעות חמורה שעשו כשממול הסלטיקס בהנהגת ראסל ולצדו שחקנים כהבליצ'ק וסם ג'ונס ועוד וינרים גדולים ועם הכבוד של הסלטיקס, "סלטיקס פּרַיְד".

    3. כל מילה,
      אף פעם לא משווים בצורה כזו, מקסימום אפשר לנסות לחשוב מה היה קורה אם כולם היו נולדים באותו זמן, אבל את זה קשה לעשות. לכן ההשוואה הרלוונטית היא תמיד ביחס לאלה שהיו באותה תקופה.

  8. סליחה אבל אני חייב לחלוק על התזה המרכזית שלך. למה מספר האולסטארים מעיד יותר משחקני היכל תהילה (שניהם מדדים לא מוצלחים ממש)? בטח שכשאתה מדבר על בחירות מתוך ארבע-חמש קבוצות אז ברור שלכל קבוצה יהיו לא מעט כאלה. אתה עדיין רואה שלסלטיקס היו שלושה אולסטארים כל שנה. ההבדל הוא כמובן בעומק. השחקנים השישי-שביעי ואפילו שמיני בסלטיקס היו יכולים להיות פותחים בכל קבוצה אחרת בליגה.
    אז כן הסלטיקס בהחלט היו יותר כשרוניים הרבה בגלל ההגנה. זה נבע לא מעט מזה שלמרות הקהל שלהם הם לא היססו לשבור את מחסום הצבע ראשונים. זה נבע מזה שהם הביאו סגנון הגנה ששאר הליגה לא ידעה להתמודד איתו ולכן קבוצות פשוט התקשו לעשות נקודות בצבע מול הסלטיקס וזו הגדולה האמיתית של ביל ראסל.
    בתמונה הכללית הכדורסל אז היה רחוק מלהיות מקצועני ולכן זה לא מפתיע ממש שקבוצה אחת שהתנהלה בצורה יותר מקצוענית הצליחה לשלוט ביד רמה. צריך גם לזכור שאז שחקנים לא היו יכולים לבחור איפה לשחק כמו היום וברגע שהבאת שחקן לקבוצה הוא היה שלך מה שהקל מאד על הסלוחקס לשמור על הדומיננטיות שלהם.
    בקיצור הדבר היחידי שאני מסכים איתו (שהוא מאד חשוב) הוא שבוסטון הפכו לאימפריה בזכות ההגנה וניהול נכון אבל הם גם היו כשרוניים בהרבה משאר הקבוצות בליגה.

  9. אני כנראה הישראלי היחיד שהייתי שם. לפחות היחידי שהיה שם וכותב על זה.
    כמובן שהמשחק היה שונה. אבל היו כמה שחקנים מיוחדים שהיית יכול להעביר משם אל היום, והם היו מסתדרים יפה מאד ואולי אפילו זוכים לתואר אול סטארים. אני מדבר בעיקר (לפי הסדר) על אוסקאר רוברטסון, וילא=ט צ'מברליין, ביל ראסל, וג'רי ווסט.
    תודה גדי.
    מאמר טוב מאד לצעיר בגילך שחי 50 שנה אחרי!

  10. אוי נו. יש סיבה אחת מרכזית למה בוסטון לקחה את כל האליפויות ברצף. ולמה אין יותר מדי ערך לדגלים האלה שהם מתמהדרים בהם. רובם-ככולם מימי תרפפו, ולא במקרה.
    נורא פשוט:
    כי הליגה היתה זעירה! פיצפונת! 8 קבוצות בלבד! אז איזה תחרות בכלל יש? מספיק שיש לך קבוצה דומיננטית, ובוסטון היתה כזו, שלא יהיה ספק, זה ברור. קבוצה מעולה. אבל כשאין בכלל מתמודדות? הופ, תוך דקה ורבע עושים עוד אליפות.
    .
    בתקופה של 11 שנה, מ-1959 עד 1969 כולל, בוסטון עשתה 10 אליפויות.
    שלא במפתיע – אלה עונות של 8 קבוצות בכל ה-NBA (עד 61), 9 קבוצות (עד 66), 10 קבוצות (עד 67), 12 קבוצות (69). קל מאוד לקחת אליפות כשפשוט אין יריבות, לא רק ברמה – אין קבוצות!
    מעונת 1970, הליגה גדלה ל-14 קבוצות לעונה, 17, 22 קבוצות בעונת 1977 – ובהתאם, החגיגה נגמרת בבת אחת…
    .
    ראוי להדגיש שבגארדן חיים רק על אדי ההצלחות מהעבר, ובעיקר העבר המאוד רחוק, עד כדי לא רלבנטי.
    תזכורת – אחרי בוסטון 2, של לארי, היה חריג אחד בודד, הסופר-טים של 2008 (האבא של הסופר-טימז, למי שמאשים את לברון ודוראנט. בבוסטון התחילו את זה). זהו. מ-87 עד 2008, שממה. מ-2009 עד היום, שממה.
    אליפות אחת בלבד, מ-1987עד 2019 כולל. כמה זה, 1 מ-33 עונות.
    לשים דברים בפרופורציות.

    1. לחדד בפשטות:
      יש כמות כישרון.
      ככל שכמות הכישרון מתפזרת על יותר קבוצות – הסיכוי שלך לאליפות קטן.
      כשיש 2 קבוצות, נלך כל שנה ישר לפינאלס. הסיכוי בעולם מושלם הוא 50%.
      כשיש 4 קבוצות בליגה, 25% וכו'.
      ככל שיש יותר קבוצות – הסיכוי לאליפות קטן. ברור.
      העולם איננו מושלם, תמיד יש הטייה בכישרון. ומספר קטן יותר של קבוצות, מעצים את סיכויי הקבוצה החזקה יותר.
      לכן היה קל לבוסטון לעשות את הסטריק הזה. היתה מוכשרת יותר, ועל זה באה הליגה הזערורית, רק 8-9-10 קבוצות בכל הליגה, כדי להבטיח די בקלות את ה-10 מ-11 הזה.
      שזה אגב נתון חשוד תמיד. כשיש אלופה של ליגה, שעושה 10 מ-11 – משהו פה רקוב מהיסוד. הוא מצביע, זועק על:
      אין באמת תחרות, לא כוחות.
      (ע"ע "מייקל 6 מ-6"?)

  11. לסתם –
    מסכים איתך מאוד. אוהדי בוסטון, כולל אני, חיים על אדי העבר, שרק מתרחק כל הזמן יותר ויותר. הקבוצות מ88+- עד 08 היו מגעילות, עם דינו ראדג׳ה ואנטואן וולקר (חרפה!), וגם אח"כ 'הצלחות' של גמרי מזרח. זה נחמד, עדיף על פיניקס למשל, אבל אין כל סיבה לגאווה הסלטיקאית.
    עם זאת, אתה מזלזל יתר על המידה בהישגים בסיקטיז. והחוכמה זה להסתכל על הטענות שלך יחד עם הנתון של גיא על משחקי שבע. אם בוסטון הייתה כ"כ יותר מוכשרת, סדרות היו נגמרות ב-4-1, 4-0 כל הזמן. העובדה שכ"כ הרבה סדרות הלכו למשחק מכריע, ואעפ"כ המאזן של בוסטון הוא כזה – פשוט מפליא. במיוחד שהפאוור-האוס של ביילור-ווסט לא חלש כאינדיבידואלים מראסל-קוזי/ג׳ונס/הבליצ׳ק. כנ"ל ווילט והקבוצות שלו, על אחת כמה וכמה שהם שיתפו פעולה שראסל כבר בעונת פרישה כמאמן-שחקן.
    אני חושב שמה שגורם לסלידה, למציאת החורים בשושלת היא שהיא נראית כה מופרכת ואנטי-אמריקאית (8! 8!!! wtf??), מכביסטית דה פקטו; אבל בשביל מה? הטיעון של מעט קבוצות יכול ללכת גם למקום של ריבוי הכשרון בכל קבוצה; היכרות מרובה של הקבוצות שמקשה על הפתעות; שחקן שעושה עונה של50/27; קצב משחק מהיר, שיכול להתיש גם הגנות מנוסות; ועוד מיני תופינים. הנקודה שלי היא, שאפשר לנסות להסביר את האנומליה אם זה היה מספר מועט יותר של אליפויות, אם המאזן של משחקי השבע של ראסל היה פחות טוב, אם זה לא היה מתחיל בעונה הראשונה שלו ומסתיים בעונה האחרונה – ניחא.
    "כוזבו של משפט לדידנו עדיין אינו בגדר ערעור על אותו משפט"

    1. תשמע, יש הרבה אמת במה שאתה כותב. זה גם מונע מאמוציות.
      להגנתי אגיד שאהדתי את בוסטון של לארי, מאוד מאוד מאוד. התיעוב שלי ללייקרס היה אמיתי – וכמה זה מגוחך לתעב קבוצה עם מג'יק וקארים, אבל ככה זה, נו. עד לפיסטונז של אייזיאה, זו היתה הקבוצה שלי. (אפשר לחשוב, כן, למי איכפת מה אני חושב).
      אני רק מבקש להעמיד את זה בקצת פרופורציות, כי בתור אוהד מושבע של קבוצות ניו יורק (היאנקיז לא נחשבים ניו יורק, הם שליחי השטן), יש לנו עניין רציני עם בוסטון והיוהרה שלה. אז מן הסתם הקצנתי.
      אם אני רוצה לדייק מה שכתבתי קודם – זה היה שילוב של מעט תחרות, אין דה פירסט פלייס + קבוצה באמת נדירה, שעליונותה ברורה. וזה מספק לך את כל יער הדגלים מלמעלה. על גבול ה, "לא פייר".
      ואת הקבוצה של 2008 לא סבלתי בלי קשר, גארנט ראוי לתיעוב בכל מקום, גם פירס לא כוס הגינס שלי. כמו שלא את מיאמי שבאה אחריה. את בוסטון של טייטום, מצד שני, בא לי מאוד לחבב. הילד הוא סופרסטאר, מקווה שזו השנה שלו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט