עבור אבא שלי – קובי וויט / תרגום Smiley

עבור אבא שלי – קובי וויט / תרגום Smiley

עבור אבא שלי

קובי וויט / צפון קרוליינה טאר הילס
יוני 18, 2019
מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/coby-white-nba-draft

באחר צהריים אחד לפני מספר שנים, אמי קראה לי לתוך החדר של הורי.

היא ישבה על המיטה כאשר נכנסתי פנימה. אבי היה בחוץ בחצר הקדמית.

אמי אמרה לי לשבת, ואז היא התחילה. תחילה לא הבנתי מה מתרחש. כולנו חווינו קשיים לאחר שקיבלנו את החדשות מספר חודשים מוקדם יותר שאבי אובחן עם סרטן בכבד, וכאשר ישבתי שם אמי פשוט המשיכה לדבר כיצד הוא מרגיש, ואיך כל הבדיקות האלו נעשו ומה לא. אבל זה היה מן דבר כזה בו היא מדברת בהרבה מילים, ובאותו הזמן … היא לא באמת אמרה משהו.

"אמא!" אמרתי לבסוף, כשאני מתפרץ. "מה זה? מה את מנסה לומר לי?"

היא לקחה נשימה עמוקה.

"הסרטן של אבא … קובי … הוא לא הולך להיעלם".

היא דברה באיטיות. ממש מתקשה להוציא החוצה את המילים.

"ויום אחד בקרוב … הסרטן הזה הולך לקחת את אבא שלך מאיתנו".

באותה נקודה, אני ממש נשברתי. מיד התחלתי להתייפח.

אני זוכר שניסיתי להגיב אבל אני פשוט … לא יכולתי לדבר. המוח שלי אמר לגופי לדבר, אבל שום מילים יצאו מתוך הפה שלי.

כאשר סוף סוף הייתי מסוגל לדבר, צרחתי במלוא כוחי …

"זה לא אמיתי!!!!!"

ואיני יודע בדיוק איך או למה, אבל בדיוק באותו הרגע העצב שלי בעיקרון הפך לכעס ישיר. זה כאילו כל הגוף התמלא לחלוטין בזעם.

ואז, ממש פתאום, מבלי בכלל להבין מה אני עושה … חבטתי בקיר.

בכל הכוח, בנוסף. כאילו הכי חזק שיכולתי. במלוא הכוח.

אפילו לא הרגשתי זאת כאשר האגרוף שלי פגע בקיר, בכנות. אבל המכה הייתה כה חזקה שאבא שלי שמע זאת מקדמת הבית ונכנס פנימה בריצה. הוא ניסה לנחם אותי, אבל הסתלקתי החוצה, התיישבתי על הדשא ובכיתי עוד.

פשוט כעסתי על כל זה אז. מעולם בחיי לא הייתי כל כך כועס.

ואתם יודעים מה? אני לא גאה להודות בכך, אבל …

לא כעסתי על הסרטן, או על אבא שלי, הוא אפילו על הידיעה שאני הולך לאבד אותו בקרוב. כעסתי על …

אלוהים.

כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא כיצד אני אדם עם אמונה כה חזקה, ועכשיו אני הולך לאבד את אבי. כל מה שהכרתי ובו האמנתי מאז שאני ילד קטן נראה כאילו מתרסק בבת אחת.

המשכתי לחשוב, אם הוא היה רוצה, הוא היה מסוגל לעצור זאת. ובתוך ראשי נתתי לו להבין כמה עצבני הייתי. הייתי כאילו …

למה אתה לוקח ממני את אבא שלי?

אני ילד בן 17.

אני צריך את אבי!!!!!

פשוט ישבתי שם בחוץ במדשאה, דמעות זולגות במורד פני, שואל שוב ושוב …

למה, אלוהים? מדוע?


מאז שהייתי ילד קטן אני זוכר את אבא שלי כסלע של המשפחה שלנו.

הוא תמיד עשה כל מה שביכולתו כדי לספק אותי, את אחי ואת אחותי, ואת אמא שלנו. זה אף פעם לא היה קל – הוא עבד במשמרות בבית הקברות במפעל שלי הבית שלנו בגולדסבורו, צפון קרוליינה – אבל הוא מעולם לא התלונן על כלום. זאת לא הייתה הדרך שלו.

אבי גם היה האדם הראשון ששם כדורסל בידיים שלי. הוא שיחק כדורסל בצפון קרוליינה סנטרל בעברו, ככה שהוא אהב את המשחק והכניס אותי לזה מוקדם. מהר מאוד ברגע שהייתי מסוגל להחזיק כדורסל, הוא הוציא אותי לרחוב מול הרחבה הגדולה שלנו לסל שהוא התקין. והוא היה מספר לי את כל הסיפורים האלו בהם הוא היה שם 40, שהוא היה מטביע על אנשים.

גמעתי הכל בשקיקה.

יש אחד בו הוא היה מספר כיצד הוא זרק האלי-הופ לעצמו עם הקרש והטביע את הכדור עם כל כך הרבה עוצמה שהשופט בכלל לא האמין למה שהוא בדיוק ראה, ואז …

"המשרוקית שהייתה בפיו פשוט נפלה ונחתה על הפרקט", אבי היה מספר. "הוא היה כל כך נפעם שפיו פשוט נפתח לרווחה".

אין לי שום מושג אם זה נכון או לא, אני מתכוון …. אתה מספר לקובי בן שמונה את הסיפור הזה ואתה פחות או יותר הולך להיות סופרמן בעיניו.

Related image

בכל יום כאשר הייתי חוזר הביתה מבית הספר, מכין את שיעורי הבית שלי ואז … הייתי בחוץ ברחוב הקדמי כדי לזרוק. אבא היה צריך לישן במהלך היום בגלל שהוא עבד בלילה, אבל בדרך כלל כאשר הוא היה שומע את הכדור קופץ בסביבה הוא היה יוצא החוצה ומאתגר אותי למשחק חיובים.

הוא היה טיפה מבוגר מרוב האבות, ככה שלא לקח לי הרבה זמן כדי לגבור עליו. ברגע שהייתי מסוגל לזרוק טיפה ממרחק רחוק יותר, זה נגמר. הוא היה יותר בחור של טווח הביניים, אם אתם מבינים למה אני מתכוון – סגנון ישן. ככה שהוא תמיד ניסע למנוע ממני לזרוק מרחוק, או לעשות זריקות עם טריקים.

"למה אתה צריך לזרוק ממרחק כל כך גדול עד לשם?" הוא תמיד היה אומר. "זה רמאות!"

כשלא היינו בחוץ מול הבית עסוקים בזריקות, אבי ואני צפינו בהמון טלוויזיה ביחד. לחלוטין צפינו במשחקי כדורסל, בוודאות, אבל העניין הגדול שלו היה סרטי רוקי.

אבי היה כל כך רגיל לעבוד בלילות שהוא היה נשאר ער במשך כל הלילה בסופי השבוע כשהוא צופה בטלוויזיה. ואפילו כאשר הייתי קטן, ואפילו לאחר שאמי הייתה צורחת בסלון כדי שאלך לישון, תמיד יכולתי לסמוך על אבי כדי שידאג לי עם איזה חיוך ויהיה ככה … "אתה לא צריך עדיין ללכת למיטה".

בלילות הללו, הוא תמיד איכשהו היה מסוגל למצוא איזה מרתון של רוקי.

אבי אהב כיצד רוקי הגיע מהתחלה צנועה ולא היה ברשותו כמעט כלום, ואיך אף אחד לא חשב שהוא יצליח להסתדר, ואז איך הוא פשוט הראה לכולם מה קרה בסוף.

רוקי לא היה אמור לנצח את אפולו קריד או את קלובר לאנג או את הבחור הענק הרוסי, אבל הוא קרע את עצמו וגבר על החברה האלה והדהים את העולם.

אבי אהב כל דקה של זה. וככה גם אני.

לא משנה כמה פעמים ראינו את הסרטים האלה, עדיין היינו מריעים, או מפמפמים אגרופים באוויר, כאשר מכת הנוקאאוט נחתה.

זה אף פעם לא מתיישן.

בתיכון, כאשר חברי התחילו להגיע יותר, לאבא שלי היה יום עמוס. הוא היה סוג של בנאדם שהיה אוהב לספר סיפורים ולהריץ בדיחות, ככה שזה לא יכול היה להיות יותר טוב עבורו כאשר חברי ואני היינו מבלים. היו זמנים שהחברה שלי היו מגיעים והם היו מבלים יותר זמן עם אבא שלי מאשר איתי.

כולם קראו לו דוק, וכאשר חברי היו מתקשרים כדי לדבר איתי, וכעבור זמן מה זה הפך להיות, "מה קורה עם דוק? מה הוא עושה?"

בנקודה מסוימת, אבא שלי החל להתקשר אליהם.ממש משום מקום. זה היה כל כך מגוחך. ובגלל שהבית שלנו היה ממש קטן, אני הייתי בחדרי והייתי מסוגל לשמוע אותו מחייג בטלפון בבית. ואז זה היה אבא שלי שאומר, כאילו, "היי, מה המצב, קורי? מה אתה עושה?"

אמיתי.

הייתי שומע את כל הצחוקים ומה לא. ולאחר 15 דקות הייתה מגיעה הודעה מהחבר, "אחי, אבא שלך בדיוק התקשר אלי".

לא יאמן.

אבל, אתם יודעים מה? כמה שהדברים האלה תמיד היו מביכים, זה היה בלתי אפשרי לכעוס עליו לגבי זה. בגלל שהוא היה פשוט בסגנון ישן שכזה. הוא תמיד רצה להיות קרוב לאנשים ולתקשר איתם, אני חושב. ואיתי, המשמעות הייתה שהוא גרם לי לדעת באופן עקבי שהוא אוהב אותי.

הוא אמר זאת בכל יום. מספר פעמים ביום.

והוא היה מנשק אותי על הלחי, בנוסף. לא כאילו רק בימי הולדת או בראש השנה או משהו כזה … אני מדבר על בכל מקום. בציבור. בסביבת אנשים. לא היה אכפת לו. לא הייתה לו בעיה לתת לכולם לדעת שהוא אוהב את הבן שלו.

אתם פשוט לא רואים הרבה אבות בימים אלה מנשקים את הבנים שלהם על הלחי.

אבל כאשר אני מסתכל על זה עכשיו, אתם יודעים מה: זה למעשה דבר מאוד עמוק שאבא עושה.


ממש בשנתי השנייה בתיכון, כאשר התחלתי לקבל הרבה סיקור תקשורתי על כך שאני משחק כדורסל וכמה מאמנים בעלי שם הגיעו לסביבה, משהו מאוד מוזר החל לקרות.

אבי משך אותי הצידה במספר פעמים אקראיות ונתן לי את השיחה המאוד מוזרה הזו. בכל פעם זה היה מעט שונה בסגנון המילים, אבל בדרך כלל זה התחיל במשהו כזה:

"קובי, אני לא הולך להיות בכדור הארץ למשך זמן רב…."

כאילו זאת הייתה הפתיחה. האם אתם יכולים לדמיין זאת?

היינו צופים בטלוויזיה, או שהיינו בחוץ בחצר, והוא פשוט היה מתחיל בזה. ואז זה היה …

"אז אני צריך ממך שתדאג לאמא שלך ותוודא שהיא בסדר. ובתקווה שאני אקבל את ההזדמנות לראות אותך משחק כדורסל במכללה, אבל אם אני לא, אני יודע שאתה הולך להיות נהדר".

לא היה לי שום מושג על מה הוא מדבר, או מדוע הוא אומר דברים כאלה. זה היה לפני שהוא גילה לגבי הסרטן, בזמן שבו הוא היה נראה די בריא. אני מניח שאולי הוא הרגיש משהו לא טוב מתרחש אצלו.

בכל פעם שהוא היה עושה זאת, אני פשוט הייתי ככה, "אחי, שתוק! מה אתה עושה? תפסיק להגיד את הדברים האלה. מה לא בסדר איתך?"

הייתי כל כך מתרגז לגבי זה, בגלל שפשוט לא היה לי שום מושג.

אבל הוא לא היה מפסיק. וזה ממש השפיע עלי בכל כך הרבה דרכים. אולי ההשפעה הכי גדולה הייתה על הגיוס שלי ועל ההחלטה לגבי המקום שבו אני הולך לשחק כדורסל מכללות.

Image result for coby white FATHER

אפילו כאשר לא ידעתי מה הולך לקרות, או על מה אבא שלי מדבר, אני לחלוטין ידעתי שמשהו מתרחש, ושרציתי להישאר קרוב לבית רק למקרה שהדברים הנוראים שעליהם הוא מדבר באמת יקרו.

כאשר האמן וויליאמס הזמין אותי לצ'אפל היל לביקור, הכל פשוט הסתדר עבורי בכל מובן. אוניברסיטת צפון קרוליינה הייתה מאוד קרובה, ואהבתי כל דבר לגבי התוכנית והאולם ובית הספר.

ואבא שלי ממש עף עם המאמן וויליאמס.

השניים האלה, שניהם כל כך בסגנון ישן ועם רגליים על הקרקע ופשוט … אמיתיים. אני זוכר שהיינו ברכב לאחר שבדיוק כולנו סיימנו שיחה ארוכה במהלך הביקור, ושאלתי את אבא שלי על מחשבותיו.

"אני אוהב את הבחור הזה רוי", הוא אמר, בסגנון כפרי.

"הוא בחור טוב. רוי עם הסגנון הישן! האיש שלי!"

אז שלושה ימים לאחר שההצעה של צפון קרוליינה הגיעה, במהלך שנתי השנייה בתיכון, התחייבתי לשחק עבור המאמן וויליאמס ועבור הטאר הילס.

אבי לא יכול היה להפסיק לחייך.

RAL_DUKEUNC24-031519-EDH.JPG

לא הרבה זמן לאחר מכן, הבנתי לבסוף מה המשמעות של המילים המוזרות האלה של "אני לא הולך להיות פה בסביבה יותר מדי זמן" שהיו בשיחות.

אבא שלי עבר מלהיות בריא, בחור שאוהב לכייף למישהו שתמיד הרגיש חולה וחלש. כאשר הוא הלך לבית החולים, הם איבחנו אותו עם סרטן בכבד.

וזה התפשט מהר.

בנקודה מסוימת הוא עבר ניתוח כדי להסיר כמה מהגידולים, והיה נראה כאילו הוא מחלים להיות בסדר. הייתי משוכנע שהוא ינצח את זה. זה היה כאילו, זה אבא שלי. הוא יכול לעשות כל דבר. הוא לא יתן לזה לנצח אותו. אין סיכוי.

אבל אז אמי קראה לי לחדרה. וחבטתי בקיר. והכל השתנה לנצח.

אחרי זה, הדברים הידרדרו במהרה.

במהלך תקופה של חודשיים, ראיתי את מצבו של אבי מתדרדר והופך לגרוע יותר מיום ליום. הוא איבד מלא ממשקלו. הוא היה חלש ולא ממש היה מסוגל ללכת בכוחות עצמו. בנקודה מסוימת, הימים והלילות שלו החלו להתערבב.

בעיקרון, לאט לאט, צפינו באבי נפטר.

זה הגיע לנקודה שבה הייתי מסתכל על אבי והוא אפילו לא זיהה אותי. זה היה החלק הכי קשה עבורי – להסתכל בעיניים של אבא שלי ולדעת, למעשה להיות מסוגל לומר זאת …. הוא לא ידע מי אני.

זה היה הגיבור שלי. סופרמן. האדם שתמיד נשאתי את מבטי לעברו עבור … כל דבר.

והוא אפילו לא מכיר אותי יותר.

הייתי בדרכי לעלות על מטוס ללוס אנג'לס לאקדמיית המיומנות של נייקי כאשר קיבלתי טלפון מאמי.

"קובי", היא אמרה, "אבא שלך נפטר הבוקר. הוא הלך".

ישר התחלתי לצרוח. מיד. ללא שליטה.

אחי הסיע אותי חזרה משדה התעופה, וכאשר הגענו לשם, לפני שהם לקחו את אבי, נכנסתי לחדר היכן שהוא שכב, ופשוט איבדתי את זה.

אמי סיפרה לי מאוחר יותר שמרוב שבכיתי ממש הייתה שלולית על הרצפה.

אבל באותו הרגע פשוט עמדתי שם והסתכלתי עליו – מרכין ראש, מתייפח – ובאמת שלא ידעתי מה לומר או לעשות.

אמי שברה את השתיקה.

"אתה יודע, אתה יכול לנשק אותו אם זה מה שאת רוצה, קובי".

אני מתכוון, באותה נקודה, בקושי יכולתי לנשום בגלל שכל כך התייפחתי. אבל רכנתי מטה ונישקתי את אבי על המצח.

ואז דיברתי אליו בקול נמוך, כמעט בלחישה.

"אני אוהב אותך, אבא. מכל ליבי. ואני יודע שתמיד תהיה איתי, לא משנה מה".


כאשר אתם מאבדים מישהו קרוב אליכם, דברים משתנים.

דברים גדולים. דברים קטנים. דברים בינוניים.

שום דבר כבר לא אותו הדבר.

הזמן אולי יגרום לכם להרגיש טוב יותר, ויעזור להפחית את הצער. אבל זה אף פעם לא ממש יעלם.

עבורי, השנה האחרונה באוניברסיטת צפון קרוליינה היתה דוגמה לזה. הייתה לנו עונה מדהימה, עם כל כך הרבה רגעים נהדרים – תואר אזורי, שני ניצחונות גדולים על דיוק, דירוג מספר 1 בטורניר. זאת הייתה אחת השנים הטובות ביותר בחיים שלי.

באותו הזמן, ובכן, זה היה קשה במיוחד בגלל … אבא לא היה בסביבה כדי לחלוק את הרגעים האלה איתי.

אם להיות כנה ביותר עמכם, התקשיתי כל העונה להתמודד עם המציאות הזו.

אני זוכר משחק אחד במיוחד, שיחקנו נגד מיאמי בבית והיינו בפיגור במשך כל המחצית השנייה לפני שנתנו את הריצה ההיא בה ממש לקחתי שליטה על המשחק. פשוט לא יכולתי להחטיא. קלעתי כל דבר.

איכשהו סיימנו כשאנחנו מצליחים לכפות הארכה, ואז הבטחנו את הניצחון בהארכה. בכל שנותיי בהם אני משחק כדורסל, מעולם לא הייתי חלק של ניצחון לאחר חזרה מפיגור כמו זה. סיימתי את המשחק עם 33 נקודות, וקלעתי 20 ומשהו במחצית השניה.

הייתי בפסגת העולם עם הישמע הבאזר בסיום המשחק הזה.

ואז, אני חוזר לחדר שלי ואני פשוט יושב שם עם עצמי, ו … התחלתי לבכות.

הייתי צריך להיות שמח. אבל פשוט הייתי ממש עצוב.

רציתי שאבא שלי היה מצליח לצפות במשחק, ושיאמר לי כמה הוא גאה בי, אתם מבינים למה אני מתכוון? וככה הרגשתי לעתים קרובות במהלך העונה. אני אשמח לומר שזה לא היה עניין גדול שהוא לא היה בסביבה או שאני בסדר עם זה או משהו כזה. אבל זאת לא תהיה האמת.

זה השפיע עלי. זה כואב.

אפילו לאחר שהתחלתי יותר לדבר על כך שאיבדתי את אבי, עדיין היו הרבה דברים שפשוט שמרתי בפנים בכל יום ביומו.

ניסיתי לא לתת לזה להשפיע על הסובבים אותי, אבל חברי קבוצתי וחברי … הם היו מסוגלים לומר שלפעמים לא הייתי עצמי.

הייתי ככה, "אה, אני רואה שקובי לא מדבר היום", או "קובי נמצא באחד ממצבי הרוח שלו עכשיו". אבל במשך כל הזמן, הייתי לחלוטין מתוסבך בחשיבה עצמית על אבא שלי.

ומתגעגע אליו.

חברי קבוצתי היו אומרים, כאילו, "קובי נראה כועס עכשיו", ופשוט הייתי לוקח נשימה עמוקה כאילו, "לא, אני רגוע".

אבל, בחיי … בהחלט לא הייתי רגוע.

ככל שנפתחתי יותר לגבי הדברים, ככה יותר מצבי השתפר. אבל עדיין היו זמנים בהם הייתי שמח וצוחק ומריץ בדיחות, ואז חמש דקות מאוחר יותר פשוט הייתי ממש עצוב ולא מדבר.

ואף אחד אף פעם לא ידע במה מדובר. מעולם לא הלכתי לחברי קבוצתי וסיפרתי להם מדוע. פשוט לא הייתי מסוגל לעשות כך.

זה למעשה הפעם הראשונה שאני מדבר על זה.

אז עכשיו הם יודעים, אני מניח.

בתקווה שהם יבינו, ויסלחו לי … וידעו שפשוט עברתי כמה דברים באותם הימים.


כמה קשה שזה היה עבורי במהלך השנתיים האחרונות, אחד הדברים שאני גאה לדווח עליהם הוא שהתחברתי לאמונה שלי והפסקתי לכעוס על האל בכך שהוא לקח את אבי.

זה בהחלט לא קרה בין לילה, למרות הכל.

בהסתכלות לאחור על זה עכשיו, מספר שבועות לאחר שאבא שלי נפטר, לא ממש הצלחתי לחיות. לא נהניתי מהחיים. הייתי מתעורר עם התחושה החזקה הזו של האובדן, ופשוט עם המון זעם שהייתי מסתובב איתו בפנים. אבל בסופו של דבר הגעתי לנקודה בה הייתי פשוט: אני חייב לצאת מזה. אני חייב להפסיק לחיות בצורה הזו.

מה שממש עזר לי יותר מכל זה פשוט לדבר עם אנשים הנמצאים בחיי שעברו טרגדיות משלהם. אמי ואחותי, שתיהן דיברו איתי על האהובים שהן איבדו במהלך השנים והודו שהם חשבו על אותם הדברים שאני נאבקתי בהם.

הן הטילו ספק באלוהים. הם כעסו על האל. פשוט אותם הדברים.

שתיהן אמרו לי שאין דרך אחת למצוא נחמה ולהרגיש טוב יותר. אין תשובה קלה. אתם פשוט צריכים לעשות את הטוב ביותר שלכם ולתת לריפוי ולהתאוששות להגיע מתי שהם יגיעו.

והן צדקו לחלוטין.

אז פשוט התחלתי לדבר עם אלוהים הרבה יותר, והתפללתי בכל ערב, ולאחר זמן מה, התחלתי להרגיש תחושה של הקלה.

בסופו של דבר, אני חושב שזה, תוך כדי כל זה, למעשה התקרבתי הרבה יותר אל האל. אני עכשיו מרגיש הרבה יותר מחובר מאי פעם. וזה מרגיש ממש טוב מעצם הידיעה הזו, ולהיות בטוח לגבי זה, כאשר אני ניגש לפרק הבא בחיי.

Image result for coby white TATTOO TWITTER

לא משנה מה יקרה איתי מפה ואילך, או עבור איזו קבוצה אני אשחק ב-NBA, בדבר אחד אתם יכולים להיות בטוחים והוא שאבי יהיה מעורב.

בכל פעם שאני מפרסם באינסטגרם, אני כולל את האותיות FMF – עבור אבא שלי (For My Father) – בסיום. ובשנה האחרונה קעקעתי את האותיות האלה עלי, יחד עם מספרים רומיים של התאריך בו אבי נפטר. אני אחשוב עליו לפני כל משחק שאני הולך לשחק בליגה. אין פה אפילו שאלה.

עכשיו, ברור, אני צריך תחילה להגיע לשם. וזה מגיע עם הדראפט הקרוב.

אני כבר לא יכול לחכות כדי לראות מה יקרה.

זה הולך להיות הרגע הכי מרגש בחיי, אבל באותו הזמן, מטורף ככל שזה יכול להישמע, אני חושב שזה הולך להיות הרגע הכי קשה שאי פעם חוויתי יחד עם אותו הרגע בו איבדתי את אבי לסרטן.

הולכת להיות בתוכי כל כך הרבה התלהבות כאשר יקראו בשמי ויגשימו את חלום חיי. אבל לאחר מכן, כאשר אני לבד עם משפחתי, או פשוט עם עצמי …

אני הולך להתפרק ולבכות.

וזה לא אחד מאותם הדברים שבהם, כאילו, אני לא יודע. אני כנראה אבכה. אני יכול לראות את זה קורה.

לא.

אני הולך להתפרק. אני אבכה ואהיה מאוד, מאוד עצוב. זה יהיה חלק מהחוויה הזו עבורי.

His family has been a big part of Coby White’s life. White, left, was joined by, from left, his mother, Bonita; his brother, Will, and sister, Tia, when he played in the McDonald’s All-American Game in Atlanta in March 2018.

אני יודע שיהיו אנשים שינסו לומר לי שאבא שלי מסתכל למטה מגן עדן – שהוא רואה הכל, ושהוא מאוד גאה בי.

ואני אהנהן ואודה להם על כך ואעריך את המילים הללו, אבל …

זה פשוט לא אותו הדבר, אתם מבינים למה אני מתכוון?

אפילו לא קרוב.

זה פשוט שונה לחלוטין. ואני הולך להרגיש את זה עמוק בערב הדראפט.

אני יודע שאם אבי היה מסוגל לדבר איתי באותו הרגע הוא היה אומר לי שהוא אוהב אותי. זה יהיה הדבר הראשון שיצא מפיו. ואז הוא יגיד שהוא גאה בי. ואז שנינו נהיה פשוט שמחים ביותר.

ביחד.

אני אעשה הכל כדי שהוא יהיה שם בערב הדראפט, אפילו אם זה יהיה לשבריר שניה.

רק כדי לקבל עוד נשיקה אחת על הלחי מאבא שלי.

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. תודה סמיילי.
    בסוף כיתה ו' אחרי 3 שנים ששיחקתי כדורסל וכל כך אהבתי את המשחק הזה גילו לי גידול אגרסיבי ברגל בצמוד לקרסול. שבהתחלה לא ידעו אם סרטני או שפיר אבל הגידול אכל לי את העצם. השאלה הראשונה ששאלתי את הרופא זה האם אני אוכל לשחק כדורסל יותר בחיים הוא ענה לי שכדורסל חובבנים כן אך מקצועי לא, שכן הרגל חלשה והיא לא תחזיק מעמד ויכולה להישבר. למזלי האל האיר לי את הדרך וב"ה אני משחק היום. בהתחלה לא ידעתי כמה זה רציני הסיפור עם הגידול היום בדיעבד אני מבין כמה מזל היה לי.
    מאז כל פעם שאני קורא על המחלה הארורה בהקשר של כדורסל הדמעות לא מפסיקות לרדת, הבת שלי עלי מלטפת אותי כדי שאפסיק לדמוע.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט