ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות – 5 – סאן אנטוניו ספרס 2014

הכתבה החמישית בסדרה "ריצות פלייאוף מיוחדות ובלתי נשכחות" עוסקת בספרס של 2014, עוד אלופה שלא ניתן להתעלם ממנה, בעיקר בגלל הסיפור שעומד מאחוריה, אבל גם בזכות הישגים היסטוריים יוצאי דופן, אשר את חלקם נזכיר בהמשך.

מאזן: 62 – 20 מקום ראשון במערב ובליגה כולה.

חמישייה: טוני פארקר, דני גרין, קוואי לנארד, טים דאנקן, טיאגו ספליטר. שחקנים מרכזיים בספסל: מאנו ג'ינובלי, בוריס דיאו, מרקו בלינלי, פאטי מילס, ארון ביינס, מאט בונר, קורי ג'וזף.

בדומה לקבוצות גדולות אחרות בעבר, ברגע שהכוכב הגדול של הספרס, טים דאנקן, התחיל להזדקן, הקבוצה כבר לא הייתה מועמדת לאליפות. פעמיים רצוף הספרס סיימו ראשונים במערב, רק כדי להפסיד לממפיס ב-2011 ולאוקלהומה ב-2012, שנראתה כבר הקבוצה שתשתלט על הליגה בתקופה הקרובה. בעונת 2013 קרה הבלתי יאומן, ודאנקן שתה ממעיין הנעורים, באופן שהספיק לו כדי לשפר את ממוצע הנקודות שלו ל-17.8 עם 9.9 ריבאונדים, הטוב ביותר מאז 2010, ולהיבחר לחמישיית העונה הראשונה, לראשונה מאז 2007. בפלייאוף הם קיבלו את הלייקרס בלי קובי הפצוע, גולדן סטייט בלי זאזא שיפצע את קוואי ויהרוס לספרס, ואת ממפיס חסרת הכישרון ההתקפי, כך שההעפלה לגמר עם 2 הפסדים בלבד, שניהם לסטף הצעיר וחבורתו, לא נחשבה הישג גדול מדי, ואף אחד לא חשב שלספרס יש סיכוי בגמר נגד עונת השיא של ההיט.

פארקר קלע סל ניצחון במשחק הראשון, דני גרין קלע 7 שלשות בשלישי, כמספר סלי השדה של וויד ולברון כל אחד בנפרד, ובמשחק החמישי ג'ינובלי קלע 24 עם 10 אסיסטים, כל אחד מהם היה ניצחון של הספרס. משחק 6 היה המשחק של דאנקן. שסיים אותו עם 30 נקודות ו-17 ריבאונדים, והיה בלתי עציר בפוסט, כמו בימים הגדולים. איבוד של צ'אלמרס ואחריו 2 איבודים רצופים של לברון סידרו לספרס יתרון 94 – 89 עם 28 שניות לסיום ופסק זמן של מיאמי, אותו פופ ניצל כדי להוציא את דאנקן, בגלל הרכב הקלעים של מיאמי. לברון לקח את האחריות ועלה לשלשה, אותה הוא החטיא, אבל מייק מילר לקח את הריבאונד והחזיר ללברון לשלשה נוספת, אותה הוא קלע. ההיט שלחו את קוואי לקו, והוא קלע רק אחת והעמיד את ההפרש על 3, אז לברון לקח על עצמו את האחריות שוב, ועלה לשלשה, אותה הוא החטיא. כריס בוש השתלט על הריבאונד בהתקפה, ומצא את ריי אלן, שלקח שני צעדים אחורה וקלע את הסל אולי הגדול בהיסטוריה. בהארכה כריס בוש היה הגיבור של ההיט, עם 2 חסימות מכריעות, ובמשחק 7 לברון קלע 37 עם 7 שלשות ולקח את האליפות. כולם בכו על הקאמבק של הספרס שנקטע באופן האכזרי ביותר שקיים, ואילו מלך הלילה כינס את חייליו ונשבע לנקום.

העונה הסדירה של 2014 הייתה קלה יחסית עבור הספרס. היריבה העיקרית במערב, אוקלהומה, סבלה מפציעה של ווסטברוק ואילו היריבות החדשות, הקליפרס, יוסטון ופורטלנד היו זקוקות לזמן להתגבש. במזרח אינדיאנה הייתה צמודה לספרס לאורך רוב העונה, אבל הפייסרס נכנסו למשבר לקראת סוף העונה הסדירה, ואילו האלופה ממיאמי החליטה לשמור כוחות לפלייאוף. כל זה אפשר לספרס להשיג את המאזן הטוב ביותר, כאשר אף שחקן לא הגיע ל-30 דקות משחק ו-12 שחקני רוטציה קבועים, בנוסף ל-2 נוסעים מזדמנים, זכו לפחות ל-10 דקות משחק.

בסיבוב הראשון של הפלייאוף המתינה דאלאס, בעונה הטובה ביותר של נוביצקי מאז האליפות, ובתוספת הסיוע של מונטה אליס. את המשחק הראשון הספרס ניצחו בזכות ריצת 15 – 0 ברבע הרביעי, אבל במשחק השני דאלאס היו אלו שעשו ריצה גדולה, בדרך לניצחון חוץ קליל ושוויון 1 בסדרה. משחק 3 היה צמוד ביותר, כאשר בדקה האחרונה ג'ינובלי העלה את הספרס ליתרון, אבל דאלאס השוו, מאנו מסר אסיסט לדיאו שהעלה את הספרס ליתרון, ושוב החזיר את היתרון לספרס, אחרי שדאלאס השוו עוד פעם, אבל השאיר 1.5 שניות על השעון. דאלאס הוציאו כדור לוינס קרטר, שהטעה את מאנו והספיק לשחרר שלשת ניצחון מדויקת והעלה את דאלאס ל-2 – 1. משחקים 4 ו-5 היו צמודים גם הם, אבל בשניהם הספרס הצליחו לשמור על יתרון קטן בזכות העונשין ודאלאס לא הצליחו להתקרב יותר מדי.

משחק 6 אחראי לאחד הרגעים הביזאריים ביותר בתולדות הכדורסל, כאשר דאלאס עלו ליתרון 6 עם 21 שניות לסיום, אבל שלשות של גרין ומילס צמצמו ל-2 עם עונשין של אליס ביניהן. בפיגור 2 הספרס ניסו לעשות עבירה על אליס, שברח במשך כמה שניות, ואז העיף את הכדור כדי לגמור את המשחק, אבל השאיר 1.3 שניות לספרס, להם כבר לא נותרו פסקי זמן. פופ עשה חילופים כדי לנצל את ההזדמנות ולתדרך את השחקנים ובוריס דיאו הוציא מסירת "גור שלף" לכיוון פאטי מילס, מאנו ג'ינובלי, דני גרין, קוואי לנארד וטים דאנקן שניסו לעשות "דרק שארפ", אבל אליס מזהה את המסירה ומעיף אותה לחוץ, תוך כדי שהוא משאיר 4 עשיריות לסיום, זמן שכידוע לאוהדי הספרס הוא מספיק כדי לקלוע סל ניצחון. בינתיים ג'יי קראודר ואליס זיהו שמשהו לא בסדר והתחילו לספור את כמות השחקנים על הפרקט. פופ זיהה את זה ומיהר לשים את קוואי על הספסל, רגע לפני שהשופטים ישמו לב. דאנקן הוציא כדור למילס שהספיק לזרוק, אבל החטיא ויש משחק 7, בו פארקר קלע 32 בדרך לניצחון קליל וניצחון בסדרה, שהייתה חלק מהסיבוב הראשון הגדול בהיסטוריה, בו לא פחות מ-5 סדרות הגיעו למשחק 7, ואחת נוספת נמנעה ממשחק 7 בזכות שלשה של דמיאן לילארד, אותו הספרס פוגשים בסיבוב השני.

בסיבוב השני הספרס פגשו את פורטלנד, בראשות לילארד עם הסל ניצחון, ואולדרידג' שפתח את הפלייאוף עם 46 ו-18 ו-43 ו-8 בשני המשחקים הראשונים, אבל הסדרה הזאת התבררה כלא כוחות, והספרס עשו את המוטל עליהם עם סוויפ ג'נטלמני, כי אי אפשר אחרת איתם, כאשר 8 שחקנים שונים של הספרס קולעים בין 8.6 ובין 18.4 נקודות למשחק, וגם גמר המערב, נגד אוקלהומה נטולת איבקה, אשר לפי הדיווחים מהפציעה שלו נגד הקליפרס גמר את העונה, נפתח בצורה דומה, עם שני ניצחונות קלים לספרס, ונדמה היה שהדרך לגמר כבר סלולה.

לאחר משחק 2 התברר שבניגוד לדיווחים, איבקה יהיה כשיר למשחק 3, ופה הספרס נזכרו בטראומת עבר מגמר המערב של 2012, אז הם ניצחו את 10 משחקי הפלייאוף הראשונים, כולל 2 בגמר המערב, אבל אז איבקה השתלט על הרחבות והרעמים ניצחו 4 – 2 בדרך לגמר, הרבה בזכות 2.7 חסימות למשחק של איבקה, כפי שהוזכר בכתבה על הת'אנדר. במקביל לחזרתו של איבקה, החליט סקוט ברוקס להכניס את רג'י ג'קסון לחמישייה על חשבון ת'אבו ספלושה ההגנתי וקצת נגר, ובמשחקים 3 ו-4 זה בדיוק היה הכיוון, כאשר ראסל ווסטברוק היה הקלעי המוביל בשניהם, כולל 40 נקודות במשחק 4, ובעזרת הגנת הברזל הרעמים השוו את הסדרה על 2-2. לקראת משחק 5 פופ החליט שגם הספרס זקוקים לשינוי בחמישייה, ולהכניס קלעי שיאלץ את איבקה לרדוף אחריו, וימנע ממנו לעזור בצבע, ומי שנבחר היה ה"רד ממבה", מאט בונר. בונר סיים עם 0/4 מהשדה, אבל הרעיון הוכיח את עצמו, ומי שחזר לשלוט בצבע היה דאנקן, שרשם 22 נקודות ו-12 ריבאונדים, והספרס ניצחו ב-28 הפרש במשחק קליל ביותר.

במחצית של משחק 6 נדמה היה שאנחנו בדרך למשחק 7, כאשר אוקלהומה הובילו ב-7 ופארקר נטש את המשחק בגלל פציעה, אבל הרבע השלישי הביא ריצה דווקא של הספרס, שניצחו אותו 37 – 20, והצליחו לשמור על יתרון, ממש עד הדקות האחרונות, ביתרון 97 – 91 של הספרס, קצת יותר מ-2 דקות לסיום. 2 סלים של ווסטברוק צמצמו את התוצאה, ואז איבקה חסם את דאנקן ודוראנט השווה מהקו. המהלך הבא הלך לג'ינובלי, שחטף גם הוא חסימה מאיבקה, ודוראנט מיד לאחר מכן קלע סל ענק שהעלתה את אוקלהומה ליתרון, אבל ג'ינובלי הגיב בשלשה שהחזירה את היתרון לספרס. דוראנט לקח את הכדור מול קוואי, החליק על הקרסול הקצת פגוע שלו ואיבד, אבל מאנו דייק רק בכדור אחד מהקו, ומיד לאחר מכן ווסטברוק הראה לג'ינובלי איך עושים זאת נכון כשהוא סחט עבירה והשווה מהקו. ג'ינובלי החטיא בשניות האחרונות זריקת ניצחון, ואמנם דאנקן הצליח להכניס את הריבאונד, אבל זה היה אחרי הזמן בבירור ויש הארכה. בהארכה הספרס הלכו לדאנקן ועלו ליתרון נקודה, ובערך 50 שניות לסיום מגיע המהלך הגדול של המשחק, כאשר איבקה השיג חסימה רביעית במשחק והת'אנדר במתפרצת 3 על 2. רג'י ג'קסון מסר לווסטברוק שעלה לצעד וחצי, רק כדי לגלות שבדרך הכדור נלקח על ידי קוואי והתקפה חדשה של הספרס. איבקה הלך לשמור על ג'ינובלי שנמצא על הקשת, והוא הכניס כדור לדאנקן בפוסט ששם סל ענק, כמו בימי השיא, שמעלה את הספרס ליתרון 3. דוראנט החטיא זריקה לא רעה לשלוש ובוריס דיאו גמר את המשחק מהקו ושלח את הספרס לקרב חוזר נגד ההיט בגמר. דאנקן סיים את המשחק עם 19 ו-16, כולל 7 מתוך 11 הנקודות של הספרס בהארכה, שזה יותר מה-6 של אוקלהומה.

היריבה בגמר הייתה כמובן מיאמי בהנהגת לברון, כאשר הפעם איש כבר לא העיז לזלזל בספרס, והם אולי אפילו סומנו כפייבוריים, כאשר הפעם גם יתרון הביתיות היה שייך להם. במשחק הראשון הספרס החליטו להזכיר את אולם הפחים ולקוות לתצוגת ביתיות דומה, ולאורך רוב המשחק המזגנים לא עבדו. עם או בלי קשר, ברבע האחרון לברון נפצע קלות והספרס ברחו עם 10/11 מהשדה בדקות האחרונות, וריצת 31 – 9, מתוך רבע אחרון של 37 – 16 בסך הכל, בדרך לניצחון ויתרון ראשון בסדרה, כאשר דאנקן הוביל עם 21 ו-10. המשחק השני בסדרה היה המשחק של לברון, שקלע 35 והוסיף 10 ריבאונדים, ואסיסט לשלשה של בוש שהעלתה את ההיט ליתרון דקה לסיום. אסיסט של וויד לבוש היה זה שהכריע את המשחק והשווה את הסדרה על ניצחון אחד לכל קבוצה. גם הפעם דאנקן היה הטוב בשורות הספרס, עם 18 ו-15, מתוכן 11 נקודות ברבע הראשון.

משחק 3 של הגמר הזה היה נקודת מפנה היסטורית בתולדות הכדורסל. המשחק הזה הוא חלק משמעותי בהוכחה לכך שהכדורסל הקבוצתי והיפה יכול גם להביא אליפויות, עיקרון שמהווה במידה רבה בסיס לשושלת הגדולה של גולדן סטייט, ומאוחר יותר גם לעוד הרבה קבוצות. את המשחק הזה הספרס פתחו עם 19/21 מהשדה, דבר שלא נראה אי פעם, גם לא באולסטאר, וסיימו את המחצית עם 25/33 שזה 75.4%, שזה כמובן שיא למחצית של משחק גמר, וגם עם יתרון 71 – 50. ברבע השלישי ההגנה של ההיט, בהנהגת דקות טובות של לברון, הצליחה להוביל ריצה שהורידה את ההפרש לחד ספרתי, אבל אז הספרס ברחו שוב ועד לסיום חזרו ל-20 הפרש בקירוב. המשחק הזה משמעותי גם מפני שאחרי 9 נקודות בלבד בכל אחד מ-2 המשחקים הראשונים, קוואי הפגיז 29, וזה היה הצעד המשמעותי ביותר שלו בדרך לתואר הפיינלס MVP. אם משחק 3 היה ההוכחה לכך שהספרס היא קבוצת ההתקפה הטובה בליגה, הרי שמשחק 4 עשה בדיוק אותו דבר לצד ההגנתי, כאשר הספרס הגבילו את מיאמי ל-17 נקודות בלבד ברבע הראשון, 36 במחצית ו-57 בסיום הרבע השלישי, בזמן שההתקפה של הספרס זרמה די בנוחות עם 26, 55 ו-81 בהתאמה, והספרס עלו ליתרון 3 – 1. קוואי הוביל את הספרס עם 20 נקודות, 14 ריבאונדים ו-3 אסיסטים, חטיפות וחסימות, הראשון מאז דאנקן שרושם 20, 10, 3, 3, ו-3 במשחק גמר.

במצב הזה, כשהספרס ביתרון 3 – 1, לראשונה מאז 1984 במשחק 5 הסדרה חזרה לבית של הקבוצה הביתית, או במקרה שלנו, לסאן אנטוניו. במשחק הזה לברון הבין שהוא צריך לקחת הכל על עצמו, וב-7 דקות הראשונות הוא קלע 12 עם 4 ריבאונדים, בדרך ליתרון 22 – 6. מכאן הספרס יצאו לריצה שבסרטונים ביוטיוב נקראת ריצת 39 – 15, אבל המומנטום של הספרס נמשך לאורך כל המשחק, עד ליתרון 77 – 58 בסוף הרבע השלישי, מה שיוצא 71 – 36 במשך 29 דקות. מכאן האליפות כבר הוכרעה לטובת הספרס, אשר רשמו בסדרה כמה נתונים היסטוריים. את ה-75.4% מהשדה במחצית כבר הזכרנו, וניתן להוסיף לכך את ה-120.8 רייטינג התקפי, שזה שיא לסדרת גמר, ההפרש הגדול ביותר דאז בממוצע למשחק בסדרת גמר – 14 – גולדן סטייט שברו את השיא ב-2018 והספרס גם השוו את שיא הניצחונות בהפרש דו ספרתי בפלייאוף, שעומד על 12.

ריצת הפלייאוף של הספרס ב-2014 הייתה גם תופעת כדורסל איכותי ודומיננטי משני צידי המגרש, גם כמה משחקים דרמטיים בסדרות נגד דאלאס ואוקלהומה, ובדיעבד גם הפלייאוף שהצמיח את קוואי לנארד, והפך אותו לכוכב עתידי, אבל הדבר העיקרי שקרה בפלייאוף הזה הוא שכולם פתאום גילו שהם אוהבים את סאן אנטוניו ספרס ואת טים דאנקן וגרג פופוביץ'. את מאנו כולם אהבו כבר לפני, אבל בפלייאוף הזה גם האפרוריות של טימי ופופ טיפה נמוגה, כשלא ניתן היה שלא להתרגש מהמסע שלהם אל הטבעת החמישית המשותפת, מיד לאחר הכישלון המאכזב והצורב של 2013, ובשלב כל כך מתקדם בקריירות של שניהם. העובדה שכיום אין שום אפשרות לעשות פרויקט כזה בלי להתייחס לספרס, ולא בתור הרעים שהורסים הכל, תלויה באופן בלעדי בפלייאוף הזה ששינה בדיעבד גם את איך שאנחנו תופסים את העשור הקודם ב-NBA ואת אחת הקבוצות המובילות שבו.

לפוסט הזה יש 41 תגובות

  1. די חיים. אתה בדיחה על עצמך.
    כבר ציינו פה שאתה בוחר בפינצטה את המאמרים, לפי פרמטר אחד – נגד לברון. כולם. זה כבר נעשה בדיחה פעם אחרונה. עברת למפסידה! אינדיאנה. רק כדי לרדת על לברון. שוב. ושוב. ושוב. בפעם המיליון.
    הייטר מושבע בתחפושת של מאמר – ומזה יש לנו די.
    אז את המאמר הזה לא אקרא. אתה מפסיד אותי בתור קורא, ושנינו יודעים – מה שאתה צריך הוא קוראים. גם אותי, כן.
    אז לא קראתי פה מילה, ולא אקרא יותר מילה שלך.
    כי שינאה יש מספיק מסביב. למה גם פה? עבורי זה די. ובאמת – תפסיק לעשות צחוק, מהקוראים וקודם כל מעצמך.

    1. מה קורה איתך בנאדם? הלכת לאיבוד לגמרי. עכשיו כל דבר במציאות הוא רק דרך הקשית של לברון? אתה אוהב את הביטלס כי הם מליברפול וללברון יש מניות בקבוצה? שונא את ברוס ספרינגסטין כי הוא מניו ג'רזי שלפני ברוקלין היו הבית של הנטס והחתימו את קיירי שעזב את לברון? אתה באמת לא מבין שזה עיוורון בדיוק מאותו סוג שבו אתה מאשים את ההייטרים של לברון? ואתה לא מבין שאם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מכל הטורים האחרונים של הסדרה של חיים – על דאלאס, אוקלהומה והספרס – זה שלברון ג'יימס הוא חתיכת תופעה? אתה חושב שזו נקודה שלא עלתה מספיק, סבבה, תגיד אותה, אבל מה הטעם בכל ההאשמות האלה? זה רק גורם לאנשים לחשוב שאתה סתם פאן בוי של לברון ולא לקחת ברצינות את הטיעונים שלך בזכותו. חבל

      1. חיים כתב בהופס עד היום 5 כתבות על "ריצת פלייאוף מיוחדת ובלתי נשכחת".
        .
        כתבה 1: סלטיקס 2010. למה? לברון. 35 מופעים בטקסט.
        ציטוטים: "משחק בינוני", "הפגין חוסר עניין", "הרבה חסידים שוטים ללברון", "קובי היה נחוש להוכיח שהוא מסוגל להכניעם, בניגוטד ללברון". ועוד.
        .
        כתבה 2: דאלאס 2011. למה? לברון. 79 מופעים בטקסט.
        מחמאות: "ענק שמן ובעל יתרון פיזי", "לברון החליט להתעלות עליו מלמטה", "וייד נותר לבד". ועוד.
        .
        כתבה 3: אוקלהומה 2012. למה? לברון. 14 מופעים בטקסט.
        ציטוטים: הפעם קצת קשה למצוא משהו שלילי – בכל זאת, האיש היה FMVP והכניע את אוקלהומה של השלישיה – לכן על דרך ההיפוך, נציין את המפסידה כ"ריצה היסטורית". מדהים. המפסיד זוכה לתהילה.
        .
        כתבה 4: אינדיאנה 2013. למה? לברון. 16 מופעים בטקסט.
        תיאור אובייקטיבי: גם כאן צריך להתפתל, כי אינדי הפסידה, כן. ננסה מה שיש: "פול ג'ורג' עלה על השיטה לנטרל את מיאמי של לברון", "שלשה בפרצוף של לברון", "הורידו את לברון ל-3 אסיסטים בלבד", "חטף ללברון פעמיים רצוף כדי להוביל את אינדיאנה לניצחון", "מגיע לאינדיאנה מקום של כבוד בסדרה הזאת". בנאדם שקורא לא יבין, איך בכל זאת לברון הזה ניצח?!
        .
        כתבה 5:
        סן אנטוניו 2014. למה? חחח. הצחקתם.
        פה כבר חסכתי מעצמי את הקריאה. כי זו לא כתיבה, סליחה, זו אובססיה. 5 מ-5, רק סביב לברון. סטוקינג על נייר. די. באמת די.
        לזה אפשר להוסיף רקורד מוקדם של כתיבה עוינת, קיצונית ממש, של הכותב. רוצים ציטוטים? נחסוך לכם, יש מיליון.
        אז מה הקטע פה? ככמאמר המשורר: כמה רוע אפשר לבלוע?
        די. תרפה. תרפו.

        1. איכשהו יש לי את הרושם שגם ריצת פלייאוף מסוימת ב-2016 תזכה לכתבה משלה, וקשה לי לראות איך לברון יזכה שם לביקורת, אז בוא נחכה בסבלנות לפני שאנחנו חורצים את הדין, ושוב, בעיני ההתייחסות ללברון, בכל הסדרות האלו, דווקא מעידה על גדולתו ולא ההפך.

          1. על קליבלנד ולברון אני אכתוב ב-2015, ולא 2016, מכמה סיבות:
            1. אני לא כותב על האלופות, למעט 3 חריגים – דאלאס 2011, ספרס 2014 וגולדן סטייט 2017. דאלאס עם הריצה המטורפת ביותר שיצא לי לראות, גולדן סטייט בפלייאוף של 2017 הייתה הקבוצה הטובה בהיסטוריה וסאן אנטוניו ב-2014 הייתה גם קבוצה עם סיפור מיוחד ומרגש וגם קבוצה שהגיעה לנתונים היסטוריים בגמר.
            2. אני כותב פעם אחת על לברון, ואני מעדיף לעשות את זה בפלייאוף הטוב ביותר שלו בראייה כללית. ב-2016 הוא אמנם הביא אליפות, אבל בגמר של 2015 הוא היה טוב יותר בצורה משמעותית, והנתונים שלו מוכיחים זאת, למרות קצת פחות חטיפות וחסימות.
            3. קליבלנד של 2015 זאת קבוצה ששווה סיפור לאורך כל הפלייאוף, והגמר רק הקצין את זה. קליבלנד של 2016 לא נתקלה כמעט בשום קושי עד הגמר, וגם בגמר הם התחילו לתת משהו מיוחד רק בפיגור 3 – 1. שלושת המשחקים האלה שווים כתבה בפני עצמם, אבל זה לא יהיה בסדרה הזאת.

            1. גודלן סטייט של 17' כן, קליבלנד של 16' לא? זה מוזר.
              אליפות ראשונה היסטורית לעיר קליבלנד. חזרה היסטורית מפיגור 1 – 3 בפיינלס. תצוגה שלא הייתה לפני (וקשה לי לראות חוזרת) של שחקן שמוביל את שחקני 2 הקבוצות בנקודות, ריבאונדים, אסיסטים, חטיפות, וגגות.
              .
              לברון ממש לא היה טוב יותר ב-15'. כן, הוא קלע יותר. אבל הוא קלע את אותן נקודות באחוזים נוראיים, ותוך הצגת כדורסל נוראי של אחד על אחד בלתי פוסק. 43.1% אפקטיבי היו ללברון בפיינלס של 15'. 53.3% אפקטיבי בפיינלס של 16'. אין בכלל מה להשוות.
              .
              אם קליבלנד של 16', אם אותה אליפות היסטורית, הייתה סיפור מרגש. גולדן סטייט של 17' הייתה הכל חוץ ממרגש.
              כן, זו אחת הקבוצות החזקות בתולדות הליגה. זה לא מפתיע, היות וה-MVP של 14' הצטרף לקבוצה עם ה-MVP של 15' ו-16'. הצטרף לקבוצה של 73 ניצחונות. הפתעה גדולה, לא יכלה להיות באותו פלייאוף.

            2. לגבי הבחירה בגולדן סטייט של 2017 יש לי כמה סיבות:
              1. זאת קבוצה בטופ ההיסטורי של כל הזמנים, שסיפקה את הפלייאוף הכי טוב בהיסטוריה, ומעכה את קליבלנד בגמר. כדי לנצח אותם היה צריך לקלוע 49 ברבע ו-86 במחצית.
              2. גולדן סטייט הייתה הסיפור הגדול של הליגה באותה עונה. מהרגע שדוראנט חתם ולפחות עד האליפות הראשונה כל הליגה סבבה סביב גולדן סטייט, בעיקר כשהם לא ממש הצליחו לפתוח פער מהספרס עד הישורת האחרונה של העונה הסדירה. הרבה סימני שאלה היו סביב גולדן סטייט והם קיבלו כולם סימן קריאה אחד גדול שהופך את הפלייאוף הזה לסיפור מעניין וחשוב מהתקופה שגולדן סטייט נחשבה הקבוצה שתמיד נחנקת בקלאץ'.
              3. הפלייאוף של 2017 לא סיפק הרבה אפשרויות. שקלתי לכמה רגעים לכתוב על בוסטון, אבל הסיפור שם נכנס לדעתי לקטגורייה אחרת.

            3. הטענה העיקרית שלי נגד האליפות של קליבלנד היא שהכל התנקז לשלושה משחקים, כשעד אליהם זה היה פלייאוף קליל, אבל פחות טוב במונחי לברון. אני מעדיף לכתוב על פלייאוף שלם שלברון סחב קבוצה מוגבלת ביותר לגמר, ועבר בדרך יריבה אחת קשוחה לפחות, ואז נתן את הסדרה הכי טובה שלו בקריירה לדעתי. נכון שהאחוזים היו די רעים, אבל זאת בדיוק הדוגמא לשחקן שמבין שהוא זה שצריך לזרוק גם כשהאחוזים לא הכי טובים, כי אין מישהו אחר.

            4. הבחירה שלך הזויה. אם יש הגדרה לאליפות מרגשת זו קליבלנד ב2016, כנראה האליפות בכי גדולה בעשור הזה. אם יש הגדרה לאליפות מבישה ומשעממת, גולדן סטייט של 2017. שני אמ. וי. פי. בקבוצת על ששלטה בליגה כל השנה. כיסחה יריב אחד שלה עם פציעה (קוואי) ואת השני עם שלשה אחת אדירה של דוראנט. מלבד השלשה ההיא לא היה שום דבר טוב לזכור מהם. אתה יכול להביא כמה סטייסטיקות שאתה רוצה , קבוצה עם ארבעה אולסטארים בשיאם+ספסל טוב היא קבוצת כוכבים, היא לא מתעלה מעבר למצופה ,היא לא מתאמצת יותר מדיי והיא הופכת את כל העונה למיותרת. כמו לכתוב על האליפויות של מכבי תל אביב בשנות התשעים והשמונים ותחילת המילניום. (בקיצור לפני שהתחילו פיינל פור)
              אם כבר לפחות ב2015 הם הביאו משהו חדש למשחק וניצחו בגמר עם מהלך מבריק ומעבר לסמול בול. אני בכלל לא מבין איך מתייחסים אליהם כשושלת , ההגעה של דוראנט היא כל כך משמעותית ושינתה אותם לחלוטין. יש לפני ואחרי, לפני קבוצה כיפית ויחודית שבה השלם גדול מסך חלקיו שלקחה אליפות אחת מול לברון והפצועים ושברה שיא נצחונות לעונה, ואחרי יש קבוצה שבעה ועצלה שמספיק לה לשחק רבע אחד כדי לגמור את המשחק ושאר הזמן לא באמת חשוב מה קורה. מעבר לזה שהם שברו את הכללים הבסיסיים בספורט וצירפו שחקן יריב מיד אחרי שניצחו אותו.

            5. אם אני משווה בין קליבלנד של 2016 ובין גולדן סטייט של 2017 ברור שקליבלנד הייתה יותר מרגשת, אבל נופלת בכל שאר הקטגוריות – קבוצה הרבה פחות טובה והיסטורית וסיפור שרק שלושת המשחקים האחרונים באמת מעניינים בו.
              גם מאותו רצף משחקים שהסתיים באליפות מרגשת עבור קליבלנד זכורות בעיקר על הפאשלות של גולדן סטייט – ההרחקה של גרין, הטעויות של קרי וה-5/36 של בארנס.
              בדיעבד קל לאנשים להסתכל על גולדן סטייט של 2018-9 שהייתה קצת שבעה ואולי אפילו טיפה עצלנית בשלבים מסוימים, אבל ב-2017 מדובר היה בקבוצה שהייתה בדיוק ההפך מזה.
              מעבר לזה, אני חוזר ואומר שקליבלנד מקבלת ייצוג ב-2015, מכיוון ששם הם התמודדו עם יריבות קשות, לפחות על הנייר, לכל אורך הפלייאוף, ונאלצו להתנהג בהתאם. ב-2016 קליבלנד לא עשו שום דבר מיוחד ב-18 משחקי הפלייאוף הראשונים שלהם. שלושת המשחקים האחרונים הם סיפור אחר שראוי להתייחסות, אבל לדעתי כאן זאת לא המסגרת המתאימה. אולי במסגרת סקירה של סדרות בכלל או סדרות גמר בפרט, או בכל כתבה שתנסה לדון בגדולה ההיסטורית של לברון או כל נציג אחר מאותם אירועים.

            6. אני עדיין חושב שאתה טועה. אבל אתה זה שכותב.. אני בטוח שיהיה מעניין גם ככה.

        2. חבר אתה אמיתי? רוצה לדבר על אובססיה? לחזור לטור של מישהו לפני לא יודע כמה זמן ולחבר כל כך הרבה נקודות לא קשורות לכדי תמונה כל כך בהירה וחדה שיודעת מהם המקורות הלא מודעים של האדם שיושב על פי עדותו לפחות 50 שעות זו לא אובססיה? להשתלח כאן בכותבים על ימין ושמאל זו לא יריקה? או שאתה תפסת לעצמך את הפוזיציה המיוסרת של הנביא העומד בשער ומטיח דברי אמת אז לך בעצם מותר לירוק. ההבדל הוא שכאן גם אם יורקים על לברון או כל אחד אחר אין שום סיכוי בעולם שאיזשהו שמץ יגיע לאותו שחקן. לעומת זאת כשאתה יורק כאן על אוטומט זה פוגש אנשים אמיתיים שהאתר הזה הוא חלק מהיום יום שלהם. הייתי סותם את הפה אבל לי אישית נמאס להיות בטווח היריקות שלך עם הפוזה הצדקנית הזו. אתה רוצה להיות אלים? סבבה לפחות תודה בזה במקום האיצטלא של יונה או ירמיהו

      2. נ.ב. אני ממש לא פאן-בוי של לברון, ההיפך, מאוד לא אהבתי את הסופר-טים של מיאמי, זה השתנה בתקופת בלאט, התנדנד חזרה, ונשאר איפשהו באמצע. ועכשיו הלייקרס? אני ניו יורקר (בדימוס), אתה מבין מייד כמה אני אוהב את ההם מהפלסטיק.
        אבל אני שונא עדרים גדולים ויריקה קולקטיבית, בין אם בקללות של אתם יודעים מי אתם, ל"מאמרים" עם מוטיבציה אחת מאוד ברורה, והכל משעמם אגב – שמפרנסת חצי מהאתר הזה. לכן בעל כורחי אני נדחק למקום הלעומתי. לא מאהבת מרדכי, so to speak. כי נהיה פה איזה מין כרטיס מועדון: בוא ותגיד לברון קקי, ותהיה בחבר'ה. אז די, נמאס. יותר מדי רעל, זה לא מה שצריך פה. די.

        1. אני לא חושב שאתה פאן בוי של לברון, ובדיוק משום כך אני חושב שאת הדיון על לברון עדיף, לכולם אבל גם לך, לנהל באופן ענייני וללא האשמות או טיעונים אישיים, אז במילותיך שלך – "יותר מדי רעל, זה לא מה שצריך פה. די"

    2. קודם כל, תודה שאתה בוחר להגיב ולומר את מה שמפריע לך, ואני אנסה לענות לפחות לחלק מדבריך.
      1. אני משתדל לשמור על שקיפות בשאלה על איזה קבוצה לבחור בכל שנה, וברוב המקרים הבחירה הייתה תוצאה של הצעה של אחד מהמגיבים.
      2. מכיוון שלברון היה השחקן הטוב והמשמעותי ביותר בעשור האחרון הוא זה שזוכה להכי הרבה אזכורים. בשתי הכתבות הראשונות אכן כתבתי באופן ביקורתי על לברון, וגם אם מעט הגזמתי, וזה ייתכן, כל מי שצפה בכדורסל באותן השנים יסכים עם העובדה שלברון לא עמד בציפיות ממנו וחלק משמעותי מההפסדים של קבוצותיו מוטל עליו.
      3. גם בשנות השיא של לברון לא הכל סובב סביבו, וגם לא כל פעולה שלו היא חיובית. אני משתדל להזכיר את הנתונים שנראים לי חשובים. לא כל משחק שלברון קולע 20 עם 7 ריבאונדים זוכה לאזכור, כי זה מה שהוא עושה כל הזמן. בחלק מהמשחקים יש נתון משמעותי שקשור ללברון, או של כל אחד אחר, בין אם זה סטטיסטיקה או תיאור של חלקים מהמשחק, ואני מזכיר את מה שנראה לי רלוונטי.

      לסיכום, לכל דבר שכתבתי יש היגיון, גם אם שיקול הדעת שלי מוטעה לדעתך, ואני מקפיד מאוד שלא לצאת סתם "הייטר" או "פאן בוי" של אף אחד.

  2. תודה חיים יופי של כתיבה לקבוצה עם שנה שהייתה מרגשת.
    הריצה של הספרס היא אחד השיעורים החשובים בספורט של "איך נופלים על הרגליים" לדעתי יוסטון ב2015 חוו את המשבר המנטלי הזה אחרי ההפסד בגמר המערב והייתה להם עונה מזוויעה ב2016 (למרות זאת דווקא השנה יוסטון בעיניי הפגינה חוסן מנטלי שעם כל הפציעות ואחרי הפסד שובר לב בגמר המערב שנה שעברה הם חזרו ונלחמו כמו גדולים. אוקי ואולי קצת התבכיינו לשופטים אבל זה כבר חלק מהטקטיקה)
    מה שכן אאל"ט וויד שיחק פצוע בסדרה הזו.

    1. תודה.
      יוסטון התבכיינו לשופטים גם קודם, אז מבחינתם זה דווקא חיובי שהם מצליחים לשמור על הטקטיקה שעבדה להם לא רע בשלבים מסוימים.
      וויד אכן סבל מהברכיים והיה בינוני, אבל זה היה בשלב שלברון כבר היה השליט הבלעדי של מיאמי, ואני בספק עד כמה זה השפיע.

  3. חיים תודה. שירה בתנועה ,זו מה שהייתה הספרס של אותו פלייאוף, הגאולה הספורטיבית שלוותה באליפות הזו הייתה רק הדובדבן שבקצפת.

  4. גם עבורי זו הייתה ריצת פלייאוף מאד מרגשת אחרי שהפלייאף שלפני החזיר לי את ההתלהבות מהליגה. זו היייתה הפעם הראשונה בחיים שאשכרה הייתי בעד הספרס. כתבתי על זה בזמנו פוסט:
    http://www.hoops.co.il/?p=166576

    1. תודה עידו, טור מדהים. לא מזמן אח שלי אמר לי שהוא תמיד תהה איך הספרס הצליחו להפוך לדארלינג של הליגה.. ענית יפה מאוד.
      וכמובן תודה, חיים.

    2. עידו כתבה נהדרת, נהניתי לקרוא אותה גם אחרי כל השנים.
      לא אהבתי את ההשוואה לפטריוטס, כי בעוד הספרס אולי לא אהובים בזכות סגנון המשחק, והפטריוטס היו מעורבים בכמה פרשות לא ספורטיביות ומגעילות לאורך השנים.
      נשים זאת בצד, קצת אירונית האמרה ששתי הקבוצות איבדו את אופיין הווינרי, לאור ההתפתחויות והזכיות בשנים האחרונות ( אשמח להשוות את מאזן הזכיות של הפטס מאז, ושבזה תהיה גם כן התאמה בין הקבוצות). מן הסתם, אם כולנו נקרא את כל מה שכתבנו לפני שנים, חלק מהדברים יראו מצחיקים לאחר כל הזמן, אבל זו חוכמה בדיעבד, וכמובן שהערה היא הומוריסטית בעיקרה.

  5. מה שהיה יותר יפה פה זאת כמובן ההתאוששות מהשנה הקודמת.
    ת'כלס, דאלאס אוליהייתה המשוכה הכי קשה לספרס באותה סדרת סיבוב ראשון. המאבריקס סוף סוף חברו את הברגים של מונטה אליס כדורסל יעיל ואולי בעונתו הטובה בקריירה. רק חבל שפארסונס (שהיה חבר של קיובן) לא אהב את זה… מונטה הימר על עצמו ב-FA ונעלם בפייסרס

    1. יש סיבה לזה שהזכרתי את הסיפור של אותו משחק טראומטי עבור הספרס…
      מדהים לשים לב איך בתחילת העשור כמעט בכל סדרת פלייאוף של הספרס נדמה היה לנו שבפעם הבאה שהם יפגשו את היריבה הזאת מאזן הכוחות יעבוד עוד יותר לטובת אותה קבוצה, ואז התברר באותן שנתיים שבדיוק ההפך קרה ודווקא הספרס הם אלו שהתחזקו…
      במקרה של גולדן סטייט זה דווקא היה נכון שהם נפגשו כשהחמישייה של גולדן סטייט הכילה רוקי, שחקן שנה שנייה, וכוכב בעונתו הרביעית, ובפעם הבאה שהם נפגשו זאת כבר הייתה הקבוצה הטובה ביותר בהיסטוריה…

  6. לא האמנתי שהם יתאוששו אחרי הנעיצה של ריי אלן
    באמת הייתה ריצה קסומה של שנתיים שנגמרה בהפי אנד בשבילי.
    הבן שלי אהד מיאמי אז פחות שמח
    🙂

  7. באמת קבוצה קסומה, אבל מה שעולה עבורי מהטורים עד כה בנושא- אוקלהומה של החצי הראשון של העשור הייתה חתיכת קבוצה, שבמבט לאחור של "מה היה קורה אם", הייתה יכולה להיחקק בהיסטוריה לא רק כמתחרה אדירה ושותפה בכירה לסדרות לפנתיאון.

    1. בהחלט.
      זה אחד הדברים שהופכים את הריצה שלהם ב-2012 לסיפור מיוחד, כי שם ראינו שזאת קבוצה שמסוגלת לנצח כמעט את כל הגדולות אחת אחרי השנייה.

  8. קבוצה עצומה, הכדורסל הכי מהנה בהיסטוריה לצד זה של גולדן סטייט בשנים האחרונות, אבל האמת היא שאפילו יותר – כי זה היה פשוט מפתיע ופחות "שיטתי" או מתודי. היו שם שחקנים עם אייקיו כדורסל מושלם (ג'ינובילי, דאנקן, דיאו) שהגיעו לשיאם היצירתי בסדרה הזאת (במיוחד דיאו). שירה בתנועה.

  9. הכדורסל הכי יפה שראיתי בחיי. והייתי בעד הספרס. בדאנק של מאנו על כריס בוש חשתי לחלוחית בזווית העין. אחרי ההפסד הנורא ב-2013 לחזור ככה? לא האמנתי למה שאני רואה. שלמות.

  10. עם כל הכבוד לגולדן סטייט וקבוצות כדוגמתה, הכדורסל של הספרס בסדרה הזו היה המדהים והיפהפה שראיתי אי פעם.
    ייתכן שאני מעט מוטה, אבל עדיין זכורים לי לילות שראיתי בהן משחקים, וכבר במחצית פי היה פעור כתוצאה מהצפייה במאורעות על המרקע שאני יכול לתאר אותם רק כמחזה אומנותי שלא היה כדוגמתו, וכלל אלמנטים ברמה הכי גבוהה במשחק בתחום המשחק הקבוצתי ושימוש בתנועת שחקנים ובכישרונם על מנת להביס קבוצה שרק שנה קודם לכן גרמה לכאב לב מאוד גדול לכל מי שבעד הספרס, והיא בעצמה שושלת ב-NBA, בסדרה שחתמה יריבות נהדרת בגמר לאורך השנתיים הללו.

  11. וואו, כמה זכרונות. זה היה אמנם רק לפני 5 שנים (שזה כלום במונחי זמן) אבל מרגיש לי כל כך הרבה. הייתי בן 18 וזאת הייתה העונה הראשונה שראיתי כדורסל במשרה מלאה. היום אני מודה לספרס על שהם אלה שהפכו את הכדורסל לתחביב הכי משמעותי וחשוב שלי- כי כבר אז הייתי בטוח שאני צופה בכדורסל הכי יפה ששוחק אי פעם. לצערי, הרבה אוהדי NBA הם לא חובבי דאנקן או פופ אבל ריצת הפלייאוף הזו מוכיחה מעבר לכל ספק סביר שזוהי אחת הקבוצות המוכשרות והאיכותיות אי פעם!

  12. אמנם מגיב רק עכשיו אבל עדיף מאוחר..
    איזו סדרה נהדרת זו היתה אחרי שברון הלב של 2013.
    משחק 6 היה המשחק שמאנו סופית סופית סופית הפך לאגדה בליגה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט