לארי החליט לדבר! / מנחם לס

לארי בירד החליט לדבר!

לארי ב-2016

*

המאורע שנתן  את הדחיפה היה ה-NBA ACHIEVEMENT AWARD – הפרס היקרתי ביותר שה-NBA מעניק – שיינתן היום ללארי בירד ולחברו הטוב מג'יק ג'ונסון.

הצמד חמד שבשנת 1979 הגיע לליגה – הלבן ןוהשחור שכל כך הרבה היה דומה ושונה ביניהם – ולמעשה הצילו ליגה שלמה שעמדה בפני פשיטת רגל עם סמים, בעיות סקס, קבוצות שעמדו לקרוס – והפכו אותה למה שהיא היום יותר מכל אחד אחד.

לארי ב-2004

במה היו דומים?

שניהם 2.06 מ'. שניהם בעלי IQ כדורסלני עליון. שניהם מנהיגי-על (בדרכים שונות, אך שניהם התקבלו כמנהיגים כמעט מהרגע הראשון וללא כל מילה מדוברת); שניהם הגדירו תפקידי משחק חדשים – מג'יק כפוינט גארד הענק הראשון, ולארי כ'פוינט-פאור' הראשון. שניהם היו מנהיגי קבוצותיהם מהרגע הראשון כמעט. לא בדיבורים אלא במעשים ובאאאורה שהם השליטו – כשהם שיחקו לא היית צריך 'להודיע' מי היה המנהיג. זה היה פשוט דבר מהטבע.

הדבר המדהים ביותר ביניהם היה שהשוני שבהם עשה מהם צמד-חמד שלא היה כמוהו בתולדות המשחק: אחד לבן, השני שחור. אחד קאונטרי-בוי, השני עירוני. האחד צווארון כחול, עובד זבל. השני שואו-טיים והוליווד. האחד מזרחי, השני מערבי. שניהם גם ניפגשו שנה לפני במשחק גמר המכללות המצופה ביותר בהסטוריה, עד היום.

והשניים גם היו חברים – בסתר – שניפגשו בקייצים לדייג וכוס בירה, ונשארו חברים עד עצם היום הזה.

לכבוד הכבוד שהוא נעטר בו, לארי בירד החליט לדבר הופס אחרי די הרבה שנים. לא מילים בומבסטיות. הוא לא בא לקטוע או להביס. סתם קאונטרי בוי בגיל העמידה שבא לו אחרי שנים לדבר קצת הופס.

לארי הוא השחקן המוערץ עלי מכולם. הוא תמיד היה כזה ודבר לא השתנה. הוא דיבר על דא ועל מה. לא הגיע עם מסרים חדשים לדור הצעיר, אלא סתם שוחח עם בריאן מהוני מ-AP על מה קורה איתו, ומה הוא חושב על מה הולך.

אבל, ברשותכם, הנה הקטע בו התחלתי את הפוסט שלי על האגדה מס' 33 בסידרת כתבותי על "50 האגדות של ה-NBA", כדי להזכיר לצעירים שביניכם מי בדיוק היה לארי, לפני שאמשיך עם השיחה איתו.

*****************

לארי (""THE HICK FROM FRENCH LICK) בירד, היה שחקן הכדורסל הטוב בין כל אוספי הזבל מאז ומעולם. למי שלא יודע, זה היה מקצועו של לארי לפני הנ.ב.א בעירו הקטנה "פרנץ´-ליק", אינדיאנה. אבל גם בין כל הנפחים, מסגרים, ופקידי קופ"ח הוא היה הטוב ביותר. למעשה, הוא היה הטוב מכל בני תמותה בתפקידו – כולל שחקני NBA – סמול פורוורד.

על אף שהיה הטוב בכל מה שעשה על המגרש, משחקו לא נראה דמיוני ובלתי מושג. הכול אצלו נראה אפשרי, ניתן לחיקוי, נגיש. דוגמא? ניקוי הסוליה – מנהג קלוקל שהוא יצר כבר בתיכון והפך למותג כללעולמי. אבל האמינו לו, שההרגשה שכל מה שהוא עשה ניתן לחיקוי היא הרגשת מוטעית מיסודה.

=================================================
הסמולפורוורד הגדול בהיסטוריה
=================================================

משחקו היה פשוט וחסר כל יומרה. לא היה כל זוהר במשחקו, שום קסם או קישוט. ובכל זאת כשהוא היה על המגרש הרגשת שקורה משהו מיוחד. בלי שתחליט על כך למפרע, עיניך עוקבות אחרי כל תנועה שלו. מין מגנט. המשחק של הסלטיקס היה אחר כשלארי היה על הפארקט. גם מחוץ למגרש הוא היה טיפוס עממי ופשוט. ג´ורדן ומג´יק, שני שחקניהעל האחרים הנחשבים יחד עם בירד לשלישייה הטובה בהיסטוריה של ההופס, היו (והם עדיין!) קובעי אופנה ומובילי דעה, מצוטטים בלי סוף, ומצולמים במיטבם על שערי מגזינים יוקרתיים. לעומתם, בירד מופיע תמיד במכנסי ג´ינס מרופטים שנראים גדולים עליו בשתי מידות, ובחולצת פלנל מקומטת שנראית כאילו נרכשה בשוק פשפשים.

כבר שנים אני טוען ש-"השלישייה הגדולה" של הכדורסל בכל הזמנים – ועד עתה – היא מייקל, מג´יק, ובירד. אף אחד עדיין לא כבש את המשבצת מס´ 4 ועשה ממנה "שלו" ללא ויכוח. גם על עמדת הסנטר יש ויכוח גדול מי הטוב מכולם – ווילט? ביל ראסל? קרים עבדול ג´אבר? שאקיל? אבל לא לגבי השלושה. אני נישאל שוב ושוב אם זה באמת כך.

אולי הנוסטלגיה משפיעה על בחירתי? לא.


חזיתי בהם כל כך הרבה פעמים שאני משוכנע שייקח דורות – ואולי אף פעם – עד שיקומו שחקנים כאלה בתפקידם. כמה מהצעירים שביניכם חושבים שאני מגזים. שמעתם על מיכאנג´לו? ואןגוך? מוצרט? בטהובן? שייקספיר? מדוע אין יותר ציירים כאלה? מדוע אין יותר קומפוזיטורים כאלה? כי הם היו גאונים, וגאונים מופיעים אחת ל-50 שנה, 100 שנה, 500 שנה.

תראו, כמו שהיה בינתיים רק ניוטון אחד, ודורות על גבי דורות אחריו חיכינו עד שהגיע אלברט איינשטיין, אותו דבר יקרה עם השלושה. הם היו גאוני כדורסל. הם הפלה והמרדונה של הכדורסל. גאונים שנולדים שאתה מברך את אלוהי ההופס שאפשר לך לחזות בהם ולשוחח איתם. אני מאמין שהיום הנבא היא החזקה שהייתה איפעם. אפילו יותר מימי הזוהר של מג´יקבירדמייקל. היום ישנם 10-12 כוכבי כדורסל גדולים. אז לא היו כוכביעל בכמות כזאת. אבל "השלישייה הגדולה" היא עדיין בליגה אחרת.

וכולי וכולי.

ההשפעה של בירד מתחילה בכל מיני שיאים ומסתיימת אפילו בשינוי חוק ("חוק לארי בירד"). לארי היה כזה קאונטרי בוי שבא רק לשחק ואז להיעלם לאן שהוא.  למעשה לא היו לו שונאים רק, אולי, קנאים, כמו אייזיה תומאס שאחרי הערה מסויימת – התנצל. כמה שלארי היה מופנם ודי מכונס בעצמו, ותמיד הרגיש לא בנוח לפני המיקרופון, בזמן המשחק לא היה שחקן חד וחריף ממנו בפקה-פקה והערות שהשכיבו שחקנים על הריצפה,. המיוחד בו היתה היכולת  ל'עלות' מבלי להעליב. לדקור מבלי לבזות. ללגלג מבלי לבייש. למעשה זה הגיע עד לרמה כזאת ששחקנים שלא חטפו אחת ממנו הרגישו שהגיע הזמן. שהם חשובים מספיק וטובים מספיק לשמוע איזו עקיצה ממנו.

לארי הוא כמובן איש ההיכל, אחד מ-50 האגדות, שאימן בהצלחה והיה מנהל (בהצלחה פחותה), ואז יום אחד החליט שהגיע הזמן לפרוש, ומאז בקושי שומעים ממנו. הוא לא מופיע לאירועים, הוא גר בבית צנוע באינדינאפוליס, ויש לו גם בית בנייפולס, פלורידה, לימי החורף הקרים באינדינאפוליס.

ביתו הצנוע (יחסית) באינדינאפוליס

 

ביתו של לארי בירד בנייפלס, פלורידה

שמעתי ששני הבתים עומדים למכירה.

****************

המאורע שהביא לשיחה עם לארי היה כאמור בחירתו ל-NBA ACHIEVEMENT AWARD.

הוא דיבר חופשי-חופשי. זה לא היה מין Q & A. ה-AP דיווח על כך בצורה הזאת, כשלפעמים אין קשר בין הדברים:

מג'יק ואני שיחקנו אחד נגד השני במשחק הגמר של ה-NCAA (מישיגן סטייט של מג'יק ניצחה את אינדיאנה סטייט של לארי בירד, מ.ל) ב-1979. עתה 2019 ואנחנו שוב ניפגשים. מי היה מאמין אז ש-40 שנה מאוחר יותר שוב ניפגש, כמובן בנסיבות אחרות – ועכשיו זה טכס – ולא משחק על אליפות המכללות.

אחד הדברים ששינו כה הרבה את נוף הכדורסל הוא הפרי אייג'נסי. אני עוקב אחרי פרי אג'נסי כבר שנים. המושג הזה שינה את כל עולם הכדורסל. כשמג'יק ואני שיחקנו, הלייקרס והסלטיקס היו הבתים שלנו. לעזוב אותם לא היה אפילו דבר בקצה המחשבה. אז ידענו שזאת הקבוצה שלנו עד היום שניפרוש.

הזמן האחרון היה סוער עבור מג'יק עם ההתפטרות שלו מנשיאות הלייקרס וכל השמועות על חוסר האתיקה ומסירותו לג'וב, וכל האווירה שהיתה בלייקרס בעת כהונתו. החלטתי לקרוא את הכל בעצמי כי אני מכיר את מג'יק, וכל מה שנאמר וניכתב 'לא היה מג'יק'. פיקפקתי וחשדתי באמיתות הסיפורים. אני מקווה שהכל יסתדר עבורו כי זה לא מג'יק.

כשאני שיחקתי בסלטיקס אפילו לא היתה שאלה של משחק בקבוצה אחרת. קווין מקהייל ורוברט פאריש הרגישו בדיוק כמוני. עד היום אני לא מבין מדוע ישנם שחקנים המנצחים ברמה הגבוהה ביותר ועדיין רוצים לעזוב למקום אחר ואווירה אחרת. זה הכל בגלל הפרי אייג'נסי. היום שחקנים יותר עצמאיים במחשבתם ורוצים לקבוע את גורלם. השחקנים העליונים רוצים 'TO BRAND THEMSELVES' והתפתח רעיון חדש של 'שחקנים הרוצים קבוצה משלהם'. אני אף פעם לא חשבתי כך. כל מה שרציתי היה לעלות על הפארקט ולנצח את המשחק. ואם ניצחנו או הפסדנו, רציתי לעלות לפרקט למשחק הבא ולעשות הכל כדי לנצח בו.

כנראה שאותה נאמנות שהרגשתי כלפי הסלטיקס, הם הרגישו לגבי. לכן ב-1983 נותר "חוק לארי בירד" כך שהקבוצה ששיחקתי בה מאז הייתי רוקי תוכל לשלם לי מה שכנראה היה ערכי בשוק, מבלי להיענש על כך במס מותרות., אבל האמן לי שכשמך משמש כחלק משם החוק זה לא COOL כפי שזה נשמע. אני יושב לי בבית, MINDING MY OWN BUSINESS ולפתע שומע בחדשות ששחקן זה השתמש ב-'BIRD RULE', או בBIRD' EXCEPTION'  והאמן לי שזה לא נעים כפי שזה נשמע. קיויתי שב-COLLECTIVE BARGAINING האחרון ישנו את שם החוק כפי שביקשתי אבל כנראה שהשם נידבק וזהו.

בירד הוא עדיין היחיד שזכה גם ב-MVP, גם ב'מאמן העונה' וגם ב-'מנהל העונה'. הוא עדיין עושה מעט סקאוטינג עבור הפייסרס.

אני אוהב מאד את המשחק הפתוח של היום, ואת התלות הגדולה בקליעת ה-3. לפני 15 שנה חששתי מאד לעתיד השחקן היותר נמוך. חששתי שהמשחק עומד להפוך ל'משחק של ענקים' עם שני מג'יק ג'ונסונים בעמדת הגארד. אני מרגיש טוב מאד עם העובדה שבדיוק ההיפך קרה. אני זוכר את ריק פיטינו מאמן את קנטקי וכל השחקנים זורקים שלשות, ובלבי חשבתי, אין דרך לנצח ככה. אין דרך לנצח עם שלשות' היום? אם אין לך צלפי שלשות אין לך סכוי לנצח.

לארי בירד ניצח את אליפות השלשות והוא נמצא בכל רשימה של קלעי השלשות הטובים ביותר, אפילו שהוא אומר שהוא אף פעם לא התרכז באימונים על קליעת השלוש כי היא היתה יותר קליעה של 'חוסר ברירה' מאשר חלק אינטגרלי מהמשחק.

האמת? כששיחקנו אז, היה עדיף לא לשמור במיוחד שחקן הזורק מחוץ לקשת כי זה היה נחשב למין יתרון לקבוצה המגינה. המשחק של קליי תומפסון כשהוא קלע 37 ברבע השלישי בינואר 23, 2015, שיכנע אותי ללא ספק שהשלשה היא הנשק החדש של ה-NBA. שמע, אני ממש נידהם. הרי שיחקתי מספיק כדורסל בעצמי ולפעמים ניכנסתי ל'זון' והרגשתי חם, אבל לקלוע 37 ברבע משחק? אני זוכר שפעם קלעתי 24 באיזה שהוא רבע ואז חשבתי, 'ג'זוס קרייסט. מה עשיתי זה עתה. אף אחד לא יעשה זאת יותר. עשו גם עשו. השחקנים היום הם טובים יותר משהיו אי-פעם.

אז אולי ה-24 נק' שלו לרבע נשבר ונשבר מאז. מה שיישאר לעולם ועד הוא ה-'LARRY LEGEND'.

לארי זכה ב'רוקי העונה' אחרי עונתו הראשונה, ובמדליית זהב אולימפית אחרי עונתו האחרונה. ביניהן הוא הפך ל-LARRY LEGEND. רק תארו לכם לאיזו רמה היה מתעצם ה-LARRY LEGEND אילולא ריסק את עצמות ידו באמצע הקריירה במשחק סופטבול עם חברים בעיירתו FRENCH LICK. הוא שיחק, והפך לאחד הקלעים הטובים מכולם עם כף יד עקומה בעלת שתי עצמות עקומות, וכאב תמידי מדלקת פרקים שהתפתחה. לארי אף פעם לא התלונן. הוא פשוא לבש את הסניקרס והגופייה והיה מוכן למשחק הבא, ובסופו נעלם אל השחור. הוא הסמול פורוורד הטוב ביותר שאי פעם היה. הפוינט גארד הטוב ביותר שאי פעם שיחק היה מג'יק, חברו הטוב. השוטינג גארד הטוב מכולם – והשחקן הטוב ביותר מכולם – היה מייקל ג'ורדן.

הם יחידי הסגולה. אבל הממוצע של היום הוא טוב יותר מאי-פעם בעבר. אני לא אחד שמדבר על עברי כי אני תמיד מסתכל לעבר העתיד. אבל  מדי פעם קופצות לראשי מחשבות ומתברר לי שהייתי מעורב די הרבה בכדורסל, וזאת הרגשה די טובה!

 

 

 

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 69 תגובות

  1. מעניין שהוא קובע שהשחקנים היום יותר טובים. מכיוון שאני מחשיב את לארי כה-גאון של המשחק זוהי הצהרה רצינית.

  2. עוד דבר שהבנתי שאמר זה שהאן בי איי ממשיך להתפתח והיום הוא הרבה יותר טוב ממה שהיה בזמנו.
    המחמאות כנראה לסטרן ואולי אפילו לאדם הקומיש הנוכחי.

  3. לוקח את בירד כל יום על מגיק.

    הוא צודק במה שאומר ששחקנים היום הרבה יותר טובים בטח בלבל של המתחת לכוכבים.

    1. ברור זה אבולציה של משחק, לגבי בירד או מגיק אני לוקח את מגיק בגלל עמידות. פעם היו כמויות של נגרים, לא סתם רוב האולמות נבנו בשנים הללו, לא הייתה חשיבות לקליעה ולבחירת זריקות ולאפקטביות ההתקפות היו הרבה יותר מפגרות (גם ההתקפה של בוסטון עם המסירה לאותיות). שליטה בכדור קליעה אתלטיות, חכמת משחק רפואה כל אלה אלו פלאים, ועדיין שנות ה80
      לנחיתה התקופה שהכי נהניתי מהליגה

      1. לגבי אבולוציה של המשחק יכולת המשחק הכללית של המובילים בעמדות של מג'יק ומייקל ולארי לא מפותחת יותר מהיכולות של השלישייה הזו, וגם האתלטים והמרחפים של היום לא מפותחים יותר מגדולי האתלטים של העבר ואף להפך.
        לגבי 37 הנק' ברבע של קליי, זה משחק נתון ולא אומר שהיכולות שלו מפותחות משל מייקל.

  4. כל הדיונים על מי לפני מי בפנתאון, הם כל כך מיותרים (אבל מעבירי זמן לא רעים בכלל לתקופת הקיץ היבשה…)
    אני הולך על שיטת עגל למצוינות –
    .
    יש היכל תהילה, והוא מסודר שורות, שורות, כמו באולם קולנוע.
    בשורה הראשונה יושבים הגדולים ביותר, אלו שבכל דיון על "מי הוא עז, מה היא עז", תופסים חלק נכבד בשיח.
    .
    בירד?
    הוא ללא ספק יושב לו בבטחה באותה שורה ראשונה.
    הוא אחד הבודדים שהדרך היחידה לתאר את משחקו זה -"וואו!"
    (זו אחת הסיבות שהוא ומג'יק בלתי נפרדים בשיח. מתחרים ישירים באותה תקופה, 2 שחקני ה-"וואו!" מהגדולים שראה הכדורסל. ולא בזכות אתלטיות יוצאת דופן, אלא בזכות הבנת וראיית משחק שגם כיום נדיר למצוא.
    .
    תמיד כיף לקרוא כתבות כאלו,
    על אחת כמה וכמה כאשר זו כתבה על שחקן מדהים כמו בירד.
    .
    תודה, מנחם.

    1. נכון, מודל בית הקולנוע מורכב משורות שורות והן מאוכלסות בגדולים של הכדורסל. ללארי ומג'יק יש מקום של כבוד בשורה הראשונה. גם מייקל יושב שם, "שורה ראשונה, כיסא 23 . . ." חחח
      ללארי ולמג'יק היה קסם וגאונות, אצל ג'ורדן זה משהו אחר.
      אגב בירד גיבור גדול שנשאר כל השנים בבוסטון, מה הוא היה עושה אם הוא היה נתקע בניו אורלינס?
      המשחק היום הוא מתקדם ב-10 דרגות ממה שהיה בשנות ה-80, גם פיזית, גם בהגנה, בהתקפה, קליעה, מה שאתם רוצים.

      1. הוא היה עושה מה שרגי מילר היה עושה מה שסטוקטון ומאלון ויואיניג עשו.
        נשאר בקבוצה כי זו הייתה המנטליות של אז .ולדעתי היה מצליח גם שם .

        1. ואם גורלו היה כמו זה של רג'י, סטוקטון, מלון ויואינג האומללים, הוא היה נזרק לשורה מאחורה.
          אכזרי, אבל ככה זה. למעט פוקסים חצי מקריים (טורונטו השנה), אתה חייב כוכבים לידך כדי לזכות בטבעת הנכספת.
          למזלו של לארי, היתה לו קבוצה כזו.

          1. יש שחקני על שעשו זאת בלי שחקנים גדולים לידם כמו נוביצקי שהוריד אגב טריו גדולים אחד אחרי השני .
            דווקא בפחדנות של לברון ודוראנט הם מונעים את האופציה הזו שכן הם אלו שמחייבים איחוד כוכבים פעם זה לא בהכרח היה .
            למשל יוסטון הראשונה ב 94 של האקים או דטריוט 04.

        2. ללארי בירד היה המזל להיבחר למועדון מס' 1 בארה"ב על ידי מנהל הקבוצה מס' 1 בארה"ב.
          שיחקו לצדו ענקים (תרתי משמע) –
          פאריש ומקהייל הם שחקני בוסטון לא בעקבות בנייה ארוכת שנים, אלא בזכות טרייד ממולח ששלח 2 בחירות דראפט לגולדן סטייט תמורת פאריש (הגיע לסלטיקס בגיל 27 אחרי עונה של 17 נק' 10 רב' במדי גולדן סטייט) והבחירה שהפכה למקהייל (בחירה 3 בדראפט 80').
          דניס ג'ונסון, גם הוא לא גדל בסלטיקס. הוא היה הפיינלס MVP של 79', אז היה כוכבה של סיאטל.
          .
          בלי פאריש (פעמיים ALL NBA), מקהייל (פעם אחת ALL NBA, 6 פעמים חמישיית ההגנה), מקסוול (פיינלס MVP), דניס ג'ונסון (פעמיים ALL NBA, 9 פעמים חמישיית ההגנה, פיינלס MVP), ביל וולטון (MVP, פעמיים ALL NBA, פעמיים חמישיית ההגנה, פיינלס MVP, השחקן השישי של העונה ב86'), ודני איינג' (אולסטאר) –
          אתה באמת חושב שהיו לו 3 אליפויות?
          .
          אין הרבה מה לעשות, למזל יש משמעות רבה ללא מעט דברים בחיים,
          וזה נכון גם ל-NBA.
          כל רשימת השחקנים שהבאתי שיחקו לצדו של בירד במהלך 7 השנים הראשונות שלו בליגה.
          .
          לברון, לצערו, לא היה המזל להיבחר על ידי גאון כדורסל. במהלך 7 השנים הראשונות שלו בליגה, מי היה השחקן הטוב ביותר ששיחק לצדו?
          מבלי להיכנס לפרטים – זה לא קרוב לרשימה של מי ששיחקו לצדו של בירד.
          .
          יש את השורה התחתונה –
          באליפויות זוכות קבוצות. ובשביל להיות שחקן בקבוצה אלופה צריך לא מעט מזל,
          או לחלופין , צריך "לקחת את המזל לידיים" וליצור סיטואציה ששווה אליפות.
          איך שאני רואה את זה,
          מה שלברון עשה זה קרדיט לזכותו, לא לחובתו.
          .
          איך שאני רואה את זה,
          המשפט "הוא היה עושה מה שרגי מילר היה עושה מה שסטוקטון ומאלון ויואיניג עשו.
          נשאר בקבוצה כי זו הייתה המנטליות של אז .ולדעתי היה מצליח גם שם",
          הוא משפט די תלוש מהמציאות –
          היריבות, הן פשוט היו חזקות מדי.

          1. גיא אז אתה בעצם אומר שבירד שיחק בסופרטים?! ג'יזס קרייסט אתה הורס לי את כל הנארטיב. תיכף תגיד לי שגם מג'יק וג'ורדן לקחו תארים בקבוצת כוכבים

          1. להבנתי תקרת שכר בלי חוזה מקסימום ו/או זכויות בירד רק מקשה יותר על הגדלת הכשרון בקבוצה, לא? איך הסלטיקס באותה תקופה הייתה כזו סופרטים?

          2. אז אני מבין ששוב באת לשעת סיפור…
            על תקרת השכר (וזכויות בירד) סוכם בהסכם הקיבוצי של 1983. מכיוון שזו היייתה הפעם הראשונה שבכלל נקבעה תקרה אז סוכם שתהיה שנת מעבר בה כל הקבוצות ידעו שהם לא מתפקדות מתחת לתקרה חוץ מ… הקבוצות שבאותה עונה שילמו כבר מעל התקרה שנקבעה. מן הסתם זה היו הקבוצות העשיורת כמו הלייקרס הניקס, הסיקסרס ועוד כמה. הסלטיקס לא היו אחת הקבוצו, האלה.
            הניקס היו מעוניינים במקהייל ולכן הסלטיקס ניצלו את gמדת היתרון שלהם כדי לחסום אותם עלידי זה שהציעו חוזים לשחקנים החופשיים של הניקס… רק נזכיר שאז כל שחקן "חופשי" היה שחקן חופשי מוגבל. אז הניקס נאלצו להשוות את ההצעות של הסלטיקס ולא נשאר להם מקום להציע מספיק למקהייל (בגלל שהם היו מוגבלים על ידי התקרה). הסלטיקס ניצלו את זה שבעונה זו לא היו מוגבלים כדי להחתים את כל השלישיה שלהם ומשם הכל היסטוריה.

          3. אור,
            זו הייתה תקרת שכר "רכה".
            תיקח את עונת 87/88 לדוגמה. הפיירול של הסלטיקס והלייקרס היה גבוה ב-60% מזה של הקבוצה החציונית,
            וב-116% מזה של הקבוצה שבמקום האחרון (זה יפתיע מישהו לגלות שאלו היו הקאבס?. . .)

          4. כן אני רואה שעניתי למשהו אחר ממה ששאלת…
            גיא צודק, אם אין שכר מקסימום והתקרה רכה אז העשירים מתעשרים וחוסר השוויון שולט.
            רק לשם דוגמא בעונת 96/97 השכר של מייקל היה 30 מיליון. התקרה הייתה 24…

        3. אהרן אתה ידוע כרומנטיקן חסר תקנה.
          גם אני פעם הייתי כזה אבל זה עבר לי.
          היום אני נזכר בערגה ומעלה זכרונות מהתקופה הזאת . . .
          🙂

          1. מה שאתה קורא רומנטיקה אני קורא הגינות .
            נכון לא כולם נולדו שווים .
            ולא כולם קיבלו צאנס שווהמ.
            ובכל זאת הערכה בליגה לשחקנים כמו סטוקטון ,מלון ויואיניג או מילר הייתה גדולה גם ללא אליפות.
            והאליפות הייתה מעורכת יותר גם אם הייתה קשה בהרבה להשגה .
            לדעתי אפילו לברון מסכים איתי ולראייה הוא חזר לקליבלנד.

          2. עידו הגינות ספורטיבית.
            היו כבר מספיק לא רק לארי שאמרו שלא בכבוד שלהם "לקנות" אליפות שזה מה שלברון ודוראנט עשו.

          3. בטח שאמר כשהקבוצה שלו שילמה לו חוזה עתק לאותה תקופה של שבע שנים והשתמשה בהכנסת תקרת השכר כדי למנוע את גניבת אחד האולסטארים שלהם (הכל בצורה חוקית כמובן). העיקר שהם לא היו סופרטים. תמשיך לספר לעצמך סיפורים. מי אתה רוצה עוד? יואינג וחוזה המיליונים שלו או קארל מאלון?

          4. או שאתה רוצה לדבר על צ'ארלס "תעבירו אותי כבר בטרייד" בארקלי?
            בסופו של דבר האקלים אז היה מאד שונה – כזה שבו מאד מאד השתלם לשחקנים להישאר בקבוצות שלהם.

          5. עידו על כל בארקלי היו אז 3 סטוקטונים.
            וגם כשברקלי עבר בטרייד לא הייתה לו שליטה על הטרייד והוא לא עבר לקבוצה שוברת שוויון .
            אני תושב שהליגה צריכה לשנות את החוקים .
            יש לי אפילו הצעה לא מעובדת דיו אבל שאומרת בערך כך.
            שחקן בחוזה מקסימום .
            שנותרת לו שנה בחוזהו….יכולה קבוצה להעביר אותו בטרייד לאן שתרצה ואז….החוזה שלו מעורך אוטומטית לעוד עונה והוא בתמורה יקבל את כל תנאי השכר המקסימלים.
            אפשר יהיה לעשות דבר כזה רק פעם אחת בלבד .
            למשל דיוויס של העונה שנותרה לו עונה ניו אורלינס הייתה יכולה להטריד אותו לכל הליגה כל קבוצה מלבדה הייתה מקבלת אותו לפחות לשנתיים .
            מה שזה היה עושה .מבחינתי זה.
            1. יותר שליטה של הקבוצות על עתידם מבלי יכולת סחיטה.
            2. קושי רב יותר ב"לקנות" אליפות
            וזה גם פותר הרבה בשביל השחקנים
            שאמנם מאבדים אפשרות לבחור את הארגון המעודף על ידם ומאידך מקבלים הארכת שכר אוטומטית וגם חוסר החירות לשנה בלבד .
            לדעתי נכון ומידתי.

          6. אתה נאחז בסטוקטון כי הוא בערך היחיד. מי עוד?
            לקוואי הייתה שליטה לאן הוא עובר?
            קארים לא כפה טרייד ללייקרס?
            אתה רוצה לחיות במציאות משלך בסדר אבל לפחות תדבוק בעובדות. לכוכבים תמיד הייתה שליטה (גם לבארקלי היה סיי לאן הוא מוכן לעבור) כסף תמיד היה הגורם המניע.

          7. עידו למה סטוקטון היחיד?
            מה עם יואיניג ?
            מה עם השלישייה ?
            ( עזוב את מייקל אחרי הפרישה השנייה).
            מה עם מילר ? מלון ( שוב עזובמ גיל 40 ) אזייה? רובינסון ? האקים ?
            ווילקינס? ( עד שעשו לו קטע ).
            וגם מי שעזב עשה זאת בגיל הרבה יותר מתקדם הרבה פעמים בהסכם עם הקבוצה ( דרקסלר)

          8. למה? כי הכל היה ענייין של שכר ואורך חוזה ולא נאמנות .זה קל להיות נאמן כשאין דילמה.
            יואינג שקיבל חוזה עתק של עשר שנים ואחר כך הארכה שאף קבוצה לא יכלה להתקרב להציע בגלל זכויות הבירד והתקרה?
            מאלון? אותן סיפור פלוס מינוס
            מילר? אותו רג'י שאמר שאם הניקס לא היו מחתימים את יוסטון אז יכול להיות שהוא היה הולך אליהם? כן כן רג'י לניקס…
            האקים שאיים לעזוב אם לא יקבל את המשכורת שרצה – וקיבל גם קיבל.
            שנמשיך? אפשר לעבור אחד אחד.
            השלישיה למי הכוונה?
            לבירד שקיבל חוזה עתק ל-7 שנים בדיוק שנכנסה תקרת השכר? למקהייל ופאריש שכמו שכתבתי למעלה הסלטיקס ניצלו את הסיטואציה כדי לסגור אצלם בקבוצה?
            אתה מנסה להסתכל אחורה על עולם שבו לא היית מודע לכל הדברים האלו שהתרחשו מאחורי הקלעים כי כאן לא דיווח על זה ולעשות לו אידיאליזציה נוסטלגית שמתאימה לך.

          9. אהרון. אתה כותב על יואינג, לדוגמה. אתה יודע כמה הוא הרוויח במדי הניקס? סכומים גבוהים בהרבה ממה שיכל להרוויח בכל קבוצה אחרת –
            ניקח את 88' כדוגמה. הוא הרוויח האותה שנה 2.75 מיליון. יותר מכל שחקן אחר בליגה.
            אתה יודע מה הייתה תקרת השכר באותה שנה?
            6.16 מיליון. זה כמעט 45% מתקרת השכר.
            .
            קח את מג'יק ג'ונסון. הוא הרוויח ב-86' 2.5 מיליון. יתר מכל שחקן אחר בליגה.
            תקרת השכר באותה עונה הייתה 4.2 מיליון. זה 59.5% מתקרת השכר.
            .
            לארי בירד הרוויח 7 מיליון ב-92', כאשר תקרת השכר הייתה 12.5 מיליון (56%),
            ג'ורדן הרוויח 33.7 מיליון ב-98', אז תקרת השכר הייתה 26.9 מיליון…
            .
            או במילים אחרות –
            התנאים היו שונים. לא היה כדאי לכוכבים לעזוב את קבוצת הבית שלהם,
            אלא אם זו הייתה קבוצת בית שסירבה/לא יכלה לשלם להם (ע"ע מוזס מלון ב-82').
            .
            ההתעקשות להשוות בין בחירת השחקנים בתקופות שונות, היא לא נכונה.
            אתה מכיר את תחום הכלכלה –
            כאשר לוקחים לשכיר את היכולת למקסם את רווחיו, אז מי שישפיעו על ההחלטות שלו יהיו גורמים אחרים.
            בשנות ה-80' וה-90' (אותה תקופה "רומנטית"), שחקנים יכלו למקסם את רווחיהם (כמעט) רק בקבוצת הבית.
            ברגע בו נקבע שכר מקסימום שהוא תלוי תקרת שכר,
            נכנסו מרכיבים חדשים ובולטים לשיקול של השחקנים עבורם הביקוש גדול גם עם שכר מקס.

          10. גיא תודה אני מקבל את השינויים .
            אבל השאלה שלי האם לא נכון לליגה לתת עדיפות לשחקנים שנבנים דרך הדראפט בגין חוזה מקסימום יותר גבוה.
            לענ"ד יש עניין לחזור לאותם שנות 80 עליזות ולייצר את אותו אקלים שיגרום לכוכב להמשיך עם קבוצת האם .
            אני חושב שזה נכון לליגה.
            ככה תחזור התחרותיות .
            לדעתי זה גם לגיטימי חוקית לתת לכל שחקן העדפה מתקנת ועדיין הבחירה בידו.
            ( אני כידוע הייתי מרחיק לכת ספורטיבית ונותן העדפה מתקנת לאלוף שעשה זאת מהארגון שבחר בו ….זה כמובן רק ברמת התודעה של האהודים ).

          11. איזה סיבה יש לשחקנים להסכים לתקרה קשוחה? שיהיו חוזים לא מבוטחים כמו בפוטבול את השחקנים לא מעניין התחרותיות בליגה. אפשר כמו שציינו אז להפוך את חוזי הסופר מקס שייכנס בתקרה חוזה מקס (שחקן 1) , ואת כל החוזים הנלווים.
            לרוב לא נוגעים בתרנגולת שמטילה ביצי זהב זה הסיבה לזה שכל שינוי לוקח כמה שנים, גם אם זה הליגה המתקדמת והפתוחה מכולם.

          12. זה לקח זמן אבל ניב שכנע אותי שאפשר להסכים על תקרה קשיחה וחוזים מובטחים (על זה אגב הולכת להיות ההשבתה בNFL).
            כרגע באמת זו הסיטואציה שכולם מרוצים. עד שלא…

          13. איך תקרה קשיחה עובדת עם חוזים מובטחים? אשמח אם תסביר לי.
            מה יקרה לכל זכויות הבירד… השחקנים יפסידו כסף.
            כל עוד התקרה גמישה בעלים יכול להביא כסף מהבית ולשלם מס מותרות לשחקנים בעל זכויות בירד, גולדן סטייט קליבלנד אוקלהומה… הוכיחו את זה

          14. ולצערי שביתה בNFL לא תצליח לעבוד , בשביל שביתה מוצלחת צריך שכל השחקנים כולל הכוכבים יתאגדו ביחד לא רואה סיטואציה כזאת קוראת, אני זוכר את השביתה של 88 שבעצם לא עשתה כלום והבעלים נצחו בענק

          15. אתה מערבב בין דברים. זכויות בירד לא קשורות לחוזים מובטחים. כמובן שבתקרה קשיחה הם לא יהיו קיימים. המשמעות היא שהבעלים יצטרכו להגדיל בחזרה את החלק מהעוגה אותו מקבלים השחקנים. ניתן עדיין יהיה להבטיח בהסכם שהחוזים יהיו מובטחים שזה עוד ויתור שהבעלים יצטרכו לעשות. לכן אם הוא יהיה אז זה יזיז שוב את החלק מהעוגה לטובת הבעלים. בסופו של דבר יצטרכו למצוא את העמק השווה.

          16. הבעלים זה הליגה וזכויות הבירד+ התקרה הרכה תקועים להם כמו עצם בגרון. כל אחד מהם יודע שכדי לקחת אליפות הוא יצטרך לשלם הרבה מעבר לתקרה כולל מסי מותרות שלא כל אחד יכול לשלם בקלות. הם מתים לעשות את השינוי הזה .
            השחקנים הם אלה שצריכים לעשות את הוויתור

  5. מצויין . נהניתי מאוד מהכתבה .
    לשלישיה בירד-מג'יק ג'ורדן יש מעמד מיוחד . השוואה בין הגדולים מכולם תמיד בעייתית , כי מדובר בתקופות שונות , צורת משחק שהשתנתה ויריבים אחרים . אבל השיפוט תמיד צריך להיעשות בראי הזמן . בתקופתם של השלושה התחרות כבר העצימה . אלה לא שנות השישים בהן היה מיעוט קבוצות והליגה היתה מפוצלת ( לא רק ה-NBA ) . מאמצע הסבנטיז ואילך הליגה כבר הפכה תחרותית מאוד , השחורים הגיעו בהמוניהם , ואפילו כבר נראו ניצנים של שחקנים לא אמריקאים .
    אין ספק שהליגה היום תחרותית עוד יותר , הכסף הענק מושך כשרונות מכל העולם ולא רק מאמריקה , האתלטיות , הכוח המתפרץ , יכולות הקליעה ושיטות האימון – הכל השתכלל . לארי צודק – השחקנים היום טובים יותר . אבל כששופטים את הטובים מכולם , שופטים אותם בראי התקופה בה שיחקו ועד כמה הם שלטו בתקופתם . ולכן אני מסכים שזו השלישיה הגדולה מכולם , כשמייקל כמובן ראשון בין שווים .

    1. מסכים עם כל מילה שלך אשברי. גם חשוב להתחשב בשינוי התדמיתי של הליגה שהשלישייה הובילה באייטיז ובתחילת הנניינטיז. מנחם תודה רבה.

  6. "כשאני שיחקתי בסלטיקס אפילו לא היתה שאלה של משחק בקבוצה אחרת… זה הכל בגלל הפרי אייג'נסי. היום שחקנים יותר עצמאיים במחשבתם ורוצים לקבוע את גורלם"
    האמירה נכונה, אבל מציגה רק חצי מהתמונה. דווקא הסלטיקס שבירד מזכיר, מתנהלת בעשור האחרון כמקום האחרון ששחקן צריך להרגיש בו "בבית", כי בכל רגע נתון איינג' יכול לשלוח אותך לצד השני של היבשת בשביל חבילה טובה יותר. אף אחד לא יכול לבנות עליו כמקום להזדקן בו גם אם היה חלק מריצת פלייאוף מכובדת.
    אפשר לדון פוסטים על גבי תגובות על הביצה והתרנגולת – האם השחקנים התחילו לחשוב על עצמם כאינדיבידואל והקבוצות התאימו את עצמן, או שהקבוצות התחילו להפנים שעם סנטימנטים לא הולכים למכולת או לסדרת הגמר. אפשר לדון על השפעת המדיה החברתית ועל קריסתן של האידואלוגיות כמרכיב מרכזי בתפיסתו של הצופה הממוצע. אבל חלקן של הקבוצות לא נופל מזה של השחקנים.
    לא מסוגל לכתוב על לארי בירד בלי לציין שבעיניי הוא בשורה הראשונה, בראשמור, בחמישית כל הזמנים. בעיניי, אחד ממספר מצומצם של שחקנים שהיפנט את הצופה בנוכחותו על המגרש.

    1. + 1
      אי אפשר לבקש נאמנות רק מצד אחד, ואז לזרוק שחקנים כשזה נוח (איזיאה תומאס זו אולי הדוגמא הבולטת ביותר, אבל בטח לא היחידה)

      1. אתם צודקים אך כאן מתחילה בעיקר השאלה מי התחיל שכן אחרי שכבר שינו את השיטה והחוקים אי אפשר שרק הקבוצות יהיו נאמנות לשחקנים.
        לפני כן למעט מקרי דומיניק ווילנקינס אני לא זוכר מקרה מובהק שבו הקבוצה בעטה בשחקן שהיה סמל.
        ועם כל זה מה שאיינג' עשה לאזייה תומאס עבר כל גבול ציני .

        1. אהרון, בוא אני אזכיר לך –
          קיץ 85'. הסלטיקס הפסידו ללייקרס בפיינלס אחרי תצוגה אדירה של קארים.
          הם מחליטים לעשות מהלך –
          הם יודעים שהם זקוקים לעומק בעמדת הסנטר. הם מתכוננים למפגש חוזר מול היריבה מלוס אנג'לס.
          מה שהם עושים זה לשלוח סדריק מקסוול (ששיחק בקבוצה מאז עונת הרוקי שלו ב-78', שזכה בפיינלס MVP של 81') בטרייד ללוס אנג'לס. לא הלייקרס. הקליפרס.
          בתמורה הסלטיקס מקבלים את ביל וולטון, מי שבעונה שאחר כך זוכה בתואר "השחקן השישי של העונה".
          הסלטיקס זכו באליפות בעונת 85/86.
          סדריק מקסוול?
          הוא שרד במדי הקליפרס חצי עונה, עד שנשלח בטייד ליוסטון.
          עונה וחצי אחר כך הוא פורש.
          .
          יש עוד לא מעט דוגמאות. מי שעוקב אחרי ה-NBA, הוא מפוכח מאשליות. זה היה, וזה נשאר, משחק של כוכבים.
          כוכבים יכולים, יוכלו, ויכלו, לדרוש תנאים/טריידים. זה נכון לקארים של שנות ה-70', זה נכון למאלון של שנות ה-80', זה נכון לשאק של שנות ה-90' (נראה לי שהנקודה ברורה).
          מהצד השני?
          הקבוצות עשו (או ניסו לעשות. תלוי בכישרון של מנהלי כל קבוצה) את מה שטוב לקבוצה. אך אחד לא שאל, לא שואל, ולא ישאל, את הדרוזנים של המשחק, את המקסוולים של המשחק, אם הם "מסכימים" לעבור בטרייד.
          זה ה-NBA.
          הניסיון לצייר אותו בצורה כל כך רומנטית,
          זה ווישפול ת'ינקינג. לא המציאות.

  7. בירד היה פוינט-פורוורד ולא פוינט-פאוור כי לא היה פאוור טבעי אלא פורוורד שיכול לשחק מעולה בשתי העמדות ועמדתו הטבעית הייתה סמול שבה שיחק בחצי השני של הקריירה.
    למעשה, בירד היה יכול לשחק היטב בכל העמדות וגם בזה הוא דומה למג'יק.
    עד לברון בירד היה בוודאות הפורוורד הטוב בכל הזמנים ולא רק הסמול פורוורד הטוב בכל הזמנים.

  8. היה שחקן מהפנט. רק בשבילו היה שווה לראות משחק. מת עליו. 33 זה מספר הגופיה שלי בקבוצה של היישוב שלי שמשחקת בליגה של השומרון.

  9. מאמר נפלא מנחם .
    בעיני הוא ללא ספק בחמישיית כל הזמנים לפני לברון .
    הוא אומר בדיוק אבל בדיוק מה שאני אומר כל השנים .

  10. אכן אחד השחקנים הגדולים בכל הזמנים, כשרון נדיר כל כך, והממוצעים שלו (שאינם רחוקים מאלה של לברון גיימס המפלצת האתלטית) מדברים בעד עצמם. ווינר, מנהיג, לדעתי אם לא היו לו בעיות גב קשות כבר לפני גיל 28, הוא היה לוקח עוד אליפות או שתיים.

    בנוגע לחברות עם מג'יק – קראתי ביותר ממקום אחד שהם אף פעם לא היו כאלה חברים טובים כמו שהרבה מהמדיה חושבים ושאפילו לארי עצמו הופתע כששמע על כך. לדעתי אותה חברות קרובה זה עניין שנופח על ידי הליגה ו/או העיתונאות של אותה התקופה

  11. שחקן על… מרתק לצפייה, מהבודדים שדרך צפייה בהם אתה לומד כדורסל. ווינר ענק ששיפר את כל מי שלידו.
    ודרך אגב, לא רק הכדורסל היום יותר טוב, כל דבר בעולם יותר טוב היום מאשר פעם.

    1. המשפט האחרון שלך נשמע שטחי, אבל הוא מאוד מאוד נכון ומשמעותי, וכמעט כולנו נוטים להתעלם מזה.
      העולם היום טוב יותר באופן דרמטי מכל מה שקדם לו. שאלה אחת היא, למה זה לא באמת ניכר בסיפוק הפנימי של מרבית האנשים. האובייקטיבי, נקרא לזה, לא מתבטא יותר מדי בסובייקטיבי.
      שאלה שניה היא, האם תגיע מתישהו נקודת הקצה, ממנה תבוא הנפילה. ימי הביניים של המודרנה. אולי כבר הגענו?

  12. נפלא. מ 1980 גם התחילו לשחק 23 קבוצות, ומ 1984 הפכו לפלייאוף של 16 קבוצות, ואיפשהו שם מבחינתי התחיל הכדורסל בליגה. פורמט קשה שבו אתה צריך לנצח 4 סדרות כדי להיות אלוף. ולא כמו שנות ה 60 ששתי סדרות לפעמים הספיקו לאליפות, מתוך ליגה של 10 או 14 קבוצות (אל תתפסו אותי במספר. העיקר הכוונה פה)

כתיבת תגובה

סגירת תפריט