המשפיעים: גלגולה של ליגת ה-NFL  לאורך 100 שנות היסטוריה/ שחר דלאל

המשפיעים: גלגולה של ליגת ה-NFL לאורך 100 שנות היסטוריה/ שחר דלאל

השנה אנחנו נציין את העונה ה-100 של ליגת ה-NFL. למרות שליגות הבייסבול הקדימו אותה במספר עשורים, דווקא הפוטבול הפך להיות הספורט הלאומי של ארה"ב (מעשית, לא רשמית), כאשר משחק הגמר שלו – הסופרבול – הוא מזמן חג לאומי.

הליגה שאנחנו מכירים היום רחוקה שנות אור מההתחלה הצנועה שלה, כאשר המייסדים התחייבו להשקיע $100 ולהקים את הליגה שנקראה "התאגדות הפוטבול האמריקאי המקצועני" ותשנה את שמה "לליגת הפוטבול הלאומית" (NFL) רק כעבור שנתיים. הרבה אנשים תרמו להיווצרות המפלצת הנוכחית, אבל רק מעטים הובילו לשינויים מרחיקי לכת שקידמו את המשחק.

האנשים שיופיעו בפרויקט הזה לא חייבים להיות ממציאים גדולים, לפעמים הם לקחו רעיונות של אחרים והשתמשו בהם, אך הם היו בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון כדי לייצר שינוי. בלעדיהם המשחק שאנחנו מכירים היום היה שונה באופן מהותי. בסדרה של עשר כתבות שיפרסו לאורך העונה כולה ננסה למפות את האנשים האלה, ולהציג תמונה שלמה יותר להיסטוריה של הליגה.

יתחילו את הפרויקט האנשים והאירועים "הראויים לציון". אלה שהיו קרובים להיכנס לרשימה הסופית, שהיו חלוצים בתחומם, אבל פספסו את הכניסה באינצ'ים בודדים.

דון האטסון ומייק דיטקה: התופסים הראשונים

לא תמיד המשחק שאנחנו מכירים נטה לטובת ההתקפה. במחצית המאה הראשונה מאז הוקמה הליגה הקבוצות התבססו על משחק הריצה ומשחקים שהסתיימו ללא נקודות לא היו מחזה נדיר כל כך. משחק המסירה היה בחיתוליו, אך האטסון ודיטקה – דווקא שני שחקנים מהיריבות הגדולות בליגה (הפאקרס והברס) – היו הראשונים שהמציאו את עמדת הרסיבר והטייט אנד (בהתאמה).

למי שיתקל בסרטונים הקצרים של משחק משנות ה-30, יתקשה להבין את המערך ההתקפי שכלל תופס ייעודי אחד שנקרא ספליט-אנד, והיה צמוד לקו ההתקפה וביצע מסלולי ריצה פשוטים. האטסון היה הראשון שהעלה את הרמה, ביצע חיתוכים ושינה את הקצב בו שוחק המשחק. השיאים שלו החזיקו הרבה אחרי שפרש מהמשחק, והוא נחשב עד היום לאחד התופסים הגדולים בהיסטוריה.

את הקפיצה הבאה ביצע דיקטה 20 שנה מאוחר יותר, כשהפך עמדה נוספת שהיתה בקו ההתקפה, ויועדה לסייע בחסימות לרץ האחורי (בדומה לפולבק כיום). הוא סיים את העונה הראשונה שלו בליגה (1961) עם 58 תפיסות ו-12 טאצ'דאונים והכריח את המאמנים בצד השני לשנות את כל תפיסת ההגנה שלהם. זה היה כל כך ייחודי, שהליגה לא הכירה בעמדה שלו עד סוף שנות ה-70, ורק בשנת 1988 הוא נכנס להיכל התהילה. היום קשה לנו לדמיין קבוצה מנצח בליגה טייט אנד מוביל.

סיד גילמן: האבא של כל המאמנים

עד היום נחשבת אוניברסיטת מיאמי שבאוהיו כ"ערש המאמנים", עם שרשרת שממשיכה עד ג'ון הארבו ושון מקווי, אך הכל התחיל עם סיד גילמן.

המאמן שלא הצליח ב-NFL של שנות ה-50, משום שדגל במשחק אווירי שלא התאים לאקלים של אותם זמנים התפוצץ כאשר הוקמה ליגת ה-AFL. הוא השפיע והוביל 26 מאמנים שזכו בסופרבול (האחרון היה דאג פדרסון ב-2018) והצאצאים שלו נחשבים למוצלחים ולחדשניים שידעה הליגה.

פיט גוגלאק וג'ק מנדרס: הבועטים המודרנים

כולנו שמענו לאורך השנים את הבדיחות על כך ש"פוט-בול" הוא לא באמת "כדור-רגל", אך למרות הפיתוחים הגדולים של המשחק מאז ימי הראגבי, לבועט עדיין יש חלק משמעותי במשחק ההתקפה.

בימיה הראשונים של הליגה השחקנים התבססו בעיקר על בעיטות "דרופ-קיק" שהיו שריד מימי הראגבי של המשחק והיו מאוד לא מדויקות (בלשון המעטה). השחקן הראשון ששינה את זה היה "אוטומטיק" ג'ק מנדרס, שהיה הראשון שבעט לאחר ששחקן אחר סידר לו את הכדור לפני הבעיטה.

רק כדי להבין כמה משמעותי היה השינוי: בעונת 1932 הובקעו שישה שערי שדה. בעונה כולה. מנדרס הבקיע שישה בעצמו בעונת הרוקי שלו (1933). שנה לאחר מכן הוא כבר הבקיע 10, שיא שהחזיק מעמד 12 שנים והפך את הבעיטה לאסטרטגיה לגיטימית להשגת נקודת ולא רק כמוצא אחרון. הוא היה כל כך ייחודי בנוף שב-1939 הפך לשחקן הפוטבול השני בהיסטוריה הופיע על קופסת הדגנים של "ווייטיס" (הראשון היה בני פרידמן ב-35'), ואפילו זכה לקומיקס משלו.

אבל למרות ההישגים של מנדרס השחקן שהפך את הבעיטה לנשק כל כך מסוכן היה פיט גוגאלק. עד שהגיע לבאפלו השחקן ההונגרי מאוניברסיטת קורנל, סגנון הבעיטה השולט בליגות המקצועניות (NFL ו-AFL) היה הסגנון שהנחיל מנדרס, שניתן לכנותו בפשוט "בעיטת שפיץ". גוגאלק היה הראשון שהכניס את סגנון הבעיטה מהכדורגל האירופי, שיפר את הדיוק והוכיח שגם מרחק הבעיטה לא נפגע. הוא היה כל כך טוב שאחרי שהוביל את הבילס לשתי אליפויות רצופות ב-64' ו-65', הוא הפך לשחקן הראשון שעבר בין הליגות (אחרי שחתם עם הג'יינטס), והוביל לאיחוד הגדול ולסופרבול כמו שאנחנו מכירים אותו. הבועטים שרואים היום בליגה ממשיכים את דרכו עד היום.

דיק באטקוס: האיש הרע של המשחק

אם תשאלו את האדם הפשוט מה הוא חושב על המשחק, התשובה הכמעט-מידית תהיה שהוא "אלים". זה היה נכון מאוד בשנים הראשונות של הליגה, אך זה הגיע לשיא ביחד עם הקריירה של באטקוס הליינבקר האימתני של הברס, ששיחק את משחקו האחרון ב-1973, אבל השם שלו עדיין שגור בפי כל אוהד בליגה.

מומחי הפוטבול יתייחסו אליו תמיד מידל ליינבקר (הק"ב של ההגנה) הטוב בהיסטוריה, אבל בעיני הציבור הרחב הוא תמיד יהיה האיש הרע – דמות שהוא החליט לתחזק בגלגול הראשון של ליגת ה-XFL.

באטקוס. לא מישהו שהיית רוצה לפגוש בסמטה חשוכה

באטקוס היה מתקל אימתני, אבל את יחסי הציבור של הפרסונה שלו על המגרש דאגו לפמפם בתקשורת באופן קבוע. בין אם זה בשער של ספורט אילוסטרייטד שהגדיר אותו "האיש הכי מפחיד במשחק" או בסרטים שהפיקה הליגה שנתנה לו מעמד כמעט מיתי ואת התואר הלא רשמי: "הפנים של הליגה".

ג'ון מאדן (הפרשן): אבי המשחק הפשוט

עבור רוב האנשים שנולדו החל מאמצע שנות ה-70, מעולם לא היה קיים מאמן שנקרא ג'ון מאדן, רק פרשן. נכון, בגלגול הקודם שלו הוא הוביל את הריידרס לזכייה באליפות (סופרבול 11), אבל עבור אוהד הכורסא היה מדובר בפרשן הצבע שהופיע במשחקים החשובים ביותר במשך 30 שנה (1979-2008).

מאדן התעקש להפוך בשידורים שלו גם את המהלכים המורכבים ביותר לפשוטים, עם ניסוחים שהיו יכולים למלא ספר שלם של "הוצא מהקשרו", אך שגרמו לכל צופה על הכורסא להרגיש שמדברים אליו ולא לאנשי המקצוע.

מאדן. אגדה עוד בחייו

את תהילת העולם (וגם חיי נצח) השיג כאשר הסכים ששמו יופיע על סדרת משחקי הפוטבול של חברת EA, שם שימש כפרשן הבית והשתמש בהומור העצמי הידוע שלו, והצליח לחבר רבים (גם בארץ הקודש) למשחק המורכב. עבור כל מי שצפה ב-NFL באותם שנים, מאדן והליגה היו בלתי נפרדים.

משחק האליפות של 1958: "המשחק הגדול ביותר שאי פעם שוחק"

הבייסבול שלט בכיפה התקשורתית בארה"ב ברוב שלביה של המאה ה-20. למעשה עד למשחק הזה, הפוטבול המקצועני היה האח החורג של פוטבול המכללות, כאשר לא היה נדיר לראות שחקנים מובילים מוותרים על מעבר ל-NFL במטרה לבנות עתיד מקצועי אחר. המפגש בין בולטימור קולטס לניו יורק ג'איינטס שינה הכול.

המשחק, שהסתיים בניצחון הקולטס לאחר הארכה וכלל 12 שחקנים שנכנסו מאוחר יותר להיכל התהילה, משך למסכי הטלוויזיה 45 מיליון צופים (שיא כל הזמנים לאירוע ספורט) ועוד מספר דומה למקלטי הרדיו (סה"כ: כמחצית מאוכלוסיית ארה"ב), הוביל לגידול משמעותי בתמלוגים על זכויות השידור, הרחבת הליגה ל-14 קבוצות ולהקמת ליגת ה-AFL. אחרי המשחק הזה ידה של ה-NFL היתה – לראשונה – על העליונה.

לפוסט הזה יש 18 תגובות

  1. רגע, יש לזה המשך? כי זה מאלף ומרתק.

    לפני איזה עשור, כשעוד קראתי בלייזר (זה קיים היום בכלל?) היתה סדרת כתבות אדירה על התפתחות ספורט המגע (כלומר, איגרוף, קראטה וכו') בין יפן, ברזיל, ארה"ב וכו'. וזה היה מאלף ומקצועי לחלוטין. ולדעתי נכנסו שם מאות שעות תחקיר.

    יש מצב שאתה עושה כזה לפוטבול?

    1. אני זוכר את סדרת הכתבות של רם גלבוע, הן בהחלט היו מצוינות, מדובר במחמאה נהדרת!
      .
      לגבי ההמשך – איתרנו 10 אנשים (לפעמים בצוותא עם אחרים, לפעמים לבד) אשר אפשרו למשחק לצמוח ולהפוך למה שהוא היום. אנחנו מקווים שזה יוסיף לכם משהו חדש שלא ידעתם על המשחק.

  2. איזו קריאה כיפית!! איך קם לו כאן אתר פוטבול לתפארת!!
    תודה גדולה שחר. איזה סטט' לדיטקה בעונה הראשונה!

    1. יש סיפור מאוד מצחיק על החוזה שלו לאחר אותה עונה:
      בזמנו רוקים היו חותמים על חוזה לעונה אחת והיו צריכים להוכיח את עצמם. בסיום עונת הרוקי של דיטקה הוא הגיע בטוח בעצמו וביקש העלאה בשכר מבעלי הברס ג'ורג' האלאס.
      האלאס: "נראה לך?!? אני הייתי בטוח שתשחק הרבה יותר טוב ובגלל זה קיבלת חוזה כ"כ גדול. אני מוריד לך 20% מהשכר!"
      דיטקה: "אתה עושה צחוק? אני לא משחק בפחות מהשכר שהרווחתי השנה".
      האלאס: "אז זה אומר שאתה תחתום על חוזה עם שכר זהה?"
      דיטקה: "ברור! ולא סנט פחות".
      מיותר לציין שהיה כבר חוזה מוכן במגירה שנחתם באותה שניה, ודיטקה הבין מה שקרה רק לאחר שיצא מהמשרד…

  3. נראה מאמר מעולה אבל טיפה ארוך בשביל טלפון נייד, נחכה ליום ראשון
    סתם מנצל את ההזדמנות להודות על זה בטרם יידחק הטור במורד האתר

  4. נהדר שחר, כל פעם שאתה מוצא זמן לכתוב זה שווה כל מילה.
    אם יותר לי להציע אז פוסט קללות יכול להיות מעניין.

    1. הקללות דווקא לא תפסו יותר מידי בפוטבול, כמו בבייסבול. כמובן שיש כאלה – לאיזה ענף ספורט אמריקאי אין – אבל התרבות קצת שונה.
      כרגע לא מתוכנן משהו כזה, אבל אשתדל למצוא זמן גם לזה.

  5. איזו התפעה. דיטקה…באטקוס…שמות שמצלצלים לי כמנגינה העריבה ביותר.
    ואוניברסיטת מיאמי מאוהיו, מהמיד אמריקן קונפרנס…את ה-MA שלי עשיתי בקנט סטייט שבאוהיו, והייתי אסיסטנט בקבוצת הפוטבול (ב-STRENGTH AND POWER DIV) עם ביקורים במיאמי של אוהיו.
    סיפור המאמנים שיצאו ממנה הוא מדהים ממש. לא יאומן, ועובדה שאין לה הסבר הגיוני כי הרבה הגיעו לשם ללא כל APTITUDE מיוחד לאימון. לא היה ולא יהיה דבר כזה פעם נוספת.
    אני מקנה ביכולת שלך להביע ולהכיל כל כך הרבה במספר מילים קטן יחסית!
    הנאה צרופה.

  6. שחר, הסיפור על החוזה של דיטקה – פרייסלס..
    ועם כל הכבוד לקללה של הברס, כולה 35 שנה.. עם ארגיובלי הקבוצה הטובה אי-פעם.. זה לא הליונס, או הבראונס.. לדעתי עד 2025 יש לכם את זה!

  7. אמנם באיחור גדול,
    כי בסופי שבוע פחות יוצא לי להיכנס לאתר, ואתמול היה תשעה באב אז גם לא נכנסתי.
    אז אני לא יודע אם ייצא למישהו לראות, אבל ממש תודה על הטור ו(בתקווה) על הפרוייקט הזה.
    כחובב פוטבול, שהחל להתעניין לפני שנים מועטות, אני כבר די שולט וצופה המון במשך העונה, אבל היסטוריה והתפתחויות וכד' אני ממש לא מכיר.
    זה ממש מרתק ומעשיר.
    תודה רבה על כל ההשקעה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט