כריס בוש ב-5 סצינות – כריס בוש / תרגום Smiley

כריס בוש ב-5 סצינות – כריס בוש / תרגום Smiley

כריס בוש ב-5 סצינות

כריס בוש / מיאמי היט

מאי 3, 2019

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/chris-bosh-nba

היי, ספייק!!

ספייק לי זכה באוסקר שלו.

האגדה. האם כולכם צפיתם בטקס פרסי האוסקר השנה?? זה היה מגניב, בחיי. כמעט 30 שנה לאחר שהם זלזלו בו על Do the right Thing, הבחור שלי ספייק לקח פרס אחד הביתה: התסריט המעובד הטוב ביותר, עבור BlacKkKlansman.

ובזמן ששאר הפרסים באותו הערב סיימו כשהם מאכזבים מעט צופים – אני הולך להיות אנוכי כאן לאיזה דקה ולומר שזה יצא מושלם עבורי. כי בזמן שספייק קיבל את הפסלון המוזהב לו … הוא עדיין צריך את הפרס הגדול. הוא עדיין צריך לזכות בפרס על הסרט הטוב ביותר.

ופה זה המקום שאני נכנס אליו.

הסיפור של כריס בוש, בבימויו של ספייק לי.

הוליווד, מה דעתכם על זה?!?!

בסדר, אז אתם לא מרגישים את זה. זה בסדר. אני יכול להודות שסיפור חיי כנראה לא יהיה בסטטוס ה"בימוי על ידי הגדול ביותר". אבל זאת רק בדיחה ישנה שרצה איתי – בגלל שאני מעריץ סרטים מאז שאני יכול לזכור את עצמי. תמיד הייתי מעריץ סרטים בפרופיל נמוך שכזה. ובזמן שהתפתחתי כשחקן כדורסל, הסרטים הפכו להיות העדשות שדרכיהם דמיינתי את הקריירה שלי. לא בגלל שכל מה שעשיתי היה מעניין ברמה כמו של סרט. אבל אני מניח שזה היה יותר כמו … שהסרטים הפכו להיות המבנה של הדרך בה דמיינתי דברים.

משהו היה מתרחש – ואפילו ממש אז, באותו הרגע, אני הייתי ככה, בסדר, זאת סצנה.

זוהי סצנה מהסיפור של כריס בוש.

הנה חמש:

I. פתיחה. אולם של תיכון – יום

בסדר, אני מתכוון – רוצים לדעת על סצנה אחת?? מחנה ה-ABCD בטנק, ניו ג'רזי, ב-2001…… זוהי סצנה. זה היה מטורף. רמת הבאז, זה לא היה כמו משהו שחוויתי לפני. כדורסל תיכונים היה משהו שהיה עובר מפה לאוזן בתקופה ההיא. לא היה יוטיוב או אינסטגרם או סנפצ'אט או משהו אחר. כל מה שיכולתם לדעת לגבי איזה בחור היה מה ששמעתם. כאילו, עד שלא שיחקת מול מישהו?? הם לא היו שום דבר מלבד שם מדפי העיתון, בחיי. דירוג. איזה רעיון.

ומעל כל זה, זה המחנה הלאומי הראשון שלי. אני בן 17. אתם יכולים לדמיין את זה, נכון? אולם עצום – ששה או שבעה מגרשים. המקום עמוס (לא, חכו רגע, בוא נוסיף  איזה אלפי דברים בנוסף. אני לא רוצה איזה אחד מהסרטים עם התקציב הנמוך הזה של האפקטים הזולים להמונים). בסדר, אז זה עמוס. כל מגלה כישרונות ששווה משהו נמצא שם. כל מיני רשתות טלוויזיה ארציות נמצאות שם. שלוש מאות משחקני התיכונים הכי טובים במדינה נמצאים שם. ואני מגיע לשם מוכן, בחיי. מרוכז. שנה לפני זה, לא קיבלתי  שום הזמנה למחנה גדול. אפילו לא הייתי בתוך רשימת 100 הטובים. איך אתם חושבים שזה גרם לי להרגיש?? אז בשנה הזו, זה כאילו, יש לי את פרץ הצמיחה הזה ואני נמצא שם – אנחנו צריכים לפצות על הזמן האבוד. אני חייב להשמיד את כל החברה האלה.

Image may contain: 1 person, playing a sport, basketball court and shoes

משחק ראשון של המחנה. כל מגלי הכישרונות יושבים ביציעים.

כמו שאמרתי: אני מוכן. אני מרוכז.

אבל אז….. הדבר המצחיק הזה התרחש. בסדר, אז הבחור הזה – הילד הזה, באמת – בקבוצה השנייה, הוא ניגש אלי לפני כדור הביניים. הוא לא גדול מאוד, אבל יש לו גודל טוב למישהו בן 16. ומה שקרה זה, הילד הזה, הוא מצביע לעברי. ואז הוא מביט לעברי. ואז הוא שוב מצביע לעברי.

והוא אומר, "הוא שלי! אני לוקח אותו!"

מה לעזאזל?

כמו שאמרתי, במצב ההוא של הדברים, עד שלא שיחקתם אחד נגד השני – לא באמת ידעתם מי זה מי. ואם אתם במקומי? הבחור הכי גבוה על המגרש? אז לא ממש אכפת לכם מי זה מי.

אני מסתובב במגרש עם הגאווה הזו – כאילו שאני יודע שאני נחמד, אתם מבינים למה אני מתכוון?

לא הייתי שחצן, אבל…. בסדר, אולי הייתי מעט שחצן. אבל הייתי טוב, בנוסף. הייתי מהיר – זה היה הדבר שלי. הייתי רץ….. אבל לא הייתם יכולים לתפוס אותי. הייתי רץ במגרש, משיג הטבעות, משיג חסימות, בנוסף אני מסוגל לכדרר, אני דוחף את הכדור, אני זורק לשלוש. פשוט בעיקרון עושה את שלי, לפי דרישתי. יכולתי לעשות כל מה שרציתי.

אז אני ככה, לוקח אותי?! האפס הזה חושב שהוא בודק אותי?! ילד….. אני לוקח אותך.

(בסדר, אז בסצנה הזו, ממש עכשיו, אני חושב שאנחנו נעשה את אחד האפקטים של המעברים המהירים האלה – כאילו, כמו שאנחנו אומרים, תחזיקו חזק….. אנחנו עומדים להמריא כל הדרך אל העתיד. ליום הנוכחי בהווה).

[צליל של אפקט של מעבר מהיר המסמן על נסיעה בזמן]

לפני מספר שבועות, אני למעשה פשוט צפיתי בקלטת ישנה של אותו משחק ב-ABCD ב-2001.

ורוצים לדעת משהו מצחיק? שיחקתי די טוב.

אמרתי "מצחיק", בגלל – אני אומר לכם משהו: אני הטלתי ספק באדם אחד באולם באותו היום ואני אפילו זוכר משהו שעשיתי. בגלל שביום ההוא? בחיי….. מהר מאוד, כל העיניים היו על הילד ששמרתי עליו. אותו "אף אחד".

זה היה משחקו האחרון שהוא אף אחד, אני אומר לכם את זה.

הוא עשה את הכל, והוא עשה את זה בקלות. זה אחד הדברים שנצרבו בתוכי, לאחר ששיחקתי את כל השנים האלה מאוחר יותר. זה היה כאילו כל הלחץ שאנחנו הרגשנו….. הוא איכשהו לא הרגיש את זה. הוא היה פשוט במצב אחר לגמרי של אדישות. ואז הדבר הנוסף שנשאר אצלי, זה כנראה קצת יותר ברור: המשחק של הבחור. כבר יש לו משחק כזה שלם. ואני מתכוון – אנחנו באולם שמלא באנשים בעלי שם: אתלטים, קלעים, דאנקיסטים. כוכבי מכללות בעתיד. מקצוענים לעתיד. אבל רק בחור אחד באולם באותו יום כבר באמתחתו החבילה השלמה. ובהסתכלות לאחור על זה?? זה היה המחנה שממש שם אותו על המפה הארצית.

עד לסיום המשחק, שאלתי את המאמן שלי – ובכן, שאלתי את השאלה היחידה שהיה לשאול אז.

"הי….. מאמן….. מי זה הבחור הזה?"

והוא פשוט נענע בראשו. הסתכל עלי כאילו ליבו נשבר. כאילו הוא הולך להושיב אותי ולספר לי את החדשות שסנטה לא אמיתי.

"זה", הוא אמר, "זה לברון ג'יימס".

II. תוספת. מקומות שונים בטורונטו – יום/לילה

החוויה שלי בטורונטו לא יכולה להיות רק בסצנה אחת.

אני מתכוון….. כיצד סצנה אחת יכולה בכלל לתפוס את התהליך של הגדילה והמהפך לגבר??

האמת היא, ה"רגע" שלי בטורונטו היה יותר כמו הרבה רגעים קטנים: הרבה סצנות קצרות (אולי מוזיקת רקע של שיר קצבי?) עם חיתוכים קצרים – שאלו מתחברים ביחד והופכים למשהו משמעותי.

חכו….. אני רק תיארתי את המונטאז'.

בסדר.

זה מונטאז'.

תכוונו את זה עם ברנרד ליידיס או משהו.

מושלם. בסר – עכשיו:

מעבר אל: כריס בשנה הראשונה. עדיין שקט כזה, ילד רזה וגבוה – אבל פתאום מתרגל למדינה חדשה מעל לכל שאר הדברים. אני בן 19 ותראו את זה….. ותשחקו את זה. אני עובר לדירה הראשונה שלי, הולך למשחק ההוקי הראשון שלי, מנסה משהו שנקרא "פוטינה". האנשים מאוד נחמדים. כולם אוהבים – אוהבים – את הראפטורס, שהם, אם להיות כנה?? לא ציפיתי. לא ידעתי שיש להם את התרבות של לחיות-או-למות שם למעלה בצפון. אבל למדתי מהר. אה, וגם למדתי מה זה לוני? ואולי איזה מילה או שתיים בצרפתית?? בונז'ור, לכם. מגניב.

מעבר אל: שלג.

מעבר אל: חכו רגע, אני באותו המגרש עם וינס קרטר?? זה מחנה האימונים הראשון שלי, וזה חצי-בנאדם-חצי-מדהים מול ….. חצי-בנאדם. וינס מטלטל אותי באימון. "ברוכים הבאים לליגה, בחור צעיר", וכל זה. אכזרי. אכזרי טהור. אבל בהסתכלות לאחור, לזה יש לצפות: אני עדיין על המגרש צופה בכוכבים, ובינתיים הוא על המגרש מתנהל כמו וינס קרטר. כל העניין פשוט סוריאלי, בחיי. וינס קשוח איתי, מההתחלה: אני בחירת הדראפט הגדולה של הקבוצה, והוא – ניחשתם נכון – וינס. אז הוא נמצא שם מחכה לראות מה הצעצוע החדש שלו מסוגל לעשות. אבל זה גם ברכה בתחפושת עבורי: הלחץ הזה מוינס….. כאילו, זה פשוט דוחף אותי להיות יותר אגרסיבי, ולהוכיח את עצמי ממש מההתחלה.

Image result for chris bosh vince carter RAPTORS

מעבר אל: ואז מחוץ למגרש? אני מתכוון, זה וינס אחר לגמרי. פשוט בחור שונה לחלוטין. ללא דרישות כלפי או משהו. וינס פשוט אחד מ-הבחורים מהגדולים ביותר בליגה, והוא יוצא מגדרו כדי לקחת אותי תחת חסותו. למעשה, בשנתי הראשונה, הוא למעשה הגיע לדירה שלי מספר פעמים לארוחת ערב. דיברנו על כדורסל, החיים….. על הכל (עכשיו דמיינו את זה אומר לחברה שלי בבית בטקסס, שנתיים אחרי שסיימתי תיכון – ש-וינס קרטר פשוט הגיע לארוחת ערב. אתם מנסים לשחק אותה אדישים בסיטואציה הזו).

מעבר אל: עוד שלג (יורד עכשיו שלג באוקטובר??).

מעבר אל: אני בדירה שלי צופה בקטעים בספורטסנטר, ובחיי, זה מטורף. זה פחות או יותר כל החברה האחרים מכיתת הדראפט שלי. זה לברון, מלו, דווין, ג'וש האוורד – ואני אומר לכם, החברה האלה משגשגים. הקבוצות שלהם בתוך או קרובות לפלייאוף. הם מוצאים את הקצב שלהם. בינתיים…. אנחנו פשוט ניצחנו 66 משחקים!! במהלך השנתיים הראשונות שלי, ביחד.

מעבר אל: עוד שלג (יורד עכשיו שלג באפריל??).

מעבר אל: בסדר, בסדר. שנה רביעית, כמעט ניצחנו 50. העפלנו לפלייאוף (בפעם הראשונה שלי). לקחנו את הנטס לשישה משחקים בסדרת הסיבוב הראשון שלנו. השגתי ממוצעים של 18 ו-9. אנחנו מתחילים לבנות משהו כאן.

מעבר אל: עוד שלג (לא, בחיי, נעצור את זה פה).

מעבר אל: ראיתם איך לאחרונה רק דיברתי עלינו "מתחילים לבנות משהו?" – משהו אמיתי, ובכן, ככה זה הרגיש. זה הרגיש כאילו לרגע אחד אנחנו שמים את הדברים ביחד, ונמצאים בזריחה. ודקה לאחר מכן….. זה כאילו אני מסתכל על לוח השנה, ובום. שבע עונות עם הראפטורס, במראה האחורית שלי. חוזה חדש. הגיע הזמן שאקח את ההחלטה הבוגרת הראשונה בחיי. ולא אשקר….. הגיע הזמן עבורי להתקדם. אבל יש לי רק אהבה לטורונטו, אהבה אמיתית, וזה לא שקר. אני אוהב את הארגון הזה. אני אוהב את האוהדים הללו. אני אוהד את העיר. אני אוהב את התרבות. ואני אומר לכם משהו, בחיי – חלק ממני אפילו התחיל לאהוב את השלג.

III (א). פתיחה. חדר-ישיבות-שנראה-כמו-חתיכת-חדר-ישיבות – יום

זה אוגוסט 2008. אנחנו באולימפיאדה בבייג'ינג. זה יום חופשי לפני הגמר מול ספרד, ואני, דווין ולברון נפגשים בסתר באחד מהחדרים במלון שלנו. אף אחד לא יודע מה אנחנו מתכננים. זה ממש השעות של אושן אחת עשרה, בחיי. רק שבמקום קלוני, פיט ודימון – יש לכם שלושה חברה מכיתת הדראפט של 2003. שחקנים חופשיים בעוד שנתיים, אבל אנחנו כבר פה זוממים. אנחנו רוקחים תוכנית.

לא, אני רק צוחק.

זה בכלל לא מה שקרה. אבל זה מצחיק: מספיק אנשים חושבים שזאת הצורה בה 3 הגדולים התאחדו, זה – כל עוד אנחנו עושים פה סרט – הלוואי וככה זה באמת היה מתנהל.

הסיפור האמיתי הוא שונה, אומנם, ואם אתם שואלים אותי? הוא אפילו טוב יותר.

ערכתי פגישות עם ארבע קבוצות בקיץ של 2010, וכולם נתנו טיעונים מרשימים (ובכן….. עם היוצא דופן מקבוצה אחת, אותה אני אשאיר לכם לנחש). ברצינות: ידעתי שהארגונים האלה יבואו אלי, בהסתערות מלאה – אבל מעולם לא חשבתי שהטיעונים שלהם יהיו כאלו טובים, אתם מבינים למה אני מתכוון? הבנתי כי התשובה היכן עלי לחתום הפכה להיות מאוד ברורה די מהר עבורי. אבל לאחר כל פגישה שערכתי, הייתי בכנות, כאילו, אני יכול לראות אותנו עושים משהו מאוד מיוחד כאן.

וזאת עמדה נהדרת להיות בה….. אבל בנוסף, זאת גם עמדה קשה. הדבר שאני חושב שאנשים טועים לגביו אצל השחקנים החופשיים הוא הרעיון שהשחקנים יודעים למה לצפות. שאנחנו איכשהו "רואים את זה לפני", ואז שהרגע הזה לא משפיע עלינו. אבל אם להיות אמיתי וכנה אתכם: אני המעטתי בערכו של כמה התהליך הזה הולך להיות אינטנסיבי. בהרבה.

אבל אז הייתה פגישה אחת שהייתה מעל כולן.

הייתה אחת שהיתה פשוט שונה.

ידעתי זאת מיד כאשר ראיתי את תגובתו של אבא שלי לאחר שפט ריילי נכנס פנימה. אבא שלי טס לשיקגו כדי לשבת איתי בפגישות. וזה מצחיק – הוא ממש לא אחד מהאבות האלה, בכלל. אבל אני חושב שהוא פשוט רצה לראות את זה, אתם מבינים? כאילו, רק תנו לי לראות את התהליך המשוגע הזה מקרוב לפחות פעם אחת. אז בכל מקרה זה שניים מילדי בוש, רגועים….. ואז פט ריילי נכנס פנימה.

ואתם חייבים להבין משהו:  עבור אבא שלי, אדם מבוגר משנות ה-80? פט ריילי  היה השואוטיים. פט היה הוליווד. פט היה הגבר. ואני מותש, בגלל שזאת כאילו הפגישה השלישית שלי באותו היום. אבל מיד כאשר פט צועד לתוך החדר? אבא שלי נותן לי את המבט הזה. ממש כאילו הוא אומר, היי, בן – תראה קצת כבוד. תראה קצת כבוד לעבר ההילה.

Image result for pat riley facebook

פט נכנס פנימה. כולם בשקט. אנחנו לוחצים ידיים ומתיישבים. עם  הקבוצות האחרות, הנאומים היו כמעט כולם באותו הפורמט: הם הראו את המצגת שלהם, הראו מספר תמונות באיפאד. אתם יודעים, כאילו: הנה פוטושופ עם המדים של הנטס. [מעבר] או, הנה אתה על פוסטר פוטושופ ענק בכניסה של היונייטד סנטר. [מעבר] כל הדבר הזה.

עם פט, ובכן, זה לא איזו מצגת בפאוור פוינט, או איזשהם דברים באיפאד.

זה הדבר של פט.

שקט ביותר בחדר כאשר הוא מתחיל את הנאום שלו – תחילה חשבתי שאולי זה היה מוזר, בגלל שכל שאר המצגות היו מהמאמן. לא ממש ידעתי כיצד לקבל את זה. אבל אז אני מביט בספו, ואני מביט לעבר אנדי….. והם פחות או יותר….. אני בכלל לא יודע כיצד לתאר זאת. זה כאילו הם יושבים שם, מקשיבים לו – אבל לא בצורה מזויפת. אלא כאילו בצורה טובה. בדרך מכובדת. זה עניין של כבוד. זה פט ריילי, אתם מבינים? ואפילו שהם חלק מהארגון הזה, אני חושב שהם עדיין חיים עבור הרגעים האלה של פט ריילי.

והוא מספק את הסחורה, בחיי.

פט הולך, "בסדר, כריס – תן לי לומר לך משהו. אני אעשה את זה פשוט". הוא אומר שלהיט יש מספיק מקום תחת תקרת השכר כדי להביא אותי ואת לברון, ובנוסף להשאיר את דווין. ואז הוא פושט את ז'קט החליפה שלו, מקפל מעלה את שרווליו, ומרוקן משהו לשולחן.

אהאה! זה ממש ככה מלא טבעות אליפות. מתגלגלות על שולחן הישיבות, ממש מולנו. ואז פט מסתכל עלי, מביט לעבר אבא שלי, והוא אומר, "זה ממש כאן….. בזה מדובר, חברה" (אנחנו נשתמש בשורה הזאת בקדימון).

לא ממש אושן אחת עשרה: בייג'ינג, אני יודע. אבל סינטרה והחבורה שלו…. קלוני ודימון ופיט…. אתם תשמרו לכם אותם. אני בכלל לא מנסה לשמוע את זה. אין להם כלום מול הדבר האמיתי, בחיי.

אין להם כלום מול ריילי.

III (ב). פתיחה. אולם האמריקן איירליינס – לילה

זכינו בשתיים.

לא הרבה חברה זוכים באחת. אנחנו זכינו בשתיים, ושתיים ברציפות. זה אומר שזכינו בזה, ואז חזרנו, והגנו על התואר הזה. אני גאה בזה. די-וויד וברון ואני – התחברנו ביחד עם הרבה טירוף, הרבה ציפיות. ואני חושב שזה היה קשה להרבה אנשים ממש לשפוט אותנו צורה הוגנת באותו הרגע.

ותאמינו לי, אני מרגיש גם כן בצורה הזו: זה מטורף לחשוב – בין הריקוד האחרון של דווין, ולהפרשת הגופייה שלי – שאנחנו כבר בתוך "החלק הנוסטלגי" עבור קבוצות ההיט האלו. אבל אנחנו שם. אנחנו שם, ללא ספק.

וככל שאנשים מסתכלים לאחור על הזמן הזה, ועל הקבוצות האלו, במרחק מסוים, אתם יודעים….. זאת רק תחושה – אבל אני חושב שאנחנו הולכים להיזכר קצת יותר בחיבה מאשר איך שהתבוננו בנו בזמן שזה קרה. בגלל שבזמנו….. אני מתכוון, זה היה ממש טירוף, נכון?? היינו הגל הזה של אימפריית הרשע של דארת' ווידר. סופר נבלים. אבל אני חושב, שמרבית האנשים עכשיו, הרחק מעט מאותו הרגע, הם רואים את קבוצות ההיט בעיניים בהירות יותר.

ואני חושב שאנשים סוף סוף מתחילים להבין שכל העידן הזה, באמת, עבור כל מה שהוא היה: שלושה חברים, מתאחדים, כדי לשחק כדורסל. זהו זה, בחיי. זה מה שזה.

Image result for heat championships FACEBOOK

אז זה החלק שלי לכל אותן שנים.

אבל עבורי, ככל שהסרט הזה ממשיך, הן אפילו לא הסצנה הגדולה. למה? בגלל שזה החלק שכולם מכירים. וזה מה שסרטים גדולים עושים, הקלאסיקות האמיתיות: הם יתעסקו עם הציפיות שלכם. כאשר אתם חושבים שהם הולכים לכיוון מסוים? הם הולכים לכיוון האחר. הם משאירים אתכם לנחש. הם לעולם לא יספרו לכם משהו  שאתם כבר יודעים.

ובדרך מוזרה….. אני חושב  שכולם כבר יודעים את כל מה שהם צריכים לדעת על השנים האלה של ההיט. או לפחות הם יודעים את הדבר שהכי משמעותי.

זכינו בשתיים.

IV. פתיחה. מעבדת רדיולוגיה בבית החולים – יום

כאשר הם החליקו אותי לתוך צינור ה-MRI, אני רואה שני רופאים מעבר לזכוכית.

הם מביטים במחשב, ומדברים אלי דרך הרמקול שנמצא מעל לראשי. זה מפחיד, בחיי. המכונה עושה את שלה, משמיעה את הרעשים שלה – השריקות והחריקות, כל הדבר הזה.

כאשר הם מחליקים אותי בחזרה החוצה, ישנם ארבעה רופאים מעבר לזכוכית. הם מתקבצים….. כאילו זה באמת רציני. ואז רופא נוסף נכנס פנימה. ואז עוד אחד. ואני ככה, בסדר – זהו זה. בואו נעשה את זה.

אני מתרומם ואני פותח את הדלת. "היי, מה התוצאה? מה קורה?"

כל ששת הרופאים מסתכלים אלי באותו הזמן, ואפשר לראות שהם די נרתעים – כאילו אני הבחור מהקבוצה השנייה שהתגנב אליהם באמצע ההתקבצות בפסק זמן. בסופו של דבר, אחד מהרופאים הצביע בידו לעבר מסך המחשב. "תראה….. ממש שם. זה קריש דם".

זה קריש דם.

זה קריש דם. זה קריש דם. זה קריש דם. אני אומר את זה בראשי מספר פעמים. קריש דם. אני חושב, בסדר, נשמע….. ובכן, איני יודע איך זה נשמע. רע, אני מנחש?? אבל אני אלמד כל מה שאני יכול, ואני אבין כיצד לפתור את הדברים האלה. אני אהיה בסדר. זה כמעט אבסורד לחשוב על זה עכשיו, אבל בזמנו – באותו הרגע? אני זוכר שחשבתי כיצד עשינו טרייד עבור גוראן דראגיץ'. לא, אמיתי, זה איפה שהראש שלי היה. הייתי מרוכז בלהפוך את העונה שלנו. אני חושב שהייתי ככה…. צף. הלוך ושוב, בין הלם להכחשה.

Image may contain: 1 person, shoes

ואז דבר אחד קטע אותי מזה ממש מהר.

התקשרתי לאשתי.

אמרתי לה את המילה קריש דם בקול רם , ואדריאנה, אתם יודעים, היא פשוט…… וואו. אני אומר  זאת בצורה הבאה: אף אחד מאיתנו לו רופא. אבל אשתי?? היא יכולה לשחק בטלוויזיה, בחיי, ללא בעיות. כזאת היא, כה מהירה, למשל עם גוגל. היא חיפשה בגוגל "קריש דם", והתזמון של זה היה מטורף – בגלל שג'רום קרסי, פורוורד לשעבר ב-NBA, היא לאחרונה נפטר כתוצאה מקרישי דם. אז אשתי רואה את זה, והיא סיימה עם הדברים האלה של הכדורסל. מספיק עם הדיבור הזה על גוראן דראגיץ'. היא פשוט ככה, "כריס, מותק, אתה צריך לקבל את התוכנית הזו. עכשיו. זה רציני".

הדבר הבא שאני יודע, מובילים אותי בכיסא גלגלים לחדר אחר. הם מחדירים צינור חמצן באפי ונותנים לי מדללי דם. תקעים מחט בחזה שלי רק כדי לנקז את הריאות שלי. הם אומרים לי שאני אהיה בבית החולים למשך "לפחות לעוד מספר ימים". אבל חוסר הוודאות הוא מטורף. בכל יום, אני חושב, האם אלך הביתה היום? או האם המכונה פשוט תתחיל לצפצף ו….. בסדר, ואז מה? מהו ציר הזמן שלי כאן?!

מהו ציר הזמן שלי?!

ברור, השאלה שכל הזמן שאלתי בסופו דבר, לפחות,  קיבלתי את התשובה שרציתי. וציר הזמן שלי….. זה לא היה בכלל ציר זמן בכלל. מספר ימים הפכו לשבוע….. ולאחר מכן שבוע הפך לשבועיים. ואז שבועיים….. בחיי.

שבועיים הפכו להיות הקריירה שלי.

V. המשך. בריכת שחייה – יום

בסדר, אז מה הולכת להיות פה הסצינה האחרונה.

זה בקלות יכולה להיות ארוחת הערב של הפרישה שלי, שאותה ערכנו בסוף מרץ, סוף השבוע  שלפני טקס תליית הגופייה שלי. אדריאנה עשתה את רוב העבודה המדהימה של הארגון של כל זה, ממלאת את המקום באהבה, מזמינה את חברי, המשפחה שלי….. פשוט את כולם, בחיי. זה היה בעיקרון הלילה היפה האחרון שלי עם הקבוצה. לא קבוצת הכדורסל שלי: הקבוצה שהיא הקבוצה שלי. אתם יודעים למה אני מתכוון? קבוצת בוש. זה היה זמן להיזכר, זמן לחגיגות. זה היה לילה מיוחד.

זה יכול היה גם בקלות להיות ערב תליית הגופיה שלי בעצמו. אתם יודעים, זה מצחיק: עד לנקודה מסוימת, בדרכי לבניין באותו הערב ההוא, אני חושב שדי שיחקתי עם עצמי – כאשר אני נותן לזה להרגיע אותי עם השגרה של כל זה. כאילו, אה, בסדר, זה אותה הדרך שתמיד לקחתי לאולם. או, אותם אנשים צוות נהדרים של ההיט כמו בתקופה ששיחקתי. אני חושב שהידיעה של השגרה הזו הייתה הדרך שלי לשמור על הרגשות שלי באותו הערב….. בידיעה שזה באמת הייתה הפעם האחרונה. זה היה כמו אינסטינקט של הגנה.

אבל על מה אני אסיר תודה? מהר ככל שדרכתי  על המגרש, אומת ההיט: מיד גרמתם לי להלם שיצאתי מהאינסטינקט הזה. האנרגיה הייתה מטורפת. זה היה כאילו 20,000 אנשים היו שם…. איתי, מזכירים לי לנצור את הרגע. אתם מבינים למה אני מתכוון?? זה היה כאילו כולכם אומרים לי, לא, CB, אנחנו אוהבים אותך – אבל לא הלילה. אתה לא תזכה לקבל כמו בשגרה של שחקן הקבוצה הלילה.

הלילה זה רק עבורך.

בכנות, בחיי, מכל המתנות שאתם האוהדים הענקתם לי במהלך השנים – אני נשבע שזה הולך ישירות לפסגת הרשימה. לא רק שנגעתם בי עמוק ישר מההתחלה, דאגם גם שאני אסיים כמו שצריך. תמיד אהיה אסיר תודה.

אבל אתם יודעים מה? עם כמה ששני הרגעים המושלמים האלה היו – עבור הסצינה האחרונה הזו כאן, אני חושב שאני הולך ללכת עם משהו יותר רגוע.

אני הולך ללכת עם רגע שהתרחש מספר שבועות לפני כל זה.

את השיחה הזו שהייתה לי בערך לפני חודש וחצי עם אבא שלי.

התאומים שלי, יום ההולדת שלהם ב-15 במרץ. אז הייתה לנו את ההתאספות הזו בבית שלנו – מן מסיבת בריכה, אתם מבינים, וכל החברים שלהם היו שם. ואבא שלי גם כן הגיע. אז כל הילדים משחקים בבריכה ומה שזה לא יהיה….. ואז זה רק אני ואבא שלי יושבים על הרציף. ואנחנו יושבים שם, ואנחנו צוחקים על כך שאנחנו שני האנשים הזקנים עכשיו: הוא בן 60, ואני הופך להיות בן 35.

ואז ישנה הפסקה קצרה בשיחה שלנו.

ואבא שלי, הוא מסתובב אלי – והוא שואל, "בן….. האם אי פעם ראית את עצמך בגיל 60?"

בחיי, זוהי חתיכת שאלה, נכון?

Image may contain: 7 people, people smiling, people standing and outdoor

למעשה אני כן דמיינתי את עצמי, סיפרתי לו. סיפרתי לו שחשבתי הרבה על התקופה שהוא היה בגילי. בגלל שאני הייתי בן 10 כשהוא היה בן 35 – והבת הבכורה שלי, טריניטי, היא בת 10 עכשיו. אז זה אומר, שבעוד 25 שנים, כאשר היא תהיה בגילי…. ובכן, אבא שלה יהיה בן 60. בדיוק כמו אבא שלי עכשיו.

ואז ישנה הפסקה נוספת…..הפעם מעט ארוכה יותר. ואני יכול לומר כי שנינו פחות או יותר הפנמנו את זה, אתם מבינים? פשוט ספגנו את זה פנימה, כל חלק מזה, ונתנו לזה לשקוע שם – נתנו לזה לקבל משמעות.

לאחר מכן, חזרנו לשיחה. חזרנו לצחוק, להעלות זיכרונות, לחלוק סיפורים, להתבונן בילדים. אבל היה את הרגע האחד הזה שם, שאני לא יכול להפסיק לחשוב עליו, אתם מבינים למה אני מתכוון? אני לא יכול להפסיק לחשוב איך, כאילו, אנחנו חיים את החיים האלה, ואנחנו רצים בתוך כל זה….. ואנחנו מנסים להשיג את המטרות האלו, ולנצח את הציפיות האלה, ולהגיע מנקודה א' לנקודה ב'….. ואז להסתכל לאחור, ולסכם את כל זה? ופתאום החיים יכולים להיראות מאוד קצרים. החיים יכולים להיראות כאילו הם חולפי מהר מדי: מרגע לרגע, סצינה לסצינה. כל כך מהר שאתם יכולים להרגיש כמו אורחים בסיפור של עצמכם. כאילו אתם משחקים בסרט שלכם.

אבל אז יש את הרגעים האחרים הללו. הרגעים האלו כמו זה שהיה לי ליד הבריכה. כאשר אבא שלי בצד אחד שלי, והילדים שלי בצד האחר. ואני בן 35….. ושיחקתי במשך הקריירה המדהימה הזאת….. ואני התחתנתי עם האישה המדהימה הזו….. ואני יכול למנות את השלבים, אחד אחר השני: הצעדים מהחיים שאבא שלי יצר עבורי, אל החיים שאני יותר עכשיו, ממש כאן, עבור הילדים שלי….. וזוהי הרגשה מוזרה ביותר. איך פתאום הכל מתחבר, בפעם אחת. פתאום הכל מרגיש אינסופי.

הכל מרגיש כאילו זה חשוב.

בעוד 25 שנים, אבא שלי הולך להיות בן 85. הבת הבכורה שלי הולכת להיות בת 35.

ואני הולך להיות בן 60.

האם אתם בכלל יכולים לדמיין את זה?

בחיי, אני אהיה כנה – אולי יהיה רגע שאצטרך להרים טלפון לספייק. בגלל שאני חושב שאני סוף סוף יכול.

לפוסט הזה יש 8 תגובות

  1. טור תענוג סמיילי. שופך אור על אחד השחקנים הטובים והשקטים שהיו.
    הסיפורים על לברון בתיכון ועל ריילי מעולים ממש. אהבתי ביותר.
    🙂

  2. יופי של תרגום. כיף לקבל הצצה לעולם של כריס בוש. לדעתי הוא מחרטט בקטע שריילי הוא זה ששכנע אותו, אבל זו תוספת לא רעה לסרט

  3. סיפור מצוין על בחור נחמד ואיכותי. לא הרבה יודעים איזה חוש הומור מצוין יש לכריס בוש.
    הקטע עם לברון בתיכון הוא מצוין.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט