פרויקט שחקנים שאסור לשכוח – ג'ון סטארקס / דובי עופר

ג'ון סטארקס – סיפורו של לוחם

כשניגשתי לכתוב את "שחקנים שאסור לשכוח" התכוונתי להשתמש ביידע ובזיכרון. התבלין כמובן אמור היה להיות הרגש, אבל הכוונה, שתדעו, הייתה להביא פרטי מידע ברמות מרכזיות משתנות, ולערוך אותן לכדי סיפור שיותיר בזיכרון משהו משחקן שלא היה שם קודם לכן. בזיכרון כלומר.

עם דאקוורת זה היה קל. דאקוורת הוא קצת לחם. מנעד הרגשות כלפיו נע בין סימפתיה וחיבה לחוסר עניין מנומס. יצא ממנו טור נחמד, אבל אני משוכנע שהעיניים נשארו יבשות. ויני ג'ונסון גם הוא סיפור פשוט, כי ויני ג'ונסון הוא צנוע, מוכשר ותורם לקהילה. ביי אול מינז לאבבל.

ג'ון סטארקס הוא ביי נ ו מינז לאבבל. כדי לכתוב על ג'ון סטארקס כמו שצריך, נתמקד הפעם בנושא חדש. בטור הזה נדבר על שחקן מנקודת המבט של אוהד.

ג'ון סטארקס היה קלעי בחסד, אתלט נפלא, לוחם אולטימטיבי, ועל הביצים שלו סיפרו את הבדיחה המפורסמת עם השור והמטאדור והאשכים במסעדה. אבל סטארקס הוא בשום אופן לא קונצנזוס.

ג'ון סטארקס, עם ההתנהגות הביריונית, הפה הפעור תמידית והעפעפיים הנמוכים, נראה, ואכן היה, האסיסטנט של מנהל מחלקת ירקות ובשר שהביא את הארגזים והקפיד שהצד האדום של העגבניה יפנה לקונה. המוב המפורסם ביותר שלו, עד "הדאנק", היה פתיחת ידיים פה ועיניים אחרי שריקה נגדו, שאפילו אמא שלו לא קנתה. הוא נגח, קילל והשתולל. הוא היה פרא אדם במדי כחול וכתום. הוא היה שחקן כדורסל נפלא, והניקסי האולטימטיבי של שנות התשעים.

נשבע לך, זה לא אני, זה הילד הרע שנכנס לי בפנים!

ולכן, על ג'ון סטארקס אני כותב כאוהד, מעריץ ומוקיר.

את ג'רמי לין, מהצד השני, אני מתעב.

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

חייו של ג'ון סטארקס הם, וחייו של מי אינם, רצף מחורז של אירועים. במקרים בהם אנחנו נדרשים להציג את עצמנו, CV למשל, נאיר תקופות ואירועים מסויימים, ונצניע אחרים. לא נכתוב שצחצחנו שיניים הבוקר, וגם לא נכתוב שגנבנו טייפ (שנות ה80, אוקיי? זה טייפ) של עמית למכללה, ואולי אפילו לא שהעיפו אותנו עקב כך. סטארקס עשה את שניהם. מצחצוח השיניים התעלמו לו, עבור השוד העיפו אותו מקולג' זניח אחד לאחר, שניהם באוקלהומה. כן, סטארקס במקור מאוקלהומה. טולסה, אם ממש חשוב למישהו. לא טרחתי ללמוד על טולסה לצרכי הטור. תתכבדו.

מהון להון סטארקס גם נתפס מעשן סמים וסיים תואר במנהל עסקים. החלק הזה, של התואר, רלוונטי לסיום הטור, בו נלמד, בקצרה, איפה הוא היום. כרגע חשוב לנו שאת קריירת הNBA סטארקס התחיל בגולדן סטייט, אחרי שלא נבחר בדראפט. כן, כמו ג'רמי לין.

את ג'רמי לין לא זרקו מקולג' חור אי שם בערבות. ג'רמי לין סיים תואר בכלכלה בהרווארד, בציונים טובים וממוצעי כדורסל כמעט היסטוריים במונחי המקום. מצד שני, גם הוא, כמו סטארקס, היה כישלון צורב בגולדן סטייט ולניקס הגיע כגיבוי לביבי קשישא, בארון גריאטרי דייויס ולטוני דגלאס. יש מילים שהנייר לא סובל, אז נדלג על ההתייחסות לטוני דגלאס.

עד השלישי לפברואר קיפץ "האמריקאי הראשון ממוצא טייוואני בNBA" בין ליגת הפיתוח ל"אדי קארי ספוט" (אק"ס), המקום בקצה הספסל שם ציפורים מתות בסתר.

ואז כרמלו נפצע. ואז אח של אמארה מת. ופתאום, ב3 בפברואר, עלה הג'רמי מול בוסטון והיה סביר, ואז נגד ניו ג'רזי והיה מצויין, ואז 28 ו 9 וניצחון על יוטה, וכרמלו עדיין פצוע, ועוד ניצחון, ועוד אחד, ופתאום 38 נגד הלייקרס עם השלשות המרטיטות ההן, ואחרי סל הניצחון מול טורונטו, עוד לפני שקם לנו "מרכלים NBA", פורום הוואטסאפ המקצועי בישראל בתחום, יכולתי רק לשלוח SMS "ג'רמי ליןןן!!" ולאבד הכרה.

אז למה זה טור על סטארקס ולא על ההוא? כי בסוף העונה לקח הלינסניטי את החוזה שהציעו לו הניקס, כך על פי השמועה ובהיחבא, אל יוסטון, כדי שיעלו את הסכום, יחייבו את הניקס הלומי הטירוף להשוות, וככה לצאת גם מיליונר וגם בניו יורק. לשמחתי רודף הבצע הקטן קיבל נה באוזן והלך לערבות טקסס. ביי ג'רמי לין.

סטארקס לא קיבל 25 מיליון. סטארקס קיבל 120,000 דולר ב1990, ואחריה 400 ו 600 ואז מיליון ומשהו, עד 5 מיליון ב97. וסטארקס, תמורת זה, הוא הניקס של שנות ה90.

כתבתי כבר על מחרוזת אירועים שהם החיים. גם הקריירה של סטארקס בניקס היא רולר קוסטר של אירועים. היו שם צליפות, וחסימות, שנתן וקיבל, בעיקר אחת שקיבל, והייתה נגיחה אחת שהעניק, נחשו למי, והיו גם שני דאנקים. אחד ידוע, נדבר עליו, והשני לא צולם, אבל הוא הוא שנתן את ההזדמנות.

בהכנה ל1990 היה סטארקס אפילו לא רוקי. הוא לא נבחר בדראפט, הוא נכשל בווריירס שנה קודם, והוא הגיע כדי לסתום חור, לכל היותר. אז באימון הוא הטביע על יואינג, כדי להמחיש את הנקודה. כלומר ניסה. 23 ס"מ לטובת הענק, וגם כמה קובים של אגו, לא נתנו ליואינג להרשות חוצפה שכזאת. אז זה נגמר בילד אחד מתפתל על הרצפה עם ברך דפוקה וחוזה שהובטח עד סיום ההחלמה. זה לקח שבועיים, ובהם התברר שלילד יש יד, ורגליים וביצים, וגם כישרון. השאר, אומרים כולם, הוא היסטוריה.

ומשם רק אפסייד, כל הדרך. סטארקס כבש מקום בחמישיה, כלומר עשה פו על ג'ראלד ווילקינס ונשאר שם. זה נגמר בסוויפ בפלייאוף, אבל… שנה אחר כך הגיעו פט ריילי והאקס מן מקדניאל ואנטוני מייסון, וקברנו את דטרויט בסיבוב הראשון ורק הבולס ימ"ש הורידו אותנו בשבעה, ואז רולנדו בלקמן, ויוברט דייויס והדוק, ריברס הכוונה. ופתאום היה לנו ניקס! ובגמר המזרח הובלנו 2:0 ושוב קיבלנו בראש מג'ורדן… ואז ג'ורדן הלך והניצחון המתוק על אינדיאנה וההפסד המר ליוסטון, עם "החסימה" במשחק שש על גיבור הטור… נגיעה מאליפות! ואז דאג כריסטי, ולפני כן דרק הארפר… אלה היו שנים שהתחלנו עונה וחלמנו על אליפות. התחלנו ולא חשבנו על הקבוצה התורנית לעקוב אחריה בפלייאוף. אלה היו ה שנים.

יואינג, אוקלי וסטארקס. הניקס של הניינטיז

סטארקס היה שם כל הדרך. הוא קלע ומסר, וחטף ונלחם. הוא השתולל וקילל ולרגע לא ויתר. כשלאחרים היו מים בוורידים וחמאה בברכיים, או פופקורן ליואינג, סטארקס דרש את הכדור מהארפר. הוא כדרר, עלה וקלע. עוד שלשה. כדרר חדר וקלע. הוא מסר וחטף ופעם אחת גם נגח.

כששמים באותו מגרש את סטארקס, לא בחור טיפש אבל כן, איך נאמר, פשוט, ואת רג'י, מגדולי הטראשטוקרים בהיסטוריה של הספורט שהיה מקבל סטירה גם מגאנדי, קשה להאמין שזה ייגמר בלי נגיחה לפנים. רג'י היה הנמסיס. האויב המר והנמהר והרוצח האכזר. סטארקס נגח בו, לשמחתי, כי רג'י היה יותר חכם ממנו. את הדיבורים של רג'י סטארקס פשוט לא הבין. הוא רק ידע שצוחקים עליו. אז במקום להגיד לשופט הוא התחיל, ובמקום להגיד לו חרא או משהו ברמה הזאת, סטארקס הכניס לו אחת. נו שוין, כבר ראינו עבירות יותר קשות, ואת ההצגה של רג'י אחרי הבומס הקטן שקיבל ראוי שילמדו באקדמיה לתיאטרון. ביי רג'י, ניפגש בהיכל התהילה.

לא צריך להסביר למה הוא קיבל אחת לפנים, נכון? הנמסיס רג'י מילר

ואז הניקס עלו מול שיקגו. הבולס הגיעו אלופים פעמיים ברציפות, עם ג'ורדן ופיפן וגראנט ופיל ג'קסון ומי לא. משחק שני, 1:0 בסדרה, פלוס 3 במשחק, 50 שניות לסיום. בי ג'יי הילד ארמסטרונג שומר מהחצי, נתקל בחסימה של יואינג ונעלם. סטארקס חופשי מול הסל. כלומר רק גראנט וג'ורדן שם להפריע. נו פרובלם. אחת שתיים, המראה, ובשמאל, קאבום! THE DUNK. בטח שאני בוכה. אתם לא הייתם בוכים? ג'ון סטארקס בשיאו, הניקס על האולימפוס, אוכלים ושותים דברים של יוונים.

סטארקס למעלה, שיקגו למטה. הביטוי המתאים – POSTERIZING!

מכאן, למרות ששנה אחר כך היינו, כאמור, בגמר, הדברים הלכו לאחור. נכון, הסטארקס שוב כיכב בפלייאוף ובגמר, עם כל הארסנל המוכר, אבל לא את השלשות נזכור ממשחק 6, אלא את הגג מאולג'ואן על זריקת אליפות לשלוש בפיגור 2, זריקה שממנה לא התאוששנו מאז, ואחריה משחק 7 הנורא שתקראו עליו במקומות אחרים, ואחר כך אלן יוסטון הגיע וסטארקס תחת ון גאנדי הפך לשחקן שישי.

הוא אמנם לקח את השחקן השישי של הליגה, אבל הוא לא היה שחקן שישי. לא במובן האמיתי, זה שלמדנו עליו בטור הקודם, ונבחנתם עליו ואתם זוכרים את הפירוש.

בשנה הבאה היה כבר טרייד וסטארקס חזר לגולדן סטייט, תרתי משמע, ומשם שיקגו רחמנא לצלן.

ג'ון סטארקס פרש ב2002 במדי יוטה, אבל ג'ון סטארקס היה ולנצח יהיה הניקס של שנות ה90. אהובתי.

דובי

אנטומולוג, עובד סוציאלי ומטפל.. גר בערד וגם במייל dubiduofer@gmail.com

לפוסט הזה יש 24 תגובות

  1. ג'ון סטארקס גילם את הניקס של שנות ה-90 לטוב או לרע. את הדאנק על מייקל ג'ורדן לא אשכח לעולם. אם אני לא טועה, היה זה אפילו דאנק ביד שמאלץ אחרי הדאנק סטארק הגיע ישר לפרצוץ של אלוהים ללא כל מורא ועשה לו טראש שלא נדע. מייקל רק חייך. לא רבים עושים עליו דאנק, ועוד מוסיפים פאקה פאקה למעשה.

    אבל מה שיגדיר אותו היתה השלשה שהחטיא נגד יוסטון במשחק הששי. ישבתי עם עופר שלח ושימי ריגר לא רחוק מהיכן שזה קרה. הוא היה חופשי לחלוטין והחמיץ את הזריקה שהיתה מביאה אליפות.

    אבל האשם גם במאמן (ריילי או ואן גנדי? אני כבר לא זוכר!) שעל הספסל ישב דייויס, באותה שנה קלע השלשות מס' 1 בליגה, שכמעט לא שיחק כל המשחק, וזה כאילו שיש לך את ריי אלן על הספסל ואתה ניותן ללברון לזריוק שלשה אחרונה לנצחון אליפות, או הפסד .

    1. פט ריילי היה המאמן של הניקס
      השינוי הכי קיצוני של מאמן אי פעם
      מהשואו טיים של אל איי לכדורסל הקשוח של הניקס
      אם ישבת ליד שימי ריגר ואתה עדין כאן לספר על זה מגיע לך פרס גיבור ישראל

  2. He currently works for the Knicks as an alumnus and fan development official, and as a pre-and-post-game analyst on MSG Network’s home Knicks game coverage. He has also served as the head coach of the Maulers, a Slamball team. His autobiography, John Starks: My Life, was published in 2004.
    Starks is part owner and marketer for the Ektio basketball shoe, which doctor and former college basketball player Barry Katz designed to reduce ankle injurie

    (הוא גם סיים MBA מריידר קולג', ומצליח מאד בעסקיו. לא יאומן מה התפתח מהפרחח הזה!)

    1. תודה מנחם על ההשלמה. בחיי שהפסקה של סטארקס היום כבר הייתה שם. קיצצתי אותה בעריכה הסופית. לא יכולתי שלא לסיים באהובתי…

  3. ווינר עצום, בחור שהגיע משום מקום ושום דבר (אפילו עבד בסופר תקופה מסויימת), ראה את הלבן בעיניים של ג'ורדן והיה קרוב מילימטרים מאליפות. שאפו ווינר ענק.

  4. דובי מצטער להרוס את החגיגה
    הוא מהשחקנים שפחות אהבתי , למרות שמגיע לו כל הכבוד על הקרירה שפיתח
    רוצה ניקרבוקר שממש שווה להיות חלק בפרויקט , לך על צארלס אוקלי או לאטראל ספריוול

    1. MBK
      עם כל הכבוד ידידי, העובדה שאתה לא אהבת אותו לא הורסת לדובי (או לי, שגם אני אהבתי כסמל לגאטס של הניקס בימים ההם) כל חגיגה. לטרל ספריוול לעומתו היה בכיין, שקרן, ושנוא על כל חבריו בניקס. סטארקס היה אהוב על כולם. אני אומר כל זאת מידע ראשון.

    2. ספרי היה פרחי פשוט ורודף בצע עוד יותר מלינסניטי. הוא לא הביא אותנו לכלום. הוא היה פרצוף מכוער שבשמחה הייתי שוכח.
      אוקלי היה לוחם נפלא וראוי, אבל פחות ממה שהיה סטארקס. אולי ייכנס בעתיד.

  5. איי רק השם שלו מעלה בי כזה חיוך. בזכותו באה האליפות הראשונה. צריך לתלות את הגופייה שלו ביוסטון באולם הישן.
    דובי תמשיך עם זה, תענוג לקרוא

  6. nehedar, toda
    for us in the kibbutz he was another reason to laugh at knicks fans. part of one of the least smart back-courts in history, together with greg anthony – who became a great analyst

  7. לא נראה לי שמגיע לסטארקס טור. הוא לא עומד בקריטריון של שחקנים שאפשר לשכוח. אולי ילדים שהתחילו לראות נבא לפני 15 שנה כבר לא יודעים מי זה…אבל נראה לי שבזכות המשחקים נגד הבולס של מייקל וההטבעה ההיא הוא ייזכר גם על ידי מי שלא ראה אותו בשידור חי.
    בכל מקרה, הניקס של תחילת ה-90 זו קבוצה שהייתה זוכה 7 פעמים באוסקר לשחקן משנה אבל אף פעם לא שחקן ראשי. תמיד היה כוכב שיצא ווינר(מייקל, אולג'ואן, רג'י מילר, טים הרדאווי ועוד) ותמיד הניקס היו שם בתפקיד משנה.

  8. תודה א.ב. על ההערה. גם בעיניי סטארקס בלתי נשכח, אבל מאוד רציתי לכתוב עליו.

    הטור הבא חוזר לאלמונים ויעסוק בפאט ליבר.

  9. פוסט מצויין, אבל קצת רומנטי מדי, בסוף בסוף מבחינתי הסיפור של סטארקס הוא קצת כמו נייט רובינסון – irationly confident guy, רק שרובינסון לא זרק 17 זריקות במשחק מספר 7 בגמר ה-NBA.

להגיב על דובי לבטל

סגירת תפריט