פרויקט שחקנים שאסור לשכוח: לאלן יוסטון היתה את אחת הזריקות היפות והמושלמות שראה המשחק, את הסל הדרמטי שקלע במיאמי אין אוהד ניקס שישכח. פרופיל
אני גדלתי על הכדורסל של שנות ה-80. כשאני הלכתי עם החבר'ה לשחק בשכונה, הייתי מחקה בעיקר שחקנים של שתי האהבות שלי, מכבי ת"א והניו יורק ניקס. הבעיה – בסוף שנות השמונים לרוב השחקנים בקבוצות האלה היתה זריקה, במקרה הטוב, מוזרה.
חובבי הכדורסל בארץ תמיד יגידו – הזריקה של אנתוני פארקר היא מהיפות שנראו פה. אז אם יש משהו שדומה לזריקה של AP, זו הזריקה הרכה, החלקה, עם התנועה המושלמת, של אלן יוסטון. כשהוא היה עולה, או באמצע תנועה, או ב-פייד אוויי, בורח מהשומר שלו, ומשחרר את הכדור – זה תמיד היה ברור שזה ייכנס פנימה.
להיט במיאמי
אז בואו נתחיל דווקא בשיא. עונת 1998/99, העונה המקוצרת. הניקס מסיימים במקום השמיני, ופוגשים את מיאמי היט, הקבוצה החזקה במזרח, לסדרה של הטוב מ-5. לאחר ארבעה משחקים, שגם אליהם עוד נחזור, התוצאה היא 2:2, הסדרה כולה תוכרע במשחק בודד במיאמי ארנה.
4.5 שניות לסיום המשחק, 76:77 להיט, כדור של ניו יורק. יואינג שם, לאטרל ספריוול שם, לארי ג'ונסון שם, אבל הכדור הולך ליוסטון. מספר 20 בורח לדן מארלי, ומחליק את הכדור, שחייב, כדי להוריד לאוהדי הניקס עוד כמה שנים מהחיים, לקפוץ קצת על הטבעת, לפני שהוא נכנס פנימה.
רגע השיא
77:78 לניקס, תוצאה שגם אוהדי מכבי ת"א מכירים מצוין, והמדורגת שמינית מדיחה את הראשונה. יוסטון רץ לאורך כל המגרש, הבחור המופנם הזה, שהשקט שלו היה אחת הבעיות בהסתגלות למדיסון סקוור גארדן, מעיף אגרופים לכל כיוון – כאילו הוא מנסה להגיד: "אני 'מאני טיים', מעכשיו אני 'ניק' אמיתי".
ילד טוב קנטאקי
עכשיו נחזור להתחלה. יוסטון נולד ב-20 באפריל 1971 בלואיוויל, קנטאקי, כשאביו, ווייד יוסטון, מאמן כדורסל במכללות, היה זה שדחף אותו לענף. כשהיה נער אימן אביו במכללת לואיוויל, ואלן בן ה-15, היה מגיע לאימונים, כשמדי פעם הוא מביך את החבר'ה שהיו גדולים ממנו ב-3-4 שנים.
לאחר שהוביל את נבחרת בית ספרו לאליפות קנטאקי ב-1988, היה צריך יוסטון לבחור מכללה. או אז החל אביו לאמן בטנסי, מה שהקל עליו את הבחירה. יוסטון סיים את דרכו במכללה כקלעי מספר 1 שלה בכל הזמנים, כשבהמשך המספר 20 ייתלה על תקרת האולם, לאות כבוד ליוסטון.
דראפט 1993, שהוליד שחקנים כמו כריס וובר, פני הארדוויי וספנסר דאנקלי (הייתי חייב להוסיף אחד שהגיע לארץ), סידר ליוסטון את הג'וב הראשון שלו בליגה של הגדולים – כשדטרויט פיסטונס בחרו בו במקום ה-11. הקבוצה מעיר המכוניות היתה מבוגרת ועייפה, שהסתמכה בעיקר על ג'ו דומארס (31), אייזיאה תומאס (33) וביל לאמבייר (37), כוכבי האליפויות של 1989 ו-1990.
יוסטון החל ברגל שמאל את דרכו בליגה, כשהוא קולע בממוצע רק 8.5 נקודות למשחק, רואה את רוב הערב מהספסל, כשדומארס עדיין מקבל את המושכות. בשתי העונות הבאות אמנם השתפרו ממוצעיו של אלן הצעיר, אך החיבור למישיגן לא צלח, ולאחר סיום החוזה הוא חיפש לו בית חדש.
כתום עולה
הניקס באותה הפגרה (1996), כיוונו גבוה. היו דיבורים על רג'י מילר, אפילו על מייקל ג'ורדן, כך שבסוף, לאוהדים החתמה כמו אלן יוסטון היתה מעט מאכזבת. זה לא הפרנצ'ייז פלייר שחיפשו לשים ליד יואינג, ולא ברור אם הוא יכול להיכנס לנעליים של אהוב הקהל בגארדן, ג'ון סטארקס קשישא.
בעונתו הראשונה בתפוח הגדול פתח יוסטון ב-81 מתוך 82 המשחקים, אך חלק את זמן הפרקט כמעט שווה בשווה עם סטארקס, והסתפק ב-14.8 נקודות בלבד. בסדרת הפלייאוף הראשונה במדים הכחולים בלט יוסטון עם 19 נקודות לערב, אך בחצי גמר המזרח הודחו הניקס 4:3 כואב מול ההיט, למרות 25 נקודות של אלן במשחק השביעי במיאמי.
אבל יוסטון והניקס רשמו את אותה הסדרה ביומן שלהם, וכמו שאיניגו מונטויה עשה, גם הם התכוננו לנקמה. עונה לאחר מכן, סיבוב ראשון, ושוב מיאמי. הפעם יוסטון הוסיף הילוך, ירה 23.2 נקודות לערב, כולל 30 משחק החמישי בפלורידה, שנעל את הסדרה. אבל אז הגיעה יריבה מרה אחרת, אינדיאנה, שקרקסה את הניקס 1:4 ומחקה שוב סיכוי לחלום.
נגיעה מאליפות
עונת 1998/99 היא כזכור עונת השביתה, שהחלה רק בפברואר. יוסטון קיבל חיזוק בדמותם של מרקוס קמבי ולאטרל ספריוול, אבל הניקס סיימו במקום השמיני בלבד במזרח – ושוב סידרו לעצמם, פלייאוף שלישי ברציפות, מפגש מול ההיט שסיימו ראשונים. יוסטון והניקס החלו את הסדרה עם סימן קריאה, אחרי 75:95 מהדהד בפלורידה, כשהגארד מוביל את קלעי הניקס עם 22. ההיט לא ויתרו, איזנו ל-1:1, ניצחו משחק אחד בניו יורק וכפו משחק חמישי במיאמי, עליו סיפרנו בתחילת הכתבה – ללא ספק רגע השיא של יוסטון בקריירה.
גם סדרת חצי הגמר החלה בקול תרועה גדולה, כשיוסטון צולף 34 בדרך לניצחון על אטלנטה בג'ורג'יה, שיימשך לסוויפ קליל של 0:4 בחצי גמר המזרח. בסדרת הגמר יוסטון כבר היה הקלע הבולט של הניקס (19), כשגם פה, במשחק השישי והאחרון, הוא יורה 32 כדי לשלוח את הניקס לגמר מול הספרס, סדרה עליה עדיף לא לדבר…
אחד קיבל מכה בברך
מכאן והלאה הניקס ויוסטון בעיקר היו עם הפנים למטה, למרות הבלחות פה ושם. אך הבעיות של הגארד המתבגר החלו רגע אחרי שהוא חתם על חוזה חדש. הניקס נתנו ליוסטון חוזה לשש שנים, בשווי של 100.4 מיליון דולר (למעלה מ-20 מיליון לעונה), מה שהפך אותו לבלתי ניתן לעבור בטרייד. ואז הברך של יוסטון החלה להיפצע, ומעונה לעונה מספר המשחקים של הגארד המוכשר הלך וירד. הסוף הגיע באוקטובר 2005, כשיוסטון הרים ידיים והודיע על פרישה ממשחק פעיל. היו עוד ניסיון או שניים לקאמבק, אבל ללא הצלחה אמיתית, והמספר 20 בכחול-כתום-לבן סיים את חלקו.
אז לקריירה המפוארת הזו, אפשר להוסיף גם זכיה במדליית כסף עם נבחרת ארה"ב באולימפיאדת סידני 2000, לצד כוכבים כמו ריי אלן, וינס קרטר וטימי הארדוויי. ולאחר הפרישה, הוסיף יוסטון שתי הופעות אורח בסרטים, ב-Black And White, ובסרט Laws Of Attraction. אך בסופו של דבר, מה שיזכרו מיוסטון זו הקליעה מאזור קו העונשין במיאמי, והריצה לאורך כל המגרש לאחר מכן…
תוכנת סקיינט שהשתלטה על הסייבורג וכבשה את הליגה
9 יול 2019 08:15:33היה שחקן שיכל להשיג יותר.. פספוס לדעתי היה חסר לו אופי של אגו
אסף
9 יול 2019 08:41:00תודה יוני. ללא ספק הפציעות עצרו אותו בדיוק בשיאו…
קלעי טהור ונדיר.
Smiley
9 יול 2019 08:57:38אולימפיאדת סידני האמריקאים זכו בזהב (ולא בכסף כפי שרשום).
.
יוסטון היה אחד מבעלי מכניקת הזריקה מהמושלמות ביותר שהמשחק ראה
אופיר נ.
9 יול 2019 09:08:21תודה על הטור,
הניקס היו הקבוצה האהובה עלי בשנות ה-90,
ואלן יוסטון היה השחקן מבחינתי.(ג'ורדן ומילר היו אוייבי המדינה)
אני זוכר לילות בלי שינה שהתעוררתי לראות את הסדרות מול מיאמי,
לא סבלתי את טימי הארדווי, ואילו את יואינג הייתי מוכן להחליף באלונזו.
בכל מקרה יוסטון היה השחקן עם הקליעה היפה ביותר. Ap הוא רק חיקוי דהוי.
תודה
עידו גילרי
9 יול 2019 09:40:03נהדר יוני. באמת אחת הזריקות היפות שנראו על מגרשי ה-NBA.
אחד ה"מה אמים" הכי מעניינים לטעמי הוא מה קורה אם יוסטוון לא חותם בניקס ורג'י מגיע לשם.
אסף
9 יול 2019 13:10:08ליוסטון גם חברות כבוד בפינת האמים של שחקנים שהפציעות עצרו יחד עם גראנט היל, פני הארדווי, ברנדון רוי ובזווית המקומית עודד קטש… (סתם כאלה שעלו לי לראש)
אשך טמיר המקורי
9 יול 2019 09:53:50אחלה סיפור, תודה
אהרון שדה..
9 יול 2019 10:14:27אוי הניקס הניקס תמיד צחקנו עליהם אבל אז צחקנו עליהם דהם איבדו 2-0 להפסד 4-2 מול מייקל וחבורתו או על ההחטאה של סטארס במשחק 7 ביוסטון .
והיום אם היו בנ.ב.א ירידות ליגה הם היו בליגה הכי תחתונה האפשרית.
כל טעות שניתן לעשות הם עשו בין טעויות שניתן לחשוב עלהם ובין שלא ניתן לחשוב עליהם …לפעמים נדמה לי שהמקדם ביטחון הכי גדול להצלחה זה לעשות כל דבר אבל כל דבר הפוך מניקס
Berch
9 יול 2019 11:44:20מאד אהבתי את הניקס בתקופה הזו. לצערי חשבתי שזה טירוף החוזה שקיבל כבר אז.
עבורי הוא תמיד יהיה הראשון שקיבל חוזה ענק ומשם הקריירה הלכה רק למטה.
🙂
ינון יבור
9 יול 2019 14:41:14כתבה מצוינת. באמת מזכיר בזריקה שלו את אנתוני פארקר (או להיפך…).
רק עניין מתמטי קטן בסוף – 100 מיליון ל-6 עונות זה לא יותר מ-20 לעונה. אולי בעונה או שתיים זה המצב, אבל לא איך שזה כתוב כרגע
פאקו
9 יול 2019 15:08:13תודה יוני. מעולה. בעיניי תמיד ייזכר כאחד השחקנים שנתנו לו חוזה הרבה יותר גבוה מכפי שהגיע לו.
הציפור הנדירה
9 יול 2019 15:55:02ראוי להביא את הסטטיסטיקות שלו:
https://www.basketball-reference.com/players/h/houstal01.html
אוגי
9 יול 2019 16:42:22איזה שחקן מקסים הוא היה . כמה אהבתי אותו.
ולכל אותם (שיעול כבד…מנחם) אילו שמנסים להשוות את התקופה של אז להיום, שימו לב לתוצאות סיום של משחקים. פסיכי לגמרי.
דינגו
9 יול 2019 17:07:15כאוהד (הצלחות, מה לעשות הייתי בקושי בן שתייים) של הבולס שנאתי אותו, כל זריקה שלו היתה סל כמעט בטוח מבחינתי.
מנחם לס
9 יול 2019 17:09:15יוני, "הייתי" כל כך במאמר הזה אתך. בימים ההם חייתי בנירקס כי זה היה בשיא הפופולריות של מחלקת שייוק ואדמיניסטרמיה של ספורט שםתחתי באדלפיי. סטודנטים שלי – ואני – הייתי בני בית שם. כאילו חלק מהקבוצה. הכרתי אישית, ובצורה קרובה, כל שחקן. דווקא עם אךן היתה לי בעייה. הוא מין קריר כזה, ונון-צ'לאנט. הוא גם שיחק כך, בניגוד לטרוף של ספריוול או ג'ון סטארקס. לכן גם העדפתי אותם עליו ברגעי האמת.
אבל ALL-AND-ALL היתה זו תקופת זהב בניקס.
תודה יוני משפוט ניקס אחד לשני.
סכין בגב האומה
9 יול 2019 19:39:09אם היה לו את האופי של ווסטברוק במקום את זה של דני גרין היה יכול להגיע יותר הרבה יותר גבוה (למרות שאת הספרס הוא כנראה לא היה מנצח לבד ואת החוזה הגדול שלו הוא קיבל, אבל לפחות בדפי ההיסטוריה).
חגי "התותח" ניסני
9 יול 2019 20:03:02מעולה תודה רבה
דורון
11 יול 2019 06:50:00וואו איזו קבוצה זו היתה.
יואינג, ספריוול, סטארקס, יוסטון, לארי ג'ונסון.
מאמן ג'ף ואן גנדי. המשחקים מול מיאמי, מול הבולס…
אי אפשר לשכוח