שחקנים שאסור לשכוח: ג'ף הורנאסק / גיא רוזן

 

שבוע וקצת לתוך עונת ההחתמות של ה-NBA, וקשה שלא להבחין בטרנד השולט:
אם אתה גארד שיודע לקלוע, אתה תקבל עסקה יפה.
נעזוב את הכוכבים הגדולים (קליי, באטלר). נתבונן בקלעים. אלו שסחרתם המשמעותית היא הקליעה.
אז יש את טרנס רוס (54 מיליון, 4 שנים), יש את סת' קרי (32 מיליון, 4 שנים), יש את ג'רמי לאמב (31.5 מיליון, 3 שנים), יש את דני גרין (30 מיליון, 2 שנים), יש את JJ רדיק (26.5 מיליון, 2 שנים).
למעשה, 14 שוטינג גארדס קיבלו בקיץ האחרון חוזים של 10+ מיליון.
ניקח את JJ רדיק, לדוגמה:
הוא שחקן של 12.9 נק' למשחק בקריירה, 41.3% מהשלוש. הרבה יותר מיכולת קליעה אדירה, אין לו להציע.
בפליאוף המספרים הם 10.9 נקודות, 37.1% מהשלוש.
הוא (רדיק) הרוויח בקריירה שלו 80 מיליון $ , והוא בדרכו לחצות את רף 100 המיליון עם החוזה החדש בפליקנס.

השאלה שלי היא כזו –
כמה היה מרוויח היום שחקן עם ממוצעי קריירה של 14.5 נק' למשחק (עונת שיא של 20 נקודות למשחק), ו-40.3% מהשלוש?
שחקן שבפלייאוף משפר את ממוצעיו ל-14.9 נק' -43.3% מהשלוש?
לי יש תחושה ששחקן שכזה היה עושה כותרות בכל תחילת קיץ, עת הגיעו לסטטוס "שחקן חופשי".
יותר מכותרות –
הוא היה עושה כסף. והרבה ממנו.

אני כמובן מדבר על גף הורנאסק. אחד השחקנים השקטים שעברו בליגה. אחד מהשחקנים הכי אנדרייטד שעברו בליגה.
אולי זה בגלל התקופה. אולי אלו הקבוצות בשורותיהן שיחק (פיניקס ויוטה). אולי זה בגלל שהכוכבים שלצדו משכו את כל תשומת הלב.
לא משנה.
אני כאן בשביל להזכיר.
צנוע אמרתי?
ממש צנוע.
אולי יש מי שזוכרים את העובדה שהורנאסק היה צריך להוכיח את עצמו בליגה מרגע א' היות והוא נבחר בבחירה ה-46 בדראפט 86' (אחד מנבחרי הסיבוב השני המוצלחים בתולדות הליגה),
אבל אני בספק אם יש מי שיודעים עד כמה הוא היה קרוב להיות פקיד בנק או סוכן ביטוח,
אי אז רגע לפני שנקבע עתידו המקצועי.
הוא נרשם לאייווה סטייט, אבל ללא מלגת כדורסל.
הורנאסק ששיחק בנעוריו בתיכון אלמוני באילינוי תחת שרביטו של אביו מאמן הכדורסל,
לא הצליח להשיג הזדמנות לקבל מלגת כדורסל בשום אוניברסיטה. הוא לא התייאש, ונלחם על מקומו בסגל אייווה סטייט, כאשר הוא צולח את המשוכה, ומצליח לתפוס מקום בקבוצה כ- walk on.
4 עונות מלאות, שיחק הורנאסק במדי איווה סטייט, כאשר הוא מסיים את הקריירה כאחד מגדולי השחקנים ששיחקו בקבוצה.
אנחנו מדברים על תקופה בה השלשה לא הייתה חלק ממשחק המכללות,
אבל הורנאסק היה הרבה יותר מקלע. הוא היה מוביל כדור מוכשר, שחקן עם ראיית משחק מרשימה. תכונות אלו אותן למד כאשר שיחק תחת אימונו של אביו, בלטו עת ניסה לתפוס מקום בסגל של אייווה סטייט.
השאר היסטוריה:
הוא סיים את הקריירה בקבוצה כאשר הוא קובע שיא "ביג 8" (הקונפרנס בו משקת אייווה סטייט) לאסיסטים בקריירה (665, 5.4 בממוצע למשחק).
הוא סיים את הקריירה כאחראי לנס בו אייווה סטייט מצליחה לנצח משחק בטורניר ה-NCAA,
לראשונה אחרי 42 שנים (ניצחון קודם ב-1944),
כאשר הוא קולע עם הבאזר סל מטווח 3, ומוביל לניצחון מפתיע של אייווה סטייט על מיאמי.

אחרי שסיים את קריירת המכללות שלו, וניסה להיבחר למקצוענים,
שוב, קל זה לא היה. הורנאסק לא נבחר על ידי אף קבוצה בסיבוב הראשון,
כאשר רק בבחירה ה-46 הוא זוכה לשמוע שיש לו מקום ב-NBA –
הוא נבחר על ידי הסאנס.
שלא במפתיע, תחילת הקריירה שלו לא הלכה קל. מדובר בבחור צנום שהגיע למקצוענים.
רק בעונתו השלישית הגיע לכמות דו ספרתית של נק' למשחק. רק בעונתו השלישית תפס את מקומו כשחקן פותח בחמישייה של הסאנס.
אבל מהרגע בו עשה את זה –
הוא נשאר שחקן פותח עד יומו האחרון בליגה. הוא סיים כל עונה עם מאזן דו ספרתי של נק' למשחק.
אנחנו מדברים על 12 עונות רצופות (עד הפרישה) של 12 – 20 נק' למשחק, 11 מהעונות עם 4+ אסיסטים למשחק.
12 עונות, כאשר ב-8 מהן הוא מסיים את העונה עם 40%+ מהשלוש (47.8% מטורפים בעונתו האחרונה בליגה).

אפשר לחלק את הקריירה של הורנאסק ל-2:
התקופה שלו בסאנס (87' – 92'), והתקופה שלו ביוטה (94' – 00'),
כאשר על הדרך יש לו עונה וחצי בפילדלפיה, שם לא הצליח להשאיר חותם (למרות ש-19 נק' למשחק ב-51% אפקטיבי זה לא רע בכלל).

את התקופה שלו בסאנס אפשר לתאר ב-2 מילים:
כיף טהור.
בנימה אישית אציין שהקבוצה הזו של הסאנס, עם הורנאסק לצדו של KJ,
זו הקבוצה האהובה עליי אי פעם.
הקצב שלהם. המסירות. הכדורסל השמח. זה היה תענוג צרוף.
כאשר מוסיפים את העובדה שזו הייתה קבוצה תחרותית (כן, כן. היו ימים שהסאנס היו תחרותיים…),
נהיה מובן למה זו הייתה קבוצה כל כך אהובה.

ויש את התקופה שלו ביוטה.
יוטה זוכרת את הורנאסק כאחד מהגדולים ששיחקו בשורותיה –
הם "הפרישו" את הגופיה שלו, ונתנו לו כבוד ששמור לגדולים ששיחקו בקבוצה. ובצדק.
ב-6 העונות המלאות שלו בקבוצה הוא היה אי של יציבות –
הוא "נדבק בוירוס ה-מאלון/סטוקטוני", וכמעט ולא החמיץ משחקים (החמיץ 8 משחקים ב-6 עונות).
הוא תפס את עמדת הקלע שמרווח למאלון וסטוקטון את המשחק, והוא עשה זאת על הצד הטוב ביותר –
הוא קלע בתקופה זו 12 – 16 נקודות למשחק, לצד 54% אפקטיבי ו-43% נהדרים מהשלוש.
עד כמה הוא היה משמעותי עבור הקבוצה?
ניתן לתמונות לספר את הסיפור:

על הקליעה של הורנאסק והאחזים הנהדרים, כתבתי מספיק.
מי שצפה בסרטונים של הורנאסק במדי הסאנס, ואז של הורנאסק במדי יוטה,
לא יכול שלא להבחין בדבר אחד ברור ומשמעותי –
הוא תמיד חלק מהמכלול. הסלים שלו, הם לא כאלו שידעו לקלוע גדולי השוטינג גארדס של התקופה. ג'ורדן או "אפילו" דרקסלר, הוא לא (למרות שהוא כן זכה להיות אולסטאר, פעם אחת). הם כמעט ותמיד מגיעים כחלק מהמשחק הקבוצתי. כמעט תמיד נמנעים מלהיות "על חשבון" זריקה טובה של שחקן אחר.
וכאשר מדברים על היותו חלק מהמכלול,
בולטת במיוחד יכולת הנעת הכדור שלו.
כמה שוטינג גארד שהם לא הכוכב של הקבוצה, מסיימים קריירה עם 4.9 אסיסטים למשחק?
לכמה אפילו עונה אחת כזו?
(אפילו השוטינג גארדס שהם הכוכבים של קבוצתם)
נתבונן על השוטינג גארדס כיום –
בראדלי ביל, CJ מקולם, דמאר דרוזן, ג'ימי באטלר, קליי תומפסון, JJ רדיק.
ממוצע האסיסטים בקריירה של אף אחד מהם לא מגיע אפילו ל-4.
ויקטור אולדיפו?
לו יש בדיוק 4 אסיסטים
נתבונן בשוטינג גארדס גדולים שפרשו בשנים האחרונות –
קובי בראיינט, דוויין ווייד, ומאנו ג'ינובילי.
לווייד 5.5 אסיסטים בממוצע למשחק בקיירה. לקובי 4.7, לג'ינובילי 3.8
זה מציב את הורנאסק וה-4.9 אסיסטים למשחק שלו בחברה מצוינת.

טוב, זה הזמן לשורת הסיכום.
לא פשוט לסכם קריירה של שחקן כמו הורנאסק. אבל לשמחתי, חברי לקהילת הופס סיפקו בידיי את הדרך המושלמת:
"ג'ף הורנאסק. לא אול שמעון רובין. כן שחקן ענק."

(כמעט שכחתי. איך אפשר לסכם את הקריירה של הורנאסק מבלי להזכיר את הטקס המוזר על קו העונשין…)

 

טוב, אז מחדש –
"ג'ף הורנאסק. לא אול שמעון רובין. קצת מוזר. שחקן ענק."

לפוסט הזה יש 75 תגובות

  1. מעניין ומאלף כהרגלך.
    .
    משהו על הפינאלס שהורנסק הגיע אליהם, או: לשים דברים בפרופורציה.
    הורנסק היה גם חלק מיוטה ג'אז, בנסיונה חסר הסיכוי בפינאלס נגד הבולס של ג'ורדן.
    תמיד מציינים לזכות MJ את העובדה, שהוא לא הפסיד מעולם בסדרת גמר; מייקל כמובן הפסיד גם הפסיד בהרבה סדרות פלייאוף אחרות… הוא חטף חזק מאוד מבוסטון של לארי, או מדטרויט הגדולה. למען האמת, ג'ורדן לא ניצח אף סדרה, בלי סקוטי פיפן לידו.
    אבל ההישג הזה, "שש מתוך שש", נשמע מדהים. ווינר אולטימטיבי.
    ויותר מזה: "ג'ורדן היה כל כך טוב, שהוא אפילו לא הגיע למשחק 7 באף גמר".
    זה נכון – אבל אולי זה בעצם מלמד גם, על חולשת הקבוצות האחרות?
    .
    זה המקרה של הורנסק ויוטה, לפחות.
    הג'אז היו קבוצה מרגשת, סטוקטון-מאלון, כנראה שני ה-HOF הכי טראגיים בתולדות הליגה. הכי הגיע אליהם, הכי נפלו במקום ובזמן הלא נכון.
    כי הג'אז היו קבוצה בינונית מאוד. בטח בפינאלס, בטח כשממול קבוצת המפלצת, שהקיפה את MJ בקדנציה השניה:
    ג'ורדן, פיפן, רודמן, הארפר, לונגלי… כנראה קבוצת ההגנה הטובה אי-פעם, וגם התקפה לא רעה בכלל.
    ואם צריך, עולה אחד בשם טוני קוקוץ' מהספסל, ועוד אחד בשם סטיב קר, עם קלאצ' בדיוק כשצריך. דרים-טים.
    יוטה ממול, פיאנלס 97:
    סטוקטון, מאלון, הורנסק, בריון ראסל, גרג אוסטרטג… ומהספסל כל מיני גרג פוסטר והווארד אינסלי. רחמונס, יהודים.
    ממוצעי פינאלס 97: מאלון 3-10-24, סטוקטון 9-4-15, הורנסק – הקלע השלישי – 2-3-12… לא תחרות.
    .
    פינאלס 98, עוד נסיון חסר כל סיכוי נגד הדרים-טים של מייקל:
    מאלון 4-10-25, הורנסק – הקלע השני בקבוצה! – עם 3-3-10, סטוקטון 9-2-10. אף שחקן פרט לקארל מאלון הגדול, לא קלע יותר מ-10 נקודות למשחק… לא כוחות, לא כוחות, לא כוחות. האמת, מדהים שהם סחבו את הדרים-טים של שיקגו ל-6 משחקים…
    .
    ג'ורדן לא התחרה מימיו בסדרת גמר עם קבוצה מסדר הגודל של הספרז 2014, גולדן סטייט 2015-2018, קאבס 2016-2017, אפילו לא אוקלהומה של ראס-דוראנט. שלא לדבר על הלייקרס של שאקובי, לא קרוב לזה. מצד שני – יוטה של הורנסק, לא היתה עושה היום פלייאוף מערב. גבולי מאוד.
    מייקל היה הווינר הכי גדול בסדרות הגמר. זו עובדה, אין על זה ויכוח: יצא לו סטריק משוגע, 100 אחוז הצלחה, בלתי ניתן לתחרות.
    אבל זה כנראה גם בגלל, שפשוט לא היתה יריבה מספיק חזקה ממול. כי כשהיתה מולו, קצת קודם – אפילו MJ הגדול הובס, פעם אחר פעם.

    1. נעזוב רגע את הדיון הכללי על ג'ורדן ונתמקד ביוטה והורנאסק – אם אתה טוען שהקבוצה של 98' הייתה סוג של דרים טים, איך קבוצה שהפסידה לה בשישה משחקים לא עושה פלייאוף במערב? לילארד ומקולום > מאלון וסטוקטון? מיטשל וגובר > מאלון וסטוקטון? נשמע לי לא סביר. נכון שהכשרון שם היה מאד מרוכז (מאלון, סטוקטון, הורנאסק ושאריות, עם תרומה שלילית של אוסטרטג…) אבל זה רק מעיד על גדולתה של השלישייה של יוטה ולא על בינוניותה של הקבוצה כולה.

      1. יודע מה, אולי נסחפתי עם האמירה, "לא היו עושים היום פלייאוף". מאוד קשה להשוות בין תקופות. ועדיין – קבוצה מאוד בינונית. עם השלישיה הזו.
        ונגד מי – קבוצת ה-72 נצחונות של MJ… אחרי שהוא חוזר מהנופש בבייסבול, מפסיד אגב בפלייאוף המזרח לקבוצה הנהדרת של שאק ופני (עוד נקודה ששוכחים למייקל, כי הוא "אף פעם לא הפסיד") – ואז מצטרף רודמן… וההמשך ידוע. כואב הלב על הורנסק ויוטה, זה לא היה כוחות.

        1. ראיתי בלייב את כל המשחקים כולל הסל של ג׳ורדן על ראסל. אולי ראינו משהו אחר אבל אני ראיתי שיוטה הסתכלו לבולס בלבן של העיניים, נתנו הגנה נהדרת ואם לא רודמן שהוציא את המיילמן מהעניינים לרוב באופן שלא קשור למשחק בהחלט ייתכן שזה היה נגמר אחרת.

        2. אף אחד לא אומר שמייקל לא הפסיד בפליאוף,כן אומרים וזה עובדה איך שלא תתרץ את זה,קבוצות חלשות,קבוצות גרועות.העובדה היא שכל פעם שמייקל הגיע לגמר הוא ניצח.לגבי הלא כוחות אז אני זוכר 2 קליעות עונשין שקרל מאלון פספס בשניות הסיום שיכלו לשנות את כל התוצאה,כמו כן אני זוכר מישהו(שרכב על פיפן,רודמן וקוקוץ)חטף את הכדור לשחקן הכי טוב מעבר השני ואז קלע את סל הניצחון,שבלי זה הסדרה הייתה הופכת להיות 3-3 ומשחק שביעי ביוטה.כמו כן אני זוכר את מייקל מתמודד מול פיניקס שהיו קבוצה מעולה אולי הקבוצה הכי טובה שלא זכתה באליפות,אז אתה מוזמן להמשיך לשכתב את ההיסטוריה איך שבא לך

          1. סקרמנטו של דיוואץ פז׳ה סיווב וביבי היו הטובים ביותר שלא זכו…

          2. אני לא משכתב היסטוריה. כמו שגם אתה לא כותב את הנוסח הרשמי שלה.
            זו דעתי. חולק עליה? סבבה לך.
            אז אני חולק על הקלישאה הנפוצה הזו, "מייקל אלוהים, הוא מושלם, תמיד ניצח" וכו'. לדעתי – לעניות דעתי! – הוא היה ענק בלי ספק, וגם נהנה מקבוצה פנומנלית מסביבו, ומתחרות meh כנגדו. והראייה? כשהיתה לו תחרות רצינית, או קבוצה פחות טובה סביבו – מייקל הגדול הלך הביתה, ע"י דטרויט, לא פעם אחת, טואטא פעמיים ברציפות (מזכרוני) ע"י בוסטון, וסולק בחצי המזרח ע"י אורלנדו של שאק ופני הרדוואי… היא הנותנת, לטענה שלי. אבל כאמור – אתה רשאי לטעון אחרת.

          3. ורק עוד קטנה אחת, לגבי עוד טענה נפוצה: "כל פעם כשמייקל הגיע לגמר, הוא ניצח".
            לא הבנתי, כישלון בחצי גמר לא נחשב? כישלון בסיבוב ראשון לא נחשב? כישלון בעליה לפלייאוף לא נחשב? המשמעות של כולם, שווה בדיוק להפסד בגמר: אין אליפות.
            אפילו יותר מזה – הפסד בגמר, הוא בוודאי מכובד יותר, מכישלון בשלב מוקדם.
            לכן מייקל הוא לא "שש מתוך שש אליפויות". זו הצגה מלאכותית, שהמטרה שלה היא להראות שהוא "מושלם", כאילו זורקים מהקו סדרות גמר. ולהמעיט אחרים, שעלו לגמר אבל הפסידו.
            מייקל הוא, "שש אליפויות מתוך 15 עונות", שזה גם מדהים ומופלא וכו'.
            המאזן של ג'ורדן בסדרות פלייאוף: 7-29.
            המאזן של ג'ורדן בסדרות פלייאוף, כשהקבוצה שלו היתה נחותה (מבחינת טבלה): 7-5, שלילי. שזה עדיין נהדר! שלא יובן אחרת.
            אבל ה"שש מתוך שש" הזה, סליחה, זה בולשיט. יעני, הפסד לפני שמגיעים לגמר לא נחשב?? נחשב באבוהה – לא זכית באליפות באותה עונה!

          4. בוא נתחיל שאני בכלל לא מאוהדיו המושבעים של מייקל ג'ורדן והיו לא מעט שנים שייחתי לכישלונו.
            אף אחד או יותר נכון אני לעולם לא אמרתי שמייקל מושלם והוא אף פעם לא הפסיד בפליאוף,נחלק את הטענה שלך ל2.
            הראשונה היא ההייחסות למכלול הפליאוף לעומת הגמר.אז כן יש הבדל גדול שאתה מתמודד בשיטת הפליאוף לכמה פעמים הגעת לגמר והתמודדת על האליפות לבין כמה פעמים שהיית רק בפליאוף.עובדה שלכל השחקנים ולא רק למייקל נותנים את המדד של כמה אליפויות זכית מול כמה הפסדים ושאומרים הפסדים,מה לעשות לא מתכוונים לסיבוב ראשון או שני אלא בגמר.
            לדוגמא נוביצקי הוא 1/2 מג'יק 5/9 וכן הלאה ובפרמטר הזה מייקל הוא אכן 6/6 והכוונה שהוא 6/6 היא שבכל פעם שהוא הגיע למעמד השיא,למעמד האולטימטיבי הוא זכה.
            לגבי הטענה השנייה שלך אז ידידי אתה סוג של סותר את עצמך.מצד אחד אתה אומר שלמייקל הייתה קבוצה ענקית ומולו לא הייתה מתמודדת רצינית ואז אתה אומר שהתמודדה מולו קבוצה ענקית הוא רק הפסיד ולא ניצח.ופה השיכתוב שלך.כי אתה מתעלם מכמה וכמה גורמים.הראשון שכן מייקל הפסיד לבוסטון ולדטריוט מה שנכון אבל כמו שכבר כתבת גם שיקגו עצמה הייתה חלשה מ2 הקבוצות האלה וגם מה לעשות שאילו 2 מהקבוצות החזקות ביותר וגם אז הוא נתן להם פייט.עכשיו שיקגו בנתה את עצמה בצורה מצוינת כל פעם הוסיפה עוד לבנה במקביל מייקל הבין שהוא חייב לפתח את הגוף שלו על מנת להתמודד מול דטרויט ואכן זה מה שהוא עשה ובכך הוא הצליח לגבור עליה ולזכות באליפות הראשונה(אם כבר באליפות הראשונה הוא ניצל פציעה של וורתי והלייקרס בדמדומיה),אז כן מייקל הפסיד כי זה היה שכר הלימוד וברגע שהוא הבין את התרגיל הוא לא הפסיד יותר(למעט באמת שנת החזרה שלו)

          5. קודם כל, תודה על התשובה המפורטת. כנראה יש לנו יותר מדי זמן פנוי, וזה כבר טוב 🙂
            .
            ככה, נורא פשוט מה שאני אומר.
            מייקל (שהוא כנראה השחקן מס' 1 אי פעם, אבל גם זה סובייקטיבי) נהנה *גם* מיריבות חלשות ו/או קבוצה חזקה מאוד סביבו. לפחות באליפויות. לא לחינם הן לא הגיעו למשחק 7 אפילו פעם אחת! אתה גם מוזמן לראות, מי היה בשיקגו באותו זמן, ומי בצד השני. לא כוחות. לטעמי.
            וכדי לחזק את זה: כלשמייקל לא היתה קבוצה מספיק חזקה (למשל שיקגו שהפסידה בחצי גמר לאורלנדו) – הוא הפסיד. ומייד אח"כ הביא את דניס רודמן, HOF, גדול שחקני ההגנה…
            כשמייקל נתקל בקבוצה באמת חזקה, דטרויט המופלאה, או הסלטיקס האגדית – הוא הפסיד, וקשה. בחייאת, תשווה את דטרויט הזו (אייזיאה, דומארס, למביר, אגוואיר, מהורן, בודהא אדוארדס, ויני מיקרוגל ג'ונסון, העכביש סאלי, ואחד תולעת דניס רודמן…), ליוטה האומללה של הורנסק. לא באותה ליגה. לא באותן ליגות. 3 פעמים רצופות היא ריסקה את ג'ורדן, כן, גם אותו.
            תשווה למשל לסלטיקס, של לארי, פאריש, מקהייל, איינג', די.ג'יי… אין מה להשוות. פעמיים רצוף סוויפ, על מייקל הגדול. *זו היתה תחרות אמיתית*. לא יוטה, עם כל הכבוד, או איזו סיאטל שהתגלגלה לשם, אנא עארף מי בכלל. לא מהקבוצות הגדולות.
            .
            לג'ורדן היתה לא רק יכולת פנומנלית, היה לו גם (שוב, לדעתי בלבד), גם חלון הזדמנויות נדיר, קבוצה מדהימה סביבו, ויריבות חלשות ממול, בפינאלס. עד כמה קבוצה מדהימה היתה לו? קבוצה של 72 נצחונות בעונה. קבוצת ההגנה הכי טובה אי פעם. קבוצה כ"כ חזקה, שכשאר מייקל פרש לבייסבול – שיקגו ירדה מ-57 נצחונות בעונה, ל-55. כולה שני נצחונות פחות. והגיעה לגמר המזרח, בלעדיו. אתה רואה את זה קורה עם קובי? עם לברון? עם הארדן? עם סטף? דוראנט? פורשים, והמאזן של הקבוצה שלהם יורד רק ב-2 נצחונות בעונה?? זה כמה שיקגו שסביבו, היתה אדירה.
            ומכל זה: קבוצה אדירה + יריבות חלשות = יצא לו סטריק אדיר, לא להפסיד באף גמר.
            .
            אתה מדבר על זה שמייקל "שילם שכר לימוד, אבל מהרגע ששילם – כבר לא הפסיד יותר בגמר". אז מה זה אומר? ש"מייקל האמיתי" התגלה רק בגמרים? לא, תאמין לי שג'ורדן נתן הכל גם בסדרות אחרות לפני כן, כשהוא הפסיד. ומה זה, "שילם שכר לימוד בשנים קודמות"? קוראים לה: הפסד. הוא הפסיד! הפסיד אחושלוק, הפסיד בפלייאוף, למרות שהוא נתן הכל ורצה לנצח, ב-ד-י-ו-ק אותו דבר כמו בפלייאוף בשנים אחרות, שנות האליפות. לכן – אין באמת משמעות לנתון הזה, של "לא הפסיד בגמרים".
            שוב: להפסיד לאנפרני ושאקיל בחצי גמר המזרח – במה זה פחות הפסד, מהפסד בגמר עצמו? בשני המקרים, ג'ורדן מאוד רצה לנצח. רצה לזכות בכתר. נתן הכל. עם הפסיד, פעם ניצח. לכן אין משמעות לנתון הנחמד הזה, על "נצחונות בלבד בגמרים".
            זה פשוט לא נכון – *כדי להגיע לגמר, אתה צריך לנצח בחצי גמר. ואם הפסדת בחצי? חזקה שהפסדת מראש את הגמר!* פשוט.
            .
            עכשיו, אתה מנסח את הטענה שלך במילים:
            "עובדה שלכל השחקנים ולא רק למייקל נותנים את המדד של כמה אליפויות זכית מול כמה הפסדים".
            "עובדה"? למה עובדה? זה שאחרים עושים אותו דבר כמותך, אומרת שגם הם משתמשים בנתון הזה, בצורה מלאכותית. זה נעשה כנראה נפוץ, לכן אני קורא לזה – "קלישאה". קלישאה, כי אין בה משמעות, ומספיק טחנתי למה. נו, אז "כולם" עושים את זה! לא כולם, לפחות לא אני. ויש עוד אני מניח. וגם אם "כולם" – אין בה ממש.
            .
            יותר עקרוני: זו טענה שנועדה, או הומצאה, כדי לנגח אחרים ב-NBA. כדי להקטין אחרים, שאוי ואבוי, איתרע מזלם להפסיד "רק" בגמר! כי אם היו מפסידים בחצי, או לא עולים לפייאוף בכלל – הם היו מושלמים!
            זה מה שמשתמע מהנתון הזה:
            "עדיף לשחקן לעוף בשלב מוקדם, עדיף לו לא לעלות לגמר – ורק לא להפסיד בגמר. כי אז הוא כבר לא יהיה מושלם".
            וואלה יופי – אם ככה, טוב שלילארד לא עולה לגמרים! הוא מתכונן כל חייו, לעלות לגמר אחד, לנצח בו, ולהיות "100 אחוז שלמות בגמר". לילארד בעצם "לא נותן הכל" עכשיו, הוא "ררק משלם שכר לימוד", הוא נבהל להגיע לגמר, וחלילה להפסיד. אבל חכו חכו! כשלילארד יגמור לשלם שכר לימוד – הוא יעשה מאמץ אמיתי, כן להגיע לגמר – ולנצח תמיד. להיות 100%!
            זה מה שאתה אומר, בעצם. "אם כבר גמר – אז רק לנצח. אחרת – יזקפו את ההפסד לרעתך. אז אל תסתכן".
            מצאו פרמטר, כדי "להוכיח" את גדולתו של ג'ורדן. באותה מידה, כאמור, יכולים היו להגיד: "אה, הוא רק 6 מ-15" – שזה לא משהו, נכון? רחוק מאוד מ"מושלם". פשוט בחרו בנתון הכי מחמיא שיש.
            .
            תגיד, מישהו אומר על מראדונה, למשל, שהוא "רק 50% בגמר מונדיאל"? שזה אחוז עלוב, כמו של דראמונד בעונשין. מי אומר דבר כזה? מי חושב ככה? אף אחד. כי זו טענה שנועדה אך ורק כדי לשרת את מעריצי מייקל/ מגמדי כל שחקן NBA אחר. למראדונה יש מונדיאל אחד, וזה הפך אותו לאגדה. נקודה.
            .
            יאללה. חפרתי די. תודה על ההקשבה.

          6. לאוף טופיק:
            אם היריבות בגמר נגד בולס היו כ"כ חלשות אז מדוע השוורים לא ניצחו את ששת הגמרים בסוויפ? היריבות אלופות המערב היו קבוצות נהדרות שנתנו ברוב המשחקים פייט רציני לשיקאגו ופעם אחת נגד יוטה זה היה קרוב מאוד להגיע למשחק שביעי.

            בהפסד נגד הבוכנות הגדולות למייקל הייתה קבוצה בינונית מאוד, ובהפסד נגד אורלנדו הוא היה עדיין עם חלודה אחרי החזרה מהפרישה הראשונה. ובשלוש העונות המלאות שאחרי העונה זו זכה שוב בשל וש אליפויות רצופות לפני הפרישה השנייה כמו בשלוש העונות המלאות לפני הפרישה הראשונה. כלומר בכל ששת העונות המלאות האחרונות שלו זכה באליפות ורק בעונת החזרה כשעדיין לא חזר לכושר המשחק הטוב שלו, לא זכה באליפות.

          7. *כוונתי לשש העונות המלאות האחרונות לפני הפרישה השנייה.
            בוושינגטון הוא כבר ביכולת חלשה יותר ולא מדד ליכולתו.

        3. עובדה שיוטה ניצחו שני משחקים ולא היה סוויפ והיה מאוד קרוב לסדרת שבעה משחקים. כך שיוטה לא הייתה בינונית אלא טובה מאוד שברוב הסדרה אם לא כולה נתנה פייט רציני לשיקאגו.

    2. 6 טבעות ושליטה מוחלטת בליגה. אולי הליגה ממש חלשה, אולי שיקגו ממש חזקה אבל זה ממש לא משנה כי 6 טבעות בדומיננטיות כזאת ועשור של מלכות הסלים (בערך, אל תתפוס אותי במילה) אומרים את שלהם, שחקן שהיה בטופ של הטופ של הליגה גם בהגנה וגם בהתקפה בתוספת של פעמיים טרי-פיטס, נו באמת..

  2. תודה רבה על פוסט מאלף.
    בכלל אני מאוד מחבב את הסדרה החדשה על אנדרדוגים לעומת הסדרות הקודמות על כוכבים. חידוש מרענן.
    אגב לסיום, השנה ביל עם 5 אסיסטים.

    1. צודק לגבי מייקל בכל מילה. הוא הכי גדול גם ככה אין צורך להאדיר ולהעצים סתם. האמת שהוא שיחק מול יריבות יחסית חלשות בכל הגמרים בהשוואה לקבוצות בשנות ה2000 ובשנות ה80. משהו כמו דאלאס 2011 ספרס 07 זה הרמה שהוא שיחק מולה. שוב זה לא מונע ממנו להיות הכי גדול וגם היום הוא היה קולע 30 40 נק כל משחק אבל 6 אליפויות הוא היה רואה רק בחלום או באיזה סופר טים עם קרי ודוראנט.

      1. שמע, בדקתי משהו נחמד. בוא ננסה להבין ממנו משהו…
        בדקתי את אחוזי ההצלחה בסדרות פלייאוף, של 3 הכוכבים הגדולים של תקופתם.
        בדקתי אחוז נצחונות כללי;
        אחוז נצחונות במצב עדיפות (עפ"י דירוג בטבלה ומספר נצחונות);
        והכי מעניין מבחינתי – במצב נחיתות בסדרה. כשאתה עולה לסדרה עם קבוצה נחותה יותר;
        יצא ככה:
        .
        מייקל ג'ורדן:
        מאזן כולל בסדרות פלייאוף: 7-29 = 80 אחוז הצלחה
        במצב נחיתות במיקום: 7-5 לחובתו = 41 אחוז הצלחה
        במצב עדיפות במיקום: 0-24 = 100 אחוז הצלחה
        .
        קובי בריאנט:
        מאזן כולל בסדרות פלייאוף: 9-30 = 77 אחוז הצלחה
        במצב עדיפות במיקום: 2-25 = 92 אחוז הצלחה
        במצב נחיתות במיקום: 7-5 לחובתו= 41 אחוז הצלחה
        .
        לברון ג'יימס:
        מאזן כולל בסדרות פלייאוף: 10-35 = 78 אחוז הצלחה
        במצב עדיפות במיקום: 3-27 = 90 אחוז הצלחה
        במצב נחיתות במיקום: 7-8 לזכותו = 53 אחוז הצלחה
        .
        אמל"ק, או: מה אנחנו מבינים?
        שאם יש לך קבוצה עדיפה – קח את ג'ורדן! הוא מעולם לא הפסיד בתור הפייבוריט.
        שאם יש לך קבוצה נחותה – קח את לברון! אחוז ההצלחה שלו כאנדרדוג, גבוה משל שני האחרים, אפילו גדול יותר מחצי.
        ומה עם קובי? בתור פייבוריט: טוב מלברון, אבל לא ווינר כמו ג'ורדן. בתור אנדרדוג: טוב כמו ג'ורדן, אבל לא ווינר כמו לברון.

        1. מה עם בירד ומג'יק?

        2. חבל שלא בדקת את אולג'וואן . . .
          לפחות בשנת האליפות השניה

        3. הרבה מספרים שנראים יפה אבל לא בכיוון של להציג במדויק את התמונה המלאה. מעבר להכל 6 אליפויות ושליטה התקפית והגנתית במשך כל כך הרבה שנים מספרים את הסיפור יותר במדוייק.

      2. היריבות החלשןת יחסחת האלו נתנו ברוב המשלקים פייט רציני וחלקן ניצחו שני נמשחקים ופעם אחת נגד יוטה זה היה קרוב מאוד לקיום משחק שביעי.

  3. תודה רבה על פוסט מושקע שכתוב באהבה לאיש היקר הזה. לגבי הטקס המוזר בעונשין – קראתי כאן איפשהו שמדובר במחווה לילדים שלו: הורנאסק ידע שהם צופים במשחקים לפני השינה, ורצה להזכיר להם ליטוף של אבא… חמוד!

    1. זה באמת מה שהוא סיפר

    2. זה או תאוריית קונספירציה כלשהי עם הבונים החופשיים וכו'

  4. נהדר גיא.

  5. תודה גיא, אתה יודע שהוא אחד משחקני הסאנס האהובים עלי בכל הזמנים.
    כמה הערות ותוספות משלי:
    לאביו של הורנסק הייתה השפעה עצומה עליו אבל גם הייתה לו החוכמה לשלוח את בנו לתיכון אחר מזה שבו אימן (אחד התיכונים הידועים ששלח כבר כמה שחקנים לליגה).
    *
    הורנסק נבחר בכלל לא על הטיקט של קלע אלא כרכז ושחקן הגנה. הוא אפילו היה קלע די גרוע בשנים הראשונות ועבד הרבה גם עם פול ווסטפול בזמנו עד שהצליח ל"סדר" את הזריקה שלו.
    *
    אני זוכר שבתקופה בסאנס הוא ניסה פעם להטביע במתפרצת…ופספס. לא נורא צ'יימברס לקח את הריבאונד יש רמסר לו לפינה ושלשה כבר אז הייתה יותר טובה משתי נקודות…
    *
    אם נסתכל על קריירת האימון של הורנסק אז התמונה לא מזהירה אבל זה בעיקר שהוא נכנס לסיטואציות לא טובות (צריך לדעת להימנע מכאלה). העונה הראשונה שלו בסאנס הראתה שיש לו מה להציע. אם נחפש את המקום הבא האפשרי עבורו אז נזכור שהוא נשוי לאחותו של ארון נלסון שעכשיו עבר לפליקנס. הוא כבר ידע ללחוש על אוזנו של גריפין במקרה הצורך.

  6. תודה גיא. אני זוכר אותו יותר בתקופת יוטה. הצימוד שלו ושל סטוקטון יצר את אחד מצמד הגארדים הכי אינטיליגנטיים שיצא לי לראות בליגה.

  7. היה קשוח בהגנה גם

  8. שחקן נפלא ואהוב. מלך סוכני הביטוח של הליגה בכל הזמנים.
    חבל שלא הזכירו את פניקס 93. הקבוצה היחידה שהיתה טובה יותר מהבולס (כבר ללא הורנסק), אבל כזאת שהפסידה בגלל נאיביות, חוסר ניסיון ושיפוט.

    1. רואה חשבון…

      1. ההשראה לשמעון

  9. בהחלט נכון . קבוצות מחפשות קודם כל קלעים , וזה בולט במיוחד בעידן הקליעה לשלוש . החשיבות של קלעים בקבוצה היא לא רק בעצם היכולת שלהם לקלוע, אלא גם בריווח שהם יוצרים להתקפה שלהם , ובכך שהם יוצרים חופש קליעה לאחרים.
    וכדי לשמור על הטובים מכולם נדרש גם דאבל טים .
    צריך רק להבדיל בין קלעים טובים רק במידה והם זורקים לא תחת שמירה, לבין הגדולים באמת , שקולעים טוב גם עם יד על הפרצוף .

  10. שאלה שלא קשורה לפוסט ספיציפית אבל בכללי כן קשורה לסדרת הכתבות – גם בפוסט זה וגם בפוסט של שי היה את ההרגשה ש"מה היה קורה אם היו משחקים היום" וזה בעיקר בגלל החשיבות של השלשות.
    .
    מה לדעתכם יהיה עוד 10-15 שנה שנבוא ונאמר "איך הם לא ראו את זה אז בשנים של 2010 עד ל…" אילו דגשים מפוספסים היום במשחק ואולי יהיו חשובים בעתיד?

    1. אז מה שאתה שואל בעצם זה איזו תכונה שנחשבת משנית אבל עדיין מצליחה לעזור לכמה שחקנים לשרוד היום, התקופה הזו ככל תקופה שבה אנחנו בטוחים שאנחנו מבינים כבר הכל ויודעים מה הכי חשוב למשחק הכדורסל?
      אני לא בטוח איך אפשר לענות על השאלה הזו בלי מנה גדושה של ווישפול/פסימיות עם תוספת בצד רוטב של חוסר יכולת לדמיין משהו חשוב כל כך נעלם, כמו כל אלו שדמיינו בעבר חלליות, אבל המשיכו לשים עליהן מדחף ידני.

      1. זה בדיוק מה שאני רוצה. מניח שיש לנו משקפיים על האף שכל כך התרגלנו אליהם שאנחנו כבר לא זוכרים שהם שם

        1. אוקיי, אז אני מניח שגם אחרי שתקופת ההחלפות תיגמר, עדיין ישתמשו במשהו מדיד להחריד שקשור למידות גוף כדי לחפש שחקנים. אני מקווה שיחפשו יותר את התכונות שיצרו כמה הפתעות דראפט אחרונות, בראשן יוקיץ'.
          ואיך לעזאזל אתם מתרגלים למשקפיים? אני מנסה עכשיו אחרי שנים של עדשות וזה… מגביל. העולם כל כך קטן וצפוף פתאום.

          1. מזיזים את הצוואר יותר מאנשים רגילים

          2. אני מזיז את הצוואר יותר מתרנגול מצוי. נתפסו לי שרירים שמעולם לא ידעתי שיש לי. והכל עדיין דחוס מדי.

    2. התבכיינות ושיחוד וסחיטת שופטים

      טיס דה פיוצ'ר בייבי

  11. בהחלט אחד האנדרייטדים הגדולים. למרות צילם העצום של סטוקטון ומלון, הוא התבלט שם גם בזכות עצמו

    1. בעיניי, בעתיד המשחק יהיה ללא עמדות מובהקות ניתן לראות התחלה של זה כבר עכשיו..
      השחקנים האידיאליים, אלה שהחוזים שלהם יהיו שווים המון כסף, יהיו שחקנים שיודעים לעשות הכל ברמה טובה.
      בנוסף, תחלחל ההבנה שלא מספיק רק כוכבים כדי לנצח וחייבים רול פליירס שמתאימים לכוכבים הגדולים.

      1. אני חושב שזו כבר המגמה כיום.
        .
        יש לי תחושה שדווקא בחירות דראפט יהפכו למושכלות יותר. יש בליגה היום כל כך הרבה שחקנים מובילים שלא נבחרו בחמש / עשר/ ולפעמים חמש עשרה המקומות הראשונים

  12. נהדר (הפוסט, וגם השחקן)
    צמד סטוק-הורנ הוא כנראה צמד של הגארדים היציבים אי פעם.
    כדורסל יסודי
    הנעת כדור
    כיף

    1. וגם שני שחקני הגנה טובים מאוד

      1. מסכים

      2. וגם שניהם לבנים. מתי זה קרה…

    2. 100+

  13. נפלא גיא. באמת שחקן שאי אפשר לשכוח.

  14. מעולה גיא,בהחלט שחקן נהדר ואם אני לא טועה(תקנו אותי אם כן) הוא היה גם שחקן הגנה לא רע בכלל למרות שהוא היה לבן ולא אתלטי

  15. אהבתי אותו ביוטה
    גם את אוסטרטאג באופן מפתיע.
    🙂

  16. כתבת יפה מאוד! תודה גיא. בהחלט שחקן שאסור לשכוח.

  17. תודה גיא שחקן נפלא בהחלט היום היה הרבה יותר משמעותי עם חשיבות הקליעה, העקיצות על אולסטאר שמעון ברוך מבדרות, אתה חייב להבין שהעולם לא מתחלק לשחור ולבן זה לא אולסטאר או נגרים ( שמתכוון להעדר יכולת קליעה ) יש הרבה שחקנים נפלאים באמצע שפשוט לא ברמה של האולסטאר (או ההגדרה האמיתית של האולסטאר לפני שהתחילו להכניס את רונדו גרין…) , הורנאסק הוא בהחלט אחד מהם שחקן נפלא לא אולסטאר ,כך גם סדריק מקסל (שהיה נפלא בבוסטון אבל בשום פנים לא אולסטאר), גייסון טרי….

    1. הורנאסק היה בהחלט ברמה של אולסטאר ולא היה חסר לו דבר שצריך לרמה של אולסטאר.
      הוא היה מעולה בקליעה, טוב מאוד בהגנה, שחקן חכם מאוד ומוסר נהדר ווינר. שחקן עם התכונות והיכולות האלו הוא בהכרח ברמה של לפחות אולסטאר.

      1. ושחקן שהיה כוכב בקבוצות ששיחק ולא משלים.

  18. אחד השחקנים האהובים עלי. נטו תוצר של מאמץ, התמדה והאסל. לא רואים בסרטונים אבל הורנאסק היה אחד הגארדים השומרים הקשוחים יותר על שחקנים עם הכדור, בלי להיות מהיר או אתלטי במיוחד או ידיים ארוכות, האסל ואינטיליגנציה.
    .
    יאללה, סופר את הדקות לפוסט על קלי טריפיוקה

    1. יהיה רק אם תכתוב אותו…

  19. תודה רבה גיא.
    הורנסק היה אחד השחקנים האהובים עלי. רוצח חיוור פנים אמיתי.
    הוא זכור לי במיוחד כמו שמראים הסירטונים מהגמרים מול שיקגו. הוא היה קלע ענק של קליעות קשות ושלשות קלאץ' והיו לו ביצים של שור.
    בזמן אמת של אז די פספסתי את יכולת המסירה שלו.
    בשורה התחתונה שלי מדובר שבאחד הקלעים הגדולים שידע המשחק, עם מנטליות קשוחה ו-ווינר אמיתי.
    כיף להיזכר!

    1. גם אחד מהשחקנים החכמים ביותר בעמדה 2.

  20. כיף גדול, גיא והמקורי נתתם כתיבה נהדרת, אוהב את גיא אשך גילרי ואחרים כמו שאוהדים מכבדים ומעריצים את הורנסק ומארק פרייס הענקים.
    לא הכרתי מספיק את הסאנס הזו שבטח זה כדורסל מעולם אחר מהיפים אי פעם

  21. פוסט מעולה, תענוג לקרוא כרגיל.
    גם ממנו פחדתי בתור עולל אוהד בולס.
    לא ייאמן איך הלבנבן המשעמם הזה דופק צ'אקות על הראש של ג'ורדן, פיפן, קוקוץ', שרמפף ועוד אחרים גבוהים ואתלטים ממנו.
    לא זוכר בכמה קבוצות היה אי פעם קו אחורי פותח בחמישייה שכולו לבן, והוא לא חור בהגנה.

  22. אחלה פוסט גיא לסוכן הביטוח. הוא אמנם לא היה אול ברוך שמעון אבל בהחלט היה אול אשך😎

    1. אני מתעקש -רואה חשבון. אתה מכולם לא יכול להתכחש לו.

    2. בהחלט אול אשך. חתיכת וניל משובח.

  23. הכל מצויין. הפוסט והתגובות. תמיד הערכתי אותו מאד.
    מעניין לאיזה כיוון הוא הולך היום.הוא צעיר מדי מכדי לפרוש לחלוטין.

    1. מאמן מפוספס.
      וגם חסרה בפוסט תמונה של הבת.

      1. אשך פעם הבאה אני מתלונן לא הגיוני שתביא תגובה בלי תמונות , מי מעניין אותו הורנאסק ואיך לא הבאתם תמונות של הילדה האלוהית שלו, בגילי זה מסוכן ללב, היה תותח על המגרש, והביא לעולם פצצה לא נורמלית.
        .
        לא לבעלי לב חלש
        https://larrybrownsports.com/basketball/nba-daughters-mariah-woodson-swimsuit-kiwi-plum/296654/2

    2. וגם השחקן מצוין! כמו שאמרת, הכל מצוין!!

  24. למייקל 5.4 אס' למשחק ולדרקסלר 5.6 (בעונה הסדירה) ולווסט בעונתיים שבהן שיחק בעמדה 2 מסר 6.1 ו-6.9 אס' למשחק שזה יותרנמרוב העונות שבהם שיחק כרכז (ממוצע כללי של 6.7).

  25. * שבהן שיחק

  26. יש להוסיף שהיו לו 53% אפקטיביים בעונה הסדירה ו-50.8 בפלייאוף (למייקל 50.9 בקריירה ו-51.8 בבולס בעונה הסדירה ו-50.3 ולבירד 51.4 ו-48.5 ולדרקסלר 49.4 ו-47.6 ולקובי 48.2 ו-48) ו-87.7% מהקו. אצלי הוא מדורג בחצי הראשון של העשירייה השנייה בכל הזמנים בעמדה 2, אך יש מצב שמגיע לו להיות בין העשרה הראשונים.
    אגב, הוא זרק רק 1.9 זר' למשחק בעונה הסדירה ושתיים בפלייאוף.

  27. מצוין גיא.
    גם עלי הוא היה אחד השחקנים האהובים ביותר. בא ביחד עם כריס מאלין (כנראה שהצבע עושהלי את זה . . .)

    1. מה עם בירד שהיה השחקן הלבן הגדול ביותר?

  28. שחקן נהדר, בכל ספר שהוא. כל עוד הוא מביא את הנק', האסיסטים וההגנה, למי איכפת אם יש לו כריזמה של מלפפון? לידו סטוקטון נראה כמו רוק סטאר

    1. וכמובן, תודה רבה גיא על פוסט מצויין

כתיבת תגובה

סגירת תפריט