לכבוד זכייתה של ארה"ב במונדיאל הנשים: הפתק – אלכס מורגן / תרגום Smiley

לכבוד זכייתה של ארה"ב במונדיאל הנשים: הפתק – אלכס מורגן / תרגום Smiley

הפתק

אלכס מורגן / נבחרת ארה"ב כדורגל נשים

מאי 16, 2019

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/alex-morgan-united-states-world-cup-the-note

הלוואי והייתי יכולה לספר לכם שאף פעם לא שוחחתי עם עצמי … אבל זה לא יהיה נכון. אני לא באמת יכולה לעזור לזה. ממש לפני ששיחקנו עם הנבחרת הלאומית, מחשבותי פשוט החלו לנדוד.

ותקשיבו, אני אוהבת את הנבחרת הלאומית. היא יפיפייה. כאשר אנחנו מסתדרות בשורה שם בחוץ על המגרש, אני מרגישה גאווה כה גדולה לייצג את אמריקה. כאשר זה מתחיל, אתם פשוט שם נמצאים בתוך הרגע. אתם עוצמים את עיניכם, שמים את ידיכם על הלב ושרים.

 …O say can you see, by the dawn’s early light

אבל השיר הוא גם … ארוך. אתם מבינים? לפחות זה מרגיש ככה כאשר אתם עומדים שם, מחכים למשחק שיתחיל. ובנקודה מסוימת, המילים מתנדפות ברקע, ואתם מתחילים לדבר לעצמכם.

"בסדר, אלכס, הנה אנחנו … אני תוהה היכן המשפחה שלך יושבת?"

אתם פוקחים את העיניים שלכם, סורקים את הקהל. אתם יודעים שלא תצליחו למצוא  אותם – זה כמו למצוא מחט בערימת שחת. אז אתם מוותרים לאחר חמש שניות. "בסדר, אלכס, בחזרה להמנון הלאומי".

… whose broad stripes and bright stars through the perilous fight …

“אוי לא", אתם  אומרים. אתם מתחילים להרגיש נוקשים. זה לא טוב. הדבר האחרון שאתם רוצים לעשות לפני  המשחק זה להרגיש קרים. אתם מתחילים להזיז מעט את רגליכם. להימנע מהסכנה.

"טוב, אלכס. עכשיו, לא נשאר הרבה עד שהמשחק יתחיל. הגיע הזמן להיות מוכנים! קדימה!!"

… and the rocket’s red glare, the bombs bursting in air …

“אה, עדיין ממשיך. בסדר, בואי נמשיך לשיר".

אלו סוג המחשבות הרנדומליות אשר מתגנבות למוחי. אבל לפעמים, אני יכולה גם ממש לשקוע בהרהורים. כאילו – אני אסתכל על הילדים הקטנים אשר אוחזים בדגל, ואני אחשוב, מממ, אני תוהה מה הסיפור שלהם.

אני תוהה אם הם יודעים מי אנחנו.

אני תוהה מה הם חושבים עכשיו.

Image may contain: 14 people, people playing sport and outdoor

ובניגוד לדברים אחרים, המחשבות האלה לא רנדומליות בכלל למעשה, הם נוגעות לדברים שממש חשובים עבורי. בגלל שכשאר אני מביטה בילדים המחזיקים את הדגל, ואני מתמקדת בילדות, אני מרגישה כאילו אני מתבוננת לעתיד. אני תוהה אם אחת מהילדות האלו תהפוך לאחת מכוכבות הכדורגל הבאות, אחת מאלו שיתנו השראה לדור הבא.

אני באמת מקווה … אבל אני גם יודעת כמה קשה המסעות שלהן הולכים להיות. האתגרים, המכשולים, הספקות.

הקשיים המגיעים עם היותינו אתלטיות.

ותנו לי לומר ממש עכשיו, שום דבר מהנושאים האלה לא נעלם רק בגלל שהופכים לשחקנית כדורגל מקצוענית (יותר על כך בהמשך). אבל החלק הקשה ביותר הוא להתגבר עליהם בפעם הראשונה. וזה, בתורו, שולח אותי בחזרה לעבר. בגלל שכאשר אני מביטה בילדות, אני גם רואה משהו מוכר. משהו שאני מזהה.

אני רואה … ובכן, אני רואה את עצמי.

היא ילדה בת שבע. היא נכנסת לתוך המשרד הביתי של אמא שלה. היא לוקחת פתקית נדבקת קטנה. היא רושמת פתק קטן.

פתק שישנה את כל חייה.

אני עדיין לא יודעת למה רשמתי את זה בזמנו. מעולם לא ראיתי משחק כדורגל נשים בטלוויזיה. לא ידעתי שיש ליגה מקצוענית. אני אפילו לא ידעתי שכדורגל נשים היה דבר שמעבר לשחק עבור ההנאה. אבל יום אחד הלכתי עם אחותי הגדולה למשרדה של אמי. אחותי מצאה את חבילת הפתקים הצהובים, ורשמה אחד לאמי שאומר מה היא רוצה להיות כאשר תגדל.

היא רצתה להיות דוגמנית.

ואני הייתי ככה, ובכן, אני גם הולכת לרשום פתק. ואני הולכת להדביק את זה במקום בו אמי תוכל לראות את זה. לקחתי את חבילת הפתקים, לקחתי עט, ושרבטתי באחד את החלום שלי.

"אני הולכת להיות אתלטית מקצוענית בכדורגל! אוהבת  תמיד, אלי קאט".

דרך אגב, אמי עדיין שומרת את הפתק הזה.

Image result for ALEX MORGAN NOTE

אני מניחה שפשוט שלפתי את זה משום מקום. שלוש שנים מאוחר יותר שיחקתי במשחקי כדור עם הבנים בבית הספר, קרוב לביתנו בדיימונד בר, קליפורניה. ואני הייתי מנצחת אותם. כאשר התחלתי לשחק כדורגל בשכונה, לא היה הרבה הבדל פיזי ביני לבין הבנים.שזה היה דבר מעניין, בגלל שהמשמעות הייתה שלא הייתי תחת כל החוקים האלה של איך אני צריכה להתנהג או להיראות כילדה. כאשר אתם נכנסים לשנות הנעורים שלכם, אתם מתחילים להישפט לפי מה שאתם לובשים, איך נראית התספורת שלכם, ואנחנו מתחילות להשתמש במייקאפ … אתם מבינים? אבל כאשר הייתי בת 10, הייתי פשוט מי שהייתי: טומבוי שעושה כיף. לבשתי גרביים ארוכות עד לברכיים שלי. לא היה לי שום חוש אופנה. אהבתי להתלכלך בחוץ במגרש.

לא משנה באיזה ספורט שיחקתי, לא ממש היה אכפת לי מה אנשים חשבו עלי.

בנוסף, זה עזר שהיה לי את מאמן הכדורגל הכי טוב בעולם.

מאמן כדורגל שלא ידע כלום לגבי כדורגל.

מספר פעמים בשבוע, אבא שלי היה אוסף אותי מבית הספר ומסיע אותי לאימון. לא היה לו מושג בכדורגל, אבל הוא היה מאוד נוכח, במיוחד בהתחשב במה שהיה עובר עליו. היה לו עסק לבנייה שהיה קרוב לפשיטת רגל. הוא היה עוזב לעבודה ב-5 בבוקר, ועדיין הייתה לו את האנרגיה לקחת אותי ועוד שש ילדות אחרות להתאמן, לנסוע ברחבי העיר כדי לאסוף אותן. הוא די היה חייב, באמת, אחרת לו היו לנו מספיק שחקניות לסגל מלא של הקבוצה.

כל אחד מחברי המשפחה עזר לי בדרכו שלו. אמא עבדה כל כך קשה כדי לתמוך בנו, שתי האחיות הגדולות שלי היו כל כך קרובות אלי. ואבא אימן אותי. הוא היה כזה, "בסדר אלכס, בואי נלך להתאמן. אני יכול לצאת מוקדם מהעבודה. קדימה, בואי נלך".

ואני הייתי כזה, "או, אני עייפה".

ואז הוא היה ככה, "לא. אם את רוצה להיות הכי טובה, אנחנו צריכים להתאמן. שימי על הקרסוליים האלה משקולות ורותי מסביב לבלוק 10 פעמים".

ואני ככה, "בסדר, אבא, בסדר!"

הוא תמיד היה עושה דברים משוגעים כאלה.

כאשר הייתי בת 14 או 15, רציתי להשיג מלגה למכללה. הייתי צריכה לשחק עם קבוצות הילדות הכי טובות, בטורנירים הכי טובים, והמשמעות הייתה לנסוע מחוץ למדינה הרבה. הורי היו מסיעים אותי לטורנירים האלה שנערכו בסופי השבוע, שלרוב נמשכו במשך ארבעה ימים. אני לא חושבת שהם אי פעם ניצלו את ימי החופשה שלהם על חופשה אמיתית. אני לא חושבת שהם בכלל אהבו להיות בטורנירים האלה. אבל הם הלכו בכל מקרה, בגלל שהם ידעו שהיה לי את החלום הזה.

עד הזמן הזה אני מניחה שגם אבא שלי קרא את אותו פתק צהוב.

לא לכולם היה אכפת מהחלום שלי, למרות הכל. כאשר הייתי בת 14, התחלתי לשחק עבור המועדון הראשון שלי. בכנות, כל ילדה שרצתה לשחק כדורגל מכללות שיחקה בכדורגל מועדונים בנקודה הזו. אבל אני רק … לא שיחקתי. אני פשוט שיחקתי באופן מקומי עבור העיר שלי. לא ממש ידעתי שעלי היה להתחיל בגיל צעיר יותר.

המאמן ראה שיש לי כישרון. אבל הוא היה ככה, "את פשוט לא טובה מספיק. את לא טובה מספיק. את לא הולכת להצליח. אני מצטער, את פשוט לא יכולה להיות בקבוצה הזו".

שום דבר כמו זה לא פגע בי לפני.

אני מתכוונת, שמעתי כבר דברים דומים. אבל כאשר הייתי בבית הספר, הייתי מן כדור אש קטן כזה מלא בביטחון עצמי. אם אנשים היו אומרים שאני לא יכולה להפוך לשחקנית כדורגל, אני הייתי ככה, "ובכן, לעזאזל איתם. ברור שאני יכולה. האם לא ראיתם איך בדיוק ניצחתי את כל הבנים במשחק בעיטות הכדור? אני מכלת הכדור! ברור שאני יכולה לעשות זאת! אתם כולכם משוגעים".

Image may contain: one or more people and outdoor

בשום צורה שהיא לא חשבתי שאיני יכולה את מה שחשבתי שאני יכולה לעשות. אבל כאשר המאמן אמר את זה, הייתי פשוט, "ובכן, לעזאזל … אולי אני לא מספיק טובה … תמיד הייתי הכי טובה בקבוצה, אבל רגע, אולי יש הרבה יותר ילדות שהן יותר טובות ממני".

אני פשוט מניחה שזה מראה לכם שלכל אחד יכולות להיות ספקות. אפילו עכשיו, בתור מקצוענית מנוסה, אני יכולה להתאמן ולהתחיל לחשוב, אוי בחיי, חברות קבוצתי כל כך טובות. אני לא מספיק טובה! זה מחלחל פנימה, זה באמת כך. וזה מתי שצריך להחדיר לתוך עצמכם ביטחון עצמי, ולומר לעצמכם שאתם מספיק טובים עד שבאמת תאמינו בזה. תאמינו לי, זה עובד.

אם לא, אתם צריכים איזה גיבור שיוציא אתכם מזה. ולמרבה המזל, לי היה את זה. אבא שלי נכנס פנימה ופשוט אמר, "לעזאזל עם זה. אנחנו עוברים לקבוצה אחרת. הבחור הזה יכול לשמור על המחשבות לעצמו, לא משנה, אבל זאת לא האמת".

הצטרפתי לקבוצה אחרת.

זאת לא הייתה האמת.

עם קבוצה ומאמן שהאמינו בי, אני הצטיינתי. התקבלתי לתוכנית האולימפית, נכנסתי לנבחרת הלאומית של עד גיל 17. התחלתי להבין שהפתק שרשמתי לאמא שלי ממש הולך להפוך למציאות. ואז הגיעו הדברים שרוב האנשים מכירים: משחק הבכורה שלי בנבחרת הלאומית הבוגרת ב-2010, הזהב האולימפי, הזכייה בגביע העולם, כל זה.

כאשר אני מסתרת בשורה לקראת המשחקים עכשיו, כאחת מהשחקניות הכי מנוסות בקבוצה, אני תוהה מי הבאה שתגיע. אני מסתכלת על הילדות האוחזות בדגל, האם אתן יודעות מי אנחנו? – ובכך אני מתכוונת, האם אנחנו נותנות להן השראה?

האם אנחנו משמשות כדוגמא הנכונה?

האם אנחנו גורמות לילדות קטנות לרצות להיות שחקניות כדורגל?

אני חושבת הרבה על השאלות הללו. ואחד הדברים הכי קשים, אני מרגישה, זה לסחוב את עצמי בדרך כזו שילדות ירצו לראות ולחקות. זה לוודא שאני תמיד מוכנה, ובכך אני מתכוונת לכך שתמיד לומר ולעשות את הדברים הנכונים. וזה קשה בעידן של היום, בגלל שאם אתם עושים מעידה אחת קטנה, אתם משלמים על כך. זה מתפשט ברחבי המדיה החברתית כמו אש בשדה קוצים. זה הרסני.

ומה שבאמת גורם לזה להיות קשה עבור הנשים האתלטיות שאנחנו לא מרוויחות את אותם הסכומים כמו שהגברים מרוויחים. פשוט נשארות הרחק מאחור.

תנו לי להסביר. אם אתם מסתכלים על כל שחקני העילית באירופה, אני כנראה מרוויחה … אני לא יודעת … סנט על כל דולר?

משהו כזה.

Image may contain: 1 person, outdoor

ולכן צריך לנסות לפצות על כך. כקבוצה, אני חושבת שאנחנו עושות עבודה טובה כדי לתקן את חוסר האיזון. באופן אישי, אני עובדת עם הרבה נותני חסויות ושותפים, אני עורכת הרבה הופעות ודברים מעבר לכדורגל. זה עוזר. אבל המשמעות היא שאני צריכה להיפתח יותר. אני צריכה להיות הדמות הציבורית הזו, אני צריכה לתת יותר מעצמי במדיה החברתית. שחקני כדורגל גברים, הם לא צריכים לעשות את כל זה. יש להם את הסוכנים שלהם, יש להם את האנשים שלהם שמטפלים במדיה החברתית. הם חיים את החיים הפרטיים שלהם.

זה פשוט לא אותו הדבר עבורנו.

וזה המצב עבור כל אישה אחרת. בכל מקום.

זה מכעיס אותי כל כך שאנחנו צריכים לדבר על אותם נושאים ישנים. שאנחנו עדיין צריכים לשמוע עליהם מנשים ממקומות עבודה אחרים. שהשינוי הוא כה איטי כאילו במהירות חילזון.

אבל באותו הזמן, אתם רוצות לראות התקדמות, ואנחנו בהחלט רואים התקדמות. זה לא בקצב שאנחנו רוצות שזה יהיה, אבל ללא אנשים שדיברו על כך בקול רם, זה כנראה היה איטי יותר. אז אנחנו צריכות שימשיכו להרים את הקול לגבי זה.

אנחנו צריכות להמשיך להילחם.

זה היה כל כך מגניב שכל כך הרבה עיניים היו עלינו בגביע העולם 2015. לשמוע ששיחקנו במשחק הכדורגל האמריקאי הכי נצפה אי פעם בארה"ב, גברים או נשים, זה היה באמת מדהים. שכל כך הרבה אנשים הופתעו שזה היה באמת כל כך מעניין. אז אני חושבת שיש מספר חודשים מעניינים לפנינו. אני באמת מאמינה שגביע העולם יכול לשמש כפלטפורמה עבור העצמה נשית, ואנחנו רוצות לנצל זאת, גם על המגרש וגם מחוצה לו.

למה כל זה יוביל, אני מקווה, כי הנשים ימשיכו לבנות את עצמן וימשיכו להילחם עבור מקום בשולחן. אני מקווה שהפעם הבאה שאנחנו נמצאות שם בחוץ ושרות את ההמנון הלאומי, הילדות אשר מחזיקות את הדגלים יביטו בחזרה אלינו, יקבלו אומץ, ויקבלו השראה ממה שאנחנו עושות.

ומי יודע … אולי מאוחר יותר בלילה, אחת מהן תרשום לאמא שלה פתק קטן.



ארה"ב זכתה במונדיאל לאחר ניצחון בגמר, 2:0, על נבחרת הנשים של הולנד. זוהי זכייתה הרביעית של הנבחרת במונדיאל, והשנייה ברציפות לאחר הזכייה ב-2015.

אלכס מורגן גם רשמה מאמר נוסף ל-The Players Tribune: מכתב לעצמי כשהייתי צעירה.

לפוסט הזה יש 6 תגובות

כתיבת תגובה

סגירת תפריט