ובכן, זאת הייתה חתיכת נסיעה – ריצ'ארד ג'פרסון / תרגום Smiley

ובכן, זאת הייתה חתיכת נסיעה – ריצ'ארד ג'פרסון / תרגום Smiley

ובכן, זאת הייתה חתיכת נסיעה

ינואר 15, 2019

ריצ'ארד ג'פרסון

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/richard-jefferson-well-that-was-one-hell-of-a-ride

אז אני יושב במטוס של הקבוצה, ובאופן הגיוני אני עומד להיות רגשני.

זה לא משחק מספר 7.

תקשיבו, זה אפילו לא סדרת הגמר ב-NBA.

זוהי טורונטו.

זה עדיין גמר האזור המזרחי.

אני בחור בוגר בן 36, ואני עומד להתחיל לבכות במטוס שטס חזרה ממשחק 4.

זה כמה מאוד רציתי את זה.

רציתי את זה ממש ממש ממש.

הסדרה במצב של 2-2, המטוס ממריא, והמחשבות שלי רצות ללא שליטה. אני ככה, "אנחנו לא יכולים להפסיד בקליבלנד. אם אנחנו חוזרים לטורונטו במצב של 2-3, זה נגמר.אני לא יכול לעבור את זה שוב. אני לא יכול להגיע כל כך קרוב שוב ולא להחזיק את הגביע בידי. אני ממש לא יכול להתמודד עם זה".

זה כל כך משמעותי עבורי. זה מצחיק, בגלל שעד היום הזה, אנשים יהיו ככה, "בנאדם, הריצה ההיא של הקאבס הייתה הכי נפלאה".

ואני עונה להם ממש בישירות, "לעזאזל לא, זה לא היה כיף".

לא הייתה שנייה אחת של כיף בכל זה. זה היה אומללות עד לרגע שנשמע הבאזר במשחק 7. אפילו לאחר שגברנו על טורונטו והעפלנו לגמר, לא הצלחתי לישון, לא הצלחתי לאכול, ממש השתגעתי.

אני אומר לכם, ההילוך שאתם צריכים להיות בו כדי לזכות בתואר ב-NBA הוא לא אנושי.

אני לא האמנתי לשנייה אחת שאנחנו הולכים לזכות.

לא כשהיינו בפיגור של 0-1.

במיוחד לא כשהיינו בפיגור של 0-2.

לחלוטין, ממש ממש לחלוטין לא כשהיינו בפיגור של 1-3.

היינו מתים. זה נגמר.

זה לקח לי 13 שנים כדי לחזור לגמר ה-NBA.

שלוש עשרה שנים, שבע קבוצות, 916 משחקים. דמיינו את זה.

אני לא יודע אם זה מרשים, או עצוב, או מטורף, או מה שזה לא יהיה. כל מה שאני יודע הוא שלא הייתי אותו בנאדם. כאשר אתם שורדים בליגה לזמן כה ממושך כמוני, אנשים מתחילים להסתכל עליכם כאילו אתם איזשהו סוג של נזיר או משהו כזה. אבל אני אהיה כנה אתכם, כאשר הגעתי ל-NBA, לא הייתי אחד מאותם בחורים שהייתם מצפים מהם להיות בסביבה במשך 17 שנים.

אם היינו מנצחים בליל שישי? היינו מפסידים.

אם היינו מפסידים בליל שישי? היינו מפסידים, אבל בצורה מכובדת.

נהניתי מהחיים.

בעיקרון הרגשתי כאילו שיחקתי עם הכסף של הבית. נולדתי בסאות' סנטרל שבלוס אנג'לס בשנות ה-80 המוקדמות מתי שהדברים היו פחות או יותר בקרקעית. לפעמים אנשים שואלים אותי, "ריצ'ארד, איך זה היה בסאות' סנטרל בתקופה ההיא? אנשים רק מכירים את הקלישאה".

ואני עונה להם, "בכנות? זה היה כמו הקלישאה".

אני זוכר ירי מרכב נוסע ורציחות וסוחרי סמים וכל זה. אלו היו כמה מהזיכרונות הראשונים שלי. לאבא שלי הייתה בעיה רצינית עם סמים ואלכוהול, שהייתה מאוד נפוצה, אם אתם מכירים את ההיסטוריה של הסמים שהציפו את הקהילה שלנו באותו הזמן. אבל אני הייתי לחלוטין בר מזל, בגלל שהייתה לי משפחה מאוד מורחבת מסביבי שהגנה עלי. ואמא שלי, בהיותה האישה יוצאת הדופן שהיא, ידעה שהיא צריכה להוציא אותי ואת שני אחי מהאווירה הזו, לא משנה מה יהיה המחיר.

היא ויתרה על כל חייה עבורנו.

יום אחד – אני אפילו לא מגזים – זה היה כאילו מחצית מהשכונה שלנו עלו על האוטובוס ויצאו החוצה מסאות' סנטרל. כל המשפחות האלו פשוט ארזו את החפצים שלהם בכמה תיקים עם כל מה שהם היו מסוגלים לסחוב ועלו על האוטובוס לפיניקס. כרטיס לכיוון אחד. ככה זה היה.

אפילו לא הייתה איזו סיבה לפיניקס. זאת פשוט הייתה עיר שהתפתחה. זה היה מקום של הזדמנות.

אמי עשתה כל מה שביכולתה כדי שנחייה ברווחה, מנסה לגדל ארבעה בנים לבדה בעיר חדשה. אבל הדבר המדהים עבורי היה שעכשיו יכולתי לשחק בחוץ. כל מה שיכולתי לעשות בסאות' סנטרל היה לנצח במשחק של האחים סופר מריו איזה 10,000 פעמים. אבל בפיניקס, יכולתי לרוץ מסביב ולעשות כל מה שרציתי ולהרגיש בטוח. זה פשוט היה מפוצץ עבורי, המעבר מסאות' סנטרל. אז ככה גיליתי את אהבתי לכדורסל, בכך ששיחקתי בקייב קריק פארק בכל יום ולילה, בעיקרון רק מנסה להיות סידני דין מגברים לבנים לא יכולים (white men can't jump).

See the source image

אני בכלל לא שיחקתי איזשהו כדורסל מסודר עד שהגעתי לגיל 15. ומעולם לא חשבתי על לשחק ב-NBA – אני רציני לחלוטין. הדבר היחיד שחשבתי עליו היה לשחק בפארק ולדבר שטויות מטורפות.

אפילו לאחר שקיבלתי פרץ צמיחה והתחלתי לשחק כדורסל בתיכון, זה היה מצחיק בגלל שאמי הייתה כל כך בלתי מודעת לכל דבר. היא הייתה הולכת לבית הספר ועובדת ופשוט מנסה להעניק לנו חיים טובים יותר, אז לא היה לה שום מושג לגבי ליגות הילדים או כדורסל מכללות או משהו.

היא הגיעה לאחד ממשחקי בשנתי השלישית והמאמן שלי ניגש אליה לאחר מכן והיה ככה, "היי, את יודעת … ריצ'ארד ממש טוב".

ואמי הייתה ככה, "אה, זה נחמד".

והמאמן המשיך, "לא, אני לא חושב שהבנת. הוא כאילו ממש טוב".

ואמי המתוקה ממשיכה בשלה, "כן, הוא שם בחוץ משחק בפארק בכל יום!"

לבסוף, המאמן שלי היה ככה, "לא, גברת, אני ממש לא חושב שאת מבינה. זה יכולה להיות אפשרות לקריירה".

זה היה די מדהים, בגלל שהייתי האדם הראשון במשפחה שלי שהלך ישר למכללה. הכדורסל עשה זאת עבורנו. אבל לא הייתה איזו תוכנית אב, אתם מבינים למה אני מתכוון? בימינו, הילדים האלה כל כך בוגרים ומתנהגים כמקצוענים כשהם בגיל 17, זה מדהים. אבל כאשר אני הגעתי לקמפוס באוניברסיטת אריזונה, לא הייתי כמו הפנומנים הצעירים שאתם רואים שם עכשיו.

לא הייתי מאומן להתמודד עם התקשורת.

הייתי אידיוט.

הייתי אידיוט מוקף באידיוטים.

זכרו, אלו היו זמנים אחרים. אני לא מתכוון לזה בדרך של שחקן NBA זקן וממורמר. אני בהחלט מתכוון שזה היה שונה. כל התרבות הייתה שונה. זאת היתה שנת 1999. האינטרנט בדיוק הופיע. הייתם צריכים ללכת למעבדת המחשבים אם רציתם לבדוק את האינטרנט.

הייתם צריכים לחצות את הקמפוס והחברה היו ככה, "לאן אתה הולך?"

ואתם הייתם ככה, "אני הולך להתחבר לאינטרנט".

הלכתם להתחבר בתקופה ההיא. זה היה ככה, אני נכנס פנימה.

See the source image

בכל מקרה, אני רק מתאר את המצב עבורכם. בגלל שכאשר אני אומר שכל שחקן בחבורה של אריזונה ווילדקטס היה אידיוט, אני רוצה שבאמת תבינו למה אני מתכוון. אני לא רוצה שתחשבו על האינסטגרם או סנפצ'אט וכל זה. זה קל להיות אידיוט עכשיו. אתם רק במרחק של כמה הודעות ישירות מלהיות אידיוטים.

בחזרה ל-1999, זאת הייתה עבודה קשה להיות אידיוט. הייתם צריכים להיות ממש יצירתיים.

שותפי לחדר, לוק וולטון. בחור נהדר. אחלה של בחור. אבל אז? אידיוט!

מייקל רייט? בנאדם מדהים. אידיוט!

גילברט ארינאס?

גילברט א-רי-נאס?

תקשיבו.

אתם רוצים לשמוע סיפור על גילברט ארינאס?

הבנתי אותכם.

העניין הוא, יש כל כך הרבה סיפורי גילברט שאני יכול לתת לכם איזה 97% מהם אבל אני לא בדיוק יכול לעשות זאת מבלי איזו אזהרת צפייה כזו כמו בסרטים על המסך.

השגחת הורים.

אלימות מתוארת.

מה שזה לא יהיה.

אבל איני רוצה פשוט לתת לכם את הגרסה הקלישאתית של גילברט. יש הרבה יותר ממנו בזה.

הוא היה גאון אכזרי.

הסופ"ש המשפחתי המפורסם ב-2001. שם זה היכן שגילברט ממש זרח.

בואו נכין את הסצינה.

זהו אחר צהריים יפה בטוסון. יש לכם שם אמהות ואבות גאים וסבים וסבתות וכלבים וילדים בכל רחבי הקמפוס. זה ממש אחר צהריים מקסים.

יש כמה מאיתו שמבלים בדירות שלנו, ובנקודה מסוימת, אני נהייתי רעב ואמרתי שאני הולך ללכת לאגודת הסטודנטים כדי למצוא מעט אוכל.

גילברט אומר, "אני אסיע אותך".

ויש לו את החיוך השובב הזה. החיוך הזה של המדען המשוגע. הייתי צריך לדעת. הייתי צריך להציל את עצמי. אבל נתתי לו להסיע אותי.

עכשיו, זכרו, זאת הייתה 2001. וב-2001, הדבר הכי גדול היה המערכת שמע עם הרמקולים הענקיים האלה, עם החישוקים המצחיקים האלה, וברור שאתם חייבים גם את הנגן DVD הנייד על הדשבורד.

מאוד לא בטוח. מאוד, מאוד לא בטוח. אבל זה היה העידן של MTV CRIBS. אז באופן טבעי שלגילברט תהיה את מערכת השמע הכי רועשת במדינה, והיו לו איזה שלושה נגני DVD ניידים שהיו מחוברים לדשבורד. על אנחנו מתחילים לנסוע בשדרת איסט באוניברסיטה כאשר כל החלונות למטה, ואנחנו ממש בתוך זה באותו הרגע. אנחנו באמצע עונת הפיינל פור שלנו, וכולם בקמפוס יודעים שזה גילברט ארינאס שנוהג ברכב המגוחך שלו. סטודנטים, אמהות, סבתות – כולם יודעים.

הא מנגן את ה-The Chronic 2001 או משהו כזה, והבאס מרעיד את כל הרחוב. מרעיד את כל הפנים שלי. וזה יום שמשי. וזה סוף השבוע של המשפחות. ואנחנו בפסגת העולם, נכון?

ואז משום מקום, גילברט ככה, "חכה. תן לי להחליף את זה מהר. אתה הולך לאהוב את זה".

והוא מושיט יד לשרוול אחסון הזה של איזה 100 דיסקים. זוכרים אותם? הוא מחליק משהו לתוך נגן ה-DVD, והסרט הזה מתחיל להתנגן.

הסרט מתנגן באופן רועש עד כדי גיחוך, עם באס בעוצמה מלאה, במערכת הסטריאו המגוחכת שלו.

זה היה … איך אני הולך לומר זאת?

בואו רק נגיד שהסרט הזה היה … למבוגרים בלבד.

זה היה מאוד למבוגרים. זה לא היה בטוח בכלל. זה היה מה לעזאזל.

See the source image

בחיי, זה הרגיש כאילו כל הקמפוס של אוניברסיטת אריזונה מסתובב למכונית. זה היה כל כך רועש, מעבר למה שאתם מסוגלים לדמיין. זה ניגן בקול רם באופן טפשי ומטומטם. זה היה קולני כמו שזה היה ב-2001.

הייתי כל כך נבוך שפשוט השכבתי במלואו את מושב הנוסע והתכווצתי לתנוחה מעוברת.

אבל גילברט היה עם חיוך ענקי על פניו. הוא נופף לכולם. סבתות, ילדים, פרופסורים. הוא נופף כאילו הוא מועמד לנשיאות.

הוא היה כל כך גאה.

הוא היה גאון מרושע אמיתי.

אתם יודעים מה מטורף? הוא היה בחור טוב. כולם בקבוצה היו חברה טובים. אני לא יודע עם זאת פשוט הייתה התקופה ההיא, או העובדה שהאינטרנט היה עדיין די חדש, או מה זה היה – אבל היינו ילדים, בחיי.

לא היינו מוכנים לליגה. לא היינו מוכנים לכסף ולסגנון החיים וללחץ. היינו חבורה של טמבלים. אולי עכשיו אתם מאמינים לי.


בכנות. הייתי לגמרי לא מוכן לעבור את השחיקה של עונת NBA אחת, שלא לדבר על 17. אפילו כאשר דיוויד סטרן צעד לעבר הפודיום וקרא בשמי בדראפט ה-NBA, אני זוכר שעיני היו סגורות, והמחשבה הראשונה שלי הייתה, "ובכן, אני מניח שאני הולך להיות ב-NBA".

אתם חשבים שזה הולך להיות כמו איך שזה תמיד היה – שזה רק כדורסל. אבל זה לא רק כדורסל. אין לכם שום מושג לגבי כל הדברים שהולכים להגיע אליכם. אלו לא רק דברים בנוגע לכדורסל – אלו החיים. אבל פשוט חייתי את אחת מהעונות הכי סוריאליסטית ושוברת לבבות של שחקן שנה ראשונה אי פעם.

כולם יכולים לזכור היכן הם היו בבוקר של ה-11 בספטמבר, 2001. אני הייתי בבית ספר יסודי, מכל המקומות. זה כל כך מוזר בדיעבד, בגלל שלמעשה התכוונתי לעשות את אותו הדבר שהנשיא בוש התכוון לעשות באותו הבוקר. אניו עוד כמה משחקני הנטס האחרים בדיוק סיימנו לקרוא לשכבה שלמה של כיתות ב'. כאשר יצאנו החוצה למכונית כדי לחזור חזרה למתקן האימונים, שמענו את החדשות ברדיו.

"מטוס פגע במרכז הסחר העולמי".

זה היה ממש מעורפל בהתחלה.

וזה אחד מאותם דברים שאתם כזה, אוי אלוהים, איזה אסון. זה חייב להיות אחד מאותם מטוסי ססנה.

כמה דקות חלפו, ואז אנחנו שומעים …

"מדווח עכשיו שמטוס שני פגע במגדלים".

לשמוע את החדשות היה דבר אחד … אבל ממש לראות את זה היה דבר אחר לגמרי.

כל מי שהיה בניו יורק או בניו ג'רסי ב-11 בספטמבר זוכר את ההרגשה בהסתכלות למעלה – או להסתכל מעבר לנהר לקו הרקיע – ולראות את העשן. זה לא היה נראה כמו חיים אמיתיים. זה עדיין לא נראה כמו משהו מהחיים האמיתיים. כאשר חזרנו למתקן האימונים, היה עדיין כל כך הרבה בלבול לגבי מה שמתרחש שהמאמנים נתנו לנו לעשות את האימון שלנו.

Image may contain: 1 person

הם לא ידעו מה עוד לעשות.

היינו בתוך חדר הכושר כאשר המגדלים נפלו.

הכל לאחר מכן היה די מטושטש.

אבל לעולם לא אשכח שניסיתי להגיע חזרה הביתה, ולראות את כל הרכבים האלה על הכביש המהיר בדרכם למנהטן שפשוט ננטשו בצד הדרך. הם פשוט סגרו את כל העיר. אני מתכוון, ניו יורק. נסגרה. משהו לגבי זה עדיין עושה לי צמרמורות.

אם לא הייתם בניו יורק או בניו ג'רסי במהלך הזמן הזה, זה בלתי אפשרי להסביר את הרגשות של איך זה היה. לפני משחק הבית הראשון שלנו באותו אוקטובר, הם הביאו חבורה של כבאים ושוטרים וכאלו שנותנים מענה ראשוני שחיים בניו ג'רסי, ואז הייתה דקת דומייה, וזה היה אחד הרגעים המדהימים ביותר בחיי.

כאשר זה נגמר, זה היה כאילו, אנחנו באמת הולכים לשחק כדורסל?

אבל זה מה שהעיר הייתה צריכה. אפילו באותו הרגע, לא ממש הבנתי זאת. אבל עכשיו אני מבין זאת. בין זה שאנחנו נתנו את הריצה שלנו לבין הריצה של היאנקיז, לכולם בניו יורק ובניו ג'רסי היה משהו אחר להתרכז בו במשך כמה שעות בכל לילה. אני יודע שזה נשמע כמו קלישאה, אבל לחיות בתקופה ההיא, אני באמת מאמין שספורט יכול לשמש כמקום בריחה משמעותי.

אני חי ככה.

אני עדיין חי כך. זה עדיין עוזר לי.

לפני מספר שבועות, הייתי בארוחת ערב בלוס אנג'לס, ואני עומד לאחר מכן בהמתנה לרכב שלי, והבחור השני עומד שם ומחכה לרכב שלו, והוא נראה מאוד מוכר. הבחור מסתובב, ואני מבין שזה פיט דיוידסון מסאטרדיי נייט לייב.

אז באופן אינסטינקטיבי, אני ככה, "או היי, בנאדם, אני מעריץ גדול. אני אוהב את מה שאתה עושה".

אני אפילו לא יודע אם הוא זיהה אותי או לא. אני פשוט הייתי מעריץ שלו. אבל אז הוא ככה, "אה, לעזאזל, ריצ'אד ג'פרסון! אני מעריץ גדול שלך גם, בנאדם. אתה וקרי קיטלס הגעתם לדבר איתי כאשר הייתי ילד. אתה זוכר את זה?"

אני מסתכל עליו, כאילו, אין מצב.

ידעתי שאבא של פיט היה כבאי שנהרג ב-11 בספטמבר, ואני זוכר בבירור את הביקור של הילדים שאיבדו חברי משפחה בהתקפה, אבל לא היה לי מושג שפיט היה אחד מאותם ילדים.

הייתה לי צמרמורת.

הוא היה ככה, "בנאדם, זה היה ממש מגניב שאתם עשיתם זאת. אתה בוודאי לא יודע כמה זה משמעותי. אהבתי את הקבוצות ההן של הנטס".

Image may contain: 3 people

דיברנו מעט, ואז הרכבים שלנו הגיעו, וככה זה נגמר. אבל זה היה פשוט רגע מגניב, בגלל שאני עובר תקופה קשה בעצמי. אבא שלי נהרג מירי מרכב חולף בלוס אנג'לס באותו השבוע, וברור שידעתי שפיט עובר פרידה שפורסמה בפומבי. אבל באותו רגע מקרי, היינו פשוט שני חברה שמעלים זכרונות של כדורסל לאיזו דקה.

זה עדיין שובר אותי שלא הצלחנו להביא לניו ג'רסי את התואר לזכר ה-11 בספטמבר.

אני נשבע שהנטס של תחילת שנות ה-2000 כמעט אבדו בספרי ההיסטוריה. אנשים לא זוכרים כמה קשוחים ואגרסיבים היינו. אם אתם באמת חוזרים לצפות בנו, היינו ממש אחת הקבוצות האחרונות האמיתיות של ריצה-והטבעה. אף אחד לא יכול היה לקלוע. אבל יכולנו לשחק הגנה, ויכולנו להגיע לטבעת, ויכולנו להילחם.

החברה בימינו לא באמת רוצים להילחם. אני מתכוון, אני אוהב אותך, דריימונד. אתה אח שלי. אבל אני אומר לך ישירות בפרצוף – אתה לא באמת רוצה להילחם.

קניון מרטין, ובכן? הוא היה מוכן.

הוא לא היה רוצה להיות מובך על ידי שוטינג גארד במשקל של 86 ק"ג, אתם מבינים למה אני מתכוון? הוא נולד מוכן. אני יודע, בגלל שנלחמתי בו ישירות בחדר ההלבשה של הנטס. זה פשוט איך שהדברים התנהלו! בשנתי הראשונה, הפסדנו לדטרויט או משהו, בדיוק בעטו לנו בישבן, והבעיה איתי היא שאני אף פעם לא שותק.

אז אני מדבר, מתלונן.

וקניון יושב שם בתא שלו, לא מוציא מילה, רק מסתכל עלי כאילו, באמת, הבחור שלי?

אז אמרתי משהו לעברו.

ואז הוא אמר משהו לעברי, הוא שהוא כנראה פשוט שתק, ואהרון ויליאמס רואה שקניון עומד להרוג אותי, אז הוא רץ לעבר קניון וניסה למשוך אותו מאחור …

… ואני נשבע שזה היה כמו אחד המקרים הקלאסיים האלו ב-WWE.

אני הולך להכות את קניון באיזו מכה חזקה, והוא התכופף וזה נגמר כשאני מכה את אהרון בפרצוף. ישירות באף. הוא נופל כמו בובי "המוח" הינן. הוא מדמם. עכשיו קניון מניף אחת לעברי, וזאת מהומה כוללת.

היה לנו ממש קרב קרב.

ומה שמטורף בכל זה, אני די בטוח שזה אפילו לא הפך לסיפור. אף אחד לא הדליף. אף אחד לא אמר כלום. כיום, זה היה עניין אחר לגמרי.

See the source image

אבל זוהי האמת ב-100%: קבוצות מנצחות נלחמות. אולי אלו לא הסופרסטארים. אבל לחלוטין זה מישהו. כל קבוצה מנצחת שאי פעם הייתי בה התרחשו בה איזו קטטה או שתיים רק כדי לטהר את האווירה.

מאותו הלילה שבו נלחמנו, קניון היה אח שלי. זה פשוט היה אחרת לגמרי לאחר מכן. היה לנו את הכבוד אחד לשני, ולא עצרנו בכלל, בגלל שהוא ידע שאני רוצה לנצח, ואני ידעתי שהוא רוצה לנצח.

זה כל מה שמדובר בליגה הזו. ניצחון או למות לעזאזל.

דבר אחד שאני יכול לומר מלהיות בליגה במשך 17 עונות הוא שהאדם הממוצע לחלוטין ללא מושג כמה הוא צריך להיות תחרותי בטירוף כדי להגיע לגמר ה-NBA. לא משנה איזו תמונה יש לכם בראש של איך זה נראה, עדיין לא תבינו זאת. זוהי תחרותיות לא אנושית שעליכם לתעל כדי להגיע לגמר. ועל מנת לנצח זאת? זה בכנות טירוף. זה לוקח אותכם מעבר לנקודת השבירה של מה שבריא – מנטלית, פיזית, רגשית, רוחנית.

כאשר הגענו לגמר הראשון שלנו ב-2002 והפסדנו ללייקרס, הייתי שבור.

לאחר מכן חזרנו לגמר ב-2003 והפסדנו לספרס, והייתי מעבר לשבור.

אבל חשבתי, היי, אני אחזור לפה בשנה הבאה. זה הולך לקרות שוב.

ולא קיבלתי את ההזדמנות במשך 13 שנה.

לא קיבלתי את ההזדמנות עד שהגעתי לקליבלנד.

Image may contain: 2 people, people playing sport and basketball court

מכל המקומות לסיבוב אחרון … קליבלנד.

אנשים אומרים: "או ריצ'ארד, רדפת אחרי הטבעת".

ואני עונה, "לחלוטין כן רדפתי אחר הטבעת".

שיחקתי את כל הכדורסל הזה, והשקעתי את כל העבודה הזו, ויש לי את כל הזיכרונות המטורפים האלה, אבל לא היה לי את הדבר הכי חשוב בעולם, בחיי.

לא היתה לי טבעת.

אז זה למה, כאשר הייתי על המטוס בחזרה מטורונטו לאחר משחק 4, לחלוטין איבדתי את זה.

שרדנו את הסדרה ההיא, והפרס שלנו היה לשחק מול אחת הקבוצות הכי טובות בהיסטוריה.

נהדר.

אבל בהסתכלות על זה, באמת שהרגשתי בר מזל, בגלל שאני מרגיש שגם בעוד 100 שנה, אנשים עדיין ידברו על הגמר של 2016.

לא משנה כיצד הכדורסל יתפתח עד אז.

לא משנה מה קורה לקליבלנד קאבלירס.

לא משנה מה קורה למדינת אוהיו.

לא משנה אם הווריורס יזכו בארבע, חמש, שש, שבע,שמונה, תשע, עוד 10 תארים (מצטער דריימונד!).

דבר אחד לעולם לא ישתנה.

אף פעם אי אפשר לקחת 1-3.

אחד מול לעזאזל שלוש.

היינו בקבר. הסיפור שלי נגמר. כולם הלכו הביתה. זאת הייתה ריצה טובה.

נגמר.

ואז, קיירי ארווינג ולברון ג'יימס קרו.

Image may contain: one or more people and people playing sport

קיירי ארווינג. ולברון ג'יימס.

ארבעים ואחד ו-41. במשחק חוץ.

במשחק. חוץ.

חזרנו לקליבלנד למשחק 6, ולברון נותן 41, שוב?

לא אנושי. הזוי. שטויות.

משחק 7. בחזרה למפרץ. אתם צוחקים עלי?

תקשיבו, אני הולך להיות כנה אתכם. פרשתי עכשיו, אז למי אכפת? הייתי בחדר ההלבשה במחצית של משחק 7, ישבתי שם ובהיתי ברצפה, חושב על כובד משמעות הרגע, ובאמת שנאלצתי לעצור את עצמי מלבכות ממש שם בחדר ההלבשה הזה.

רציתי את זה יותר ממה שאפשר לתאר במילים.

אני יודע שאני משוחד לחלוטין, אבל עבורי, ברבע הרביעי היו שלושה מהלכים מהגדולים ביותר בהיסטוריה של ה-NBA.

ישבתי שם מספר מטרים מהסל כאשר לברון חסם את איגי. שיחקתי אלפי משחקי כדורסל בחיי, ומעולם לא ראיתי משהו קרוב לזה על המגרש. זה בלתי אפשרי. ראיתי את המתפרצת מתפתחת בזמן אמת, ואמרתי, "הם רצים. לעזאזל. אנחנו גמרנו".

אני רואה את איגי הולך לסל, ואז אני רואה פשוט את הטשטוש השחור הזה. זה היה כמו היעף הזה שבו סופרמן מגיע בסרט. אני רציני לגמרי. זה פשוט היה מטושטש. ראיתי דברים מטורפים על המגרש ב-NBA. מלא אתלטיות פסיכית. אבל מעולם לא ראיתי משהו כזה. לברון שבר את חוקי הפיזיקה.

אני למעשה הייתי על המגרש כאשר קיירי קבר את זריקת השלוש כאשר נותרה דקה לסיום, וזה היה אחת הפעמים הבודדות בקריירה שלי שהרגשתי כמו אוהד הצופה בטלוויזיה.

אני עומד בפינה, ואני רואה אותו עושה מהלך מהיר של הססנות, ואני ככה,

… הוא הולך …

… רגע, הוא הולך?

… אוי לעזאזל הוא באמת הולך.

… אוי לעזאזל זה נכנס פנימה!!!!!!!

זאת הייתה אחת הזריקות האמיצות שראיתי מעולם, על הבמה הזו, באותו הרגע.

ואז יש את קווין לאב.

קווין לאב, בחיי.

Richard Jefferson and Kevin Love Cavs Championship Parade

קווין לאב, באחד על אחד במגרש בבידוד מול סטף קארי, כאשר גמר ה-NBA על כף המאזניים. עם משא ההיסטוריה על הכתפיים שלו.

מה שהוא עשה לעולם לא יקבל הרבה קרדיט. קווין עצר את סטף לא פעם אחת, אלא פעמיים, והכריח אותו לזריקה בלתי אפשרית.

עבורי, המהלך היה מהות הכדורסל. תשכחו כל מה שהיה שהיה לפני אותו הרגע. כל המשחק. כל הסדרה. כל העונה. כל ה-50 שנה ויותר שקליבלנד מחכה לזכות בתואר שלהם.

כל מה שחשוב היו אותן 10 שניות.

סטף ניסה לקבל מבט פנוי כאילו חייו תלויים בזה.

וקווין שיחק הגנה כאילו חייו תלויים בזה.

(שאלתי את קווין על הרגע הזה לאחר מכן, והוא אמר שהוא לא זוכר כלום).

כאשר נשמע הבאזר, והיינו אלופים, פשוט ישבתי שם והתחלתי להתייפח. לא יכולתי בכלל לזוז. זה פשוט היה יותר מדי.

אשתי עדיין מקניטה אותי לגבי זה. היא ככה, "אני לא מבינה. אתה לא בכית ככה בחתונה שלנו! אתה לא בכית כך כאשר הילדים שלנו נולדו!"

ואני אומר לה את האמת.

כל אדיוט יכול להתחתן. כל אידיוט יכול להיות אבא. תואר ב-NBA? זאת עבודה. זה ראוי שיבכו לגבי זה.

אתם יודעים מה הזוי בכל זה? אפילו לאחר כל זה, זה באמת מעצבן אותי שלא חזרנו על האליפות. היו צריכות להיות לי שתי טבעות.

(לעזאזל עם קווין דוראנט, בחיי!!!)

עדיין, זאת הייתה חתיכת ריצה.

See the source image

במשך 17 השנים שלי בליגה, צברתי הרבה זיכרונות. רכשתי הרבה חברים. שתיתי הרבה בירות נהדרות. ואני בכנות יכול לומר שגדלתי מילד לא בוגר למבוגר שמתפקד חלקית עם משפחה ותחושת שלווה.

כל זה משמעותי מאוד.

אבל יש דבר אחד שהכי משמעותי עבורי, ובכנות אני חושב שיש רק מקבץ של חברה בהיסטוריה של ה-NBA שחוו את אותה הרגשה ספציפית.

מפעם לפעם, מישהו ניגש אלי ברחוב, או בשדה התעופה, והם לא מבקשים תמונה. הם לא מבקשים חתימה. הם אפילו לא רוצים לדבר על כדורסל.

הם ניגשים אלי ולוחצים את ידי ואומרים, "תודה לך, תודה לכם על מה שעשיתם עבורנו".

זהו זה.

פשוט מודים.

ואני ממש יודע מהיכן הם, ואני יודע בוודאות מה הכוונה.

עזרתי להביא אליפות לעיר של קליבלנד. להרבה חברה יש טבעת – אבל כמה בחורים יכולים לומר את זה?

אז, כן, אולי רק זכינו באחת. אבל זכינו ב-האחת.

תארים מסוימים……. הם פשוט משמעותיים יותר מתארים אחרים. את פשוט האמת. אני יודע זאת. אתם יודעים זאת. גולדן סטייט יודעים זאת.

וקליבלנד בוודאי יודעים זאת.

יש תארים שהמשמעות שלהם עצומה.

אז תנו לי רק לומר, לפני שאני יוצא לדרך ….

תודה לכם, אוהיו.

לפוסט הזה יש 22 תגובות

  1. תודה סמיילי! תרגום מצויין ואחלה מאמר.
    שחקן עם אישיות מדהימה ואחלה גבר בעולם שכל כוכבי הליגה הפכו לפרימדונות. התרומה שלו בגמר 2016 מבחינה הגנתית וטקטית לא מספיק מוערכת, אם הוא היה משחק בגמר 2015 אולי לבלאט הייתה אליפות

  2. כיף של קריאה על הבוקר….
    כמה ששנאתי את קליבלנד באותם רגעים אבל כשהסערה נרגעת לאט לאט אתה לא יכול אלא להעריך אותם על היציאה מהקבר…..

  3. כתוב מעולה!
    סמיילי התרגומים שלך נהדרים, שאפו.

  4. לא ידעתי כמה עומק וכנות יש בריצ'רד ג'פרסון – תודה רבה על התרגום סמיילי. אגב, מייקל רייט שיחק בהפועל תל אביב בעונה של ה-25 הפרש בדרבי (העונה הגדולה האחרונה של המועדון המקורי) ובגיל 35 נמצא מת ברכב מתחת לשקיות זבל.

    1. באמת עומק וכנות מרשימים! תרגום נפלא סמיילי!
      אכן צודק סכין על מייקל רייט, שימש בעונה ההיא על תקן גבוה שעולה מהספסל ומכניס אנרגיה ועוצמה מאחורי
      יניב גרין בעונה הכי גדולה בקריירה שלו (סתם פיקנטריה לא חשובה)

      1. אם אני לא טועה, זו העונה הכי גדולה בכדורסל הישראלי. מכבי עם נס ז׳לגיריס והזכיה הראשונה. הפועל ירושלים עם זכיה ביולב חזרה מהסרטים של דורון שפר וקבוצה אדירה, והפועל תל אביב עם גרין וליובין קורעים את מכבי. היה פה אחלה כדורסל.

  5. מודע לעצמו ,לגמרי מודע לעצמו.
    בחור שבאמת צגיך ללכת.לשבת ללמוד ,הוא באמת יכול וצריך להתקדם .
    ההבדל בינו לאחרים שהוא מודע למקומו ומצבו ,יש לט משא לא קל על הכתפיים ,
    ויכולת.לעזור לאחרים לצאת משם ,יפה
    הצעד הראשון בדרך להתקדמות הוא זה.
    שיהיה לו בהצלחה.
    תודה סמיילי .

  6. הקטע הכי טוב זה התשבחות לקוין לאב.
    שכוייח ("יישר כוחך" באשכנזית)

  7. אחד מהמאמרים המוצלחים ביותר שיצא לי לקרוא בפליירס טריביון.
    .
    תודה גדולה, סמיילי!

  8. שחקן נהדר ותרגום משובח (כרגיל, חייב לציין)
    הכינוי שלו היה ג'פרסון איירפלין בהתחלה. אני חשבתי שהוא יהיה מעופף וינס קארטר סטייל והיום אני מבין שזה בגלל שהלהקה ההיא פשוט היו קולים בטירוף
    🙂

  9. מאמר מבריק, כמה אינטיליגנציה ורגישות ומודעות עצמית.
    פשוט מעולה.
    והקרדיט לקווין לאב – באמת מיוחד.
    בחור עם שכל

  10. עבורי זה היה אחד הסיפורים המרגשים ביותר. הוא אף פעם לא היה "הטוב ביותר" אבל הוא היה טוב. שחקן נשמה בכל רמ"ח עבריו.
    על הסיפור של המכות עם קווין מרטין לא ידעתי, אבל ידעתי שהם היו החברים הטובים ביותר (עד היום!)., מאיזה קבוצה נפלאה היתה להם בנטס!
    והסוף?
    זהו משפט חשוב ביותר אחרי 1;7 שנות משחק:

    ואני בכנות יכול לומר שגדלתי מילד לא בוגר למבוגר שמתפקד חלקית עם משפחה ותחושת שלווה.

    וגם זה משפט לפנתאון:

    אבל יש דבר אחד שהכי משמעותי עבורי, ובכנות אני חושב שיש רק מקבץ של חברה בהיסטוריה של ה-NBA שחוו את אותה הרגשה ספציפית.
    מפעם לפעם, מישהו ניגש אלי ברחוב, או בשדה התעופה, והם לא מבקשים תמונה. הם לא מבקשים חתימה. הם אפילו לא רוצים לדבר על כדורסל.
    הם ניגשים אלי ולוחצים את ידי ואומרים, "תודה לך, תודה לכם על מה שעשיתם עבורנו".

    ממש נפלא סמיילי, ומי שלא ניכנס הנה לקרוא רק מפסיד!!!

  11. סמיילי, זה באמת אחד המאמרים הטובים שהעלת פה! תודה רבה (אני יודע, אני יודע, גם לג'פרסון בטח מגיע קצת קרדיט)

  12. מאמר אדיר! תודה רבה סמיילי.

  13. תודה לקוראים ולמגיבים

    1. +100

  14. ממש נפלא. תודה רבה!

  15. תודה על הכתבה. מאוד מרגש!

  16. אמנם קצת באיחור…
    תודה סמיילי על תרגום נפלא
    תמיד כיף לקרוא את מה שאתה מעלה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט