"שוורצע ו-ווזווז נכנסו לבאר" – פרויקט 'מסע בעקבות אוהדים' – והפעם אוהד הניקס / מולי

"שוורצע ו-ווזווז נכנסו לבאר"

והפעם מסע בעקבות אוהד הניו-יורק ניקס / מולי

"כבר לא עושים אוהדים כמו שהיו עושים פעם!" קבע ראזאלי/הירש/צבי בנחרצות, "יו נו וואט? אני כבר בן יותר ממאה, אללה ירחמי, ואני אומר לך שכבר לא עושים אנשים כמו שהיו עושים פעם – ואוהדים בטוח שלא."

כך, בגשם של מילים נחרצות בערבית, בכורדית, בעברית ובאנגלית, החל עוד פרק ב"מסע בעקבות אוהדים"* שלי, מסע שתכליתו ניסיון להבין לעומק את תופעת אהדת הספורט על שלל גווניה וסודותיה.

*הערה: זהו פרק מתוך הספר שלי "מסע בעקבות אוהדים" שאת הדמויות שבו יצקתי משברי דמויות ואנשים מן העבר שלי, ועיצבתי אותם לכלל יצורים חיים שכל אחד מהם מוצג מחדש כאבטיפוס של אוהד, כפן אחד מני רבים של אהדת ספורט.

בימינו כבר לא נשארו בירושלים אנשים כמו צבי לחמי. ראזאלי חוביזון היה שמו בפי משפחתו כשהיה הילד הראשון שנולד למשפחתו בירושלים, חמש שנים לאחר עלייתם בשנת  1896 מכורדיסטן הטורקית. הירש בייקר היה שמו בשלושים השנה בהן חי בניו יורק באמצע המאה העשרים, וכשהחליט לשוב ארצה, הוא עיברת את שמו לצבי לחמי בלחצו האישי של דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו – אבל זה כבר סיפור אחר…

"אנחנו האורפלים," צחק לחמי כשישבתי איתו לקראת סוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת על כוס תה מהביל מחוץ למכולת של יוסי בקרית מנחם, "אנחנו האורפלים הם אנשים שכבר לא עושים יותר. אנחנו ידועים בסבלנות ובאורח רוח, והאמת היא שאנחנו ידועים גם בעקשנות שלנו, אז כשאנחנו מחליטים משהו – זה עד המוות. ו-ואללה, אפילו הניקס אללה ירחמם, הם בשבילי עד המוות."

"אני לא מבין מה לך ולניקס," תהיתי בקול רם, "הרי נולדת בירושלים בזמן הטורקים, לא ידעת בכלל מה זה כדורסל לפחות עד גיל שלושים ארבעים, איך בכלל אתה הגעת לכדורסל, ועוד ל NBA?"

"האא," חייך צבי ודוק של געגוע עלה על עיניו, "זה באמת סיפור. זה הכול באשמתו של מכלוף מרציאנו, זכר צדיק לברכה, איש צדיק זה היה, אחד שכבר…"

"לא עושים כמוהו," השלמתי בחיוך, "אבל מה מכלוף קשור לכדורסל?"

"תנעל את הפה שלך לרגע ותביא אלי את המפתח," חייך צבי, "סיפור זה כמו התקפה בכדורסל, תמיד יש לו קצב משלו. לא בא לך – תמיד אתה יכול ללכת אצל יוסי במכולת שמה, ולקנות לעצמך בקבוק עראק איילים שישנה אצלך בראש את הקצב של הזמן."

מה יכולתי לעשות? סתמתי כשאני עושה תנועה של נעילת השפתיים עם שתי ידי.

"אז מכלוף, המלעון הזה, זכר צדיק לברכה," המשיך צבי לספר, "תגיד עליו מה שתגיד, אבל תמיד היה למלעון הזה ראש לעסקים. הוא הבין כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה, מה שאז קראו אותה 'המלחמה הגדולה', שאמריקה זה הארץ של ההזדמנויות העסקיות, אבל אמריקה היתה בצד השני של העולם, נסיעה של איזה חודש באנייה מפה לשם. בכל מקרה, אחרי מלחמת העולם השנייה, ואחרי הקמת המדינה, הוא בסוף כן נסע שמה לעשות עסקים. אני זוכר שבשנת 1951,  מתי שהיה תקופת הצנע פה בארץ, הוא הזמין אותי לבוא שמה אצלו באמריקה, להיות השומר ראש שלו."

הוא הסתכל על ידיו הרועדות המחזיקות את כוס התה והמשיך.

"אל תראה אותי שאני כזה צנום, כפוף, רזה ושדוף. אפילו בגיל חמישים, כשהוא הזמין אותי שמה לבוא אצלו, הייתי עבאדאן, מה שהאשכנזים קוראים ז'לוב, אחד שיכול להרים בקלות משקולת של איזה מאתיים קילו, ו-וואללה שגם נראיתי אחד כזה."

"והניקס?" העזתי לפלוט בחשש.

"פחחחחחחחח,  חשומה [בושה], הצעירים חסרי הסבלנות האלה של ימינו, מה שלא יודעים לתת כבוד למבוגרים מהם. אבל מה? וואללה הם עדיין חמודים" גיחך צבי, "חמודים כמו קצת פפריקה מתוקה על גלידה וניל, אולי לא טעים אבל עדיין לא מצליח להרוס את הטעם של הגלידה."

סתמתי, מחזיק את עצמי לא להגיב.

"בניו יורק של אז היו לא מעט יהודים שאפשר היה לעשות איתם עסקים. חלקם היו ילדים טובים, אבל חלקם, סחונייה דיל מות [הצילנו ממוות] כמו למשל מאיר לנסקי – זה שניסה לבוא פה לארץ בפנסיה שלו, אבל המשטרה לא הסכימה לו – היו מחוברים לעולם המתחת לתחתון של שמה. מבחינת מכלוף מרציאנו היו לי שלושה יתרונות עיקריים: איך שנראיתי, איך שדיברתי וההיכרות שלנו עוד מהתלמוד תורה."

"מה זאת אומרת 'איך שדיברת' "? העזתי לשאול.

"זה קשור לאיך שנראיתי," חייך צבי. "אני נראיתי הר שרירים, אבל גם שזוף. חום לגמרי עוד מהעבודה שלי בסבלות בנמל של יפו. השיזוף הזה, כמו שאתה יכול לראות, זה משהו שנולדתי איתו, והחברה היהודים שם היו ווזווזים, הם היו מדברים שם ביניהם יידיש כדי שאף אחד לא יבין. לא עלה להם בדעת, המלעונים האלו, ש"שוורצע" כמוני מבין ויודע יידיש יותר טוב מהם. מכלוף אמנם לא ידע מילה יידיש אבל אני ידעתי ועוד איך, אז ככה יכולתי אח"כ לגלות לו את כל הסודות שלהם."

מאחר ולמדתי את הלקח ממקלחת המילים הקודמת, שתקתי למרות הגירוי לשאול וצבי המשיך.

"אחד מהבודי גארד האחרים, מאריו צ'אמפי קראו לו, רק שלא יבוא לך בחלום המלעון הזה, היה זה שהכיר לי בפעם הראשונה מה זה כדורסל. הוא לקח אותי –  זה היה בשנת 1958 או 1959 אם אני לא טועה,  למשחק של  הניו יורק ניקס. הוא לקח ואני התאהבתי. לא יודע אם לאיש כמוך צריך להגיד את זה, אבל אהבה חדשה, כל אהבה חדשה, זה כמו לראות פרפרים צבעוניים על רקע של קשת בענן. ברגע אחד כל הדברים הקטנים מקבלים את הטעם שלהם מחדש. לכל כוס שאתה שותה, כאילו מתווספת מראש קוביה של סוכר, ואני הרגשתי כאילו שתיתי סל של כדורים עם שמונה קוביות סוכר כל אחד."

הוא ינק עוד לגימה ארוכה מכוס התה שלו והמשיך.

המצחיק הוא," הוא חייך, "שהניקס המאראבונות [המסכנים] בכלל לא ניצחו את המשחק הזה. בכלל, בתקופה הזו הם לא היו מי יודע כמה. אני חושב שבחרתי לכרות דווקא איתם חוזה אהדה לכל החיים בשנייה שהבנתי – זה היה במחצית של המשחק הראשון שראיתי – שהם היו הקבוצה הראשונה שהחתימה שחקן אפרו-אמריקאי כבר בשנת 1950, נתנאל קליפטון קראו לו אם אני זוכר נכון, הצירוף הזה של יהודים ושחורים, אתה יכול לתאר לעצמך, תמיד נראה לי טבעי…"

"ומאז אתה אוהד של הניקס?" שאלתי.

"הַאא ווִי," ענה צבי ולקח עוד לגימה מהתה. "מאז אני מאחל להם הרבה הצלחה. כשהייתי שמה באמריקה, היה לי מנוי קבוע, ואפילו מכלוף ידע שבזמן שיש משחק של הניקס – אני לא פנוי לעבודה. צריך הרי שיהיה לך סדר בסדר של העדיפויות." הוא עצר לנשימה עמוקה והמשיך: "יצא לי לראות במדיסון סקוור גארדן משך השנים שחקנים מדהימים שלא תאמין: וילט צ'מברלין, בראדלי ביל, וולט פרייזר, ברנארד קינג, פטריק יואינג…  יצא לי גם לדבר אז עם הרבה אנשים  – חלק טובים וחלק טובים פחות. עם רד הולצמן המזרוב [המטורלל] היו לי הרבה שיחות על כוסיות שתייה…" הוא נאנח כשנזכר בו.

"ומה עם האוהדים האחרים של הניקס, מה אתה חושב עליהם?" שאלתי.

"וואללה, מה אני אגיד לך, האוהדים של הניקס, הרי, ידועים כמביני כדורסל גדולים. לא יודע למה, אבל יצא שדווקא האוהדים של הניקס הם לא קהל שבא ל'פאן' ולתענוגות. הם קהל שכל ה"שואו" שמסביב לא יוכל לשחד אותו כמו שקורה במקומות אחרים ב- NBA, לכן הם גם הקהל ששורק הכי הרבה בוז לקבוצה שלו כי אי אפשר לעבוד עליהם בכדורסל."

"ומאז שחזרת לישראל," שאלתי, "האהדה ירדה או עלתה?"

"מאז שחזרתי לארץ היא השתנתה," הרצין צבי, "בהתחלה לא היה כל כך הרבה שידורים, אבל אז בא הלוויין והשידורים מלבנון, ואחר כך בא הכבלים והאינטרנט… מאז שיש לי שו אסמו, ליג-פאס, אני רואה לא רק את משחקי הבית אלא גם את משחקי החוץ, מנסה לא להפסיד משחקים. למזלי אני בפנסיה ממזמן ולא חייב ללכת לעבודה בבוקר, אז אני חי קצת הפוך, ישן בגמגומים בלילה של משחקים… אשתי זיכרון צדיקה לברכה – אךךךך, איזו אשת חיל היא היתה – די השתגעה מזה. אבל עכשיו, כבר כמה שנים יש לי פיליפיני מהודו שלימדתי אותו להבין מה זה כדורסל טוב, אז גם הוא הפך להיות אוהד של הניקס. האמת היא שהוא כבר הפיליפיני הרביעי או החמישי שהמרתי את הדת שלהם לאהדת הניקס, כן ירבו. לא שהניקס שווים משהו מאז האליפות של 1973, ובחירות הדראפט שלהם, רחת בלא ראג'עה [נשפך בלי לחזור, כלומר: אין בוכים על חלב שנשפך] הן פשוט דפוקות… אבל בשנה הבאה, בשנה הבאה אני מאמין שאזכה לראות לפני שאז'רעין [מלאך המוות], ייקח אותי אליו, את האליפות השלישית של הניקס…"

ואז הוא לקח את המלחייה מהשולחן והבזיק מלח למזל טוב שלוש פעמים מעבר לכתפו השמאלית.

 

אחרית דבר

כאמור, פוסט זה הינו פרק מהספר "מסע בעקבות אוהדים" שכולל שלושים פרקים, כמספר הקבוצות ב NBA.

שמונה פרקים מהספר יפורסמו באתר הופס אחת לשבוע, בימי שלישי לפנות בוקר מתחילת הפגרה.

מי שרוצה לרכוש עותק דיגיטלי של הספר כולו (על שלושים פרקיו) או ספר אחר שלי, מוזמן לעשות זאת כאן

לקריאת הפרקים שפורסמו עד כה, נא ללחוץ כאן

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. https://www.youtube.com/watch?v=IJRH0HLxhnE
    .
    חייבים לאהוב את איך שאוהדי הספורט של ניו יורק מקבלים ייצוג בתרבות הפופולרית. בדיוק כמו שכתבת –
    אי אפשר לעבוד עליהם…
    (אני לא חושב שיש עוד עיר שאוהדי הספורט שלה מקבלים ייצוג שכזה)
    .
    תודה, מולי. נהדר!

    1. מהרגעים האלו שהחברה עצרה את הפרק באמצע, הסתכלה עליי בעצבים ודרשה ממני להסביר על מה לעזאזל הם מדברים ולמה לעשות לה כאב ראש כבר בתחילת הפרק.

  2. תודה מולי. נהניתי מכל מילה, במיוחד שאני די קרוב לו. הוא התחיל לראות ניקס מ-1958, ואילו אני התחלתי מ-1961.
    אני גם אשכנזי רגיל שלא מבין מילים כמו "רחת בלא ראג'עה". מה השפה?
    וואללה שהופתעתי לטובה ברמות.
    אני מתכונן לקנות את הדיג'יטלי אבל מאוחר עכשיו ואעשה זאת מחר.
    אני נותן לך רשות מחר (היום) ב-20:30 לשנות את זמן כניסה המאמר ל-20:29 כך שהוא יהיה בשורה הראשונה לכמה שעות ערב יותר מאוחרות. זוהי סידרה אחלה לקרוא בכיף בערב..

  3. סליחה, אבל ממש לא אוהדת כדורסל, אבל זה ממש מביך, אשמח לקשר איתך מולי, מכיוון שנראה לי שאתה ממשפחת יזרעאלי, אותה אני מחפשת. מקווה שתענה בחיוב אורית

להגיב על Ljos לבטל

סגירת תפריט