"הגנה לפני הכול" – מסע בעקבות אוהד הסן אנטוניו ספרס / מולי

חולצת אוהדים עם לוגו של סן אנטוניו ספרס

ז'אן דה-קוסי הוא איש קשיש נמוך  וממושקף. שיערו השחור קצוץ לאורך של חצי מילימטר, פניו מגולחות למשעי, וכשאתה צופה בו, לבוש בחליפה  אפורה עם חולצה סגלגלה ועניבה בצבע סגול כהה, לא תנחש לעולם שלא רק שהקשיש הקטן הזה היה סגן מפקד  חטיבת החי"ר ההררית מספר 10 של צבא שוויץ, אלא שהוא נחשב בידי יודעי דבר כאחד מהוגי הדעות הצבאיים החשובים ביותר של צבא שוויץ בחצי השני של המאה העשרים.

במרתף ביתו, ליד שולחן שאורכו יותר מעשרה מטרים ורוחבו שלושה מטרים, מלא כולו בחיילים, טנקים, תותחים ומטוסים זעירים, שכל אחד ואחד מהם נצבע ידנית למופת בידי ז'אן דה קוסי עצמו, החל עוד פרק ב"מסע בעקבות אוהדים" שלי, מסע שתכליתו ניסיון להבין לעומק את תופעת אהדת הספורט על שלל גווניה וסודותיה.

"את המצביאים הצבאיים מאז ומתמיד," אמר לי בריגדיר דה קוסי, "אתה יכול לחלק לשני סוגים: כאלו שנטיית לבם היא התקפה, נפוליאון למשל, וכאלו שנטיית לבם היא הגנה. אלו גם אלו אמורים לדעת הן להתקיף והן להגן, אך אין ולא היה מעולם אפילו מצביא אחד שתוכל לומר עליו שלבו נוטה לשניהם במידה שווה." הוא חייך חיוך נוקשה בעיניו האפורות, "אני תמיד חשבתי שרוב המצביאים, לפחות הדגולים שבהם, נטו להתקפה, אך אני מאמין גדול בהגנה."

"טוב, אתה משווייץ," אמרתי, "הרי מאז הקמת הצבא השוויצרי בשנת 1871 לא היתה לכם אפילו מלחמה אחת."

"זה אכן קשור," הסכים אתי דה קוסי, "אבל נטיית הלב הזו שלי מגיעה לכדי ביטוי גם בתחביבים אחרים שלי, כדורסל למשל."

"כלומר?" שאלתי.

"כלומר שעבורי כדורסל זה בראש ובראשונה עניין של הגנה."

"אני באמת לא יודע," עצרתי לכחכוח בגרון ושנייה למחשבה, "אם אפשר לומר שרוב מאמני הכדורסל שמים דגש על הגנה או שהם שמים דגש על התקפה."

"לגבי 'שמים דגש' אני באמת לא יודע," אמר דה קוסי, "אבל אני יכול לומר לך שלפחות לדעתי נטיית לבם של רוב מאמני הכדורסל היא התקפתית."

"ואיך אתה מגיע למסקנה הזו?"  שאלתי סקרן.

"כי כל מאמן שתשאל, יאמר לך שהוא יעדיף לנצח 139-137 מאשר לנצח 62-60." קבע דה קוסי נחרצות, לוקח בלי משים את אחד הטנקים שעל השולחן ומעבירו אל מעבר לגבעת החול שסימלה הר שעליו היה בנוי מבצר מוקף חומות וגדרות תיל זעירים. "הם שבויים בקונספציה שקליעת הרבה נקודות מענגת את הצופים הרבה יותר מאשר חטיפה שמקורה הגנה מתואמת ומדהימה."

"גם הנהלות הליגות חושבות כך, למשל הנהלת ה- NBA," אמרתי, "הרי הם עושים הכול לתת 'שואו' לקהל, אפילו הנחיות השיפוט מיטיבות במפורש עם ההתקפה."

"אכן," הסכים דה קוסי, "אבל זה רק בא להוכיח את הטענה שלי שההגנה היא עליונה, חשובה ומתוחכמת בהרבה מן ההתקפה, כפי שאכן מתברר מכל תוצאות הפלייאוף ב- NBA בעשורים האחרונים."

"אתה אוהד NBA?" שאלתי בפליאה. קשה היה להאמין שהאיש הקטן, הצנום והנמוך הזה, שבמקצועו האזרחי הוא כעת מנהל תחנת דלק ובתפקידו הצבאי האחרון היה סגן מפקד חטיבה, הוא גם אוהד ספורט נלהב ולא סתם ספורט אלא כדורסל, ולא סתם כדורסל – אלא NBA.

"לא סתם אוהד אלא אוהד מכור," חייך דה קוסי, "ולא של סתם קבוצה אלא של קבוצת ההגנה הטובה ביותר בעשרים השנה האחרונות, הקבוצה שבראשה עמד ועומד מוח הכדורסל ההגנתי הטוב ביותר בחצי המאה האחרונה."

"גרג צ'ארלס פופוביץ'," קבעתי, "המאמן והנשיא של סן אנטוניו ספרס."

"אכן ואכן! גאון כדורסל ואיש מעניין בהרבה בחינות." אישר דה קוסי, מרים עוד טנק, בוחן אותו מקרוב  מול האור, מזהה פגם בצביעה, ניגש לקופסה בארון המדפים שמשמאל שעליה תווית עם דגל, עם שנה ועם תמונה של טנק פנצ'ר גרמני ממלחמת העולם השניה, שולף ממנה טנק אחר – זהה לחלוטין אך ללא הפגם בצביעה –  מניח את הטנק הפגום בתיבה אחרת שעליה תווית "לצביעה מחדש", ומשיב בעדינות את הטנק חסר הפגמים למקום המדויק ממנו נטל את הטנק הפגום.

"פגשת אותו פעם?" שאלתי סקרן.

"בהחלט," הנהן דה קוסי, "הוא שיחק ארבע עונות בנבחרת הכדורסל של אקדמיית חיל האוויר, ואחרי שפרש ממשחק הוא הצטרף הרי לצוות האימון שלה לחמש עונות בשנים 1973–1979, ושם פגשתי אותו בפברואר 1979,  כשהייתי בהשתלמות בחיל האוויר של ארה"ב. כבר אז הוא בלט מעל כולם במחשבה המקורית שלו."

"אבל הרי הוא לא התחיל לשמש כג'נרל מנג'ר בסן אנטוניו לפני 1994, אתה רוצה לומר לי שזיהית את הגדולה שלו 15 שנה לפני?" שאלתי נדהם.

"אתה מבין, מאז ומתמיד נטיות הלב שלי הן הגנה, כמו שכבר אמרתי," חייך דה קוסי, "במקרה יצא לי אז לראות אז כמה משחקי כדורסל שאירחה אקדמיית חיל האוויר. לא רק שהיה ברור שהקבוצה מאומנת להפליא מבחינה הגנתית, יכולת גם לראות אילו פיתרונות הגנתיים הוא מצא בזמן המשחק מול קבוצה שהיתה טובה לפחות פי שתיים מהקבוצה שלו. אומר לך יותר מזה, אחד הפיתרונות שלו במשחק נתן לי השראה לפיתרון הגנתי בתרגיל שערכנו בהשתלמות, תרגיל שכל הסגל והחניכים גמרו עליו את ההלל, אז ברור שלא אשכח את פופוביץ'. כשהוא הגיע בשנת 1994 לסן אנטוניו, הפכתי מיידית, ובשמחה, את סן אנטוניו לקבוצה שלי ב- NBA, וכמו שאתה יכול לתאר לעצמך, מעולם לא התאכזבתי: חמש אליפויות, שלוש פעמים מאמן העונה, מאמן נבחרת ארה"ב, 22 הגעות רצופות לפלייאוף, שילוב אירופאים על ימין ועל שמאל, והיד עוד נטויה…"

"כן, פופוביץ' הוא בהחלט משכבו ומעלה," הסכמתי איתו. "אבל מדוע אתה חושב שגדולתו היא בעיקר בהגנה?"

"אומר לך נתון אחד שיהפוך את כל שאר ההסברים למיותרים," אמר דה קוסי, "עשרים ושתיים הופעות רצופות בפלייאוף!" הוא היכה מכה נחרצת בידו כאילו קובע הוכחה מוחלטת שאינה ניתנת לשום ערעור. "אינך יכול להצליח בכך ללא דגש מוחלט ומתמשך על הגנה. ההתקפה בכדורסל, אתה הרי מודע לכך היא עניין של 'יום', של גחמה, אבל הגנה אינה כזו. הגנה היא בראש ובראשונה עניין של מוטיבציה, של עבודת צוות ושל תיאום, ואף אחד מהם לא ניתן להשגה ללא תרגול סיזיפי ומתמשך של ההגנה לאורך כל יום ויום משך השנה."

"אבל אנו רואים שהקבוצות מתחילות לשים דגש על ההגנה רק בפלייאוף."

"בדיוק!" הסכים דה קוסי, "פופוביץ' הבין שעליו לתרגל את ההגנה כל השנה, בכל משחק, כי אי אפשר לאכול בשבת אם לא טרחת בערב שבת, אם לשנות קצת את הפתגם שיש לכם בעברית."

"ואינך חושב שההישגים שלו נבעו כתוצאה מזה שהיו לו שחקנים מופלאים כמו דיוויד רובינזון או טים דנקן?" שאלתי.

"אני הייתי מפקד כמעט ארבעים שנה," ענה דה קוסי, "אני יכול לומר לך ששום מפקד לא יכול להגיע למאומה ללא האנשים עליהם הוא מפקד. ואולם, יש לי אלפי דוגמאות איך מפקד אחד גורם לקבוצת אנשים לתפקד באופן מחריד ואיך המפקד שמחליף אותו גורם לאותה קבוצת אנשים לתפקד באופן מופתי. או ההפך. איך אומרים אצלכם בישראל," ובפעם הראשונה מאז התחלנו את שיחתנו עלה על פניו חיוך מלא שהאיר את פניו, "הדג, כמו שאומרים אצלכם…." והוא לקח את דמות הגנרל מצדו הימני של השולחן    וניתץ את ראשה בתנועה מהירה של הבוהן שלו, "הדג… מסריח מהראש."

@>——— ———<@

פוסט זה הינו פרק שמיני ואחרון מהספר "מסע בעקבות אוהדים" שכולל שלושים פרקים, כמספר הקבוצות ב NBA. יהלי אולמר ביקש בשבוע שעבר את הפרק על סן אנטוניו והנה הוא.

אוהדים הם יצור מרתק, שונים אך זהים, ממוקדים במושא אהדתם: בקבוצתם האהובה. ועדיין, למרות המיקוד ותחושת האיבה לקבוצות אחרות, ישנה במקביל גם תחושת קרבה לאוהדי הקבוצות האחרות, לאותם שדומים להם במהותו של עניין.

שאלו אותי יותר מדי פעמים, אז כעת, בפרק האחרון, אני מבקש להבהיר: גם ז'אן דה קוסי, כמו כל הדמויות בספרי, הוא פרי דמיוני הפרוע. מעולם לא הייתי בשווייץ ולא שיחקתי בחיילי עופרת, אף פעם לא פגשתי תאילנדי במושב חצבה והאמינו או לא מעולם לא אכלתי ארוחה תאילנדית עם תאילנדים

אין לי חבר פסיכיאטר אוהד קטמון ובמאחר ומאחר כף רגלי מעולם לא דרכה בארה"ב, הרי ברור שלא ביקרתי במרכז הכליאה בקליבלנד או טיילתי בקאראוואן של משפחת בופמן.
בקיוסק של מנש דווקא כן ישבתי (כולם מוזמנים – מנש ישמח) אבל אני שונא להתערב, כך שאיציק זהראווי הוא יציר דמיוני כמו כל שאר הדמויות בספר: רמי ספידמן המשוגע לאופנועים, ג'ייקוב מרקוביץ שחי "אוף גריד" ביערות פורטלנד או ג'וני וויז'ינסקי (אוהד סלטיקס המכונה "ג'וני המהלך" עליו סיפרתי בסדרה על ניו אורלינס ובספרי "בלוז של תקוות ומורדות – סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017").

מילה שלי שלא פגשתי מעולם גם את ג'פרי קוטר או את אביחי מיכאליאן. נשבע לכם שלא שוחחתי עם וואנג ג'ונג-שאן ב"שוק הרוחות" בבייג'ינג, שלא ערכתי דיון הלכתי על ספורט עם בניומין רוזנטל, שלא בהיתי בעין הזכוכית של מייק ג'נסון, שלא שוחחתי על חתונה עם ג'וסף יאנג מיוטה או על אהבה וקסמיות עם אלייזה הופבורן במרפסת הפנטהאוז שלה בקומה השמונים וחמש של מגדלי הופבורן.

יודעים מה, אפילו לא צחצחתי שנינויות אמנות מתנשאות עם פיט פטיט באחת הגלריות שבתוך הכולבו היוקרתי 'גאלרי לאפייט' בפריז ולא ריכלתי עם בראדלי וויליאמס בטיסה מקניה לגיניאה ביסאו ובטח שלא בישלתי עם השף חוזה קסטרון או נכחתי בהרצאתו של דני רוטור בפני 3500 חברי אגודת האנטומולוגים…

בקיצור, זה הכול הדמיון שלי…

(כמעט שכחתי! למי שלא ידע עד שנייה זו: אנטומולוגים הם מומחים לחרקים).

אז זה אולי סוף הסדרה, אבל, אם אתה או את רוצים לקרוא על כל אלו, ביכולתך לרכוש עותק דיגיטלי של הספר כולו (על שלושים פרקיו) או ספר אחר שלי כאן.

לקריאת הפרקים שפורסמו עד כה, (ובעצם אלו כל הפרקים שיפורסמו כאן באתר),  נא ללחוץ כאן.

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" באתר: https://bit.ly/2SdfhwD

לפוסט הזה יש 11 תגובות

  1. הכי חשוב – תודה רבה יהלי על היכולת להרחיק ראות ולהבין שצריך לוודא עם מולי שהספרס יכנסו בשמיניה הנחשפת והנכספת של הפרקים החופשיים. העם היושב בציון ואוהד את הספרס מודה לך מאוד.
    .
    מולי היקר, רק על המשפט "…שהוא נחשב בידי יודעי דבר כאחד מהוגי הדעות הצבאיים החשובים ביותר של צבא שוויץ בחצי השני של המאה העשרים" מגיע לך פרס נובל לספרות, פשוט נחנקתי :-)))))
    .
    גם אצלי פופ צבוע בצבעי צבא, יש המון נקודות השקה ודמיון, לטוב ולרע, במה שהוא אומר, באיך שהוא מחליט, ועוד. ממש קולע.
    .
    ממש פוסט מעולה, הרווחת ביושר את רכישתי הממשמשת ובאה את הספר. תודה רבה רבה.

  2. מעולה מולי
    אני חושב שהעובדה שרק כשהתבגרתי התחלתי להבין ולהעריך את הספרס לעומת הגילאים המוקדמים שחשבתי שהיא קבוצה מצ'עממת מראה על כמה הקבוצה הזו מוכוונת הגנה.
    גם אטלנטה משעממת. אבל היא נשארה משעממת….
    🙂

  3. מולי, סיפור מרתק.
    לחבר בין 2 אהבות שלי: סיפור מצויין והספרס.
    למרות שהדוגמטיות של איש הצבא השוויצרי מוכרת לי כל כך טוב מאנשי צבא ישראלים
    (בתום מלחמת המפרץ, אמר אחד ממפקדי צה"ל, כי צה"ל ניצח את סדאם חוסיין כי לא נפגעו אזרחים מטילים כימיים על מדינת ישראל), אני נוטה לחשוב שמדובר בפרוזה מצויינת ולאו דווקא בדוקומנטציה. תקן אותי?

    1. גם ז'אן דה קוסי, כמו כל הדמויות בספרי, הוא פרי דמיוני הפרוע., מעולם לא הייתי בשווייץ ולא שיחקתי בחיילי עופרת, אף פעם לא פגשתי תאילנדי במושב חצבה והאמינו או לא מעולם לא אכלתי ארוחה תאילנדית עם תאילנדים
      אין לי חבר פסיכיאטר אוהד קטמון ובמאחר ומאחר כף רגלי מעולם לא דרכה בארה"ב, הרי ברור שלא ביקרתי במרכז הכליאה בקליבלנד.
      בקיוסק של מנש דווקא כן ישבתי (כולם מוזמנים – מנש ישמח) אבל אני שונא להתערב, כך שאיציק זהראווי הוא יציר דמיוני כמו כל שאר הדמויות בספר: רמי ספידמן המשוגע לאופנועים, ג'ייקוב מרקוביץ שחי "אוף גריד" ביערות פורטלנד או ג'וני וויז'ינסקי (אוהד סלטיקס המכונה "ג'וני המהלך" עליו סיפרתי בסדרה על ניו אורלינס ובספרי "בלוז של תקוות ומורדות – סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017").
      לא פגשתי מעולם גם את ג'פרי קוטר, את אביחי מיכאליאן, וואנג ג'ונג-שאן ב"שוק הרוחות" בבייג'ינג, לא ערכתי דיון הלכתי על ספורט עם בניומין רוזנטל, ולא בהיתי בעין הזכוכית של מייק ג'נסון או שוחחתי על חתונה עם ג'וסף יאנג מיוטה או על אהבה וקסמיות עם אלייזה הופבורן במרפסת הפנטהאוז שלה בקומה השמונים וחמש של מגדלי הופבורן.
      יודעים מה, אפילו לא צחצחתי שנינויות אמנות מתנשאות עם פיט פטיט באחת הגלריות שבתוך הכולבו היוקרתי 'גאלרי לאפייט' בפריז ולא ריכלתי עם בראדלי וויליאמס בטיסה מקניה לגיניאה ביסאו ובטח שלא בישלתי עם השף חוזה קסטרון או נכחתי בהרצאתו של דני רוטור בפני 3500 חברי אגודת האנטומולוגים…
      בקיצור, זה הכול הדמיון שלי…

      1. נהדר מולי. ממש הגיע הזמן בשבילך לתכנן רוד טריפ בארה״ב, שתחווה קצת את אמריקה האמיתית מעבר לזו שמשתקפת בספרות או בקולנוע. פייר, בשביל יומן מסע שלך בין מועדוני נבא (אם איזו אקרדיטציה פה ושם ממנחם) הייתי פותח את הארנק. פרוייקט מימון המונים מישהו?

  4. נהדר מולי. רכשתי את הספר . לקח רגע ללמוד את ענייני הספרות הדיגיטלית…התנסות ראשונה… הספר נפלא ולמרות ההבהרה הדמויות עדיין מרגישות אמיתיות לגמרי…

  5. מולי תודה רבה יוצא מן הכלל .
    היום ס.א היא קבוצתי האהובה בנ.ב.א אבל פעם לא כזה מזמן היא הייתה השנואה ביותר.
    אמנם שלא כמקובל אני מחליף קבוצות כמו גרביים ( בוודאי בהתחשב בכך שאיני מחליף אף זוג כל הקיץ) אבל עדיין לא קרא לי שקבוצה שנואה תהפוך לקבוצתי האהובה ….למעט ס.א …ההיפך לשנואות אני דווקא מגלה נאמנות רבה …..ותמיד שונא אותם …

כתיבת תגובה

סגירת תפריט