"על הרצף" – פרויקט 'מסע בעקבות אוהדים', והפעם אוהד אינדיאנה פייסרס / מולי

חולצת אוהד - פייסרז
חולצת אוהד – פייסרז

אני ואביחיל מיכאליאן לא הזמנו בסוף מהמלצרית הבלונדינית את ארוחת הצהרים. מרגע שאביחיל שמע שאני כותב באתר NBA השיחה איתו זרמה בנתיב תענוגות הספורט בלבד, ונראה היה שתענוגות הירק והבשר שמציעה המסעדה, הפכו עבורו לשוליים לחלוטין.

כך, עם כוס שתיה וללא בשרים, דגנים או ירקות, החל עוד פרק ב"מסע בעקבות אוהדים" שלי, מסע שתכליתו ניסיון להבין לעומק את תופעת אהדת הספורט על שלל גווניה וסודותיה.

על אביחיל שמעתי מאחותו הגדולה, רווית, שהיתה סייעת בגן של נכדתי. "אתה חייב לפגוש את אחי הקטן," אמרה לי אחרי ששמעה במקרה אותי מספר  לעופר רודיק  על כתבה שהעליתי בצהרי אותו יום לאתר הופס, "הוא מה זה מת על ספורט."

" רוב הנערים מתים על ספורט," צחקתי מחבק את נכדתי בת החמש זורק אותה אל על ותופס חזרה.

"לא, אתה לא מבין," אמרה רווית, "אצל אחי זה אחרת, זה לא ילד שהולך עם חולצה של ברצלונה ורואה משחקים אחת לשבוע, אצל אחי זה אחרת, ורק כשתפגוש אותו תבין על מה אני מדברת, ותאמין לי…."

אני כבר רגיל לכך שלאנשים יש נטייה להיגנב מזה שאני כותב לאתר ספורט, אבל לרוב מדובר על בנים, נערים או גברים, ולא על מטרוניות נחמדות ומכובדות כמו רווית.

אני גם אבא וסבא כבר מספיק שנים כדי לדעת שלמשפט "יהללך זר ולא הוריך" יש תוקף משפטי מעתה ועד סוף העולם, ואולם, כשרווית המשיכה את המשפט שלה ואמרה: "ותאמין לי, יש לך הרבה מה ללמוד ממנו…", אני מודה שהפעם התעוררה סקרנותי.

וכך, שבוע אחרי, בחול המועד פסח, מצאתי את עצמי יושב במסעדה מול כוס לימונדה, עם רווית ואביחיל בן השש-עשרה. אביחיל היה שתקן וביישן, שיחק בסלולרי שלו ולא הביט בי, לפחות עד ששאלתי אותו אם הוא יודע משהו על תולדותיה של אינדיאנה פייסרס – קבוצתו האהודה…

"ברור." ענה נחרצות, ואז כאילו משהו תקוע השתחרר המשיך: "אתה בטח יודע. אינדיאנה פייסרס לא הייתה קבוצת הכדורסל המקצוענית הראשונה באינדיאנאפוליס," [לא ידעתי] "לפניה היו אינדיאנפוליס ג'טס שהוקמה בשנת 1931. הקים אותם פרנק קאוצקי שהיה חנווני. הוא בהתחלה קרא לקבוצה בשם אינדיאנפוליס קאוצקיס. הם שיחקו בשנים הראשונות בליגת הכדורסל המקצועית הלאומית, ה-NPBL. אחר כך הם שיחקו בליגת הכדורסל הלאומית. זה ה NBL. בשנת 1949 הם עברו לליגת ה- BAA. בשנת 1949, " הוא סופסוף עצר לנשום, "גם הוקמה קבוצה אחרת בשם אינדיאנפוליס אולימפיאנס. היא שיחקה ב NBL. אחרי שנה ה- BAA וה- NBL התאחדו ל- NBA. הג'טס נסגרו ואינדיאנפוליס אולימפיאנס שיחקו ב NBA עד 1963. אז הם פורקו."  עוד עצירה לנשימה. "לפני שהם פורקו הם שיחקו במשחק ה- NBA הכי ארוך אי פעם שהיו בו שש הארכות מול הרוצ'סטר רויאלס שהוקמה ב 1945 ושיחקה בערים שונות. היום שמה הוא הסקרמנט קינגס."

אט אט התחלתי להבין על מה רווית דיברה.

"רגע, רגע, תנשום רגע," ביקשתי. "איך ילדון שכמוך יודע את כל זה?"

"כשאני אוהב משהו – זה עד הסוף," הוא אמר כלאחר יד והמשיך: "בין 1963 ל 1967 לא היתה באינדיאנאפוליס קבוצת כדורסל מקצוענית.  בשנת 1967 האינדיאנה פייסרס הוקמו. הם שיחקו אז בליגת ה- ABA . בשנת 1976 הפייסרס הצטרפו ל NBA."

"ואתה מכיר את כל ההיסטוריה של הפייסרס?"

"ברור," הוא ענה, "ושל הקאוצקיס ושל הג'טס ושל האולימפיאנס. זה מעניין אותי אז אני לומד את זה כמו שצריך."

"כלומר?" הסתקרנתי.

"אני עוקב כל יום אחרי האתר של הקבוצה." והוא המשיך כאילו מקריא רשימת מלאי, "אני עוקב אחרי קבוצת  הפייסבוק של הפייסרס ניישן [ קבוצת אוהדי הפייסרס]. אני קורא את HOOPSHYPE על הפייסרס. אני קורא אתרים כמו 'הופס' שאתה כותב בו. אני עובר על אתרים שמסקרים את כל הליגה כמו ESPN ופוקס ספורט. ברור שאני גם קורא את מדורי הספורט של האינדיאנאפוליס טיימס ועוד עיתונים מקומיים מאינדיאנאפוליס. רוצה שאספר לך מה היה הרוסטר של הקבוצה בעונת 2000?"

משהו השתנה בעיניו, כאילו הוא רוצה להמחיש לי בעזרת הידע האצור בו את עצמת התשוקה הטמונה בו לקבוצה.

"אני מניח שתדע את צוות השחקנים בעונה בה זכיתם באליפות המזרח," חייכתי. "כמו שסביר שתדע את כל ההרכבים של 1969, 1970 ו – 1971."

"השנים של הזכייה באליפות ה-ABA. בטח." הוא התחיל לענות. "ב 1969 ההרכב הראשון כלל בששים ושבעה אחוז את …"

"מבין מבין, " חייכתי, "כבר הצלחת להרשים אותי, הלוואי ולכל האוהדים בעולם היה ידע כמו שלך יש. אבל רגע, יש משהו שיותר מעניין אותי: והיית פעם במשחק של הפייסרס?"

"עדיין לא. זה בארצות הברית. חוץ מזה אני צריך לפתור כמה בעיות עם עצמי קודם. אתה מבין, לראות משחק בטלוויזיה זה לא כמו לראות אותו במגרש. אני אצטרך לטוס לארצות הברית במטוס במשך הרבה שעות, וארצות הברית זה מקום שאני לא מכיר, ואז, יהיה הכי קשה: כאשר אני ממש אהיה במשחק ".

"רגע, רגע," עכשיו באמת לא הבנתי, "חשבתי שזה משהו שישמח אותך. אתה לא צריך לפחד כל כך."

"אבל לי… קשה מדי להיות יחד עם כל כך הרבה אנשים באותו מקום. וכולם צועקים. יותר מדי רעשים בו זמנית. זה לא משנה. תגיד. אתה אוהד ניו אורלינס פליקנס, לא? אתה היית במשחק שלהם?"

"לא, מעולם לא." נאלצתי להודות, "ואתה צודק, זה שלא היית מעולם במשחק של הקבוצה שאתה אוהד, לא הופך אותך לפחות אוהד.  אני, למשל,  גם לא הייתי אף פעם במשחקים של ברצלונה או של מנצ'סטר יונייטד ואני מחבב את הקבוצות הללו למרות שאני לא יודע אם אני יכול לומר שאני אוהד שלהן, אבל יש לי אליהן משהו בלב שאני לא בדיוק יודע להגדיר…"

כבר פגשתי אוהדים שחיו ונשמו את הספורט האהוב עליהם, אבל הנער הזה היה אחר. השיחה איתו הייתה אחרת. אמרתי לו את זה.

"אתה רוצה להגיד שלא פגשת אוטיסט לפני כן?" הוא נראה מופתע. "יש כל מני אנשים על הרצף. כל אחד עם מגבלות משלו ויתרונות משלו. אחת המוגבלויות שלי היא שקשה לי מאוד עם אנשים שאני לא מכיר. אני בכלל לא דיברתי עד גיל שלוש וחצי. אחד היתרונות שלי זה הזיכרון שלי. וגם," הוא חייך חיוך מבויש, "וגם זה שאני טוטאלי."

"גם אני טוטאלי," אמרתי, "אבל אני לא מאובחן כאוטיסט".

"אני אוהב לדעת," אמר אביחיל, מנסה אולי להסביר את זה לעצמו יותר מאשר לי. "אני חושב שיותר קל לי עם כדורסל כי יש בו חוקים ברורים. גם חוקים של מותר ואסור. גם חוקים של איך להצטיין. גם חוקים של איך לשחק. בכדורסל, לא כמו בכדורגל, המאמן נותן לקבוצה לשחק תרגילים. יודע שלמדתי את כל התרגילים שבאתר ה- NBAACADEMY?  בשבילי, המשחק הוא לא עוד בידור בחיים. הוא דרך להבין את החיים."

"מעניין אותי איך הגעת לאהדת כדורסל בכלל ולאהדת הפייסרס בפרט." אמרתי, "אני למשל, זוכר שאני התחלתי סופית לאהוד את מנצ'סטר יונייטד דווקא כששמעתי על האסון האווירי במינכן ב-1958, האסון ששמונה משחקני יונייטד נהרגו בו. לפני כן היה בי 'תיקו אהדה'  בין מנצ'סטר יונייטד (זאת אומרת הקבוצה של בובי צ'רלטון) לסטוק סיטי שהשוער האהוב עלי, גורדון בנקס, שיחק בה."

"לא יודע אם הייתי אוהד פייסרס אם לא היו טלוויזיה ואינטרנט." אמר אביחיל ולפתע הרצין: "אני חושב, לספורטאים מקצוענים יש הרבה פעמים אוטיזם בנשמה. אפשר לראות את זה באימונים שלהם. אתה צריך להיות קצת אוטיסט בשביל לתרגל שוב ושוב ושוב ושוב את אותו דבר. יום אחד ראיתי ביוטיוב סרט על אימון של אינדיאנה והשחקן הזה, דומנטאס סאבוניס – מספר 11, הבן של ארבידאס סאבוניס,  אמר שבכל אימון הוא עובד 30-40 דקות על אותה קליעה. זה היה המבט שלו. הריכוז שלו. המוחלטות שלו. ההשקעה שלו. המבט הזה ברגע הזה. זה הפך אותי לאוהד אינדיאנה פייסרס."

"ואיך אתה מרגיש כשהקבוצה שלך מפסידה?"

"זה הדבר שהכי היה קשה ללמוד. בשבילך כשהקבוצה מפסידה, זה כואב. זה לא נעים. אבל אתה ממשיך הלאה." הוא היסס לרגע אבל המשיך: "בהתחלה. בכל פעם שנזכרתי בהפסד. הייתי משתולל ובוכה במשך ימים. המשחק כאילו נמשך ולא נגמר כמו שרציתי. טוב, אני טוטאלי. אבל זה עוזר שתמיד ישנו המשחק הבא. גם את זה למדתי".

לפני שנפרדנו אמרתי לו: "אחרי שתגיע למשחק של הפייסרס, ועם טוטאליות כזו אני בטוח שתגיע, ספר לי איך היה."

הוא נפנף לשלום, ומבעד לסלולרי, נדמה לי שראיתי גם חיוך.

 

 

מוקדש לאיל בתודה על השראתו ועזרתו בכתיבת פוסט זה.

 

 

אחרית דבר

כאמור, פוסט זה הינו פרק מהספר "מסע בעקבות אוהדים" שכולל שלושים פרקים, כמספר הקבוצות ב NBA.

שמונה פרקים מהספר יפורסמו באתר הופס אחת לשבוע, בימי שלישי לפנות בוקר מתחילת הפגרה.

מי שרוצה לרכוש עותק דיגיטלי של הספר כולו (על שלושים פרקיו) או ספר אחר שלי, מוזמן לעשות זאת כאן

לקריאת הפרקים שפורסמו עד כה, נא ללחוץ כאן

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 27 תגובות

  1. מדהים. תודה רבה מולי.
    מבין את אביחיל, סבי היה רב חשוב שנודע בזכרון שלו, ואני ירשתי את הזכרון שלו, לזכור משחק על פי מה קרה באיזה שנייה, לזכור פרטים שוליים ועוד, כי זה אהבה שאי אפשר להסביר. הרצון לנצור את המשחק בתוך כספת הזכרון ולא לתת לה לצאת.

  2. יוצא מן הכלל מולי ! מאוד מרגש נהניתי מאוד לקרוא . אני מכיר גם אנשים כמו אביחיל שנמצאים על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה וחשוב לדבר איתם ולשלב אותם בחברה יש להם מה לתרום .

    1. תומר, אביחיל – כמו כל הדמויות בספר "מסע בין אוהדים" – הוא פרי דמיוני. הוא ערבול ועירוב של שבבי אנשים בהם נתקלתי בחיי (במציאות, בספרים או בטלוויזיה)…
      זה שהוא הזכיר לך מישהו שאתה מכיר מחמיא לי, אומר לי שאולי עשיתי עבודה טובה… אז תודה!

    1. יש ויהיו עוד כתבות על אוהדים. כמו שכתבתי זה פרויקט ששמונה פרקים ממנו יפורסמו כאן באתר (אחד כבר פורסם בשבוע שעבר), ומי שירצה לקרוא את שאר 22 הפרקים , יוכל להשקיע 17 ש"ח שלמים ולרכוש את הספר 🙂

  3. תודה רבה מולי. מקסים ונפלא. כמורה לחינוך מיוחד שעובד עם נערים ונערות על הרצף האוטיסטי הסיפור נגע בי עוד יותר. אין ספק שבעת הקריאה עלה לי תלמיד מסוים שלי ,
    אוהד שרוף של מנצ'סטר יונייטד (למד לחיות עם האהדה שלי לליברפול) ואהדתו בדרכו המיוחדת לקבוצה .

    1. קודם כל מסיר את הכובע למקצוע שלך. זו עבודת קודש שאני לא הייתי מסוגל לה.
      מחמיא לי שהזכרתי לך את אותו תלמיד שלך, כי זה כנראה אומר שעשיתי עבודה טובה 🙂

    1. ינון, אביחיל – כמו כל הדמויות בספר "מסע בין אוהדים" – הוא פרי דמיוני. הוא ערבול ועירוב של שבבי אנשים בהם נתקלתי בחיי (במציאות, בספרים או בטלוויזיה)…
      עצם זה שחשבת אותו לנער במציאות, הוא אולי המחמאה הגדולה ביותר שיכולת לתת לי.

  4. מדהים מולי! כתבת נהדר.
    הצלחתי לראות את אביחיל ממש לנגד עיני תוך כדיי הקריאה.
    אהדת קבוצת ספורט זה עסק קשוח.. ואין כמו אוהד עם סיפור מיוחד של למה הוא התחיל לאהוד קבוצה, מה שנקרא – סיבה מקורית, ולא אהדה שהולכת בעקבות הורה/אח/חבר/הצלחה (שלא שאלו בהכרח אוהדים פחות מסורים).

  5. תודה מולי. אתה מביא לנו את החיים האמיתיים בשפה כה פשוטה ועדיין קולעת בדיוק למטרה. קניתי את הספר ויש לי אותו, אבל אני מעדיף 'לגדול' עליו עם מאמריך כאן בהופס. כשזב ייגמר, אקרא את כל הספר בהנאה הכי גדולה, כולל פרקים שכבר קראתי.
    מולי, אגיד זאת ברבים: אתה אדם יקר.

  6. לא רק אדם מבוגר יקר. גם אחד מאנשי הצוות הוותיקים והנאמנים ביותר שאני תמיד יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות.

  7. אגב זה הזכיר ל בחור מסוים שפעם שאלתי לגביו בהופס ובכלל לא אתפלא אם הוא קורא ואפילו כותב שלנו .
    אז ככה בהיותי בסדיר בשנת 95 ( אולי עונת 94-95( היה איתי בגדוד מישהו שאני יודע שעלה מרוסיה ( או מארץ כלשהי מברה"מ).
    הוא היה ארוך וגבוה זה כל מה שאני זוכר עליו .
    העידן טרום אינטרנט ואפילו פלאפון .
    והסיפור כזה .
    כל יום הוא היה מתקשר לאחיו להתעדכן בתוצאות נ.ב.א כל תקציר מהסי אן אן הקליטו לו לשבת שיחזור .
    והבן אדם זכר את כל תוצאות העונה הסדירה בנ.ב.א הכל בעל פה אין משחק שפספס .
    מישהו מכם שמע על דבר דומה לזה ?
    מישהו מכיר את הדמות הזו?

כתיבת תגובה

סגירת תפריט