מה לעזאזל קרה לדריוס מיילס? – דריוס מיילס / תרגום Smiley

מה לעזאזל קרה לדריוס מיילס? – דריוס מיילס / תרגום Smiley

מה לעזאזל קרה לדריוס מיילס?

דריוס מיילס / פרש מה-NBA 

אוקטובר 25,2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/what-the-hell-happened-to-darius-miles

בחורים כמוני לא אמורים לדבר על הדברים האלה. אני עומד לספר לכם כמה דברים רציניים. דברים שאף פעם לא סיפרתי לאיש. אבל תחילה, אנחנו צריכים לחזור אחורה בזמן. אנחנו צריכים לחזור לזמן בו ה-NBA היה עדיין ה-NBA. ממש לעבר, כאשר היה לי ביפר עם התראה כפולה.

אני הולך לספר לכם על בעיית הבאג 2000 הכי גדולה אי פעם.

אני עומד לספר לכם כיצד כמעט נהרגתי באחוזה של אלונזו מורנינג בשנת 2000 בגלל סתם דברים מטופשים.

דמיינו את זה. אני בן 18. בדיוק נבחרתי בדראפט על ידי הקליפרס. בדיוק נבחרתי בדראפט על ידי הקליפרס עם האיש שלי קיו – זה קוונטין ריצ'ארדסון, חברי משכבר הימים – שהוא למעשה הולך לרכב איתי לאורך החיבור הזה בתור עורך מיוחד אורח.

הערה של העורך קיו: מה קורה, חברה? תנו לי להשאיר את האיש הזה כנה.

עשינו כל דבר היחד בימים ההם, אז כנראה שעלינו לעשות גם את זה ביחד, נכון?

בכל מקרה, הם גרמו לבלאגן שנתנו לנו מיליונים של דולרים ושמו אותנו בלוס אנג'לס, מכל המקומות. רק דונלד סטרלינג יכול היה להיות יותר מטורף כדי לחתום על זה. מיד לאחר הדראפט, אני על מטוס פרטי ללוס אנג'לס עם קיו, ואנחנו פשוט רק מסתכלים אחד על השני ככה, אחי. אחי. אנחנו על מטוס פרטי.

אני מתכוון, אני ממזרח סנט לואיס.

קיו מה-Wild Hunneds [מערב שיקגו].

אמי הייתה נהגת של אוטובוס בית ספר.

אביו של קיו היה נהג ברכבת של קו אל.

עכשיו אנחנו יושבים במטוס פרטי, אחי? עשינו זאת.

אז נחתנו וזה כאילו פשוט יצאנו לתוך סרט – בחור עומד ליד מכונית עירונית שחורה ומחזיק שלט עם השמות שלנו.

הערת עורך: כאילו הוא הולך להעביר איזה חרדל דיז'ון.

זה היה סוריאליסטי. אני מגיע ישירות מהתיכון לזה. לפחות לקיו הייתה שנה בקולג', אתם מבינים?

אז הם לקחו אותנו למלון ולא רק מלוןן מפואר – זה ההרמיטאז' בברבלי הילס. היכן שג'ה-רול ביוק צילם את הוידאו "Livin' It Up" עם כל הפארטייה וכל זה. נכנסו לחדר, וכל האורות נדלקים לפני שאנחנו בכלל נוגעים במתג. אוטומטי. בימינו, זה הסטנדרט. זה בכל מקום. אבל זה היה בשנת 2000. זה לא היה נורמלי. אני מסתכל על קיו כאילו, אחי, זה מטורף.

הערת עורך" יו, אנחנו לא אמורים לדבר על המסיבה של זו?

אני מכין את הסצינה הזו עבור הילדים, בנאדם! הם חייבים לדעת איך זה היה בימים ההם. לעזאזל.

בכל מקרה, אתם צריכים לזכור, היינו בני 18 ו-19. אז נחתנו בלוס אנג'לס במחשבה שהולכת להיות לנו חברה לוהטת, ואנחנו הולכים להריץ את העיר. אבל אז אנחנו מבינים שאנחנו עדיים בני עשרה ולא באמת אפשר להתנהל ככה. אז בעיקר היינו משחקים בפליסטיישן ועושים דברים מטופשים. ואז לאחר איזה חודש, סוף סוף מגיעים לרגע שלנו. אלונזו מורנינג הזמין אותנו למיאמי בשביל מסיבת הקיץ של זו.

לאלו שלא יודעים, מסיבת הקיץ של זו היא אגדית. שחקנים, זמרים, שחקני כדורסל. זה פשוט שבוע שלם של מחנה עבור הילדים, סעודות, ומסיבות. אייברסון הולך להיות שם. מארבורי. גארי פייטון. לני קרביץ. טומי ממרטין.

ואנחנו ככה, זה מתחיל.

יום ראשון, אנחנו מבלים קצת במחנה כדורסל עבור הילדים, ואני הולך לישון באותו הלילה מעט חולה. כאב עמום כזה, אתם מבינים? ואז אני מתעורר בבוקר שלמחרת ואני פשוט גמור. יש לי את הנקודות האלה בכל הגוף. אז אני הולך לראות את הרופא של המחנה, ותחילה הוא בכלל לא ידע מה זה.

ואז הוא מתחיל, "האם אי פעם היו לך אבעבועות רוח?"

ואני ככה, "אבעבועות רוח?"

והוא ממשיך, "בן, יש לך אבעבועות רוח למבוגרים".

ואני בשלי, "אבעבועות רוח למבוגרים?"

אתם יכולים להאמין לזה? קיבלתי לעזאזל אבעבועות רוח למבוגרים במסיבת הקיץ של זו. אני מתכוון, באמת….

עכשיו, אתם יכולים לצחוק כמה שאתם רוצים, אבל אם אי פעם היה לכם אבעבועות רוח, אתם יודעים שזה בכלל לא מצחיק. הייתי במצב ממש רע. התקשרתי לאמי שאני כזה, "אמא! תעלי על מטוס! את חייבת להגיע כדי לדאוג לי!"

בחיי, קיו מבלה באזור סאות' ביץ' עם החברה האלה ואני יושב במקלחת באמבטיית שיבולת שועל וחרא כזה. והחלק הכי גרוע הוא שהוא היה חוזר לבדוק מה קורה איתי ואני הייתי שוכב במיטה עם שקית קרח ענקית על המצח שלי, והוא היה מתרוצץ בחדר כמו ילד קטן – כאילו הוא חווה את הזמן הכי טוב בחיים שלו.

כאילו, "אחי! בדיוק הייתי עם אייברסון וכולם! היינו בלימוזינה! היינו במועדון עם וויטקליף, אחי! זה היה מטורף!"

שמתי את המדחום בפי, פשוט מסתכל עליו כאילו, בחייך.

היה לי חום כזה גבוה. אבל, לאחר מספר ימים, המצב שלי השתפר. הצלחתי לעמוד שוב על רגלי. אז זה היה מגניב. זכינו לבלות בבית של זו, וזו הוא בהחלט האיש. זו הוא האיש הכי טוב עלי האדמות. אז זו מתנהג כמו זו, הוא ככה, "אתם שניכם צריכים ללכת ל-WaveRunners!"

ואני ככה, "מה זה?"

וזו עונה, "אתה יודע, אופנועי ים".

Image result for darius miles high school

אני ממזרח סנט לואיס. מעולם לא רכבתי על אופנוע ים בחיים שלי. אבל אני וקיו ככה, יו, אנחנו בבית של זו. בוא ניקח את אופנועי הים לסיבוב. אז יצאנו למים, ואנחנו עפים על זה. אנחנו מיליונרים בני 18 שחיים בקליפ של מוזיקת ראפ, אוקי? אנחנו משייטים מסביב, צוחקים, מחפשים דולפינים או מה שזה לא יהיה. אנחנו חיים את החלום.

עכשיו, מה שאתם צריכים לדעת הוא – היו את כל הסירות האלה שעגנו במרינה. אבל אחת מהן הייתה ממש נמוכה בתוך המים, כמו סירת מירוץ או משהו כזה. בקושי אפשר היה לראות אותה. אז היה שם את הדגל האדום הזה שתקוע למעלה מחוץ למים. לפני שיצאנו החוצה, אני זוכר שזו אמר משהו לגבי הדגל האדום הזה. "תשימו לב לדגל האדום הקטן הזה", ומשהו כזה.

אבל עכשיו אנחנו בחוץ במים, והשמש זורחת, ואנחנו פשוט עפים על המים.

אחי, הדבר האחרון שראיתי היה הדגל הקטן והאדום הזה.

ואז הייתי באוויר.

הערת העורך: היית במטריקס. צף.

פגעתי בקצה של הסירה ההיא עם האופנוע ים והתהפכתי – אני ממש התהפכתי עם החרא הזה. ועכשיו אני הפוך, עף באוויר. ואני פשוט יכול לראות את העיתונים מהבהבים לי בראש, כאילו, שחקן רוקי מה-NBA נהרג בתאונת אופנוע ים בסאות' ביץ'.

אז אני ככה, לא, לא שרדתי 18 שנה מחיי במזרח  סנט לואיס כדי לטבוע במרינה המחורבנת של אלונזו מורנינג. אנחנו לא מסיימים ככה.

אז אני עושה מן גלגול כזה או מה שזה לא יהיה, ואני פוגע במים. פלאש. צולל. עכשיו, אולי לא ידעתם את זה לגבי, אבל אני ממש יכול לשחות. אני כמו מייקל פלפס השחור. זאת לא הבעיה. אבל העניין לגבי הוא, אני לא שוחה במי האוקיינוס. יותר מדי חשוך, בחיי. אם אני לא יכול לראות את  מה שיש מתחתי, אני גמור.

אז אני מוציא את ראשי מחוץ למים, ואני מפרפר, אבל מרגיש את האצות נוגעות ברגלי. האצות המצמררות האלה. אני מתחיל לאבד את זה. אני צורח לעבר קיו, כאילו, "אחי! בוא לחלץ אותי! יו, הוא לקחת אותי!"

הערת העורך: הבחור הזה ככה, "קיו! עזור לי! האצות האלה נוגעות בי, אחי! עזור לי!" אז אני מגיע לשם כדי לחלץ את הבחור שלי במבצע של משמר המפרץ. הצלחנו להרים אותו מחוץ למים ורחוק מהאצות, ורכבנו החוצה.

עכשיו, דמיינו את זה …  שני חברה, אחד ממזרח סנט לואיס והשני מדרום שיקגו על אופנוע ים בקיץ של שנת 2000, חוזרים לאחוזה של זו כדי לספר לו שריסקנו לעזאזל את האופנוע ים שלו לתוך סירת המירוץ הארורה של השכן שלו.

זה היה בחור מהסגנון הישן ב-NBA. זה היה לפני שהם החכימו והתיישבו.

זה כבר לא קיים יותר.

View this post on Instagram

Me and the GOAT#tbt

A post shared by Darius Miles (@blackking.21) on

כשאתם יוצאים מהרחם במזרח סנט לואיס, זה נשק, סמים וסכנה, מהתחלה ועד הסוף. ואני לא אומר זאת כדי להתרברב או משהו. זה פשוט מה שזה. זוהי בירת הרציחות. והעניין לגבי זה שזה רק 89 בלוקים של בניינים.

אז לא משנה מי אתם, או כמה תנסו שלא להתבלט … אין איפה להתחבא. אתם בתוך זה. אין ברירה. העובדה היא, שהיו לי הרבה דודנים שהיו רוקחי רחוב. הרבה אנשים היו תלמידי רחוב. זה היה מה שזה היה. הייתם שומעים יריות בכל לילה. שגרה. לא הכרתם משהו אחר. אבל זה העניין – אתם אולי קראתם על המקומות האלה, או שראיתם אותם בטלוויזיה. אני לא חושב שהאדם הממוצע קורא זאת במונטנה או בכלל מבין מה זה אומר להיות ילד באווירה הזאת.

אין לכם שום חלומות. אתם פשוט חושבים איך לשרוד.

אני אתן לכם סיפור. הייתי בכיתה ו' שכל הסלים הנגררים האלה בדיוק התחילו להופיע. לפני זה, הייתם צריכים למסמר לוח לעמוד תאורה או משהו כזה. אבל כאשר הגיעו הסלים הנגררים, יכולתם לשחק בכל מקום. אז יום אחד, שיחקנו באמצע הרחוב. יום רגיל.

משום מקום, הבחור הזה יוצא מאחד הבתים. ופשוט יכולתם לומר לפי צורת ההליכה שלו שמשהו הולך לקרות. אתם מפתחים חוש שישי לדברים כאלה, אפילו כשאתם ילדים קטנים. יש לכם חוש ספיידרמן כזה של הפרעה פוסט טראומטית, כאילו אתם במלחמה או משהו. ורק הדרך בה החור הזה הלך, הייתה  לי הרגשה שאני צריך לרוץ.

אבל לא רצתי.

אני מתכוון, לא עשיתי שום דבר רע. למה אני צריך לדאוג ממשהו?

הוא צועד ישירות אלי.

שולף את האקדח שלו. מצמיד את זה למצח שלי. ואני זוכר שיכולתי לראות את הכדור בקנה.

הוא אומר משהו לגבי איזו מכונית.

הדבר המצחיק, שאני בכלל לא זוכר על מה כל העניין הזה היה בכלל. הוא חשב שמישהו מנסה לגנוב את הרכב שלו, או את הסטריאו במכונית, או את התקליטים שלו, או משהו כזה. זה לא באמת משנה. באותו הרגע, שמכוון לכם אקדח לראש, הפרטים באמת לא משנים הרבה. נכון ולא נכון לא באמת משמעותיים.

הייתי הילד הכי צעיר שם, אבל הייתי הכי גדול. אז הוא ניגש ישירות אלי, כשהוא חושב שאני המנהיג. כאשר מסתכלים על הקנה של האקדח, אתם מבינים שדבר אחד יכול להציל אותכם, וזה לא לדבר בהיגיון עם האיש. זה כוח.

אז אמרתי, "אני הבן של זה וזאת".

קראתי בשם של אבי.

הוא אמר, "מה?"

אמרתי, "אני הבן של זה וזאת. אני לא עשיתי זאת".

אבא שלי לא באמת היה בחיים שלי, אבל הוא היה בחור מוכר. השם שלו סחב משקל משמעותי. זה כנראה היה הדבר היחיד שהציל אותי. הבחור הנמיך את אקדחו, אמר לנו להסתלק משם, ואז חזר פנימה.

אבל זה לא סוף הסיפור. כפי שאמרתי, מדובר במזרח סנט לואיס. זה 89 בלוקים של בניינים. אין שום מקום להתחבא. הבחור הזה עדיין יכול היה להגיע אלי מתי שהוא רק רצה. אז רצתי ישירות הביתה וסיפרתי לאמי על מה שבדיוק קרה, והיא הלכה והשיגה את האקדח שלה. לאחר מכן היא התקשרה לכל הדודים שלי, והם נסעו לביתו של הבחור ופוצצו את תא המטען.

כאשר מפוצצים את תא המטען שלך, אז באים אליך כמו אריות הים.

אז הם נכנסו פנימה ושלחו מסר.

והמסר היה, "אתה אף פעם, גם לא עוד מיליון שנה, מתעסק עם הבן של אתל שוב".

הבחור הבין את המסר, אתם מבינים אותי?

אמא שלי שמרה לי על הגב בכל יום ביומו. אם היא לא, כנראה שלא הייתי כאן. זה חסר רחמים. אתם יכולים להתעסק בעניינים שלכם ולשחק כדורסל עם החברים שלכם כאשר היריות מתחילות לעוף באוויר. זה קורה בכל יום. זאת השגרה. הייתי במצב כזה המון פעמים. יש לי חברים שהלכו לכלא, חברים שהם כבר לא איתנו כי הם מתים, חברה שגופות שכבו עליהם כמו במלחמה, אמיתי.

את זה אני אומר לאנשים: במזרח סנט לואיס, אף אחד לא נכנס לטווח הירי. אני מעולם לא נכנסתי לטווח הירי. כאשר האנשים יורים בנשק שלהם באימון מטרות, הם עושים זאת בחצר האחורית שלהם. אני מדבר על AR-15 עם מחסנית של 50 כדורים. ואף משטרה לא מגיעה לאזור. המשטרה והאמבולנס, הם לא מופיעים עד שזה נגמר.

זוהי האווירה ממנה הגענו. לא היינו טיפשים מספיק כדי שיהיו לנו חלומות. ככה שזה לא מפתיע שאף אחד לא הצליח לצאת ממזרח סנט לואיס. היה לנו בחור אחד שהסתכלנו עליו כאשר היינו ילדים: לפונסו אליס. הוא הצליח להגיע ל-NBA ומעולם לא חזר.

אני זוכר שכאשר הגעתי לתיכון, והתחלתי לקבל מכתבים ממכללות, זה אפילו לא הרגיש אמיתי. זה הרגיש כאילו מדובר בעולם אחר. העולם הזה לא היה בשבילנו, אתם מבינים? היה רגע אחד שדי שינה את  חיי.

זה היה היום בו פגשתי את MJ.

הייתי בכיתה י', ואני וקיו הוזמנו למחנה שלו בשיקגו. עכשיו, עד לנקודה הזו, שיחקתי בצורה שונה כדורסל. הייתי משחק עם אנשים בוגרים בטורנירים חצי מקצוענים, עבור כסף. הייתי בן 13 שמשחק עם בחורים בני 30, ולאחר שזכינו באליפות, הם היו שואלים את אמא שלי אם אני יכול ללכת לחגוג איתם בפינק סליפ.

הפינק סליפ היה מועדון למבוגרים מאוד פופולרי. זה היה בערך הכדורסל ששיחקתי, אתם מבינים מה אני אומר?

אבל אז אני וקיו הוזמנו למחנה של ג'ורדן, וזה שינה את המחשבה שלי. היה לנו כבלים, אז זכינו לראות את כל משחקי הבולס. MJ היה הגיבור של כל ילד, אבל עבורנו, זאת הייתה רמה אחרת.

הגענו למחנה ביום הראשון, והנה MJ, בחיים האמיתיים.

הערת העורך: MJ הוא כמו האפיפיור שלכם. מיד כאשר הוא נכנס לחדר, אתם מתיישרים. אתם מתנהגים בצורה הכי טובה שאתם יכולים.

וכאשר הוא החל לשחק איתנו, אף אחד לא רצה לשמור עליו. תזכרו, היינו ילדים. מי ינסה לשמור על MJ ככה, באמת? אבל אני וקיו מסתכלים אחד על השני כאילו, יאללה, אנחנו לא מפחדים.

אז הלכתי חזק על MJ – וברור שזה MJ, אז יש לו מהלכים. הוא הרג אותי. אבל עדיין הלכתי עליו חזק, והוא התחיל להראות לי כבוד. לאחר המחנה, קיבלתי תמונה איתו וכל זה, ולקחתי את זה הביתה ושמתי את זה על השידה כאילו MJ היה אחד מהדודים שלי או משהו כזה.

ואני זוכר שאמי אמרה, "איך MJ בדיוק?"

ועניתי לה, "אמא, זה כל כך מטורף. מייקל ג'ורדן היה שם וקילל. הוא מדבר בדיוק כמונו!"

זאת הייתה הטיפה הראשונה של התקווה, כאילו … לעזאזל, מייקל ג'ורדן כמוני. הוא בחור נורמלי. אולי אני יכול לעשות את זה.

View this post on Instagram

Love and respect always#jordanbrand

A post shared by Darius Miles (@blackking.21) on

אבל אם להיות כנה, עדיין לא ממש האמנתי בזה. מהלך היום יום היה יותר מדי אינטנסיבי. אתם לא יודעים מה הולך לקרות. עד לשנתי השלישית בתיכון, ידעתי שאני אחד השחקנים הכי טובים במדינה בוודאות, ואולי בכל הארץ, אבל זה היה בתקופה שהדברים היו יותר כמו שמועות מפה לאוזן. אתם לא באמת הייתם מוכרים כך. אני רק ידעתי שהמשחקים שלנו פופולריים. זה היה כאילו כל העיירה נסגרה. אנשים נהגו להפסיק למכור סמים במשך שעתיים רק כדי לבוא ולראות אותי משחק.

ואז יום אחד, יצאנו לחימום ואני רואה את השומרים תוחמים בחבל את האזור הזה מכל שאר התלמידים. ממש בחבל מפואר כזה. אני רואה את החברה האלה נכנסים לאולם בחולצות פולו. רק חברה לבנים באולם. הלבנים היחידים בכל מזרח סנט לואיס.

ידעתי מיד. זה מתחיל. אני הולך לתת הצגה עבור החברה האלה.

ככה זה היה בכל משחק. הם היו עורכים לחברה עם הפולו אזור VIP. 

ואז בשנה האחרונה שלי, אני לעולם לא אשכח זאת. הסתכלתי לעבר אזור חולצות הפולו במהלך החימום וראיתי את הסמל הזה.

ראיתי את הדינוזאור הסגול הזה.

מגלי הכישרונות של טורונטו ראפטורס הגיעו כדי לצפות בי.

וזה מתי שידעתי שאני ממש, אבל ממש, הולך לעשות זאת.

הייתי ממש מוכן לצאת החוצה.


תנו לי לנסות לנתח זאת עבורכם. אני לא חושב שאנשים באמת מבינים כמה מטורף זה לעבור מהתיכון ישירות ל-NBA. ולא רק ל-NBA, אלא ללוס אנג'לס קליפרס.

בימים שלפני המדיה החברתית.

אם הטוויטר היה קיים בתקופה ההיא, זה היה יכול להיות מטורף.

הערת העורך: טירוף.

היה לנו את אלווין ג'נטרי באיבוד עשתונות. אנחנו באמת הופענו ליום הראשון של מחנה האימונים עם רובי מים.

הערת העורך: רובי מים ענקיים לאללה עם רצועת הכתף וכל זה.

אני זוכר שפרצנו פנימה והטלנו טרור בכולם, והבחור הוותיק, דרק סטרונג, פשוט צפה מתא ההלבשה שלו, קר כקרח, כשהוא אומר, "אל תירה בי ברובה מים".

היינו פשוט ילדים – כולנו. קיו. למאר אודום. קורי מגטי. קיון דולינג. היינו כמו קבוצה במכללות. היינו מסתובבים בכל מקום ביחד לפחות עד חמש בבוקר. דמיינו לכם היום, חמישה שחקני NBA מסתובבים בקניון ביחד, נכנסים למייסיס, כאילו הכל טוב?

Image result for darius miles clippers

זאת הייתה תקופה אחרת, בחיי. זה היה השיא של עידן סטרלינג. אני מתכוון, היינו ממש מתאמנים בג'וניור קולג'. ג'וניור קולג'. בסאות' סנטרל.

הערת העורך: אפילו לא הייתם יכולים להתקלח. המקלחות היו כאלה מקלחות ישנות של בית ספר עם הצינור העצום הזה במרכז הרצפה עם הזרבובים הבולטים האלה בכל כיוון. חצי מהם שבורים. זה היה מגוחך.

היה לנו שחקנים שמגיעים לחניה של ג'וניור קולג' באינגלווד והם נוהגים באסטון מרטין ופרארי. אנשים רנדומלים היו יוצאים מהכיתות, הולכים מסביב, כאילו, "וואו!"

אני מתכוון, אני וקיו, היינו רגילים לזה. זה לא היה משהו רציני. גדלנו באווירה הזו.

אבל אתם יודעים, היה לנו את אריק פיאטקובסקי שהגיע מדרום דקוטה, והוא היה פשוט, "וואו, מה לעזאזל קורה? תוציאו אותי מכאן".

לא הכרנו משהו טוב יותר. אנחנו חושבים שזה ה-NBA. אבל אני נזכר שהלכנו לדאלאס למשחק הכנה לפני העונה, והגענו לחדר ההלבשה שלהם וראינו מה שיש להם. ואנחנו היינו ככה, "וואו!"

היה להם מסך שטוח בכל תא הלבשה, מושבים מחוממים, כל דבר.

זה היה הסימן הראשון שמשהו קורה.

ואז שיחקנו מול יוסטון, ומו טיילור בדיוק עזב את הקליפרס כדי לעבור לשם בפגרה, והבחור הזה נראה כאילו הוא רק ברח מאיזו חטיפה או משהו כזה. הוא שם עלינו איזה 30, ולאחר כל סל, הוא רץ ליד דונלד סטרלינג, כשהוא תופס את הביצים שלו.

היינו פשוט, אחי, זה לא נורמלי.

באותו הרגע הבנו: משהו מתרחש כאן.

הערת העורך: אנשים שואלים אותנו לגבי סטרלינג כל הזמן, מחפשים אחר סיפורים מטורפים. אבל בכנות, הוא לא היה ממש בסביבה ככה. פעם בכמה זמן, הוא היה מגיע לחדר ההלבשה עם כל החברים הזקנים שלו שלובשים מעילים עם פרוות מינק וכל החרא הזה. היינו ערומים, מחליפים בגדים, והוא היה אומר דברים משוגעים, כמו, "תסתכלו על הילדים האלה! תסתכלו על הילדים היפים שלי!" ואנחנו פשוט היינו מביטים אחד על השני כאילו, היי! מה לעזאזל?"

ידענו שנתקענו בקבוצה הכי גרועה בליגה, וידענו כי הבעלים הוא בחור מוזר, אבל פשוט הרגשנו שיש לנו את הכישרון ואת האנרגיה כדי לשנות את התרבות.

אולי אנחנו לא ננצח, אבל אנחנו ניתן לך חתיכת מופע מהנה.

עכשיו, אני אהיה כנה איתכם. לא הייתי קלעי. לא יכולתי לזרוק מרחוק. אבל יכולתי להטביע על כל אחד. לכו ותבדקו את הקלטות. הייתי אגרסיבי. הייתי כלב.

זה מצחיק, נתקלתי בשון קמפ לאחר ששיחקנו בפורטלנד, והוא היה אחד מהגיבורים שלי. נהגתי לצפות בכל הקלטות שלו.

הוא אמר, "תראה, אני לא הולך לנסות לומר לך משהו. אבל תן לי רק לומר זאת. בכל פעם שהטבעת, הטבעת חזק. אם אתה עושה את זה, אתה יודע מה הולך לקרות?"

אמרתי, מה, שון?"

הוא ענה, "הם יפסיקו לקפוץ. הם יתחילו לנופף לעברך".

בחיי, לאחר ששון קמפ אמר לי את זה … בכל פעם שהטבעתי את הכדור, ניסיתי להטביע את כל כולי במהלכים האלו.

והוא צדק.

לאחר זמן מה, הם עשו את זה

גרמנו לחשמל בכל העיר, בחיי. אם לא הייתם עדים לזה אז, ואתם פשוט מסתכלים בסטטיסטיקות, אולי תחשבו שאני משקר.

אני אני לא משקר.

Image result for darius miles clippers

ניצחנו רק 31 משחקים בעונה הראשונה ההיא, אבל אתם הייתם חושבים שהגענו לגמר האזורי. כולם הראו לנו אהבה.

הערת העורך: כולם.

אני זוכר שיום אחד הגעתי מאוחר לאימון, ככה שאני טס בכביש 405. פתאום, אני מסתכל במראה, ואני רואה אורות מהבהבים. ניידת משטרה סמוייה ממש מאחורי. חלונות כהים. ניידת משטרה גדולה. וופ-וופ.

ידעתי שאני נוסע במהירות מופרזת. אז עצרתי בצד, ואני מוריד את החלון, ואני מושיט יד לתא הכפפות כדי להוציא את הניירות ….

… ואז אני שומע את הקול. קול בס סמכותי.

"לאן אתה נוסע, ילד?"

ואני ככה, לעזאזל, הביאו את הסמל אלי או משהו כזה?

אני מסתובב כדי להסתכל מחוץ לחלון, ואני בכלל לא יכול לראות הפרצוף של הבחור הזה בגלל שהוא כל כך גדול. כל מה שאני רואה זה את החזה שלו.

"אמרתי לאן אתה נוסע בחור?"

ואז הוא מתכופף ומסתכל בחלון.

חיוך גדול ומטופש על פניו.

זה שאק.

ואני ככה, "היי! אני נוסע לאימון! אתה גורם לי לאחר!"

הוא לא מפספס הזדמנות. הוא מכה על צד הרכב שלי, מסתובב ואומר, "אל תדאג לגבי זה. אני אשלם את הקנס שלך. רק תיסע אחרי".

אני מסתכל במראה האחורית, כאילו, איך לעזאזל בדיוק

שאק הוציא את אחד מאורות המשטרה הישנים האלה ששולפים ושמים על גג המכונית כמו בסדרה C.O.P.S.

הוא נכנס פנימה, צוחק כולו, ומסמן לי.

הערת העורך: שאק באמת היה עושה לכם קטעים כאלה. הוא היה הבחור הכי מגניב בעולם. זוכר שהוא הזמין אותנו לבית שלו לערב ראש השנה?

אני בכלל לא ממש יודע כיצד לתאר את מה שהלך שם … נכנסנו לאחוזה ולשאק היה את הסרט הזה על מסך גדול. כאילו איזה DVD. וזה ממש מקצועי. זה סרט אמיתי. רק שזה שאק והבנים שלו משתוללים, נלחמים בנינג'ות וכאלה. אני מדבר על כל התוספות הרציניות, זורקים כוכבי נינג'ה וכל זה. ולשאק יש את הפאה הזו, והוא נותן קפיצות קונג-פו ועף לתוך חלונות ומה לא. זה היה מטורף.

הערת העורך: אני מסתובב ומיסטיקל עומד שם, אוכל ציפס או משהו, וצופה בסרט הזה, כאילו, "לעזאזל …" לא האמנתי. הייתי ככה, "היי! האם אלו החיים האמיתיים?"

הכבוד שקיבלנו מהאגדות בליגה היה משהו שאף אחד לא יכול היה לקחת מאיתנו. אם הייתם כל אחד בתקופה ההיא ב-2001, 2002, 2003 ובדיוק נתתם הטבעה על מישהו, או שפשוט הלכתם ברחוב וראיתם מישהו אמיתי, ידעתם מה לעשות.

הייתם מרימים כלפיהם את האגרופים.

שתי טפיחות על הראש.

הערת העורך: אתה רוצה להבהיר את זה לאנשים? אתה רוצה לספר להם את הסיפור האמיתי?

בחיי, שמענו הכל במהלך השנים. כל תיאוריה שיש בספר. היו אנשים שחשבו שזה סימן של כנופיות, היו אנשים שחשבו שיש לזה קשר לחייזרים, היו אנשים שחשבו שזה סימן לחוסר כבוד. זה לא  היה אף אחד מאלה. מאיזושהי סיבה, החלטנו מוקדם מאוד לשמור זאת בינינו.

הסיפור האמיתי הוא כזה…. היינו כל כך צעירים שלא ממש יכולנו ללכת למועדונים, אז היינו נוהגים ברחבי לוס אנג'לס והולכים למשחקי תיכונים. תמיד היינו הולכים למשחקים של ווסטצ'סטר היי בגלל שהיו להם את הבחורות הכי יפות.

הערת העורך: היי! ניסיתי ללכת למועדון. אבל די נהג לגרור אותי למשחקים האלה של החברה הצעירים האלה, ולחלוטין היו לו את הבנות תיכון הללו שהיו חושבות שהם הולכות ללכת לנשף הסיום עם שחקן של הקליפרס.

אני בן 18. זה הטבע שלי, אתם מבינים? אני עושה שטויות והוך לנשף. למה לא? בכל מקרה, זה לא היה רק בגלל הבחורות. לווסטצ'סטר הייתה קבוצה ממש טובה, אז נהגנו ללכת לראות את טרבור אריזה וחסן אדאמס ובובי בראון והחברה האלה. אני לא יודע איך זה התחיל, אבל הם היו מרימים את האגרופים שלהם לאחר שהיו קולעים שלשה.

אז אנחנו בילינו איתם, והם היו ככה, "בחייכם, תנו לנו איזו קריאה? אתם חייבים לעשות את זה. תראו לנו קצת אהבה".

אז תצפו בי לאחר שאני מוריד איזה דאנק, או בקיו קובר איזו שלשה או משהו, אני בכלל לא זוכר, ואחד מאיתנו מבצע זאת. שתי טפיחות על הראש. לחברה האלה מווסטצ'סטר היי.

לא חשבנו על כלום לגבי זה. אבל אז זה פשוט קיבל חיים משל עצמו. כולם התחילו לעשות את זה. ישבתי על הספה יום אחד כשאני צופה בפוטבול, וג'רי רייס תופס מסירה לטאצ'דאון והוא עושה זאת. באמיתי ג'רי רייס מרים את האגרופים באנדזון. זה לחלוטין לא היה מתוכנן, לא צפוי, ללא תסריט.

לא התכוונתי לכלום, אבל זה היה הכל.

זה היה פשוט … התרבות.

הערת העורך: התחלנו תנועה, הכל בגלל שדי ניסה לעשות שטויות וללכת לנשף.

במשך דקה שם, ממש היינו התרבות.

הערת העורך: זה גם MJ, בנוסף.

אנשים שואלים אותנו כל הזמן איך החתימו אותנו במותג ג'ורדן בגיל כזה צעיר. היינו שחקני שנה ראשונה הלבושים במותג של ג'ורדן. בחיי, זה סיפור מטורף. ממש לאחר שנבחרנו בדראפט, אני וקיו היינו במחנה של ג'ורדן בסנטה ברברה. זה היה  ממש לאחר מסיבת הקיץ של זו. אז אנחנו יושבים שם לאחר איזה משחק, קרח על הברכיים או משהו, ו-MJ מופיע והולך לעברנו, ונראה כולו מודאג.

או אולי מאוכזב היא המילה הנכונה.

אתם יודעים מתי האפיפיור מאוכזב ממכם?

הוא מסתכל למטה על רגליו.

הוא אומר, "מה זה כל השטויות האלה?"

בחיי, הקיץ הזה. And1 היו שולחים לנו את כל הדברים האלה בחינם. אני מדבר על ארגזים של נעליים, ביגוד, סרטי ראש. זה היה כאשר And1 היו ממש פופולריים, אז אנחנו היינו מסתובבים עם זה. לא הכרנו משהו טוב יותר! היינו בני 19, כאילו, אנחנו מנצחים!

רק ש-MJ לא הרגיש את זה. הוא מסתכל למטה לרגליים שלנו, מאוכזב ביותר.

אנחנו מתיישרים, כאילו, "אה, היי … הם שלחו לנו … היי זה בחינם. אנחנו לא יודעים".

הוא מסתכל עלינו, מנוכר. לומד אותנו.

ואז הוא ככה, "אבל אתם רוצים להיות עם נייק, נכון?"

ואנחנו פשוט, "כן, MJ!"

ו-MJ מסתובב, נינוח לגמרי, והוא פשוט הולך. "בסדר, קיבלתי אותכם".

בערך יומיים לאחר מכן, הסוכן שלנו מתקשר כשהוא חסר נשימה ומה לא, כאילו, "חברה! פשוט קיבלתי את החוזים האלה בפקס והם נשלחו על ידי המותג של ג'ורדן! חברה! אלוהים אדירים!"

אני מתכוון, התמונה של מייק הייתה על השידה שלי במזרח סנט לואיס, אתם מבינים? זה היה משמעותי יותר מכל כשהוא הראה לנו כזה כבוד והפך אותנו לחלק מהמשפחה שלו. התחלנו לקבל את כל הקופסאות האלה של הנעלי ג'ורדן שהיו ממש נדירות לפני שהם בכלל יצאו לשוק. ואולי זה ישמע מטורף, אבל זה היה הרגע שממש עשה לי צמרמורת. אם אתם לא מהמקום שאנחנו באנו ממנו, אז אולי לא תבינו למה אני מתכוון.

אבל זה היה הרגע שהוא ככה … לעזאזל, פשוט להסתכל על איפה שאנחנו נמצאים עכשיו.

מייק שלח לנו נעלי ג'ורדן.

מייק שולח לנו נעלי ג'ורדן. לנו.

אנחנו מדברים על מייק.

בחיי, נתתי לכל המשפחה שלי ללכת עם ג'ורדן.

סבתא שלי הלכה עם ג'ורדן.

נתתי לכל מזרח סנט לואיס ללכת עם ג'ורדן.

היינו במשימה. רצינו לשים את כל הזוהר שלנו בזה. בכל פעם ששרכנו את הנעליים, רצינו לבדר אתכם. באמת שהרגשנו שאנחנו עושים את בשביל התרבות.

לעולם לא אשכח, פול פירס ניגש אלי לאחר שנתי השנייה בליגה. עכשיו, פול הוא בחור אמיתי. הוא מאינגלווד. והא ככה, "בנאדם, תן לי לומר לך משהו. אין לי את הגופייה של אף אחד בליגה. אני לא מתנהל כך. אבל רכשתי את הגופייה שלך. אני כמוכם, חברה".

זה היה הכבוד האולטימטיבי עבורנו. שמו אותנו בקבוצה הכי גרועה בליגה, עם הבעלים הכי מוזר בעולם, מתאמנים באולם של ג'וניור קולג' בסאות' סנטרל. אבל אם הייתם מישהו בלוס אנג'לס בתקופה ההיא, רציתם ללבוש אדום, לבן וכחול.

היינו אגרסיביים. היינו כמו כלבי תקיפה. היינו ההצגה.

היינו הכי אמיתיים שיש לעזאזל.

ואז הם פשוט פוצצו את הכל.


החברה הוותיקים  תמיד אמרו לי כמה מילות חוכמה, ואף פעם לא רציתי להקשיב.

הוא אמר, "אתה יכול להישאר אמיתי. אבל אל תהיה אמיתי מדי".

נהגתי לחזור למזרח סנט לואיס בכל קיץ, אפילו כשהייתי כבר בליגה. הבאתי דברים שרכשתי לאזור של הבלוק בו גדלתי. אני זוכר שמיד לאחר שהתחלתי לקבל מעט תשומת לב, כולם אמרו, "אל תשכח אותנו".

והבטחתי שאני לא.

במחשבותיי, הייתי חוזר עבור הילדים, כדי שהם יוכלו לראות באיזו מכונית אני נוהג, וכיצד אני חי, ולשמוע את הסיפורים שסיפרתי … רק לראות שזה אפשרי לצאת משם.

חשבתי שאוהבים אותי ברחובות. זאת הייתה הקללה שלי.

ברחוב לא אוהבים אותך ככה. הרחוב לא אוהב את אף אחד.

כשאתם צעירים, אתם חושבים שהכסף יחזיק מעמד לנצח. לא אכפת לי כמה חוכמת רחוב יש לך, או מי נמצא בפינה שלך, כאשר אתם מגיעים ממקום שאין לכם כלום למצב שאתם מרוויחים מיליונים של דולרים כשאתם בני 18, אתם לא הולכים להיות מוכנים לזה.

אם אתם קוראים את הכותרות לגבי עכשיו, בכולן מדברים על כך שאני הולך לפשיטת רגל. אנשים שואלים אותי, "בנאדם, איך אתה יכול להפסיד את כל הכסף?"

החלק הזה קל להסבר. כבר שמעתם את הסיפור הזה מיליון פעמים, עם מיליון שחקנים. הקלישאה היא שאנשים מתרוששים מכך שהם קנו מכוניות פרארי או מה שזה לא יהיה. תקשיבו, לוקח הרבה זמן כדי להתרושש מלרכוש מכוניות פרארי. מה שמרושש אותכם זה עסקאות מפוקפקות.

הם יגרמו לכסף להיעלם במהירות.

אבל אם להיות כנה, זה לא החלק הכי מעניין בסיפור שלי. בסופו של דבר, כשהייתי בנקודת השפל שלי, כבר לא רציתי יותר את הכסף. לא היה אכפת לי משום דבר. לא יכולתי בכלל לעזוב את הבית.

הייתי פרנואיד. הייתי מיואש. הלכתי לפגוע במישהו.

הייתי במקום מאוד, מאוד אפל, בחיי.

Image result for darius miles

מטורף לחשוב על זה, אבל שש שנים לאחר השיא של הקליפרס הצעירים, הייתי למעשה מחוץ לליגה. הייתי בן 27, והיו רופאים שאמרו לי שהברך שלי מפורקת מדי כדי לשחק כדורסל שוב פעם.

במשך כל חיי, השתמשתי בכדורסל כמקום מבטחים. כאשר אתם גדלים כפי שאני גדלתי, אני חושב שאתם מפתחים סוג של הפרעה פוסט טראומטית. אני לא רופא, אבל כאשר אתם גדלים כשאתם בורחים מקרבות ירי כל הזמן, אני חושב שיש משהו שצומח בפנים ולעולם לא עוזב. הייתי נוהג להרגיש את הלחץ הזה עלי – אני מדבר על לחץ פיזי, אתם מבינים? אבל הייתי מסוגל לצאת החוצה וללכת למגרש הכדורסל ופשוט לשחרר זאת. יכולתם להוציא את  הכל החוצה. יכולתם להטביע את הכדור בעוצמה מול 100 אנשים או מול 20,000 אנשים ולהרגיש טוב למשך דקה.

הכדורסל נלקח ממני בגיל 27, והייתי אבוד. אני פשוט עברתי הרבה רגשות. ואז שנתיים לאחר מכן, אמא שלי נלקחה ממני, ואני פחות או יותר השתגעתי.

כאשר אתם ב-NBA, אנשים חושבים שאתה גיבור על. אולי אתם חושבים בעצמכם שאתם גיבורי על. אבל ישנם מלא דברים שמתרחשים מתחת לפני השטח שלאף אחד אין מושג לגבי זה. אמא שלי נלחמה בשלושה סוגים של סרטן בזמן שהייתי בליגה – סרטן הכבד, סרטן המעי הגס, סרטן בעצמות. כשאני חושב על כל הקבוצות ששיחקתי עבורן לאחר לוס אנג'לס – קליבלנד, פורטלנד, ממפיס – מה שאני זוכר תחילה אלו הם הרופאים ובתי החולים בכל הערים האלו.

התמודדתי עם כל זה במשך רוב הקריירה שלי, והייתי פשוט … קברתי את זה, אתם מבינים? התגאיתי על כך שאני עומד זקוף לאורך כל זה ולעולם לא נשבר. מעולם לא בכיתי – אפילו לא  פעם אחת. החברה שלי נפלו כמו זבובים כאשר הייתי בליגה – חברים, דודים, סבתא שלי – ומעולם לא בכיתי, אף לא פעם אחת ויחידה.

איבדתי את סבא שלי בגלל סרטן בגרון. איבדתי את סבתא שלי בגלל מחלות לב. איבדתי את חברי הטוב ביותר, ג'רסי, ברחובות. הוא נדקר למוות ב-2004, כאשר חזרנו הביתה לתקופת הקיץ.

אני לא אומר זאת כדי לקבל סימפתיה. כולם עוברים תקופות אפלות. אני פשוט אומר ששמרתי על ראש מורם במהלך כל זה.

אבל אמא שלי זה סיפור אחר.

לא משנה לי כמה קשוחים אתם … אמא שלכם היא אמא שלכם.

אני זוכר שהיא כבר הייתה קרובה לסוף, הייתה מטופלת בכימותרפיה פעמיים בשבוע, והיא אפילו לא יכולה הייתה לשים את ידייה על המקרר. היא אפילו לא יכולה הייתה לשתות כוס של מים קרים. היא הלכה לאסוף את הכלב יום אחד, וידייה נשברו. היא בעצם פשוט נעלמה לנגד עיני. זוהי אמא שלי, אתם מבינים? כאשר בחור שלף אקדח עלי, היא הייתה האישה שהלכה להשיג אקדח משלה.

היא הייתה האדם היחיד שתמיד שמר על הגב שלי, ולא משנה מה עשיתי.

השבועיים האחרונים, היא לא הייתה יכולה לדבר.

לא היינו צריכים לומר משהו, בנוסף. היא הייתה איתי לאורך כל הדרך. לאורך כל הנסיעה הזו. היא ידעה.

כאשר היא מתה, אני לא הולך לשקר, זה שבר אותי.

לאחר ההלוויה, הייתי אמור לנקות את הבית שלה, ופשוט לא יכולתי לעשות זאת. לא עזבתי את הבית שלה במשך שנה שלמה. מעולם לא הצלחתי לצאת מעבר לחצר הקדמית, אמיתי. פשוט לא היה לי את הרצון לעשות משהו. הייתי כמו בסרט "כוננות עם שחר" כלפי כולם. לא עניתי להודעות של אף אחד. אפילו לא עניתי להודעות של קיו. וזה לא שאנשים לא ניסו לעזור לי, אבל אני לא רציתי את העזרה. הייתי פשוט … נעלמתי.

הייתי ישן ביום ואז נשאר ער במשך כל הלילה ושותה יין ומעשן מריחואנה, רק כדי לנסות להוציא את זה מהראש שלי. הייתי פרנואיד. היה לי היתר לשאת נשק, ככה שהנשק שלי היה כל הזמן עלי. החלק הכי גרוע היה שהיו הרבה אנשים שהיו חייבים לי הרבה כסף, ופשוט הגעתי לנקודה שאני רואה אדום, אמיתי. הרגשתי כאילו אני הולך לפגוע במישהו, או שאני הולך לסיים בכלא.

אני יודע שחברה כמוני לא אמורים לדבר על דיכאונות, אני אני אדבר על זה. אם מישהו שהוא לעזאזל קשוח כמוני נאבק בזה, אז כל אחד יכול להיות במצב שהוא נאבק בזה.

נתקעתי בבית של אמי במזרח סנט לואיס במשך שלוש שנים. עבדתי במשך כל חיי כדי לצאת משם, וחזרתי לשם. פשוט … לכוד. סוחב את האקדח שלי איתי לכל מקום. לא מסוגל לישון. לא יכול לברוח מהמחשבות שלי. לא יכול למצוא שלווה כלשהי.

ואז לילה אחד, פשוט הרגשתי שמספיק.

התקשרתי לקיו.

קיו גר בפלורידה במשך שנים.

אמרתי, "קיו, האם נחמד שם בדרום?"

קיו ענה, "לעזאזל כן".

אמרתי, "אני חושב שאני הולך להגיע לשם".

קיו השיב, "לעזאזל כן".

לקחתי משאית שכורה, ונהגתי 14 שעות ברציפות לתוך הלילה. הייתי צריך לעשות משהו. הייתי חייב לעשות שינוי.

אני שומע אנשים אומרים, כאילו, "מה לעזאזל קרה לדריוס מיילס?"

Darius Miles and Quentin Richardson — on friendship, Clippers days, and Team Jordan — The Undefeated

הם שואלים לגבי הכסף, אבל הם לא שואלים לגב אמא שלי.

הם לא שואלים אותי מאיפה אני מגיע, ועל כל הדברים שראיתי.

עשיתי הכל. הצלחתי לעשות זאת ובזבזתי הכל. עברתי מהפינק סליק להרמיטאז'. נסעתי בכל הלימוזינות שלהם. חייתי את החיים, בחיי.

עכשיו, אני גר במורד הרחוב של קיו בפלורידה. אני אוהב את המקום פה. בפעם הראשונה אחרי שנים, אני יכול לישון בלילה. אני לא צריך להחזיק אקדח. אני סוף סוף מצאתי קצת שלווה. אני מנסה להשתפר, יום אחרי יום. מנסה להיות אדם טוב יותר, יום אחרי יום.

אני וקיו, אין לנו את כבר רכבים תואמים. אנחנו כבר לא חיים בסגנון חיים הזה. אבל אתם יודעים מה? אתם יכולים להגיד מה שבא לכם לגבינו, אבל אתם לא יכולים לקחת עובדה אחת פשוטה.

לא משנה במי אנחנו נתקלים – MJ, פול פירס, שון קמפ, איזה בחור רנדומלי ברחוב …

הם יודעים. הם יודעים מה עשינו.

הערת העורך: הם יודעים.

למעשה, עשיתי צ'ק-אין באיזה מלון לפני כמה ימים. נער הקבלה מתעסק בדברים שלו. מעמיס כמה תיקים או מה שזה לא יהיה. ואז הוא מביט לעברי.

והוא ככה, "האם זה … האם אתה … וואו!"

הוא לא היה צריך לומר משהו בנוסף. הוא פשוט הסתכל במבט ישיר לעברי מהצד השני של הלובי, והוא עשה את זה.

שתי נקישות על הראש.

הוא יודע.

אז, מה לעזאזל קרה לדריוס מיילס? בחיי, הרבה. הרבה עבר על דריוס מיילס.

אבל עכשיו 2018 – ואני אומר לכם דבר אחד.

הוא בסדר.

הערת העורך: (שתי נקישות על הראש).

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. קראתי את הכתבה The Players Tribune.
    קשה לתרגם את הסגנון כתיבה הזה אבל עבודה טובה.
    פלה פשט את הרגל בערך באותה דרך אבל הסתדר לאחר מכן. מקווה שמילר יסתדר גם

  2. תודה סמיילי. סיפור מרתק. יש לא מעט מקרים מהסוג של מיילס בליגה, לא תמיד כל הנוצץ זהב, בטח שאתה בא מרקע וסיפור חיים לא קל בכלל, יפה לדעת שלפחות במקרה שלו יש סיום אופטימי לפחות מבחינתו האישית

  3. האמת שתמיד שעשע אותי ששחקן שקפץ הישר מהתיכון ל-NBA שיחק בקולנוע בתור מישהו שמנסה להיכנס לקולג' ומישהו שמנסה להישאר בקולג'.
    תודה על הסיפור, סמיילי. חשוב לשמוע.

  4. נהדר, חתיכת סיפור יש לבחור. הרבה תודה על ההשקעה. לדעתי הליגה השתפרה בטיפול במקרים כאלו – בעיקר עם לדאוג לפנסיה שלהם. יש מצב שצריכים לעשות אפילו יותר אבל זה כבר יגבול בסוציאליזם למתקדמים וזה לא דבר שיכול לעוף בארה״ב.

  5. וואו איזה סיפור. טוב לשמוע שהוא מצא את השלווה הפנימית שלו (ממליץ לו על קונג פו פנדה 2, מדבר בדיוק על זה). זוכר את האגרופים לראש אבל לא ידעתי מאיפה זה הגיע.
    חייב לתת הערה קטנה לתרגום המצויין. כבר המון זמן אני ממתין לאיזו מעידה והנה היום הזה הגיע. סמיילי, אני גאה בך שזה לקח המון זמן.
    כתבת "בחור עומד ליד מכונית עירונית שחורה" ואני די בטוח שדיברת על Towncar.
    הכוונה הייתה לדגם של לינקולן, מותג הדגל של חברת פורד (שמתחרה במותג קאדילאק של ג'נרל מוטורס)
    לינקולן טאוןקאר שחורה היא כבר המון שנים רכב ההסעות האולטימטיבי הכי מכובד שיש לתעשיית הרכב האמריקאית להציע. מקביל למרצדס שחורה וגדולה אצלנו.
    הפעם זו לדעתי הייתה הכוונה, ולא מכונית עירונית שחורה.
    נתתי לעצמי 2 נקודות
    🙂

  6. וואו איזה סיפור, קראתי בעניין רב.
    לגמרי סרט, קל להבין איך חברה כאלה לא מצליחים לשמור על הכסף אחרי הפרישה.
    סמיילי תודה רבה על עבודת הקודש, תרגום כזה לוקח שעות לדעתי.
    פשוט מעולה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט