שחקנים שאסור לשכוח – קליף רובינסון / אשך טמיר המקורי

לקליף (קליפורד) רובינסון התוודעתי בראשית דרכי כאוהד NBA.

הוא היה שחקנה הצעיר של פורטלנד, פורוורד גבוה ואתלטי באחת הקבוצות המלהיבות של סוף שנות ה-80' תחילת ה-90', שחקן משנה אנרגטי שעולה מהספסל ומוסיף כוח משמעותי לקבוצה הנפלאה ההיא של דרקסלר ושות'.

אי אפשר היה שלא לשים לב אליו.

סימן ההיכר שלו היה סרט הראש האדום – דבר שילווה אותו לאורך הקריירה, והטרור שזרע בצבע היריב עם האתלטיות, הקופצניות, האנרגיה וההטבעות האימתניות.

הוא שיחק בפורטלנד בשני גמרים באותה תקופה, בהפסד נגד הפיסטונס שלי ב-90' ב-5 משחקים, ובהפסד נגד הבולס ב-92' (האליפות השנייה בשושלת) בשישה – ונחרט בזכרוני.

אני זוכר עדיין את הכתבה על פני שני עמודי האמצע בידיעות לקראת אותו גמר מול שיקגו (יש מצב של הדוק שלנו):
תמונה של ג'ורדן בצד אחד, ודרקסלר, הדבר הקרוב ביותר לג'ורדן בליגה דאז וקורא תיגר משמעותי – בצד השני.

הלבנים של שיקגו מול השחורים של פורטלנד.
הבלייזרס היו קבוצה מפחידה, אתלטית, רצה וקולעת, בראשות דרקסלר הנפלא, שהאמין ביכולתו להתמודד שווה בשווה מול אלוהים למרות שהיה רק בן אנוש, טרי פורטר הרכז המצוין בעל היד הנפלאה משלוש, ג'רום קרסי השור, קווין דאקוורת' הסנטר הכבד אך המוכשר, באק וויליאמס בעל הגוגלס והמובים בצבע, דני איינג' הרוצח משלוש, וקליף רובינסון שלנו – האיש השישי מהספסל.

על כולם ניצח ריק אדלמן, לעתיד מאמנה של סקרמנטו המלהיבה לא פחות (והטרגית לא פחות).

את הסוף כולם יודעים – למרות שנתנו פייט יפה לאלופה, הבלייזרס נכנעו 4-2, הבולס שמו קרקפת שנייה בחגורתם לקראת יצירת השושלת, ופורטלנד, ובה קליף רובינסון שלנו, נכנסו לרשימה המכובדת של קבוצות מעולות ושחקנים מצוינים שנדפקו ע"י השוורים ולא הגיעו לגביע הנכסף.

עוד אנשים שנדפקו ע"י שוורים

 

קליפורד נדפק ע"י השור הזועם

רובינסון שיחק 8 עונות בפורטלנד, כשבשלוש מתוכן קלע מעל 20 נק' למשחק.

משם הוא חתם בפיניקס, שם שיחק במשך 4 עונות בקבוצה הדועכת (אך עדיין תחרותית) של לאחר תקופת בארקלי, ולפני תקופת נאש את דאנטוני (הספיק לשחק עונה עם נאש הצעיר, לפני שהועבר לדאלאס ועזב את פיניקס, ולפני שחזר כשחקן מוביל לקדנציה שנייה בקבוצה).

אח"כ הוא שיחק שתי עונות בדטרויט, שם עדיין היה שחקן פותח וסקורר משמעותי בקבוצת הצמרת של טרום האליפות (הוטרד עונה לפני האליפות של 2004), כשהוא הסקורר השני בטיבו בקבוצה בעונתו הראשונה, והשלישי בעונה השנייה, בגילאים 35 ו-36 בהתאמה.

כמו כן שיחק שתי עונות בגולדן סטייט, ושלוש בניו-ג'רזי, בגיל מבוגר יותר כשהוא עדיין תורם אך מהספסל (בעונה הראשונה בגולדן עדיין פתח בכל 82 המשחקים של העונה – בגיל 37!!).

לאורך הקריירה הארוכה שלו הוא פיתח גם קליעה מצוינת מחצי מרחק, והרחיב את הטווח שלו עד קו השלוש, כשהוא מסיים את הקריירה עם 35.6% סבירים בהחלט מהטווח, לאחר עונות ראשונות קטסטרופליות בתחום, ו-1253 שלשות בקריירה.
לא רע בכלל עבור פאואר-פרוורד בגובה 2.08 בשנות ה-90', ולמעשה היה אחד החלוצים בתחום הסטרץ' 4 בתקופה ששלטו בעמדה גורילות צבע עד חצי-מרחק גג.

היילייטים מהתקופות השונות של קליף:

נלחם ראש בראש נגד קרל מלון במדי הבלייזרס:

 

צולף 32 מול שאקובי במדי פיניקס:

 

תוקע 30 חיצים ו-6 פגזים מדאון-טאון בליבה של בוסטון, בפלייאוף במדי דטרויט:

 

ונעבור לשלב הטריוויה. נתחיל עם מספרים ונמשיך לדברים עסיסיים יותר:

– כמו רבים בפרויקט הנ"ל, רובינסון נבחר רק בסיבוב השני בשנת 1989, בבחירה מס' 36.

– ממוצעי הקריירה שלו הם 14.6 נק', 4.6 ריבאונד, 2.2 אסיסט, חטיפה וחסימה למשחק.

– ב-93' הוא נבחר ל"שחקן השישי", כשהוא משחק עבור פורטלנד.

– ב-94' נבחר, בפעם היחידה בקריירה, לאול-סטאר. (פורטלנד)

– 95' הייתה עונתו הטובה ביותר התקפית, כשקלע 21.3 נק' למשחק. (עדיין פורטלנד)

– הוא נבחר פעמיים לקבוצת ההגנה השנייה של הליגה (2000, 2002).

– הוא שיחק במשך 18 עונות, עד לגיל 40.

– מתוך ה-18 העונות בהן שיחק, רק באחת החמיץ את הפלייאוף! (גולדן 2003)

– הוא נודע בעמידותו הרבה לפציעות, שיחק 7 עונות מלאות של 82 משחקים (5 רצופות בפורטלנד!), ומחזיק בתואר "איש הברזל של פורטלנד" עם 461 משחקים רצופים.

– משחק השיא שלו התקפית היה במדי פיניקס, בשנת 2000, אז קלע 50 נק' ונרשם בדברי ימי הליגה כשחקן המבוגר ביותר לקלוע 50 נק' לראשונה בקריירה (היה בן 33).

– כינויו – "uncle cliffy", ניתן לו לאחר שרקד ריקוד ניצחון על יוטה בגמר המערב ב-92', וקרא לריקוד בשם זה כשנשאל עליו בתקשורת לאחר המשחק.

ונעבור לחומרים העסיסיים:

– ב-2014 הוא נבחר לנבחרת "משכיני השלום השרוטים" של רודמן במסעו לצפון קוריאה, במטרה לקדם שלום בין המדינות, למשחק ראווה לכבוד יום הולדתו של קים ג'ונג-און.
בין היתר היו שם גם קני אנדרסון, וין בייקר, דאג כריסטי, סליפי פלויד וצ'ארלס "ליי-אפ" סמית'.

– בשנה זו הוא אף הופיע ב"הישרדות" האמריקאית.

גם שם גילו המשתתפים שקשה מאוד להזיז אותו מהפוסט:

והנה הרגע שרובינסון מודח מהפלייאוף, לאחר שתפסו אותו לא מוכן מהבאק-דור:

 

– בשנת 2017 סבל משבץ ששיתק את כל הצד השמאלי של גופו. למרבה המזל התאושש במהירות וחזר לפעילות כמעט רגילה.

– בשנים האחרונות הוא מתגורר בפורטלנד ופתח עסק למוצרי קנאביס לספורטאים.
בתור תומך נלהב של ה-weed רובינסון מעולם לא היסס לציין כי השתמש בצמח לאורך כל הקריירה, הן להרגעה, והן להחלמה מפציעות, וזוקף לזכותו (ובזכות ההמנעות מתרופות כימיות עקב השימוש בו) את הקריירה הארוכה והבריאה שלו.
רובינסון מציין ארבעה סוגים שונים של מוצרים אשר נועדו לעזור לספורטאים בתחומים שונים: הכנה למשחק, הירגעות, פוקוס ושיקום.

שם החברה שלו היא "uncle Spliffy" וזה האתר, למתעניינים (סטוקטון אני מדבר אליך) – https://unclecliffy.com/.

הנה כתבה גדולה על העסק שלו, למעוניינים לדעת עוד.

וסרטון נוסף, ארוך יותר, בו הוא מספר על התחום:

ונסיים בזאת!

מקווה שקיבלתם ראש טוב מהסיפור של קליף.

לפוסט הזה יש 30 תגובות

  1. אנקל ספליפי…. הרג אותי מצחוק.
    האמת שראיתי אותו בדוקו מעניין על קנאביס בנטפליקס.
    היה באמת איש ברזל ששיחק עד גיל מאוחר ביעילות יוצאת מהכלל.
    תודה על הטור
    🙂

  2. זוכר אותו בעיקר מהחלק השני של הקריירה שלו אחרי תקופת פורטלנד, שחקן שתמיד היה מופיע לעבודה. נשמע מעניין מאוד העסק שלו.

  3. מעולה אשך. כמה שאהבתי את הפורטלנד הזאת. עוד אחת מקורבנות ג'ורדן. ואגב, הסל הזה של ג'ורדן על רובינסון הוא משהו שהותיר בו צלקות בהמשך.

  4. איש השוורים נחמד ,אהבתי את ריצת השטורים בפמפלונה.
    מדובר כמובן בחגיגות הנערכות כל שנה ביולי לכבוד אחד הקדושים ,בחגיגות האכזריות הללו
    מתקיימות מלחמות שוורים ,את השוורים צריך
    לשנע לאצטדיון אז אחד הבסקים העלהנרעיון מטורף להריץ את השוורים עם אנשים ,שכולם לבושים בלבן כדי להשתתף בריצה פייסטה סן לרמין למיטב זכרוני.
    הצבע האדום מרכיב דומיננטי בכתבה שלך הוא הצבע לפי האגדה שמושך את השור,
    בינתיים לפי הסירטון נראה דוקא כי האגדה עובדת ,גם הסרט האדום של קליף וגם הבחור ליבש החולצה שמנסה לברוח ובזאת רק מגרה את השור להיכנס בו שוב…
    כרגיל אצלך כתבה מצוינת ,לולא הפגרה היית זוכה מן הסתם ל200 תגובות.
    אז כאיש המתמצא בבעלי חיים והתנהגותם אני מזמין ממך כתבה על הפייסטה סן חרמין בפמפלונה בתחילת העונה הבאה .
    אם תרצה אוכל לעזור מעט בזה.
    אם תציין את המייל אשלח לך קצת חומר .
    שוקראן איכתיר על כתבה מצוינת זלמה יקר.

    1. תודה רבה על הפידבקים.
      אני נגד התעללות בבע"ח וזה נכנס לתחום, אז אין לי עניין לכתוב על כך – אבל תודה על ההצעה.
      אני חושב שדווקא הפגרה לטובתי. מי היה נכנס לקרוא פוסט על קליף רובינסון באמצע העונה?
      במדבר כל דרדר פרח (למרות שהוא היה שחקן נפלא!).

      1. זו שיא השיאים של ההתעללות ,רוצחים חיות לשם שעשוע.
        אני דוקא מחבב כמה באסקים ודי הרבה ספרדים וקטלנים ועדיין התיחסותם לחיות מזעזעת .

  5. מעולה, אני בתמימותי ממש האמנתי בפורטלנד לפני הגמר מול שיקגו. הוא רק אחד מסוללה של שחקנים מעולים שהיו שם. היה כל כך הרבה כשרון ואטלטיות.

  6. שחקן שמאוד אהבתי. היה מגיע כל יום לעבודה. היו לו יסודות נפלאים והוא היה טוב בהכל. עושה רושם שהוא גם היה מקצוען אמיתי כי לא זכורים לי רינונים עליו והוא גם משך עד גיל מאוד מאוחר.
    בתור אחד שלא שמע על זה שאסור לזרוק long 2, אני בטוח שהוא היה משתלב היום בקלות יתרה בליגה והיה צולף שלשות ללא הכרה.

  7. מעולה אשך, לא זכרתי שהייתה לו קריירה כל כך משמעותית (והעיסוק בפנסיה הופך אותו לחסיד אומות העולם, לפחות)

      1. הלוואי… הזכרון שלי כבר לא שווה יריקה. במעורפל אני זוכר קונצנזוס עם האנשים שדיברתי איתם באותה תקופה, שאדלמן הושיב על הספסל את השחקנים שהיו טובים.

  8. תודה רבה אשכוס.
    .
    מכל מה שתיארת חי הוא חרוט בראש דווקא עם הפנים המיואשות מול גורדן בסרטון שהבאת לעיל

  9. עוד פוסט נוסטלגי כתוב היטב מבית היוצר של האשך.
    בחירת שחקנים מעולה לפוסטים. כאלה ששיחקו בתקופה של הרבה כוכבים אז קצת נשכחו.
    חבל שלא זכה בטבעת למרות ששיחק בקבוצה שבהחלט הייתה שווה אחת אך למרבה חוסר המזל
    נפלה על התקופות הגדולות של אייזיאה ומייקל.
    זכור לי במיוחד שפורטלנד ניצחו בחוץ את דטרויט במשחק 2 וחגגו כאילו כבר זכו באליפות כי בנו על 3 נצחונות בית
    אבל הפיסטונס ניצחו 3 בחוץ אחרי שלא עשו זאת בפורטלנד 17 שנה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט