מסעדות מישלן ויינות נהדרים: מבט לארוחות הערב הסודיות שבנו את השושלת של הספרס – בקסטר הולמס / תרגום Smiley

מסעדות מישלן ויינות נהדרים: מבט לארוחות הערב הסודיות שבנו את השושלת של הספרס – בקסטר הולמס / תרגום Smiley

מסעדות מישלן ויינות נהדרים: מבט לארוחות הערב הסודיות שבנו את השושלת של הספרס

בקסטר הולמס / ESPN

אפריל 18, 2019

מאמר מקורי: http://www.espn.com/nba/story/_/id/26524600/secret-team-dinners-built-spurs-dynasty

“פופ רוצה לדבר איתך".

המלצר מדבר לעבר איש בשם ג'רמי ת'ריט – ומהטון של קולו, משהו בהחלט לא כשורה. ת'ריט ממהר בחזרה לחדר הסעודה המרכזי בספטרו מסעדה ובר, מסעדה איטלקית בסקרמנטו, קליפורניה, אשר מלאה על גדותיה על ידי הסן אנטונו ספרס. שחקנים, מאמנים, הנהלה, בעלים. כולם יושבים ביחד בקומץ שולחנות מלבניים וארוכים. החדר בשקט מחריש. בערך 40 זוגות עיניים מכוונות לעבר ת'ריט, המנהל הכללי בן ה-29 של המקום והסומלייה הראשי.

יושב בראש של אחד מהשולחנות האלה, ליד חלון המציע נוף לכל רוחבה של בירת מדינת קליפורניה שמעבר לרחוב, הוא מאמן הספרס גרג פופוביץ'.

"תסביר את זה", פופוביץ' נובח לעבר ת'ריט, מנפנף ברשימת היין. ת'ריט אובד עצות.

"איך עשית את זה?" פופוביץ' שואל. "ברשימה הזו יש כמה מהיינות האהובים עלי. האם פשוט יש לכם את זה? אתה חייב להסביר את עצמך".

ת'ריט מסביר את עצמו. הוא מסביר איך מספר שעות מוקדם יותר, כאשר הוא הבין כי הספרס אולי יגיעו לסעוד, הוא נזכר במגזין יין שהיה בו כלול את רשימת היינות המועדפים על פופ. הוא הסביר כיצד הוא התקשר לחבר שגר בקרבת מקום שבעל מרתף יינות, איך חברו סחב בערך 120 בקבוקים בשווי כולל של 50,000 דולר, כיצד ת'ריט בנה את הרשימה בעלת 54 סוגי יין שפופ עכשיו אוחז בידו: השאטו ד'יאקם 1990 האגדי, המסטו המשובחים של בציר 1996, 1997, 1999 ושנת 2001, האורנליה האייקוני של 1994 ושל 1995.

פופוביץ' נדהם. "אתה כנראה צוחק עלי. באמת?" ואז הוא מזמין 10 בקבוקים. וכאשר הם מגיעים, המאמן הופל לסומליה שמח, מסתובב ברחבי החדר, מוזג לכולם. "אתה חייב לנסות את זה!" בסיומו של הלילה, הוא רוכש עוד 10 בקבוקים – לקחת איתו.

עד הבוקר שלמחרת, חייו של ת'ריט השתנו מקצה לקצה. הוא פשוט לא יודע זאת עדיין. כל מה שהוא יודע הוא שהמשרדים הראשיים של קבוצת המסעדות נמצא על הקו. "אני חושב שישנה טעות במחשב שלך", אחד הבעלים אומר לת'ריט. "זה מראה שמכרת יין בשווי בסביבות 15,000 דולר ב-20,000 דולר בסיום הלילה, ואתה אפילו לא פתחת אותם. מה קרה?"

מספר ימים מאוחר יותר, כוכבו של ת'ריט מתחיל לזרוח. השמועה התפשטה. הוא התראיין לעיתון מקומי.אורחים החלו לזרום פנימה, מבקשים אחר הרשימה של פופוביץ'. ותוך מספר שנים, ת'ריט ימשיך ויעבוד עבור קבוצת המסעדות של תומאס קלר. שם, הוא התחבר עם כמה מיועצי היין הגדולים ביותר ביקום. אבל הוא לעולם לא ישכח את ההשפעה של פופוביץ': "היה לו ידע בלתי רגיל, אם לא יותר, מאשר רובם".


בקיץ 2013, לפני ההפסד בגמר ה-NBA ללברון ג'יימס ולקבוצתו המיאמי היט. גרג פופוביץ' נשאל לגבי מורשת האימון שלו. "מה המורשת שלי?" הוא מתבדח. "אוכל ויין. זה רק עבודה".

הוא צוחק – אבל הוא לא. הרבה ככל שפופוביץ' מבין כדורסל, הוא ממש מבין באוכל ויין. "אני לא יודע אם הוא לא יודע יותר לגבי יין מאשר לגבי כדורסל", אומר עוזר מאמן הספרס לשעבר, פי ג'י קרליסימו. פופוביץ' מחפש מסעדות ורשימות יינות כפי שהוא עושה מול כל יריב. לפני משחקים, במשרדו, אפשר למצוא אותו צופה ברשת האוכל [Food Network]. סומליות ומסעדות חייבים את הקריירה שלהם לאיש הזה.

אבסורד ככל שזה נראה, אחד ממאמני הכדורסל הגדולים ביותר בהיסטוריה יכול להיות נערץ יותר בעולם הקולינרי.

ישנה מסעדה בסן פרנסיסקו שפורוורד הקאבלירס, קווין לאב, מבקר בה לעיתים קרובות, וכאשר הוא מבקר, "כולם שם תמיד כאילו, 'פופוביץ', פופוביץ',פופוביץ"", לאב אומר.

כאשר מאמן ה-NBA לשעבר לארי בראון מבקר בסיסטינה [Sistina] או בסקלינטלה [Scalinatella] – מסעדות בניו יורק – עובדי צוות שואלים אותו, "אה, האם ראית את המאמן?" והוא יודע בדיוק למי הם מתכוונים.

"אי אפשר לומר מספיק לגבי האיש", אומר ריק מינדרמן, מנהל חנות של קורטי בראת'רס, חנות מוצרי גורמה ויין בסקרמנטו, היכן שהלקוחות מכוונים על ידי פופוביץ' לחנות ושואלים, "מה המאמן קונה?"

"מעולם לא שכחתי אותו", אומרת וירג'יניה פיליפ, מאסטר סומלייה ששירתה את פופוביץ לאורך שנות ה-90 ב-רות' כריס סטייק האוס בסן אנטוניו.

כריס מילר, מאסטר סומלייה ששירת את פופוביץ' במספר ערים, אומר, "אני בקושי יכול לתאר את הכבוד שיש לי כלפי האיש הזה".

בפיניקס, ג'יימס ברד מפיצריית עטורת השבחים כריס ביאנקו, שגם שירת את המאמן, אומר, "אני אוהד גדול של גרג פופוביץ'".

השף וולפגנג פאק אומר בפשטות: "[פופוביץ'] מבין ביין".

במהלך העשורים האחרונים, פופוביץ' פסע בשביל קולינרי ברחבי אמריקה – אחד שנבחר באופן אישי, אם לא בסתר. הוא נתן חסות למסעדות המשובחות ביותר, בזבז מיליוני דולרים, השאיר אינספור טיפים של ארבע ספרות, הפך את עצמו לאונופיל הראשון במסדר. הוא יצק יחסי חברות מהירים בקרב הטופ של סועדי הגורמה. והכל למטרה יחידה. כפי שמקור המקורב מאוד לפופוביץ' אומר, "זוהי תשוקה עבורו, אבל זה גם כלי".

ב-NBA, הארוחה של גרג פופוביץ' היא חדר האוכל שבה היא מתרחשת – שיטוט במפלט שאותו הספרס יצרו ליצירת התרבות הקבוצתית מעוררת הקנאה שברחבי הליגה. אבל עבור אלה בליגה שלא קיבלו את ההזמנה, ארוחות הערב האגדיות של פופ נותרות עפופות מסתורין עם לא מעט קסם.

וכך זה היה במהלך 18 החודשים האחרונים בהם דיברנו עם עשרות מאמני NBA ומכללות, שחקני NBA בעבר ובהווה, מנהלי קבוצות, שפים וסומליות, כולם כדי לענות על שאלה אחת: למה פופוביץ' – המאמן בעל הכי הרבה ניצחונות בהיסטוריית ה-NBA והארכיטקט של שושלת הכדורסל הנפרסת על פני שני עשורים – אכפתי כל כך לגבי ארוחת הערב?


בוריס דיאו פוסע לצד המגרש לאחר אימון הספרס, חמוש בשאלה בוערת. הוא ניגש לסטיבן קובליק, חבר של פופוביץ' מאז ימי האימון בדיביזיה השלישית במכללת פומונה-פיטזר, היכן שקובליק היה היועץ האקדמי של הקבוצה.

"האם המאמן תמיד היה כך?" דיאו שואל.

"בוריס", קובליק עונה, "הוא יצא ככה מהרחם".

ה"זה" שדיאו מתכוון אליו, וה"זה" שקובליק מאשר, הם מה שאפשר לכנות בחיבה "עוצמת האגדה" של פופוביץ' ופחות ה"זלזול האגדי". ראיתם את זה בפראות בהתקבצות הקבוצתית, ראיתם את שדרני הקווים מתכווצים לקראת זה. אבל מאז שקובליק מכיר את פופוביץ', הוא יודע את זה: פופוביץ' לא יכול להיות בעל המזג החם המפורסם אלא יש שם צד אחר שלו. צד שמבוטא, לעיתים קרובות, דרך האוכל.

"זוהי דרך מעודנת לומר, זה גם מה שאני אוהב", אומר האנק הגאן, מאמן הכדורסל של פופוביץ' באקדמיית חיל האוויר.

כדי להבין כיצד פופוביץ' הפך לכזה צריך ללכת חמישה עשורים אחורנית, לנאפה, קליפורניה, בסביבות 1970, רגע מיתולוגי ביין האמריקאי – לפני שהנשיא ריצ'רד ניקסון לקח את היין המבעבע של נאפה ל"הרמת הכוסית לשלום" שלו ב-1972 עם ראש הממשלה הסיני, לפני גזר הדין של 1976 בתחרות בפריז, היכן, שבפעם הראשונה, היין של קליפורניה ניצח כמה מהמותגים העליונים של צרפת.

בחזרה לתקופה ההיא, נאפה הייתה יעד תיירותי מנומנם המלא ביצרני יין שאפתנים. ושם זה היה המקום בו לפופוביץ' נכנס לראש הג'וק של היין, עם עזרה ממייקל טייסן. טייסן, מבוגר בשנה מפופוביץ', שיחק כדורסל עם פופ באקדמיית חיל האוויר, ולאחר מכן, עבר לבית הספר למשפטים של סטנפורד. שנה לאחר מכן, פופוביץ' גם כן יגיע לקליפורניה, כדי להיות מוצב בסאניוול, שעתיים דרומית לנאפה.

השניים לא היו כאלה קרובים באקדמיה, אבל זה השתנה בקליפורניה. פופוביץ' עבר לדירותו של טייסן, שאותה מייקל חלק עם אשתו, ננסי, ובזמנם הפנוי, לאחר חיפוש עבור בילוי זול, הם ביקרו ביקבים שיהפכו, תוך מספר שנים, למפורסמים בעולם: סטוני היל, מאיאקאמאס, רידג'. הם היו לוגמים יינות שעכשיו כמה מהם נחשבים לטובים ביותר שיש לקליפורניה להציע. בתקופה ההיא, הבקבוק היה עולה מספר דולרים. הם בילו זמן בקורטי ברות'רס, הנחשב למקום הולדתה של המהפכה של מזון הגורמה.

"זה היה זמן קסום", טייסן אומר.

לאחר מספר שנים, התקציב היה צנום כאשר פופוביץ' נחת בפומונה-פיטזר, עבודתו הראשונה כמאמן ראשי. אבל שחקניו גילו במהרה שתמיד תהיה ארוחה דשנה המחכה להם בחדר האוכל ביום של המשחק. וכאשר הם טיילו ליעדים הפרוסים במזון כמו ניו אורלינס או אזור המפרץ, הייתה להם לפחות ארוחה אחת בלתי נשכחת ביחד כקבוצה. "זה היה לו חשוב, ברור, שיאכילו אותנו, אלא גם שתהיה לנו הזדמנות לאכול ביחד", אומר טים דיגנן, ששיחק בפומונה תחת פופוביץ'.

הם כולם היו הולכים לדירתו של פופ – במעונות של הקמפוס – על מנת לאכול ולצפות בקלטת המשחק בוידאו. בחג ההודיה ובכריסמס, פופוביץ' ואשתו, ארין, היו מבשלים ארוחות עבור השחקנים שנשארו בקמפוס. "הם גרמו לנו להרגיש כמו משפחה", אומר אהרון וויטהאם, עוד אחד משחקניו לשעבר של פופוביץ' בפומונה.

פופוביץ' הפך ל"אובססיבי", אומר דן דרגן, עוד שחקן לשעבר בפומונה, עם אופרת הסבון "פלקון קרסט" ששודרה בטלוויזיה בשנות ה-80, שבה תואר פלג לוחם של משפחות בתעשיית היין, באזור יין בדיוני המבוסס על נאפה וואלי. במעונות של פופוביץ', הוא שמר על מדף יין. בסעודת המשתה של סיום העונה, הוא הציג בקבוקים לאנשי הצוות, כשהוא מסביר למה היין הזה והמאפיינים שלו מתאימים לאותו איש צוות.

כיום, אלו הקרובים אליו אומרים שמשרדו של פופוביץ' במתקן האימונים של הספרס לא דומה למרתף יינות. בקבוקים בדרך כלל בכל מקום, אריזות נערמות במסדרון. ובביתו של פופווביץ', טייסן אומר, שוכן הבקבוק הראשון שהשניים רכשו ביחד.

Related image


זה הסיבוב הראשון של פלייאוף 2010, והספרס נכבים על ידי המאבריקס במשחק מספר 5 בדאלאס. בדרך כלל, במהלך הפלייאוף, מאמני הספרס מתכנסים בסוויטת המלון של פופוביץ' לאחר המשחק – תוך כדי ארוחה, כמובן – כדי לנתח את סרט המשחק. אבל במהלך התבוסה הזו, פופוביץ' פונה לאחד ממנהלי הספרס ואומר לו להתקשר לקפיטל גריל, כל הקבוצה הולכת להגיע.

"היי, אנחנו ביחד", פופוביץ' אומר לחייליו לאחר ההפסד בתוצאה 81-103. "בואו נאכל. זה כדורסל. … נחזור לעבודה מחר".

הספרס סגרו את הסדרה במשחק הבא.

לפני משחק 6 בגמר 2013, פופוביץ' הכין חגיגת זכייה בתואר במסעדה במיאמי, ייל גביסון. אבל גארד ההיט, ריי אלן, קבר זריקה מדהימה מפינת השלוש כדי לשלוח את המשחק להארכה – והספרס הפסידו. "מעולם לא ראיתי את הקבוצה שלנו כה שבורה", אמר מאוחר יותר גארד הספרס, טוני פרקר.

"תגובתו של פופ הייתה, 'משפחה!'" סיפר מאוחר יותר ל-ESPN ברט בראון, שהיה אז עוזר בספרס. "'כולם למסעדה. ישר לשם'".

פופוביץ' נמצא כבר בדרכו, מזנק בכעס ממכונית פרטית למסעדה שעל שפת המים. השולחנות מאורגנים מחדש – הקבוצה תשב במרכז, מאמנים ליד, טבעת של המשפחות תקיף אותם. פופוביץ' מזמין אוכל. הוא מזמין את היין. הוא יושב בראש השולחן, לוקח לגימה מהיין ואוסף את עצמו. כאשר אוטובוס הקבוצה מגיע, הוא מברך כל איש ספרס שנכנס דרך הדלת.

במהלך השעות הקרובות, פופוביץ' עובד בחדר האוכל – מדבר עם שחקנים, מעסה את כתפיהם. "סוג של מנסה לחבר את כולם ולתת תמיכה ולהחיות את כולם, זאת הייתה תצוגת המנהיגות הכי מדהימה שיש", אומר עוזר מאמן הספרס לשעבר, צ'אד פורסייר. ולמרות שהספרס לא ניצחו בסדרה, כאשר הם מפסידים להיט במשחק 7, הם יחזרו לחסל את מיאמי ביוני הבא, בחמישה משחקים.

השקעות מסוימות, כמו יין, לוקח להן זמן להתבגר.

"ארוחות ערב עוזרות לנו להבין אחד את השני ברמה האינדיבידואלית, מה שגורם לנו להתקרב יותר אחד לשני – ועל המגרש, להבין אחד את השני טוב יותר", אומר גארד הספרס לשעבר, דני גרין. במשחקי החוץ, מתי שרק אפשר, הספרס נוטים להישאר ללילה ולטוס רק בבוקר שלמחרת. "ככה שנוכל לבלות את הזמן ביחד", אומר הסנטר לשעבר של הספרס, פאו גאסול. "לא הייתי חלק מדבר כזה בכל מקום אחר. והשחקנים מכירים בחשיבות של זה גם כן – וכמה זה חשוב עבור פופ".

אחד מהשחקנים לשעבר אומר: "הייתי חבר של כל אחד מחברי הקבוצה שהיו לי בזמן שהייתי עם הספרס. זה אולי נשמע מופרך, אבל זאת האמת. והארוחות הקבוצתיות האלו היו אחת הסיבות הגדולות לזה. לקחת את הזמן ולהאט ובאמת לסעוד עם מישהו בימינו – אני מדבר על ארוחת ערב של שלוש-ארבע שעות – אתה באופן טבעי מתחבר ברמה אחרת מהחיבור שהוא רק על המגרש או בחדר ההלבשה. זה נראה כמו דרך ברורה כדי לבנות כימיה בקבוצה, אבל החלק המסובך זה להכניס את כולם וממש לגרום להם לרצות ללכת. אתה משלב בין מסעדות מדהימות עם קבוצה מעניינת של חברים לקבוצה מכמה מדינות והתוצאה היא כמה מהזכרונות הטובים ביותר שיש לי בקריירה".


השיחה מגיעה אחר הצהריים: פופ צריך חדר פרטי לארוחת הערב הלילה. "הכל עבור פופ" זה המנדט בקיורד, מסעדה בסן אנטוניו הנמצאת במחוז פרל. שיחה כזו אינה נדירה, אבל אפילו לאחר כל ביקוריו של פופ, הבעלים והשף של הקיורד, סטיב מק'יוז, אומר שזה עדיין מלחיץ: "אתה מכיר את זה שאתה לא רוצה לאכזב את הוריך? הוא מישהו שאתה לא רוצה לאכזב".

ביום הזה, באביב 2015, פופוביץ' מבדר קבוצה של שופטי כדורסל ספרדים. שעה לפני שארוחת הערב מתחילה, הוא מגיע למסעדה, גסטרופאב בבניין ישן וכפרי, נושא יינות ספרדים מהמרתף שלו. פופוביץ' ניגש לראש הבר בין שמונת המושבים ושואל את המנהל לרשימת היין, מחפש אחר תגבורת.

לאחר התלבטות רבה, הוא בוחר ביין לבן כדי לצוות לשרקוטרי ואל המתאבנים, ואז מבקש כי היין האדום יפתח כדי שהוא יהיה מוכן למנות העיקריות. עומד מאחורי הבר, מק'יוז, המגיע מהמטבח על מנת לברך את המאמן, נדהם מהדרך בה פופוביץ' מתזמר על כל האלמנטים.

"למה כל המאמץ?", מק'יוז שואל.

"אתה יודע, ה-NBA מכריח אותנו לעשות את הדברים האלה", פופוביץ' משיב, כשהוא פונה אל הבר. "קבוצת ה-NBA הטיפוסית תתן את המשימה הזו לאיזה עוזר מאמן או לאיזה בחור מההנהלה, 'היי, קח את הקבוצה הזו לסיבוב, תן איזה צילום עם המאמן'".

פופוביץ', ובכן, מאמין באירוח הקשרים האלה באופן אישי.

ואז הוא מספר למק'יוז סיפור מלפני מספר שנים, שהוא אירח קבוצה מארגנטינה, ו"הדהמנו אותם, והשקינו אותם ביין, וסעדנו איתם. נתנו להם תמונות. נתנו להם כל מה שביקשו". ומספר שנים מאוחר יותר, כאשר ילד בשם מאנו ג'ינובילי נכנס תמונה, "ככה גילינו לגבי מאנו, כאשר אף אחד אחר לא הכיר אותו".


ישנם מספר מרכיבים, אם תרצו, עבור מתכון לארוחת ערב של פופ – מהמספר של המקומות ליד השולחן, לאיזה בקבוקים להציג, ולשעה שבה הוא יגיע. פופוביץ', שסירב להגיב לסיפור הזה, שילש את מחקרו, בודק את רשימת היין ואת התפריט מספר שבועות, אם לא חודשים, לפני שנעשית הזמנה מראש. האווירה, התאורה, מוזיקה – כל האלמנטים שיש להתחשב בהם. וכאשר זה מגיע לבחירת המסעדה, ב-NBA, המילה שלו נחשבת לרבת משקל כמו לכוכבי מישלן.

"אם פופ ממליץ על מסעדה, אתה הולך אליה", אומר הג'נרל מנג'ר לשעבר של הקבאלירס, דייויד גריפין.

קח את סבן הילס, מסעדה איטלקית קטנה בנוב היל שבסן פרנסיסקו. יש בה 16 שולחנות ו-40 מושבים לאורחים. כאשר הקאבלירס היו במשחקי הגמר ב-2015 מול הווריורס, קבוצה של אנשי מנהלה רצו ללכת למקום כדי לסעוד. עוזר אחד בקאבס בילה שלוש עונות כמתאם וידאו עם הספרס והמליץ על סבן הילס, כשהוא אומר שפופוביץ' לקח את הקבוצה לשם ואהב את זה. זהו. הצוות הלך, והם אהבו זאת. קבוצה שנייה הלכה לשם מאוחר יותר באותו השבוע.

ואז השמועה התפשטה. "סיפרנו לכל כך הרבה אנשים לגבי זה במשחקי הגמר, שזה היה מלא באנשי NBA בכל ערב", גריפין אומר. זה, ברור, היה הראשון מתוך ארבעה סדרות גמר בין הקאבס לווריורס. עכשיו, גריפין אומר, "אי אפשר [להזמין שם שולחן] בזמן שמתקיים אירוע של ה-NBA".

אבל העבודה טרם הושלמה עדיין. אחד מהמקומות נבחר, החלטות נעשו לגבי היין. פופוביץ' מעדיף לרכוש יינות לבנים מהמסעדה ואוהב אותם צוננים. באשר לאדומים, הוא לוקח בקבוקים מהמרתף האישי שלו ומעביר אותם, באופן אישי, לעוזריו.

"תביא את זה לארוחת הערב הלילה", הוא אומר, מגיש בקבוק לאיש צוות.

"זה עבור ארוחת הערב בניו יורק", הוא  אומר לאחר.

"זה עבור וושינגטון", הוא אומר לעוד אחד.

"תביא את זה לפילי", הוא אומר לאחד אחר.

האחריות נמצאת אצל כל איש צוות כדי לדאוג לבקבוק כאילו זה ילדו שלו. אל תאבד זאת, אל תשבור אותו, אל תאחסן אותו באופן לא ראוי.

ברגע מסוים בכל לילה, מתבצעת חלוקת הוראות לגבי ארוחת הערב – הזמן והמקום. אבל זה בלתי אפשרי להגיע לפני פופוביץ', המופיע מוקדם בהרבה כדי לוודא שהכל מסודר. כאשר אנשי הצוות מגיעים, פופ יהיה בראש השולחן, ידיו פרוסות, כפות ידיו באוויר, חיוך על פניו, הסנדק בכבודו ובעצמו.

בדרך כלל ישנם חמש כסאות אופיינים בשולחנו של פופ – אומר שחקן הספרס לשעבר, סטיב קר, ומדגיש את הנקודה. שישה אורחים בשולחן, כך פופ מאמין, מטפחים מגוון שיחות מבלי להיכנס לשיחות של אחרים. לא יותר מדי, לא מעט מדי – התאמה פשוטה.

לחברי הצוות שלו, הזמנות הן דבר נתון. עבור אחרים, הזמנות הן דבר נחשק – אולי ארוחת הערב הנחשקת ביותר כדי לקבל אליה הזמנה ב-NBA. "כאשר הוזמנתי, לא ויתרתי על ההזדמנות", אומר הסמול פורוורד לשעבר של הספרס, שון אליוט. מנהל הספרס לשעבר והג'נרל מנג'ר לשעבר של הפליקנס, דל דמפס, אומר: "אתה יודע, אנשים ישלמו עבור זה".

הערך של הכרטיס הנכסף, במובנים רבים, בלתי יאמן: מאמן הנאגטס, מייק מלון, אומר שהוא חייב את כל קריירת האימון שלו כמאמן ראשי למסע של כדורסל ללא גבולות ב-2005, בו הוא אומר שהוא בילה "שבוע וחצי בארגנטינה בשתיית יין עם [פופוביץ']". לאחר מכן, פופוביץ' עשה שיחה בשמו של מלון, ועזר לו לקבל מקום באימון ב-NBA.

רב ערך? כן, אבל זה לא אומר שאין מחיר שצריך לשלם: כפי שאמר בעצמו מקורב אחד לפופוביץ': "לפעמים, אתה רק רוצה לאכול המבורגר פשוט וללכת לחדר. אבל יש לחץ חברתי. זה לחלוטין התשוקה שלו. זאת לא התשוקה של כולם".

ואז יש את מה שידוע בחוגי הספרס כ"ארוחה הכפולה". "הערבים האלה, אומרים חלק, יכולים להיות יותר מדי, שתי סעודות מלאות, ערב אחר ערב ברציפות. דניס לינדזי, מנהל לשעבר בספרס והג'נרל הנוכחי של הג'אז, נזכר בכזה ערב אחד כאשר הוא וחבר צוות נוסף, מלאים מהארוחה הראשונה, זממו לפסוח על מספר מנות במהלך הארוחה השנייה. "אל תחשבו שלא הבחנתי שאתם שניכם פסחתם על המנות", פופוביץ' אמר להם מאוחר יותר באותו הערב.

לינדזי אומר: "אני חושב שעשיתי ארוחה כפולה אחת. זה כל מה שהייתי יכול להתמודד איתו".


לילה אחד לפני שבע שנים, במסעדת הדגל של מייקל מינה בסן פרנסיסקו, הנושאת את שמו, השף זוכה כוכב המישלן, העומד בראש אימפרית מסעדות, צפה בפופוביץ' משוחח עם הצוות שלו. מינה העריץ את פופוביץ' לאורך זמן מרחוק, מעריץ את העקביות של הספרס שלו, ערב אחר ערב, שנה אחר שנה. הוא תהה מה הסוד של פופוביץ'.

"אני בכנות חשבתי שהוא פשוט עובד קשה, מאמן שקורע את השחקנים בעבודה קשה, וככה הוא מצליח להביא אותם לעשות את זה", מינה אומר. אבל עכשיו, כאשר צפיתי בפופוביץ' ושחקניו בחדר האוכל, מינה הבין "כמה עדין הוא היה, וכיצד זה היה לגבי חינוך בצורה שונה".

מאוחר יותר, כאשר מינה ביקר את פופוביץ' על בניית הקבוצה, פופוביץ' אומר שהמפתח הוא לקחת אנשים מחוץ לאזור הנוחות שלהם, לתת להם לחוות דברים חדשים, וללמוד מזה ביחד. בהתחשב בארוחה אחת בסתיו 2016, חלק ממאמני הספרס בקדם עונה השנתי מטופלים – מוחזקים, באופן טבעי, בנאפה ואלי. במהלך החזרות שוב ושוב, זהו יום ארוך בצפייה בסרטי משחקים בחדרי הישיבות. בלילה, הם סועדים. ובלילה ההוא באמצע ספטמבר, כאשר מחנה האימונים יתרחש בעוד מספר ימים, הם נסעו ליאונטוויל אשר בקרבת מקום, לאחת המסעדות הכי יוקרתיות בעולם.

ארוחות בפרנץ' לאנדרי באופן קבוע עולות מעל ל-300 דולר לאדם. הזמנות לעתים קרובות דורשות חודשים מראש. זהו יעד של שלושה כוכבי מישלן, הכבוד הגבוה ביותר, המוענק רק ל-15 מסעדות במדינה. אנטוני בורדין המנוח קרא לפרנץ' לאנדרי "המסעדה הטובה ביותר בעולם, נקודה". זהו גם יעד מועדף באופן אישי על ידי פופוביץ'. השף האגדי שם, תומאס קלר, הפך להיות חבר קרוב שלו. ובלילה ההוא, בגן עדן בעל 62 המושבים, פופוביץ' והקולגות שלו מטופלים על ידי צוות שנע בסינכרוניזציה מספק 12 מנות צרפתיות – מושפעת ממזון אמריקאי מתפריט הטעימות של השף. במהלך הארוחה, פופוביץ' – שלעתים תכופות מבקר בשולחנות שף, שם הסועדים מקבלים מבט על המטבח – מתרברב, שופך את טיעוניו לכל מה שקורה סביבם, מתפעל מהדיוק ועבודת הצוות הנדרשת כדי להריץ מסעדה ברמה הזו.

מישל מינילו, מנהל ראשי בפרנץ' לאנדרי, אומר: "הוא תמיד מלמד".


עכשיו כנראה, אתם ודאי תוהים משהו כשאתם קוראים בין השורות: מי לעזאזל משלם עבור כל זה? כמה זה עולה? ואיך אני יכול לקפוץ על רכבת הרוטב הזו?

אם כך, תדעו זאת: בסופו של לילה, פופוביץ' אוסף את החשבון – תמיד – כולל לאנשי ספרס לשעבר שבמקרה היו באותה המסעדה, אפילו שהם לא בקבוצה שלו. זה חוק עזר נדיב, וזה גרם ליותר מפעם אחת ליצור משחק של חתול-ועכבר אשר אנשי ספרס לשעבר מנסים ללקט – דרך שוער המלון או חברים במעגל הקרוב לפופ – היכן הוא סועד באותו הערב. ואז, כמו שעון, הם פשוט נוטים להגיע לאותה המסעדה עבור ארוחה חינם (שני עבריינים ראשיים בתרמית, מקורות אומרים, הם קר ודני פרי. פופוביץ' הבין זאת ומנסה להערים על העבריינים ברמזים למקומות מסוימים, אבל בדרך כלל הם מגלים זאת בכל מקרה, לשמחתו הרבה).

ואז מגיע הטיפ, ועבור זה, פופוביץ' מתגמל. ב-2017, דווח שהוא השאיר טיפ בסך 5,000 דולר על חשבון של 815.73 דולר במסעדה בממפיס, טנסי, אבל בעל מסעדה אחד ששירת את פופוביץ' פעמים רבות מדווח שהוא בדרך כלל משאיר טיפ של 10,000 דולר על "ארוחה קטנה", מזמין בקבוקי יין עבור צוות המטבח, ולקראת עזיבת המסעדה, שולף החוצה צרור עבה של שטרות כסף ומבקש שזה ינתן ישירות לצוות שהוא נקב בשמם.

פקיד במסעדה איטלקית ידועה במנהטן – שאירחה שמות גדולים של סלבריטאים – מדווח שכמה מהלילות הכי מצליחים שלו קורים כאשר פופוביץ' מגיח מבעד לדלת. ואף על פי ששחקני NBA במשחקי חוץ יחלקו כרטיסים למשפחה או חברים, פופוביץ' בדרך כלל נותן אותם למלצר או לסומלייה מהמסעדה בה ביקר בלילה שלפני. הוא ירשום בכתב יד הודעות לאנשי הצוות במסעדה, כפי שעשה לאחר ארוחת ערב בסיישן בעלת שלושה כוכבי-מישלן בסן פרנסיסקו. ואז, כהוקרת תודה, הוא ישלח להם כמה מהיינות שלו – כן, היין שלו, מהתווית הפרטית שלו.

לארי בראון מספר על פופוביץ', המגיע מהעיר התעשייתית של מרילוויל, אינדיאנה: "לא היה חסר לו כלום, ואני חושב שהוא מבין כמה הוא מבורך".

כמה הרבה, בכלל, פופוביץ' מבזבז בשנה על אוכל ויין? קשה לומר. אבל מדווח שהוא מרוויח 11 מיליון דולר בשנה, השכר הגבוה ביותר בליגה למאמן ראשי. בהתחשב במתנות מהתווית הפרטית שלו ושהוא מחזיק באלפי בקבוקים במרתף האישי שלו, מתכנן עשרות ארוחות ערב יקרות בשנה במסעדות היוקרתיות ביותר במדינה, שם 20,000 דולר רק על יין בארוחות מסוימות, ובאופן קבוע משאיר טיפים מופרזים – ובכן, זאת לא הגזמה להניח שפופוביץ' בסופו של דבר משקיע סכום של שבע ספרות בשנה על אוכל ויין. "הוא מבזבז יותר על יין וארוחות ערב מאשר כל שכר [ה-NBA] שלי", אומר מאמן ה-NBA לשעבר דון נלסון. אבל בסן אנטוניו – במקום בו פופוביץ' ניצח יותר עם קבוצתו מאשר כל מאמן NBA אחר ניצח עם קבוצתו בהסיטוריה – ההשקעה, מסתבר, הייתה שווה זאת.


זה לפני עשור, ועוזר מאמן הספרס צ'יפ אנגלנד צועד לתוך חדר עריכת הוידאו של הצוות ומכריז שיש להם משימה חדשה. "היי חברה", אנגלנד אומר, "זה חשוב".

בארוחת הערב של הספרס לפני כן, לאחר מספר מנות ובקבוקי יין, מישהו בשולחן דיבר: "אנחנו צריכים לעשות משהו כדי שנזכור את ארוחות הערב הללו". ועם זה, סיוט נולד.

הם החלו לאסוף את התפריטים, צילומים של הנוכחים, ורוב הבקבוקים. עכשיו משימתם היא ללקט מזכרות מארוחות הערב ולארגן אותם בסדר כרונולוגי. כדי לעשות זאת, הם תחילה צריכים להזיז את תוויות בקבוקי היין מבלי לפגום בתוויות – האם אי פעם ניסיתם לגרד את התווית מבקבוק יין? עכשיו דמיינו לעשות זאת לבקבוק שאולי עולה אלפי דולרים. ועכשיו דמיינו לעשות זאת כשאתם יודעים שזה עבור פופוביץ', אדם שמדקדק בפרטים שמוקיר את ארוחות הערב האלו, אם לא יותר, מהמשחק עצמו.

"זוהי סיטואציה מלחיצה", אומר מתאם הוידאו לשעבר של הספרס מו דקהיל. דקדקני, איטי, זהיר. זה לוקח זמן, ובינתיים, אתם יודעים, יש את עבדת היומיום שלהם ומשימות הסקאוטינג.

לפעמים, לאחר מסע משחקי חוץ ארוך, עשרות בקבוקים ריקים מגיעים – וזה עלול לקחת שעתיים, אולי שלוש, לצוות של ארבעה.

הם חייבים גם לשמור על הציוות של איזה בקבוק השתלב בכל ארוחה, מה היה באותו התפריט ובאיזה תאריך זה התרחש. ואז, בהדרגה, כל מזכרת נשלחת לאיש מקצוע, שמרכיב את החומרים לספר בכריכת עור, בעווי של מספר אינצ'ים, עם דפי קלף עבים, יקרים (בעלות של ארבע ספרות, לפי מקור), אבל, על פי הארגון, שווה כל אגורה.

ובכל 28 בינואר, ביום הולדתו של גרג פופוביץ', עוד יצירה של זכרונות יקרים מתועדת בספרים.


“תראה, פופוביץ' מגיע הערב. והוא ממש בקטע של יין – כאילו – ממש בקטע של יין. זה הפוקוס היחיד שלך הערב".

ג'ינה בסאלדו מסתכלת לבוס שלה ומהנהנת. היא גדלה כשהיא צופה ב-NBA, במיוחד בקינגס מעיר הולדתה, וברור, יודעת מי זה פופוביץ', אבל מה שהיא בעיקר יודעת – מלבד ההכרה שהוא טוב בעבודתו – זה את המבט הקשוח המעביר צמרמורת בעמוד השדרה של כתב הקווים. ועכשיו היא, סומלייה בת 29 שעברה את הבחינה כדי לזכות בתואר הזה לפני מספר חודשים, תטפל לו.

מלכתחילה היא לחוצה. וזה לפני שפופוביץ' מתהלך פנימה אל אלה דיינינג רום ובר עם חמישה אנשי צוות, שמה שמזכיר סצנה מתוך "כלבי אשמורת". אבל מיד, הוא אדיב, ומנומס. הוא מסביר שהם רוצים לעשות השוואה בין היינות של העולם הישן ליינות של העולם החדש: בורגונדי לבן מצרפת מול שרדונה מקליפורניה, בורגונדי אדום צרפתי כנגד פינו נואר קליפורני.

בסאלדו אוהבת את הרעיון. זה עידון של חנון יין. לאורך כל הדרך, פופוביץ' פונה לבסאלדו, מבקש ממנה להסביר אלמנטים בכל אחד – האזור, מפיק, יקב, למה הכי טוב להגיש אותו בסוג זה של כוס היין. "אה, תחזרי על זה", הוא אומר, ומאותת בידיו לעבר הצוות שלו. "תגידי לכולם בשולחן". בסאלדו מרגישה ברת סמכה. כל כך הרבה ממה שהוא הזמין היו יינות שאותם היא למדה עבור הבחינה האחרונה שלה. היא תופסת את הקצב, כמו קלעי שאינו מסוגל להחטיא. ולקראת סיום הארוחה, פופוביץ' אומר, "או, תשמרי את כל הבקבוקים. תני אותם לכל העוזרים שלי. הם הולכים לשים אותם באלבום. אנחנו צריכים לוודא שיש לנו הכל".

כאשר פופוביץ' מתכונן לעזוב, בסאלדו עומדת ליד הדלת. הוא עוצר ומסתובב אליה. "את טובה מדי למקום הזה", הוא אומר. "את הולכת לעשות דברים גדולים".

פופ לא תוקף את סקרמנטו, או את המסעדה שבה היא עובדת במהלך ה-2.5 שנים, מקום שבו הוא ביקר פעמים רבות. הוא מתייחס להבטחה שלו.

"את כל כך צעירה, ואת מדברת היטב, ויש לך ידע רב. זה ברור שאת אוהבת את זה. כאשר את אוהבת משהו כמו זה, את מחזיקה בזה. את שומעת אותי?" "כן, אדוני, מר פופוביץ'", היא אומרת לו.

עמוק בפנים, היא תמיד חלמה ללכת לסן פרנסיסקו, בין הבמות הגדולות ביותר בתעשייה שלה, אבל הקפיצה מסקרמנטו מרגישה כמו דבר עצום. היא העריכה שהיא פשוט תצטרך להישאר בסקרמנטו לנצח. אבל מילותיו הדהדו: "אני אראה אותך שוב. זה יהיה במקום אחר".

להיות אישה צעירה בתעשייה שגברים דומיננטים בה זה מפחיד. עדיין, היא אומרת לעצמה, "גרג פופוביץ' רואה בי משהו".

ארבע שנים מאוחר יותר, כאשר בסאלדו עורכת את הקפיצה ונוחתת ב-המוריס, מסעדה מוערכת בשכונת פוטררו פלטס בסן פרנסיסקו, היא נזכרת על הלילה ההוא עם פופוביץ'. וקולה נשבר, נזכרת בזמן שהמאמן המפורסם הזה, הידוע במבט הזועף, נתן לה את הדחיפה שלו הייתה צריכה – כיצד הוא נכנס לתוך המסעדה שלה, הכיר במשחק שלה ועזר לשנות את מסלול חייה.

לפוסט הזה יש 26 תגובות

  1. אז הפלח לא אוהב חליפות אבל אוהב את הבורגונדי בעשר אלף?
    מכל המסעדות עם 10 וחצי כוכבים של מישלן ו 40 סרוויסים של גומיו נהייתי רעב.
    תודה מולי, עכשיו אני רעב בדרך למטבח.

  2. אני רק שאלה: איפה מקיאים אחרי סעודות הפאר האלה?
    לבנאדם שמרוויח 11 מיליון דולר בשנה, בטח יש דרישות גבוהות גם כאן.

  3. סליחה, קודם כל מחמאות לסמיילי, על עוד תרגום נהדר.
    .
    תרגום נהדר לגועל נפש מזוקק. קפיטליזם חזירי, זה בדיוק זה. מה הסיפור, אפשר לאלף גם שימפנזה נבונה לפתח טעם מובחר ביינות ומאכלים, עם מספיק זמן והרבה כסף. ועל מה הגאווה? כמו לברון, הוא נתן לילדים סיכוי ללמוד? הקים אגף בבית חולים? מילגות מחקר לפיתוח תרופה, או המצאה מועילה אחרת? לא. רק לנפח את הבטן, לזרוק טיפ ששקול ל-100 שקל של בנאדם אחר, ולדאוג שזה יתפרסם, כי כל נובו-ריש חייב להתפאר בכסף שלו, אחרת זה לא זה. וכולם מתפעלים! בדיוק כמו מולטי-מיליונר שמציג לראווה את אוסף המכוניות שלו. להחזיק אוסף מכוניות, וואו, יש לו פורש, ומזראטי, ויגואר. תראו מה כסף יכול לקנות. מדהים!!!!
    אנשים כמובן מלקקים את התחת של זה, אלה המעטים שיקבלו פירור מהעושר המושחת. והאחרים, כי אנשים מעריצים עשירים ומפורסמים. תכלס? גועל נפש מזוקק.

    1. א. גם לדעתי יש משהו בדבריך. יש כאן איזה מימד של הגזמה, עם "פלייבר" של הדוניזם, ויש בהחלט אפשרות שאם זה היה מפורסם על מישהו אחר, שאני פחות מכיר צדדים אחרים שלו, הייתי חושב כמוך.
      .
      ובכל זאת, כמה דברים שאפשר לקחת בחשבון:
      .
      ב. הוא בהחלט פעיל חברתית – גם במסעות כדורסל ללא גבולות, כפי שצוין בכתבה, וגם בהתבטאויות פוליטיות כאלו ואחרות. אין לי הוכחות שהוא גם תורם כסף, אבל מהכרותינו את המודוס אופרנדי של האיש, אפשר להניח שאם הוא תורם הוא עושה זאת בהסתר, כמו כל דבר אחר שהוא עושה.
      .
      ג. נראה לי שזה הדבר העיקרי שהוא משקיע בו כסף. הדוגמא עם המכוניות היא טובה – לא אתפלא לגלות שהוא לא משקיע כסף במכוניות, ופעם בדקתי איפה הוא גר, וזה אכן בית גדול בטקסס אבל לא מצאתי בתים נוספים. רוצה לומר שכנראה שהקולינריות הזו היא משהו שהוא באמת אוהב ולא סתם רצון להפגין או לחוות אושר. בעיני זה שונה. לכל אחד "מותר" שיהיה לו איזה הובי כזה שהוא משקיע בו באופן לא פרופורציונלי. אולי קל לי להזדהות איתו גם בגלל שגם אני אוהב אוכל ובישול, ואני בעליהם הגאה של שני תנורים, מטחנת קמח ביתית, מיקסר משוכלל ושאר כלי בישול שאני הראשון להודות שאפשר בהחלט להסתדר בלעדיהם. מה שכן, אני גם הבעלים הגאה לא פחות של גרוטאה מאובקת מודל 2004 יד רביעית לא מרופא, אז קשה להגדיר אותי כחומרני. לא אתפלא אם זה כך גם אצלו.
      .
      ד. היות שהוא מזמין את כולם, ומשאיר טיפ שמן, בניגוד לכל מיני סלבים שנעים על הסקאלה שבין שוכחי ארנק לדורשי הנחה, יש כאן גם נדיבות.
      .
      ה. אני מוצא כאן גם היבט של השכלה וחינוך, בעיקר גיאוגרפי/תרבותי, שאני יכול להבין שנראה לו חשוב לאמריקאים צעירים, רובם באים ממעמד סוציו אקונומי נמוך ולא "ראו עולם" כילדים. אפשר לטעון שזה לא הדבר הכי חשוב שאפשר ללמד אותם, אבל עדיין יש בזה ערך. ואולי הוא בעצמו קצת כזה.
      .
      ו. הוא מאד תובעני, כלפי עצמו וכלפי השחקנים, וזה, כנראה, לא קל לעבור את כל זה בלי איזה "ברייק", והארוחות האלה שוברות את האינטנסיביות של החיים שלו, ושלהם, בעיקר במסעות חוץ ארוכים. הוא לא היחיד שאוכל משמש לכך עבורו.

      1. יפה. וכל מה שאתה אומר רק מחזק אצלי את האכזבה מפופ. שהוא אדם מבריק, חד, מושחז, באמת עוף נדיר, במגרש ומחוצה לו.
        אין שום בעיה עם חיים טובים. מי לא אוהב לחיות טוב, לאכול טוב, ליהנות? בכיף ולבריאות לכולם. זה רק השואו-אוף הזה, וכתבות כאלה, שעושות טעם מאוד חמוץ. זה קרדשיאן, לא פופוביץ'.

        1. אם יש כאן שואו אוף הוא לא של פופ – הוא לא השתתף בהכנת הכתבה.
          .
          בנוסף, בהנחה שהוא עושה את זה כבר בערך עשרים שנה, וזו, למיטב ידיעתי, הפעם הראשונה שיש כתבה כזו, קצב השואו אוף שלו הוא האפס המוחלט בסולם קרדישיאן…

          1. נו באמת, לתת 10,000 דולר טיפ, אתה לא באמת מצפה להישאר צדיק מתן בסתר. להיפך: כשאתה מוציא מהז'קט, בנוכחות עשרות אנשים, סטיפה של 10K, פאקינג 10 אלפים דולר טיפ, ושם את זה ביד של איזו מלצרית מבוהלת מגילמן – אתה בדיוק-בדיוק, בלינג-בלינג, קניה ווסט 🙂
            (סליחה על עוד תגובה בעניין שולי, אבל ככה זה כשאין ספורט, בינתיים…)

  4. תרגום נהדר, נהניתי לקרוא, רק תהיה אחת עלתה לי לכל אורך הכתבה
    האם לפופ יש ילדים? אני לא מכיר את הסיפור האישי, אם יש, אבל אני מניח שהמפגשים החברתיים האלה, היחס לשחקנים, ההשקעה בדבר הזה, אולי ממלאים לו איזה בור של הורות בנפש.
    אני מניח גם, שוב, שהבור התעצם אחרי שאשתו ארין נפטרה. זאת ועוד- אני מניח שהארכת החוזה והחזרה של דאנקן לספרס קשורים קשר ישיר למותה בטרם עת.

    1. למה הוא לא יכול להיות פשוט טיפוס כזה. יש לו ילדים ואפילו נכדים הוא התלוצץ על זה כבר מספיק פעמים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט