דריימונד לפני דריימונד: המורשת המורכבת של דניס רודמן – כריס בולארד / תרגום Smiley

דריימונד לפני דריימונד: המורשת המורכבת של דניס רודמן – כריס בולארד / תרגום Smiley

דריימונד לפני דריימונד: המורשת המורכבת של דניס רודמן

כריס בולארד / si.com

יוני 6 , 2018

מאמר מקורי: https://www.si.com/nba/2018/06/06/dennis-rodman-basketball-legacy-north-korea-draymond-green-warriors

כאשר אתם שומעים את השם דניס רודמן. על מה – או ליתר דיוק, על מי – אתם חושבים?

אולי אתם זוכרים את רודמן שחקן הכדורסל. האיש – חסר המנוחה, חסר הרחמים, בעל IQ כדורסל גבוה – רץ על הפרקט בדלתא סנטר לפני 20 שנה מהחודש הזה, ידיים מושטות למעלה, בדיוק השלים 39 דקות כאשר הבולס סיימו את משחק 6 בגמר ה-NBA בניצחון על יוטה. התואר האחרון בעידן של ג'ורדן. למרות שעלה מהספסל, רודמן בן ה-37 היה השומר העיקרי מול קארל מלון והוביל את הפלייאוף בכדורים חוזרים.

באותו הזמן, רודמן נחשב כעוף מוזר, כי איזה פורוורדים אחרים בגובה 2.01 יכולים להוריד 20 ריבאונדים ולשמור באותה יעילות על עמדות הרכז והסנטר? עכשיו זה נראה כי הוא הקדים את זמנו, תצוגה מקדימה של ההווה ב-NBA: שומר ארוך ומסחרר היכול להחליף על כל עמדה ומול כל מתקיף, שחקן גדול שיכול להוביל התקפה, מוסר אינטואיטיבי וחוסם. הוא היה, במובנים רבים, דריימונד גרין לפני דריימונד גרין, עד ליכולת שלו לתסכל את יריביו (משהו שרין עושה בהנאה רבה במהלך הפלייאוף הנוכחי).

הדמיון לא אבד בווריורס, כאשר הם בעצם הקמת שושלת קבוצת העל שלהם. סטיב קאר הזכיר זאת לראשונה במהלך שנת האימון הראשונה שלו כמאמן ב-2015, כאשר השחר עלה על עידן הסמול-בול של הווריורס. גרין, הוא הבחין באותו הזמן, "יש בתוכו הרבה מדניס רודמן", מצטט איך הוא "קורא תיגר על העמדות", "שומר על כל אחד" ו"לוקח כדורים חוזרים כמו משוגע". האם דניס רודמן היה מסוגל לקלוע משלוש – משהו שצ'אק דיילי ופיל ג'קסון נתנו לו לעשות כפרס על הריבאונדים שלקח – הוא היה מתאים בצורה מושלמת ל-2018. "מה שהוא עשה היה כל כך ייחודי ומדהים ושונה", קאר מר לאחר אימון הווריורס. "לעולם לא אשכח זאת".

ושוב, קאר היה באותה קבוצת בולס אלופה. הוא חי את זה.

אבל זה היה לפני 20 שנה. בימים אלו, כדורסל זה לא הדבר הראשון שעולה בראש כאשר מדברים על רודמן.

See the source image

"האורח הבא שלי הוא אלוף NBA חמש פעמים, שחקן היכל התהילה ו…" – סטפן קולברט עוצר – "כנראה שכל זה מה שעומד בינינו לבין מלחמה גרעינית עם צפון קוריאה!"

זה היה לפני שישה חודשים. רודמן, בן 57 עכשיו, צועד לתוך הסט של תוכניתו של קולברט, לובש מכנסי דגמ"ח וחולצה עם הכיתוב "Potcoin", שאותה, הוא מסביר, זה "קריפטוניט … או משהו כזה" ומוקדשת, לפי הסברו, "כדי להפוך את המריחואנה לחוקית". החולצה, שעדיין עם קמטים בגלל שלבשו אותה בחופזה, מציגה ציור של דונלד טראמפ, קים ג'ונג-איל ורודמן, כשבקרע הדגלים של ארצות הברית וצפון קוריאה עם הכיתוב איחוד.

לאחר ההתלוצצות הנדרשת, קולברט נהפך לרציני, והוא שואל את רודמן לגבי חמשת ביקוריו בצפון קוריאה מאז 2013.

האם בכלל דיברת עם קים ג'ונג-איל על תוכנית הגרעין שלו?

האם אמרת, "בבקשה על תתחיל מלחמה גרעינית?"

האם דיברת איתו לגבי זכויות אדם?

רודמן מתחמק. מדבר ללא תכלית. משנה כיוון. "אני לא באמת שופט אנשים לפי צבעם". הוא אומר. "אי לא שופט לפי המקום שממנו הגיעו … כולנו בני אדם, אתה יודע?" ומוסיף: "מאיזושהי סיבה הוא מחבב אותי. אני כנה, הוא מחבב אותי". וגם: "אני לא משוחח על פוליטיקה [עם קים] בגלל שזאת לא העבודה שלי … העבודה שלי היא להיות בנאדם". תגובותיו של קולברט נעות מספקנות לייאוש וזעזוע.

במהלך שבע הדקות של הראיון. רודמן חובש משקפי שמש, כפי שהוא עושה פחות או יותר בכל ההופעות הציבוריות שלו בימים אלה. הוא בהחלט יותר מתעניין בלרצות את נותן החסות שלו מאשר להתעסק עם הקהל או עם קולברט. הכי מצער, הוא מציג בורות מדהימה במציאות הפוליטית ובסכנות בהקשר של צפון קוריאה. ברגע מסוים רודמן מנסה להגן על קים כשהוא טוען שהוא רק בחור רגיל וקולברט מגיב בכך שקים רצח את הדוד שלו (רודמן נראה מופתע). דניס מסיים את הראיון בכך שהוא מנסה לשכנע את קולברט ללבוש חולצה עם הפנים שלו ליד שלטון השלושה של קים-טראמפ-רודמן. מה שגורר, בפעם השנייה במהלך הראיון, תגובה מקולברט: "אתה. בוודאי. מסטול".

בחודשים שלאחר מכן, כאשר פגישת טראפמ-קים פוטנציאלית עדיין בחדשות, רודמן, חבר ותיק של טראמפ, הולך ל-BuzzFeed ולאחר מכן ל-TMZ, בתקווה לקבל קרדיט במידה והמאמץ הדיפלומטי יניב תוצאות. או שלפחות ישאר באור הזרקורים.

למרבה הצער, שום דבר מזה אינו מפתיע. גרסת הלאחר-הכדורסל של דניס בילתה שני עשורים בבזבוז כספו, שתייה לשוכרה לתוך ומחוץ לגמילה, ותחנונים נואשים לתשומת לב (מאמר מספורט אילוסטרייטד מ-2013 הוא דוגמא לכך).

עם כל שנה שעוברת, המורשת שלו מתעמעמת יותר ויותר. קשה לשכוח שבדרכו שלו הוא היה פעם סוג של פורץ דרך – באופן מכוון או שלא – לזהות מינית וקבלה בספורט, אדם נדיר במבנה החברתי של הספורט המקצועני שעודד אנשים לצאת ולנופף בדגל השוני שלהם. כמו גם שקל לשכוח כמה מהפכני הוא היה כשחקן.

דמיינו דאבל-טים על מישהו שבקושי, אם בכלל, קולע. עכשיו דמיינו זאת על מישהו שבכלל לא מחזיק בכדור.

זאת הייתה האסטרטגיה שנקט מאמן הפייסרס בוב היל בניסיון לעצור את צעדיו של רודמן ב-1992, במהלך ריצת השיא שלו בה הוביל את הליגה בכדורים חוזרים במהלך שבע עונות ברציפות. לא משהו קל, כמו החטאה מזריקת עונשין למשל. רודמן הטיל טרור על הקבוצות בכך שהיה רץ מבחוץ לריבאונד ההתקפה, כשהוא מקפיץ שוב ושוב את הכדור באוויר לעצמו עד שהוא מוסר אותו החוצה. בלילה בו הוא לקח 34 ריבאונדים, במרץ 1992, שמונה עשרה מהם היו בהתקפה. כפי שסקוטי פיפן תיאר את המשחק עם רודמן, "זה הרגיש כאילו תמיד אנחנו בהתקפה".

היל לא יכול היה לסבול זאת. "בכל פעם שהוא עשה זאת זה היה מרגיז אותך. זה היה על הלוח [בחדר ההלבשה]. זה היה במסלול ההליכה למגרש. שים עליו גוף, שמור עליו עם הפנים, תפיל אותו! והוא עדיין היה מצליח להגיע לכדור!". לכן הוא קצה לכך שני פורוורדים – דטלף שרמפף ולאסל תומפסון – לעשות דאבל-טים על רודמן בכל פעם שהכדור נזרק, בתקווה שזה יפגע בהתקפת הפיסטונס.

כיצד זה הצליח?

היל אומר: "זה לא. הוא היה פעיל מדי וחזק מדי".

באותה הדרך שג'רי רייס רץ בכל מסלול הכי חזק שהוא יכול למרות שהוא ידע שהוא לא יקבל את הכדור. רודמן רדף אחרי כל זריקה. מנסה תשע פעמים ומשיג את העשירי, ככה הוא הבין, הוא למד את מעוף הכדור ואת הזוויות, והיה אחוז דיבוק ובעל יכולת מסתורית לדעת להיכן הכדור החוזר יפול. כמו ווין גרצ'קי, הוא הרגיש כי הוא יכול לראות שתי שניות קדימה לעתיד.

העלייה שלו הייתה כמעט בלתי הגיונית כמו סיפור ילדותו. אביו של רודמן עזב את הבית כאשר הוא היה בן שלוש. כשהוא נמוך ומבולבל, הוא לא שיחק כדורסל בתיכון, ועבד בלילות כשרת בשדה התעופה פורט וורת' שבדאלאס כאשר הוא גובה ב-22 סנטימטר שמשנים את מזלו. לאחר סמסטר אחד בג'וניור קולג', הוא נחת בסאות'רן אוקלהומה סטייט, בית ספר של ה-NAIA (האגודה הלאומית של אתלטיקה באוניברסיטאות ובמכללות), שם, בשנתו האחרונה השיג ממוצעים של 24.4 נקודות ו-17.8 ריבאונדים. ב-1986, הפיסטונס לקחו הימור על הבחור בן ה-25 בבחירה בסיבוב השני של הדראפט.

הוא עשה רושם מיידי. "ניסיתי לכסח אותו ולהוריד אותו כמה שיכולתי באימון", נזכר ריק מהורן, פאוור פורוורד כוחני. "יש לך בחור צעיר עם הרבה יכולת שמנסה להשיג את הדקות שלך. אבל הוא לא נרתע. האימונים שלנו היו כל כך אינטנסיבים שהמשחקים היו קלים".

See the source image

בעונת 1990, רודמן היה שחקן פותח. שנתיים לאחר מכן, הוא השיג ממוצעים של 18.7 ריבאונדים, מספר שאף אחד (מלבד רודמן) לא היה קרוב אליו ב-28 השנים מאז (רק קווין וויליס, בן וואלאס, קווין לאב, דיאנדרה ג'ורדן ואנדרה דראמונד השיגו ממוצע של יותר מ-15, ואף אחד לא הגיע ל-16).

בחזרה לתקופה ההיא, לפני מדונה, שיער צבעוני וכל היתר, מאמנים וחברים לקבוצה נזכרים ברודמן בחיבה. מהורן מספר שהוא נכנס לתוך חדר ההלבשה ומצא את רודמן בוכה. "בדיוק ניצחנו משחק חשוב בבוסטון והבנתי שאלו דמעות של אושר בגלל שהוא היה כל כך שמח ועניו על כך שהוא שיחק ב-NBA".

ברנדן שיור, עוזר מאמן בפיסטונס וראש מערך הסקאוט עבור נבחרת החלומות ב-1992, קרא לרודמן, "השחקן הכי חכם שאי פעם היה לי, והיו לי 13 שחקני היכל התהילה". אומר שיור. "לא משנה מי היה בקבוצה היריבה, [רודמן] יכול היה לומר לך את החוזקות והחולשות של כל שחקן. לא בגלל שזה היה בדוחות הסקאוט. הוא למד אותם".

ביל לאמבייר זוכר שהוא היה בהלם מהאתלטיות של רודמן. "תמיד חשבתי שדניס יכול להיות אלוף אולימפי ב-220 או במשוכות", אומר לאמבייר. "מעולם לא ראיתי שחקן כדורסל שמהיר יותר מדניס. היה לו הילוך, כמו קארל לואיס או יוסיין בולט, שממש פתאום הוא מעביר אליו וכולם נשארים באבק מאחור". לפי מייק אבדנאור, מאמן הכושר של הפיסטונס באותו הזמן, צ'אק דיילי ממש הציע לרודמן ללכת למבחנים של ארה"ב באתלטיקה. "צ'אק אמר, 'אולי אתה צריך לנסות להתקבל ל-400'", אומר אבדנור. "אין לי שום ספק שעם הצעד הארוך שלו הוא יכול היה לעשות זאת. יש לו יכולת האצה עצומה".

הפיסטונס ניצלו את המהירות הזו בדרכים יצירתיות. "כאשר פיטינו הגיע עם הניקס, הוא היה לוחץ על קבוצות ומשגע אותן", זנכר שיור. "אבל בכל ההתקפות של צ'אק, אם הם לכדו את אייזיאה [תומאס] ואת ג'ו [ דומארס] בקו האחורי היינו זורקים את הכדור לדניס והוא היה מכדרר מהר כמו כל רכז בליגה. והוא ממש יכול היה למסור את הכדור. הסיבה היחידה שהוא לא קלע יותר הייתה כי הוא לא רצה. הוא היה שחקן מאוד לא אנוכי" (עזר שרודמן אף פעם לא התעייף, במהלך עונת 1992 הפיסטונס בנקודה מסוימת שיחקו ארבעה משחקים בחמישה ימים ורודמן שיחק, 47, 48, 47 ו-48 דקות).

ואז הייתה גם את ההגנה שלו: מעצבן, מתמיד, מנצל את כוחו המטעה וממנף זאת. כאשר שיור כתב לאחר מכן ספר המתאר את "חוקי ג'ורדן" של הפיסטונס, מייקל לבסוף קרא זאת כאשר ביקר באחד האימונים של שיור (השניים הכירו אחד את השני מנבחרת החלומות". שיור אומר: "ואז הוא ניגש ואמר, 'לעזאזל עם חוקי ג'ורדן. לא היו שום חוקי ג'ורדן. פשוט שמתם את רודמן עלי!"

עבור רבים, הגרסה של הבד-בויס של רודמן אותה הם רוצים לזכור. כפי שמהורן אומר זאת: "אני לא מכיר דניס. אני מכיר תולעת".

ואז הכל השתנה.

"ציפור נדירה", קורא השער של ספורט אילוסטרייטד ב-29 במאי, 1995. קשה להעריך עכשיו כמה השפעה הייתה לתמונה שנלוותה לשער, אתלט שחור מעולה על השער של מגזין לאומי, לובש רק קולר יהלומים לכלב, מכנסי עור קצרים, ווסט מנצנץ, וליתר דיוק, מחזיק תוכי כחול.

הסיפור, שנכתב על ידי מייקל סילבר, היה אחד שלא היה כמותו לפני זה במגזין, או לאחר מכן. סילבר טס ללוס אנג'לס לפני משחק 6 של סדרת חצי הגמר בין הספרס ללייקרס, בתקווה שרודמן יפתח מעט. באותו הלילה, לאחר ניצחון במשחק שניצח את הסדרה, סילבר מצא את עצמו במועדון בבוורלי הילס עם ג'ון לוביץ' ורודמן. "דניס רק התחיל להיות מוזר, וידעתי שהוא אמור להיות בחור שמסוגל לשתות", נזכר סילבר. "ואני כאילו, 'אני בן 29, הוא בן 34, אני חוגג די הרבה. אני יכול לבלות עם בחור בן 34 ללילה אחד. זאת לא הולכת להיות בעיה'". סילבר עוצר. "שפכתי שוטים מתחת לשולחן – וכל זה שוטים של נשים כמו קמיקזה, ואני ככה לעזאזל, פריק של הטבע!"

הרפתקאה של שלושה ימים הגיעה לאחר מכן: טיסת לילה לווגאס (פרל ג'אם מתנגנים, שטויות, חשפניות, אלכוהול), לילה בבאר הומוסקסואלי (עוד אלכוהול), עימות שהגיע עם מי שהיה אז מנג'ר הספרס, גרג פופוביץ' (באופן מפתיע, רצה שרודמן יהיה עם הקבוצה ולא ישאר בווגאס לפני הגמר האזורי), ולבסוף, ליל שבת ללא שינה בביתו של רודמן, דילבר כתב את הסיפור על מחשב נייד כשהוא מוקף בציפורים אקזוטיות צורחות בזמן שרודמן מבדר את עצמו עם חשפניות.

סילבר סיים ביום ראשון. בניו יורק, עורכי SI סברו שציטוט אחד היה גס יתר על המידה כדי לכלול זאת. כפי שסילבר נזכר, "דניס אמר לי, 'אם אני אי פעם אחליט לאהוב גבר אחר, אני הולך למצוא אחד שהוא בדיוק כמוני וממש לאהוב אותו, זה יהיו כמו שני שוורים שהולכים על זה, אחי. אני מבטיח לך זאת'". (כשסילבר התריע על התגובה הפוטנציאלית בציטוט שכזה, "דניס אמר, 'כן, אבל זה הולך לעשות עבורי מלא כסף'").

כשסיפורו של סילבר התפרסם, זה כמעט והעפיל על הגמר האזורי. תכניות רדיו השתגעו. בעלי טורים בעיתונות דסקסו על כך. "ההתחלה של הסוף", כתב מיץ' אלבום המודאז. "רודמן גוזל את הערכים של המשחק", הייתה הכותרת של הסיאטל טיימס. "רודמן: ליצן או מפלצת?" שאלו במיאמי הראלד. רודמן בסופו של דבר הופיע אצל לטרמן. תשומת הלב דחפה אותו עוד יותר כלפי המטרה המוצהרת החדשה שלו: להיות מוצג כ"בדרן" מאשר ככדורסלן.

See the source image

באותו הזמן, השפעת הסיפור הציתה את קהילת ה-LGBTQ (הקהילה הגאה). זה היה שני עשורים לפני ג'ייסון קולינס. כוכבי רוק כמו דיוויד בואי ופרדי מרקורי שיחקו בזהות המינית אבל נוכחות מועטה הייתה לזה בספורט עיקרי של גברים. ועכשיו אוהדים קוראים ציטוטים כמו זה, מרודמן: "כל אחד מדמיין את עצמו כהומו – הם חושבים, 'האם עלי לעשות זאת או לא?' הסיבה שהם לא יכולים היא בגלל שהם חושבים שזה לא אתי. הם חושבים שזה חטא. לעזאזל, אתה לא רע אם אתה הומו, וזה לא הופך אותך לשווה פחות כבנאדם".

סילבר היה עד לאפקט. "[דניס] חי את רוב חייו כשהוא פוחד להראות את המוזרות שלו", אומר סילבר, כשהוא נשאר בקשר עם רודמן, כותב את השני מתוך ארבעת זיכרונותיו. "ברגע שהוא הראה זאת, הוא היה כל כך המום בצורה שבה כל כך הרבה אנשים יצאו מהארון כדי לתמוך בו. כל החריגים, וזו הגדרה רחבה, כל אחד שמוזר בדרכו שלו, הוא היה הגיבור שלהם כדובר. והוא קיבל את כל החיזוקים החיוביים שהוא לא ציפה שיגיעו. הוא היה מוקף באומנים אחרים, אנשים שלא הצליחו להתאים את עצמם, אם אלו היו טרנסג'נדרים או אנשים שחיו בשוליים".

בדיעבד, לרודמן הייתה פלטפורמה יוצאת דופן. הוא יכול היה להפוך לדובר או לשגריר תרבותי. אך זה לא היה הסגנון שלו. "התמודדות עם דניס זה כמו להתמודד עם החבר הכי טוב שלך כשאתם בני 10", אומר סילבר. "אין מישהו טוב יותר. אתה אוהב את הבחור הזה. זה יפה. אבל לפעמים כשצריך שתהיה התפתחות באינטראקציה המנטלית או באינטראקציה לוגית חשובה, זה כאילו, אני מתמודד עם החבר הכי טוב שלי כאילו אני בן 10".

כששאלתי את קאר, בדיעבד, אם דניס היה משהו כמו פורץ דרך, הוא משתהה. "ברגע שלמדתי להכיר אותו, הבנתי שהרבה מזה פשוט גרם להלם אצל אנשים". אומר קאר, אחד מקומץ חברי הקבוצה ששמרו על קשר עם רודמן. "אני חושב שמדונה לימדה אותו לגבי שיווק והערך של יצירת ההלם. זה לא רק היה טוב עבור המותג שלו אלא הוא פשוט עורר זאת. אם זה גרם לאנשים להרגיש יותר בנוח עם בעיות טרנג'יסטיות, אני לא יודע. אני לא חושב כך. אני אומר שלא. אני חושב שרגע המפתח הוא קייטלין ג'נר עובר העולם הטרנג'סטרי".

קאר עוצר לרגע. "אני חושב שדניס פשוט התנהג כמו דניס".


ב-2000, רודמן פרש לאחר שנחתך במהלך העונה מהמאבס. בעולם אחר, שחקן עם ה-IQ הכדורסלני שלו אולי היה הופך לפרשן, מאמן, או גורו, מפיץ חוכמה. כמו בארי בונדס, איי-רוד, ואתלטים מיוחדים אחרים שלבסוף עשו את הסוויצ', אתם מדמיינים כי לרודמן יש הרבה מה לחלוק.

במקום זאת, ובכן, אתם מכירים את הסיפור: הופעות כסלבריטי, וה-Lingerie Bowl ודוחות משטרתיים. כאשר הייתה אופציה כי רודמן יבחר להיכל התהילה של ה-NBA, ב-2005, הוא לא העפיל לרשימה הסופית, למרות חמש טבעות, שתי הופעות באול-סטאר, ובחירה שבע פעמים לחמישיית ההגנה הראשונה. בנוסף הוא גם לא נבחר בשנה שלאחר מכן, וזאת שאחריה, או בזאת שאחריה.

כאשר הבוחרים התעלמו ממנו, לעומת זאת, קהילה אחרת העריכה מחדש את רודמן. ב-10 השנים מאז שפרש, מהפכת האנליטים ב-NBA פרשה כנפיים. טרמינולוגיה חדשה השתלטה: Player Efficiency Rating (יעילות שחקן), ואחוזי ריבאונד ותרומה לדקות משחק. וככה, ב-2010, אנליסט כמותי חובב בשם בן מוריס, שהתפרנס למחייתו בניתוח נתונים במשחקי פוקר מקוון, התיישב כדי לבחון תיאוריה שהייתה במחשבותיו במשך זמן רב: שרודמן, שאת משחקו הוא העריץ, היה בעל ערך גבוה יותר ממה שאנשים מבינים.

במהלך סדרה של 12 פוסטים בבלוג שלו. מוריס עשה את מה שהוא כינה "המקרה של דניס רודמן". עליכם לקרוא את הכל – זה מרתק. אפילו שבע שנים מאוחר יותר. הוא התחיל בכך שהוא מצהיר שיכולת הריבאונד של רודמן הייתה, "יכולת אשר המעיטו בערכה" שהוא מכנה אותו, "מוחלט – בשוליים רחבים – הריבאונדר הכי גדול בהיסטוריית ה-NBA". בכך שהוא משתמש במגוון רחב של מדידות סטטיסטיות, מוריס התקדם נקודה-אחר-נקודה, כשהוא מציע השוואה – "אחוזי הקריירה של קווין גארנט בריבאונד הם נמוכים מאחוזי ריבאונד *ההתקפה* של דניס רודמן בקריירה" – ומפריך את ההנחה שביל צ'מברליין וביל ראסל היו עילאיים בתחום. מוריס כתב: "בגין הקצב המהיר והזריקות האיומות, המשחק הטיפוסי ב-1960-61 הציג ממוצע של 147 הזדמנויות לריבאונד. תקופתו של דניס רודמן בשבע שנות כהונתו כמלך הריבאונדים ב-NBA (מ-1991-21 עד 1997-98), המשחק הטיפוסי כלל 84 הזדמנויות לריבאונד. ללא בדיקה נוספת, השוני הזה אומר שהשיא של צ'מברליין עם ממוצע של 27.2 ריבאונדים למשחק מתורגם ל-15.4 בעידן של רודמן – ריבאונד אחד שלם פחות מאשר רודמן – עם ממוצע של 16.7 ריבאונדים למשחק במהלך טווח הרצף".

מוריס בילה יותר משנה, לסירוגין, במחקר ובפרסום. בסופו של דבר, הוא טען קביעה נועזת. "עכשיו, כדי להיות ברור לגמרי, כפי שהתייחסתי לזאת בחלקים 3(a) ו-2(b), ככה שאיני מתלהט (או נקדר, מורעל, נורה, מוכה, נורה שוב, מוטל מום, מוטבע ונשרף – מטאפורית): כן, למעשה אני אומר זאת, כשזה מגיע לראייה אמפירית המבוססת על הפרשי ניצחונות, המדד של רודמן עולה על זה של מייקל ג'ורדן. זה לא אומר שהוא היה שחקן טוב יותר: בשביל זה, אנחנו יכולים לתת ספקולציות, לצפות בווידאו, או לנתח מקורות סטטיסטיים אחרים במשך כל היום. אבל עבור המקור הזה של מידע, באומדן הסופי, הפרשי ניצחונות מראה יותר ראיות כי ערכו של דניס רודמן גבוה יותר מזה של מייקל ג'ורדן … אם חמשת האליפויות, סטטיסטיקת הריבאונד המגוחכת. הניתוח של הפרשי הניצחונות, וכד', לא מספיק כדי לשכנע אותכם, זה צריך לעשות זאת: בהסתכלות על אחוזי הניצחונות וניתוח מרווחי ההפרשים בניצחונות במהלך 25 השנים האחרונות, כאשר אנו בוחנים אלו שחקנים בעלי הראייה החזקה והאמינה ביותר בתרומתם לניצחונות נוספים עבור קבוצותיהם, דניס רודמן נמנה בין קומץ קטן מאוד של שחקנים בפסגה".

See the source image

ב-2011, רודמן הוכר לבסוף על ידי היכל התהילה, כאשר הוא דומע בעת נאומו כשהוא מבטיח להיות אדם טוב יותר, בעל, ואב (יש לו שלושה ילדים, שניים מהם אתלטים מבטיחים בתיכון). שנתיים מאוחר יותר, רודמן הודה בפומבי למוריס, כשהוא מצייץ בטוויטר, "אחלה ניתוח לקריירה שלי מהאיש שלי בנג'מין מוריס", בזמן שהוא משאיר תגובה באתר של מוריס, בין השאר: "אני יכול לומר בכנות שמעולם לא ראיתי כזה ניתוח מעמיק למספרים שלי בדרך הזו" וסיים עם :"הרבה אהבה חמוד".

בשנים שלאחר מכן, מוריס, שעכשיו עובד עבור FiveThirtyEight.com, אומר שהוא עדיין שומע מהאנשים שקראו את הפוסטים. בכל פעם שרודמן צץ על פני השטח בחדשות, הוא מקבל תנועה של גולשים. "אני חושב שאנשים התחילו לנסות לחפש מדוע אנחנו מדברים על הבחור הזה".

מוריס תוהה אם כל זה קשור. "אנשים אומרים שהוא משוגע עכשיו אבל אולי הוא מעולם לא היה שפוי", הוא אומר. "אם הוא היה שפוי, האם הוא היה אותו הכדורסלן? אני לא יודע. אולי הוא היה מנסה לשחק בסגנון יותר קונבנציונלי והיה טוב, אבל אולי הוא לא היה זוכה בחמש אליפויות והופך כל כך הרבה קבוצות לתחרותיות". אכן, כל כך הרבה ממה שרודמן עשה – הפירסינג, השיער, הקעקועים, בחירה במספר 91 בגופיה, סירוב לזרוק לדלג על אימונים וכל היתר – מתאים לאופיו המנוגד. "אולי", מוריס אומר, "שזה בדיוק מה שהופך אותו לנהדר".

כמו מוריס, תמיד הייתה לי פינה לרודמן השחקן. כילד מתבגר שצפה בקבוצות הפיסטונס והספרס ההן, לא היה אכפת לי אם דניס לא יכול היה – או לא רצה – לזרוק. הוא הבין את המשחק, ואיך לנצח, כמו בודדים אחרים. הוא לא היה אנוכי וחסר רחמים. הוא גרם לכם להאמין שאם פשוט רציתם זאת יותר מהבחור השני, זה כל מה שחשוב. אני רציתי שדניס יחזיק מעמד.

אז, לפני מספר חודשים, הלכתי לאימון הווריורס על מנת לדבר עם דריימונד גרין. אני לא בטוח למה ציפיתי שיגיד. אני מניח שקיוויתי לשמוע שגרין עיצב את משחקו מרודמן. או שאולי צפה בסרטים ישנים כדי לקחת טריקים ממנו. קיים קו ישיר בינו לבין התועלת, בין הבולס ההם לווריורס הללו.

"רודמן?" גרין עוצר לשנייה. יכולתי לראות אותו מתלבט בתשובתו. גרין, כפי שאתם יודעים, מחלק ציטוטים ללא ערף: חכם, מצחיק, גלוי, לא מתחמק. זה יכול להראות לפעמים שזאת פשוט עוד דרך להתמודד עם מתחריו – אני אגבור עליך גם בציטוטים.

הפעם, ובכן, הוא חסר דעה. לבסוף הוא מציע: "הוא עשה קריירה שלמה מלשחק חזק ולגבור לאורך זמן על היריב שלו ואני מעריך כל מי שעושה זאת". הוא כינה את ההשוואה של קאר כ"כבוד".

נעשית עוד בדיקה אבל גרין דוחה זאת. "אם להיות כנה, עיצבתי את עצמי יותר בכיוון של בן וולאס", הוא אמר. "אף פעם לא ממש צפיתי בדניס". ולמרות הדמיון, גרין שונה מרודמן במובנים חשובים: מנהיג בחדר ההלבשה לעומת, לפעמים, מתבודד מפלג (רודמן התייחס לדיוויד רובינסון כאל "ה**** הכי מצטיינת"), שחקן שמתדלק את קבוצתו, ושחקן יותר רב גוני התקפית.

See the source image

ואכן, בזמן ששחקנים עדיין מזכירים את רודמן מדי פעם – כולל קוואי לנארד, טריסטן תומפסון, ויותר לאחרונה, גארד הווריורס ניק יאנג. שאמר שהוא חלם על דניס במהלך הפלייאוף, הייעוד היחסי של גרין אינו מפתיע. בזמן שפיפן נשאר ברקע של ESPN והאגדה של ג'ורדן גדלה מאז פרישתו, רודמן עשה מעט כדי להישאר רלוונטי בקהילת הכדורסל. בנוסף, כמו שקאר מציין: "זה היה לפני 25 שנה. מה שקרה לזה במהלך התקופה של 25 שנה, אנשים כנראה שכחו בנוסף. זה פשוט כנראה דועך עם הזמן. אבל אלו מאיתנו ששיחקו בעידן ההוא בוודאי לא שוכחים".

קאר ראה לאחרונה את רודמן במהלך הפלייאוף של 2017. סילבר דיבר איתו לסירוגין במהלך השנים האחרונות, כולל בזמן שהוא יצא מגמילה באביב האחרון. "הכי צלול ששמעתי אותו בזמן האחרון", אומר סילבר. "הוא דיבר על קוריאה. הוא אמר, 'אני יודע שמשתמשים בי … אני יודע מה הוא עושה'. הוא אמר 'אתה חייב לבטוח בי, אם תראה כמה האנשים הללו מנותקים מהעולם, אני עדיין חושב שזה שווה זאת, הדרך בה היינו מסוגלים לפתוח את עיניהם'" (השיחה הסתיימה בדרך אופיינית לרודמן: כאשר דניס מנתק בפתאומיות).

כמו רבים, סילבר תמיד העריך את רצינותו של רודמן – ודניס תואר לעתים קרובות על ידי אלו שהכירו אותו כטוב-לב, אולי נאיבי ובעל יכולת להרס-עצמי. סילבר מקווה שהכל הולך טוב עם חברו. אבל הוא יודע שיש מעט שביכולתו לעשות.

"בנקודה מסוימת, מוקדם מאוד, אני זוכר שזה היה מאוחר ואנחנו מבלים והוא אומר, 'אחי, אני יודע שאני הולך לשרוף את הכסף. אני יודע שזה הולך להסתיים רע. אני מכיר את מה שכולם אומרים, הם מסתכלים עלי ואומרים שהוא תאונת רכבת ושהוא הולך לקלקל את הכל ושזה הולך להיות עצוב בסופו של דבר'. אני מכיר את כל זה. אבל אם אתה מבין היכן היינו כאשר כל זה התחיל, וכמה מטורף זה שבכלל הצלחנו לצאת מעיירה כזו מחורבנת באוקלהומה וחיינו את החיים האלו שחיינו וכל הפעמים הטובות וכל הח**. היי, אם נבזבז את הכסף, אז נבזבז את הכסף".

זהו אתגר מתמשך בספורט: איך אנחנו מפרידים – אם ביכולתנו להפריד – את האתלט מעצם היותו בנאדם? האם קל להעריך אלמנטים בקובי בראיינט – היצר התחרותי, מוסר העבודה – ובנוסף גם להישאר מזועזעים ממקרה האונס שלו? האם אנחנו יכולים לכבד את ההנפה של בארי בונדס וגם לראותו כנבל ממדרגה ראשונה?

כשהתחלתי לעבוד על הסיפור הזה, לפני זמן מה, התלבטתי אם כדאי לנסות או שלא לדבר עם רודמן. אחרי הכל, זה מה שעושים כאשר כותבים על מישהו. אז הסתכלתי על הציטוטים שלו בפעם האחרונה בה הוא דיבר עם SI, ב-2013. דוגמא אחת: "אם אתה מדרג את 10 האנשים שהכי מזהים אותם על פני כדור הארץ, אני אהיה ה-5 … אני מגיע ממש לאחר אלוהים, ישו, מוחמד עלי וברק אובמה". בטור הבא של SI אותו הריץ מייקל רוזנברג, מסכם אותו כך: "דניס רודמן הוא דמות נואשת ופתטית שתעשה כל דבר עבור תשומת לב".

יותר לאחרונה, ב-2017, הוושינגטון פוסט תיאר את חייו של רודמן לאחר הכדורסל כ"שורה של צרות משפטיות, משופעת בצריכת אלכוהול ורשימה מסחרית של פרסום שטויות", וציין כיצד "ב-2012 הוא לכאורה חייב יותר מ-800,000 דולר לאשתו לשעבר ואם שני ילדיו מתוך השלושה. בתיקים המשפטים, נציגיו טענו באומרם כי הוא היה מרושש ולא היה מסוגל לשלם, האלכוהוליזם שלו קטע את הזדמנויות השיווק של החברה שלו". באותה השנה, CNN דיווחו על עתירה להוציא את רודמן מהיכל התהילה בטענת "פינוק" מקים (זה חלק מהתסכול של הקהילה הפוליטית. כמה קל להשתחרר ממסעותיו של רודמן, כפי שהוא מקבל כזו גישה ייחודית).

See the source image

בני דורו לא מבינים זאת. "אני תמיד דואג מעט לגביו", אומר בוב היל, "איני יודע דבר לגבי חייו או על תחביביו עכשיו. הוא אהב לשתות. תמיד דאגתי שהוא יהיה מעורב בתאונת דרכים. למה הוא נסע לצפון קוריאה, אין לי מושג. פרסום? כסף? הבחור האמיתי היה זה ששיחק חזק בכל יום. אנחנו צריכים בחורים כמוהו בליגה".

"אני אוהב את הבחור הזה", אומר מהורן. "אבל שנגמרת ההתעסקות בכדורסל. זה בדרך כלל משגע אנשים".

"אני חושב הוא לא מובן", אומר טום ת'יבודו, עוזר מאמן במהלך תקופתו של רודמן בסן אנטוניו. "יש לו לב גדול. הוא היה הבחור הראשון ששמתי לב, שלאחר משחק, היה הולך לעוד אימון מלא. ומי יודע מה הוא עשה לאחר מכן … כמה מהדברים מחוץ למגרש היו בהחלט מעבר לגבול כאשר צופים בדרך בה הבחור הזה שיחק את המשחק …" וכאן ת'יבודו מתרחק, מתגונן במודע מזיכרון אחר זיכרון.

אבדנור אומר שהוא עדיין שומע מרודמן דרך מיילים מחברים ישנים. "הם אומרים שדניס עדיין דניס, הוא שורד", אומר אבדנור. "זה בחור שיכול היה להיות חלק מהחבורה של וולטר מיטי. שלא אכפת לו הרבה, נהנה מהחיים". הוא משתהה, "אבל התופים להם הוא מקשיב, זה לא קצב שאני יכול להקשיב לו".

במקרה שלי, בחרתי לעזוב את רודמן בעבר. להחזיק את גיבורי ילדותנו קרוב לאור גורם לכך שבאפשרותנו לראות את כל הסדקים והפגמים, ובמקרה של רודמן יש הרבה מה לראות. שבו לראיון עימו והוא בוודאי יחפש איזו זווית או למכור משהו (באתר האינטרנט שלו, בתוך כל מה שהוא מציע, רודמן מוכר בהתאמה אישית, כדורי סל עם חתימה עבור 1,200 דולר). הסיכויים הם, בכל מקרה, שאחרים יכולים לספר את סיפורו בדרך טובה יותר עד לנקודה כיום. אז למה לא להעריך מי הוא היה, לא מי שהוא נהפך להיות. אולי זה אפילו אפשרי להפריד בין השניים, באותה הדרך בה מעריצי המוזיקה עושים עם קנייה ווסט.

בשבוע הבא, כאשר הפסגה עם צפון קוריאה ב-12 ליוני ועוד תואר של הווריורס עומדים להתרחש. שמו של רודמן ימשיך לצוץ על פני השטח, בהקשרים ביזרים שונים. אתמול, הניו יורק פוסט דיווח שהוא יהיה בסינגפור עבור הפסגה, והציע שהוא אולי ישחק איזה תפקיד לצד טראמפ. תנו לזה להתבשל לרגע.

בכל אזכור שיבוא, תהיה בחירה. איזה רודמן עלינו לבחור? זה שמורשתו נכתבת על ידי TMZ או על ידי אנשים כמו בן מוריס? גרין יודע איזה הוא מעדיף. "אני יודע כדורסל", הוא אומר. "אני לא נכנס לפוליטיקה. אני לא חושב על רודמן כבחור שנסע לצפון קוריאה". גרין עוצר לרגע. "אני פשוט חושב עליו כדניס רודמן, אלוף עולם, היכל התהילה".

אני רוצה לחשוב שאני יכול לעשות אותו הדבר. אבל זה לא הופך לקל יותר.

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  1. רודמן שם את גרין בכיס הקטן
    ==
    וגרין צריך להשתחוות ולומר תודה רבה על ההשוואה
    ==
    כתבה מעולה ותודה על התרגום סמיילי

  2. דניס רודמן… האחד והיחיד.
    אגב, עניין לא ידוע. רודמן נשדד מה-FMVP של 1996, שהלך על אוטומט לג'ורדן, במקום ל"מטורף הצבעוני".
    יש על זה ניתוח וידאו לא קצר, ויפה מאוד ברשת, הוא משכנע בלי צל של ספק. רודמן היה ההבדל היחיד שעשה את הנצחון, בין שיקגו גרועה (זוכת הפינאלס הגרועה אי פעם, מייקל נתן תצוגה גרועה היסטורית, פיפן גם, קר, כולם) לסיאטל עדיפה. בזכות ההגנה והריבאונד וההאסל, כולל המהלכים המכריעים במשחקים המכריעים. אפשר לתקצר לטובת מי שירצה… היה שם שוד לאור היום, גם כל שחקני סיאטל וג'ורג' קארל הודו, רודמן השאיר אותם בלי טבעת.

    1. שדידות כאלו הן דבר ידוע, ולא חסר דוגמאות (מאנו ב2005 הוא הבולטת שבהן).
      יש לכך הרבה סיבות שנינו מודעים אליהן, ובוא נדבר תכלס – מי ייתן למישהו שהוא לא מייקל את הfmvp?
      (אותו דבר לברון ד"א)

  3. תבורך סמיילי, התרגומים שלך הם מלכת מחשבת ממש תודה!
    לצערי רודמן הוא עוד אגדה שלא זכיתי לראות משחק מפאת גילי אבל מתמודדים…

    1. אה, באמת הפסדת…מהשחקנים הנדירים, שברגע שהם על המגרש, יש אקשן ואתה מתעורר.
      עם הריצה הזו בגוף זקוף, כאילו הוא רץ לאחור, והאגרופים באוויר אחרי כל מהלך שנראה לו מוצלח, אין, ממש ילד מגודל שנהנה מכל שניה… שלא לדבר על ההאסל, חתיכת קרציה שאין לתאר, ולא איכפת לו מכלום, רק לתפוס את הכדור ולתת למישהו. כשהוא היה קולע בטעות, זה היה נראה כאילו הוא הכי מופתע מכולם…
      תכלס – המאמנים הבודדים שהצליחו להבין את הטיפוס, להיות אח-גדול בשבילו, ולא ליישר אותו בכוח, הרוויחו. אלה דדי ריצ' דיילי בדטרויט, 2 אליפויות, והממזר פיל ג'קסון שהחליט לתת לו צ'אנס בגיל מבוגר, אחרי שהספרז זרקו אותו. זה השתלם לשיקגו ומייקל עם עוד 3 טבעות…

  4. נראה לי שהייתי יכול להסתדר יופי עם דניס דה מאניס. אני גם אטום רגשית וגם לא מעניין אותי בכלל צבע/מין/דת וכל השטויות.
    אחלה תרגום סמיילי. לדעתי רודמן הוא השחקן הכי טוב שקלע הכי פחות
    🙂

    1. זה נכון. יש מעט שחקנים עם ממוצע קריירה של יותר ריבאונד מנקודות, זה נדיר ואין כמעט שמות גדולים, ורודמן בליגה נפרדת שם.
      7.3 נק' על 13.1 ריבאונד, קריירה. מטורף…

  5. ציפור נדירה יש רק אחת!!!
    במשחק מסוים לאחר שקלע על רודמן כמה פעמים בירד פנה לדיילי ואמר שהוא חייב להכניס מישהו שישמור עליו כי הוא לא יכול להיות חופשי כך )מן הסתם זה קרה יותר מפעם אחת.
    רודמן עצמו מביא בספרו מקרה כזה שבו בירד קלע עליו ארבע פעמים ברציפות.
    דיילי כשנשאל מהיה החמישייה הפותחת שלו כשהיה מאמן המזרח במשחק האולסטאר 87', השיב בתחילה: בירד, בירד, בירד, בירד ובירד!!!!!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט