מוכן לעוף – וונדל קרטר ג'וניור / תרגום Smiley

מוכן לעוף – וונדל קרטר ג'וניור / תרגום Smiley

מוכן לעוף

וונדל קרטר ג'וניור / דיוק בלו דבליס

יוני 21, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/wendell-carter-jr-ready-to-fly

ביקרתי אצל 13 קבוצות במהלך החודש החולף. בכל פעם מחדש הפגישה החלה עם כמעט אותה השאלה. שום דבר לגבי כדורסל, בנוסף.

איך אתה מתאר את המשפחה שלך? עם מי אתה מבלה?

אני חושב שהם ניסו לברר אם אני אצליח להתמודד עם כל דבר על ומחוץ למגרש ב-NBA.

הייתי פשוט כנה אתם. ועכשיו אני אומר לכם מה עניתי. אם אתם רוצים להבין ממה אני עשוי, אתם חייבים להתחיל עם שדה התעופה.

עם שדה התעופה הבינלאומי, הארטפילד-ג'קסון, באטלנטה.

עבור רוב האנשים, כאשר הם חושבים על שדה תעופה, הם חושבים על מקום בו עוזבים למקום אחר. עבורי, זה היה מקום בו למדתי על העולם מבלי לעזוב. זה היה כמו ביתי השני.

זה היכן שאמי ואבי עובדים.

Image may contain: 2 people, people smiling, people sitting

אם אתם מאטלנטה כמוני, אתם גדלים כאשר אתם שומעים שהארטפילד-ג'קסון הוא שדה התעופה הכי עמוס בעולם. בביתנו, הרגשנו הרבה גאווה עם העובדה הזו. מאז שאני יכול להיזכר, אבא שלי היה טכנאי מטוסים בהארטפילד-ג'קסון – הבחור שנמצא על המסלול שבודק ומכוון את המטוסים לפני שהם ממריאים. אמי הייתה בקבוצת תכנון שמתעסקת עם הפריסה של דברים בשדה התעופה – חנויות, רכבות ועוד דברים כאלה. היו הרבה ימים בהם שניהם היו צריכים לעבוד עד מאוחר, ואני הייתי נשאר עם הסבתא-רבתא שלי בעיר היכן שהסבים שלי, שתיים מהדודות שלי והבני דודים שלי גרו כולם ביחד.

הייתי ילד יחיד, אבל נולדתי לבית מלא עם הסבים שלי, דודות ובני הדודים שלי. הדודות שלי תמיד התייחסו אלי כאילו הייתי בנם. הם בשלו עבורי אוכל, לקחו אותי לבית הספר ועזרו לי עם שיעורי הבית. כל מה שהורים עושים עבור הילדים שלהם, הדודות והסבים שלי עשו עבורי. ולא היה לזה שום קשר לכדורסל. לא היו להם ציפיות עבורי שאגיע ל-NBA, לא חשבו על כך שיהיה לי כסף יום אחד. הם עזרו בגלל שהייתי חלק מהמשפחה. והמשפחה שלנו הייתה רק אהבה.

ובכן, אהבה ועבודה קשה.

אבא שלי לקח אותי לעבודה יום אחד כשהייתי אולי בן 10 כדי שאוכל לראות את המטוסים וללמוד על איך המנועים עובדים ועל עוד דברים בסגנון. אבל הדבר אותו אני זוכר הכי הרבה הייתה ההשקעה שהוא נתן כדי לעבוד היטב בכל יום. זה לא היה זוהר. למעשה, זה היה ההפך. זה היה מתיש. אבל הוא לא עשה זאת למען ההכרה. מאות מטוסים ממריאים ונוחתים בכל יום והוא אפילו לא עצם עין אחת. הידע והמסירות שהוא נתן במלאכתו היה בהחלט מעורר השראה – וזה עדיין כך, אפילו לאחר כל השנים האלה. אבל אני חושב שאפילו יותר חשוב מזה, הדבר החשוב ביותר שלמדתי מאבי לאחר שהלכתי לעבודה אתו שזה היה בסדר לבקש עזרה. הפילוסופיה שלו הייתה תמיד לנסות לעשות זאת בעצמו בפעם הראשונה, ואז לעולם לא לפחד לשאול מישהו לעזרה. אם זה עמית לעבודה, חבר משפחה, כל אחד. לא משנה אם מדובר בתיקון מנוע של מטוס או למידה של משהו חדש על מגרש הכדורסל, לפעמים צריך עבור זה יותר מבנאדם אחד.

הבית שלנו באטלנטה היה בפינת רחוב ללא מוצא, ככה שכולם בשכונה היו צריכים לחלוף מול החנייה שלנו בדרכם לפארק או לבריכה. זה היכן שהם יכלו לראות את אבי ואותי מתאמנים בכל בוקר בקיץ, עובדים ללא הפסקה על ידי השמאלית. בזמנים ההם כל מה שנראה היה שאבי דואג לו היה ידי השמאלית, וממש לא ידעתי למה. האימונים שלנו היו פשוטים: הייתי צריך ללכת לסל כדי לקלוע, ואבי היה מנסה לעצור אותי – בכל האמצעים הדרושים. הוא היה מעיף את הזריקות שלי, או חוסם את דרכי ומעיף אותי על הישבן שלי. בעיקרון הוא היה פיזי ככל האפשר כדי למנוע ממני לקלוע.

הייתי בערך בן תשע כאשר התחלנו. הוא היה איש בוגר והוא ידע שאני הולך שמאלה בכל פעם, אבל הוא אף פעם לא עשה זאת קל עבורי. מעולם לא ויתר לי ונתן לי סל חופשי.

"תעזוב את הילד המסכן לנפשו!" אנשים היו אומרים כאשר היו חולפים על פנינו. "אתה הולך לפגוע בו!".

לפעמים אפילו אמי הייתה יוצאת נסערת מתוך הבית לאחר שהייתה מקבלת שיחות מהשכנים.

"מה אתה עושה לילד שלי?" היא הייתה צורחת אליו.

"שולט בו", היה כל מה שהוא אמר. והוא היה אומר זאת ללא כל רמז לכך שהוא נהנה מזה.

זה בגלל שהוא לא עשה זאת בשביל הכיף. לאבא שלי הייתה תכנית. מבחוץ, זה כנראה פשוט נראה כמו איש מבוגר שצוחק על ילד, אבל זה לא מה שבאמת קרה. תמיד הייתי אחד מהילדים הגבוהים על המגרש כאשר הייתי צעיר, ככה שהיה לי יתרון מול ילדים שהיו בגילי. אבל אבי ידע שזה לא תמיד הולך להיות כזה קל עבורי. אם אני רוצה להיות רציני לגבי כדורסל, לנצח ילדים מקבוצת הגיל שלי יכול לקחת אותי עד גבול מסוים. כאשר באמת מתחילים להתחרות, זה לא משנה באיזה גיל אתם נמצאים, או כמה אתם גדולים יחסית לגיל שלכם. אף אחד אף פעם לא הולך להקל זאת עליכם – הם פשוט רוצים לראות אתכם מפסידים.

ככה מנקודת מבטו של אבא שלי, אם רציתי להצליח בכדורסל לטווח הארוך, הייתי צריך להיות מסוגל לנצח אותו. אז זה מה שניסיתי לעשות בכל יום ביומו. ימים, ואפילו שבועות היו חולפים כאשר אולי הייתי בר מזל לקלוע נקודה אחת.

לבסוף, ובכן, השתפרתי. ולמדתי שצריך ללמוד כיצד להתמודד עם ההפסדים – בגלל שהולכים להיות הרבה מהם לפני שהייתי מסוגל לנצח. צריך לדעת כיצד להתאושש לאחר הנפילה, שוב ושוב ושוב פעם. ואז כאשר היום הזה מגיע כאשר כל העבודה הקשה שמשקיעים משתלמת לבסוף, כאשר סוף סוף הייתי מסוגל לנצח את אבא שלי לאחר שנים שהוא כיסח אותי, זה היה כאילו … לעזאזל.

מתחילים להאמין שאולי כל דבר הוא אפשרי.

Image may contain: 1 person, smiling

רק לפני כמה שבועות חזרתי לאטלנטה, בשדה התעופה, כאשר פגשתי בחור שעבד על המסלול עם אבא שלי. הוא עכשיו סוכן TSA (מנהל אבטחת התחבורה).

"אני זוכר אותך כשהייתי ילד קטן!" הוא אמר. "אני לא מאמין כמה רחוק הגעת".

בדיוק כמו משפחתי כאשר גדלתי, גם לבחור הזה לא היו שום ציפיות לגבי על כך שאגיע ל-NBA. הוא לא היה נחמד כלפי או כלפי הורי רק כדי לקבל איזה תשלום בעתיד.

הוא היה חבר. זה הכל.

הורי, הסבים שלי, דודותי, דודי, בני דודי – כולם הולכים לעבודה בכל יום. ואיני יכול להיזכר ביום אחד ששמעתי אחד מהם מתלונן. החיים הם תמיד עבודה קשה ודאגה לאנשים שקרובים אליכם. דאגה עבור הקהילה שלכם. התמורה האמיתית הוא לא הכסף או משהו חומרי. התמורה האמיתית הוא הקשר הבלתי שביר שחולקים אחד עם השני. משפחה לנצח. להיות מוכן לכל דבר.

אז כן, אני חושב שאני מוכן עבור החיים ב-NBA.

בגלל שכמו כל אחד בחיי עד עכשיו, אני יודע שלא אצטרך לעבור זאת לבד.

אני מוכן לעוף.


וונדל קרטר ג'וניור נבחר בבחירה מספר 7 בדראפט ה-NBA ל-2018 ע"י שיקגו בולס

לפוסט הזה יש 5 תגובות

  1. טור חביב
    יש כל כך הרבה ניואנסים בחיים של בנאדם אבלי בלי דרמות גדולות זה כאילו נראה משעמם.
    הבחור מתאים לספארס
    🙂

כתיבת תגובה

סגירת תפריט