שחקן ההיט, יודוניס האסלם: "לא ראיתי את עצמי נמצא פה לאחר 16 עונות" / תרגום Smiley

שחקן ההיט, יודוניס האסלם: "לא ראיתי את עצמי נמצא פה לאחר 16 עונות" / תרגום Smiley

שחקן ההיט, יודוניס האסלם: "לא ראיתי את עצמי נמצא פה לאחר 16 עונות"

"מר 305" נחשף לגבי החיים והקריירה שלו במיאמי, במילותיו שלו

יודוניס האסלם כפי שהוא מספר למארק ג'י ספירס / The Undefeated

אפריל 3, 2019

מאמר מקורי: https://theundefeated.com/features/miami-heat-udonis-haslem-i-didnt-see-myself-being-here-16-seasons-later/

המיאמי היט היכו גלים במהלכים שעשו בקיץ של 2003. המהלך הכי זכור היה לבחור את שחקן השנה הראשונה דווין וויד. מיאמי גם החתימו את השחקנים החופשיים, למאר אודום, ראפר אלסטון, סמאקי ווקר ובימבו קולס.

אבל מהלך אחד שלא משך יותר מדי תשומת לב הגיע ב-6 באוגוסט, 2003, כאשר ההיט החתימו את הילד המקומי שלא נבחר בדראפט על חוזה לשנה אחת בשווי של 366,931 דולר.

שמו היה יודוניס האסלם.

שש עשרה שנים ושלוש אליפויות מאוחר יותר, האסלם שיחק ביותר משחקי עונה רגילה (852) מכל אחד אחר בתולדות הארגון מלבד וויד. ובזמן שוויד הולך לפרוש לאחר עונת 2018-19, הפאוור פורוורד בן ה-38 של הקבוצה מקווה לשחק עם ההיט בעונה הבאה.

"ברגע שאתה הולך ואתה לא יכול לשחק יותר, אתה באמת לא יכול לשחק יותר. אז כל עוד אני מסוגל, אני רוצה להיות בסביבה", האסלם אמר ל-The Undefeated.

האסלם, שנבחר לאחד המועמדים לפרס השחקן הקבוצתי של השנה על שם טווימן-סטוקס ל-2018-19, לאחרונה לקח מעט זמן כדי להיזכר בחייו ועל הקריירה שלו במיאמי – מסע שכלל התגברות על אתגרים קשים שהגיעו.

"אני מרגיש שאני בהחלט נמצא כאן מסיבה מסוימת, בגלל שכמה מהדברים וכמה מהחברה שהייתי מבלה איתם לא נמצאים כאן היום. מתים או בכלא", האסלם סיפר ל-The Undefeated. "ואלו היו סיטואציות שיכולתי להיות עם החברה האלה, עושה כמה מהדברים והחברה האלה היו עושים. אם תדבר עם אנשים שהכירו אותי, הייתי אחד מהילדים האלה שלא היו יכולים ללכת בדרך אחרת".

הנה נקודת המבט של "מר 305", כפי שהוא סיפר למארק ג'י ספירס, על ההתבגרות בליברטי סיטי, לא להיבחר בדראפט, והדברים שלמד מוויד, לברון ג'יימס, שאקיל אוניל, פט ריילי ואחרים.


צריך כפר שלם כדי לגדל ילד

Image may contain: 1 person

סאות' ביץ' היא לא מיאמי. זה משחק אחר לחלוטין כאשר אתם חוצים את הגשר.

מעולם לא הייתי בסאות' ביץ' עד שהגעתי ל-NBA. עבורנו, תמיד נאמר לנו שאנחנו לא אמורים ללכת לשם. למה שתלכו לשם? אנשים מהמקום שבו הייתי במיאמי, ליברטי סיטי, היינו הולכים לים. אלו היו חופים שונים, זה לא היה סאות' ביץ'.

כאשר חושבים על ליברטי סיטי … לא הייתי אומר שזה רע, אבל יש הרבה דברים רעים שיכולים לקרות, הזדמנויות שנמצאות באזור שאסור לעשות או לקחת בהן החלטות רעות. טעות אחת עלולה לגרום לך לשלם בחייך, יכולה לעלות בחופש שלך. ראיתי את זה בכל יום.

איבדתי הרבה חברים. קיבלתי לבית שלי יותר מדי חולצות עם פרצופים של אנשים עליהן. הרבה יותר מדי. אני זוכר, אולי ב-2014. אני ואשתי בדיוק עברנו לקונדו חדש, ואני מעביר את הדברים. ואני מגיע לכל חולצות ה"נוח על משכבך בשלום". אני די התפרקתי בדמעות. אמרתי לאשתי, "אני לא יודע אם בכלל נשארו לי חברים כלשהם. מי בכלל נשאר?" כל האנשים שאיתם הסתובבתי, פשוט מתים. חברי הטוב ביותר, צ'יפ, מת. "פרנק השמן" מת. כל האנשים האלה שאיתם גדלתי, נעלמו.

כאשר אני מדבר על אנשים שהכרתי או על אנשים שאיתם גדלתי, אני לא רק מדבר על חברה שהיו גונבים מסטיקים במכולת. אני מדבר על חברה רציניים, אנשי רחוב רציניים. רצח, סמים. אני מכיר חברה שנמצאים עמוק בזה.

כאשר הלכתי למכללה פגשתי אנשים שמעולם לא ראו מכורים לקראק. חשבתי שמשהו לא בסדר איתם. הייתי כזה, "אתם מעולם לא ראיתם מכורים לקראק?" אני ראיתי אותם בכל יום. חשבתי שזאת הייתה הנורמה.

אמי נאבקה בהתמכרויות לסמים והייתה חסרת בית ועוד הרבה דברים.

אני לא ממש גדלתי עם אמי. אז בזמן שלמעשה התחלנו לאחות את הקשר שלנו ביחד, להפוך להיות אמא ובן כמו שהיינו אמורים להיות בכל השנים, הסרטן היכה והדברים רק נהפכו לגרועים יותר.

היא נפטרה ב-2012.

אבל אמי הייתה האדם החזק ביותר שאי פעם הכרתי. יש כל כך הרבה אנשים שאבדו ברחובות. סמים, אלימות, חסרי בית, זנות, כל הדברים האלה היא עברה, היא חזרה מכל אלה. היא ניקתה את חייה. היא הייתה עדות עבור אנשים אחרים שעברו את כל זה. ללכת למקלט, לדבר עם אנשים, לעודד אנשים, לנסות להוציא אנשים מהגיהנום שהיא הייתה בתוכו. אז, עבורי, בהחלט, האדם החזק ביותר שאי פעם הכרתי.

אבל זה היה פחות או יותר "זה לוקח כפר שלם לגדל ילד" אתי. זאת הייתה אמי החורגת ואבא שלי, אבל בכל הכנות, אלו היו אחי החורגים, אלו היו אחיותי החורגות, אלו היו כולם. הייתי ילד שהיה זקוק להרבה תשומת לב. תמיד היו לי כוונות טובות, אבל הדברים לא תמיד היו יוצאים כמו שצריך.

עשיתי את הטעויות שלי. נכנסתי לצרות.

לכולם יש את הסיפור הזה שהם ככה, "אני זוכר שצפיתי בטלוויזיה או נסעתי באופניים ברחוב ואמרתי, 'אני הולך לעשות זאת ואלו יהיו חיי'". אני בכלל לא הולך לשקר לך, מעולם לא היו לי את הרגעים האלה. לא יכולתי לראות מעבר לכל יום ביומו.

אז, עבורי, אני בכלל לא ראיתי את עצמי נמצא כאן לאחר 16 עונות מאוחר יותר, שלוש אליפויות, הריבאונדר המוביל בהיסטוריה של ההיט, כל התארים שקיבלתי. פשוט רציתי להמשיך להוריד את הראש ולהמשיך לעבוד.

עבורי להיות כאן היום, בחיי, זה להיות מבורך על ידי אלוהים.


לגבי הצ’יפ על כתפי

ב-2002, עשו עבורי מסיבת דראפט אבל לא הלכתי. עבורי, זה היה כאילו, "אתה תלך למסיבת דראפט גם אם לא תיבחר בדראפט?" אז לא הלכתי.

הייתי מאוכזב מכך שלא נבחרתי, כנראה הכי מאוכזב ממה שהייתי אי פעם בחיי. היו לי את כל התארים הללו, פה אול-אמריקן, שיאים באוניברסיטת פלורידה, הגעתי לגמר טורניר ה-NCAA. פשוט עשיתי את כל מה שהייתי אמור לעשות כשחקן.

אני לא אומר שזה היה חוסר כבוד, בגלל שכבר הייתי אדם עניו. אני עדיין כזה. אבל זה פתח את עיני. במקום להתלונן ולבכות ולומר, "הקבוצה הזו פישלה. הקבוצה הזו שיקרה לי. ה-NBA, זה וזה", פשוט לקחתי צעד לאחור, הערכתי הכל מחדש וניסיתי להביט על עצמי ולראות מה אני יכול לעשות.

אני זוכר שיצאתי מהמכללה ואנשים אמרו לי, "זה יעזור למצב שלך בדראפט עם תסתפר", היו לי צמות, ומעולם לא הסתפרתי, ולא נבחרתי בדראפט. ואיני יודע אם היה לזה קשר לעובדה הזו, אבל בסופו של יום, פשוט תמיד הרגשתי שאני לא רוצה לברוח ממי שהייתי או ממה שאני עומד עבורו.

אז משחק מקצועני בצרפת למשך שנה היה טיול עסקי. נשארתי עם לוחות הזמנים של אמריקה בגלל שהלך המחשבה שלי היה שצרפת היא רק עצירת ביניים עבורי ואני הולך לחזור לארה"ב בעוד מספר חודשים. הייתי ישן במשך היום בצרפת, מתעורר, לוקח את המנוחות שלי והדברים האלה ואז משחק במשחק. ואז הייתי חוזר הביתה ונשאר ער במשך כל הלילה, הולך לאימון, חוזר הביתה, שוב נח, אוכל צהריים וער כל הלילה.

כאשר סוף סוף חתמתי עם ההיט ב-2003, עדיין היה לי צ'יפ על הכתף בגלל שהרגשתי שעדיין יש לי הרבה מה להוכיח להרבה אנשים.

זה היה רק לאחר האליפות הראשונה שלי ב-2006 שאני סוף סוף, בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי שלם כשחקן כדורסל. מעולם לא הרגשתי כך לפני. תמיד הרגשתי כמו האנדרדוג. תמיד הרגשתי כאילו אף אחד אף פעם לא רוצה לראות אותי מנצח. תמיד הרגשתי שהעולם נמצא נגדי. תמיד הרגשתי שיש לי צ'יפ על הכתף. פשוט היו יותר מדי דברים שהרגשתי שהיו עצורים בתוכי. ובכל פעם ששיחקתי במשחק כדורסל, זאת הייתה הדרך היחידה שיכולתי להביע זאת.

שיחקתי את המשחק עם זעם מבוקר. תמיד הייתי על הסף, נמצא על הסף כאשר בעוד רגע אני מאבד את זה בצורה בה שיחקתי את המשחק. זה פשוט המצב הקיצוני שבו שיחקתי. זה לא היה מצב כזה שעוד רגע ירחיקו אותי או שאני הולך לפגוע במישהו, אבל זאת פשוט הדרך שבה התחרתי.

אני 2.03. התמודדתי מול טים דאנקן בערב אחד, קווין גארנט בערב שלאחר מכן. שיחקתי מול ראשיד וולאס, דריק קולמן, כריס וובר. אני מדבר על פאוור פורוורדים אמיתיים, לא סטרץ' 4 שהם מעל 2.10 ומסוגלים לזרוק מ-3. אני מדבר על פאוור פורוורדים אמיתיים. אם אתם לא באים עם זה, אתה עלולים להיות מובכים.

והרגשתי שזה ההבדל הכי גדול ביני לבין האנשים שנבחרו בדראפט באותם שנים ולא הצליחו לעשות זאת, אלו פשוט ההרגלים שלי, מוסר העבודה שלי. זה לא אפשר לי לא להצליח. זה לא אפשר לי שלא תהיה לי איזושהי השפעה.

ישנם כל כך הרבה אנשים שם שיש להם כל כך הרבה כישרון. כל כך הרבה אנשים שם שהם חכמים. כל כך הרבה אנשים שם שהם אתלטים ובורכו על ידי האל בכישרון. אבל אלו ההרגלים, בחיי. אם אין לכם הרגלים, אז אם לא יכולים להצליח.

אני תמיד עובד. אני נשאר בחדר המשקולות. זה פשוט כבר לא עבודה, זה סגנון חיים.

אני מכיר את הגוף שלי עכשיו. אני יודע מה אני צריך לאכול. אני יודע כיצד אני צריך לאכול. אני יודע כיצד עלי להתאמן. אז אני דבק בזה. אפילו כאשר אני אפרוש, אני הולך להמשיך לדבוק בזה.


למידה מהאגדות

Image may contain: one or more people and beard

די-וויד, זה האיש שלי. לפעמים מים יכולים להיות סמיכים יותר מדם. הוא קרוב אלי יותר מאשר הרבה מהמשפחה שלי, והם תמיד אומרים, "דם סמיך יותר ממים". למדתי מהסיטואציה עם דווין שזה לא תמיד נכון, שמישהו יכול להיות קרוב יותר אליך מאשר קרבת דם.

גדלנו באותה צורה. הוא משיקגו, אבל אני ממיאמי. שנינו גדלנו בבית שהיו בו מכורים לסמים. לשנינו היו את אותן הנסיבות שהיו יכולות לקחת אותנו בדרך אחרת. אז פשוט נשענו אחד על השני בהרבה מובנים שונים.

אני שמח עבורו לקראת הפרישה המתקרבת שלו. אני שמח שהוא מקבל ריקוד אחד אחרון. אני שמח שהוא מקבל את כל ההכרה ואת כל התארים שמגיעים לו. הייתה לי ההזדמנות לראות זאת מהשורה הראשונה. זאת הייתה ברכה, זה היה כבוד, זאת הייתה זכות לחלוק את הפרקט איתו, ואני מצפה להמשך ההצלחה עבורו.

אני חייב הרבה מהצלחתי בקבוצת הכדורסל לדי-וויד. מה שהוא גרם לי לעשות זה לקחת צעד אחורה ולהיות עד על המאמץ שלו ואיך הוא היה מסוגל לצאת מחוץ לאזור הנוחות שלו ולהתפתח. זה היה משהו שהיה קשה עבורי.

ללברון ג'יימס בעל האי קיו כדורסל הכי גבוה שאי פעם ראיתי משחקן. הדרך בה אני רואה עכשיו את המשחק, אני מכיר את העמדות של כולם. אני יודע איפה כל אחד צריך להיות. אני יודע מה כולם צריכים לעשות. כאשר אני מסתכל על ההגנה, אני לא רק מסתכל על מי ששומר עלי. אני מסתכל על יתר ארבעת השומרים על המגרש. זה משהו שלמדתי מלברון.

אלונזו [מורנינג] תמיד אמר לי, "כל שחקן בליגה הזו נמצא טרייד אחד, מאמן אחד ופציעה אחת מלהפוך לשחקן משלים אחרי שהיה סופרסטאר ללהיות מחוץ לליגה". תמיד לקחתי זאת איתי.

שאקיל [אוניל] אמר לי, "לא משנה מהי השגרה שלך, תדבק בה. כאשר יש לך משחקים רעים, אנשים רוצים לשנות את השגרה שלהם. מה אני עושה שונה? לא. תדבק בשגרה שלך. תאמין בשגרה שלך. תאמין בעצמך. תאמין במה שאתה עושה".

גארי פייטון היה אחד מהאנשים הכי תחרותיים שהייתי מעולם בסביבתם. אם יש דבר אחד שאני יכול לקחת מגארי הוא פשוט המאמץ שלו, המאמץ שלו להיכנס ברגעים מסוימים במשחק. אפילו כאשר הוא הגיע אלינו, והוא כבר היה מבוגר, הוא מעולם לא נרתע מאתגרים. ראש למעלה, לשמור על רכז צעיר. "אני רוצה את ההתמודדות הזו. אני רוצה את האתגר הזה. מה הוא יכול לעשות?" זה משהו שאני מעריץ בגארי.

כריס בוש לימד אותי על סבלנות. לא הייתי הבחור הכי סבלני על ומחוץ למגרש הכדורסל. ולשבת, ולשוחח עם כריס בוש, ממש פתח את עיני בהרבה דברים שונים שגרמו לי להתבונן על הדברים בצורה אחרת. ביליתי הרבה זמן באימונים עם כריס על מגרש הכדורסל, פשוט מאמץ ממנו דברים שונים. הוא לימד אותי להסתכל על המשחק מנקודת מבט שונה, במקום תמיד "לתקוף, לתקוף, לתקוף בזעם".

הייתי נוהג לפחד מפט ריילי בפעם הראשונה שהגעתי לכאן. לא פחדתי פיזית ממנו, אלא בצורה כאילו הוא מטיל אימה. הוא "פט ריילי הגדול". אבל יש לו את הפתגם של "עבודה קשה לא מבטיחה שום דבר, אבל ללא זה אין לך בכלל הזדמנות". אני חוזר על זה הרבה עם ילדים. אני חוזר על זה שוב ושוב כאשר יש לי אירועים שאני מדבר בהם. אני חוזר על זה שוב ושוב בגלל שאני מאמין בזה.

"ספו" [ מאמן ההיט אריק ספולסטרה] לימד אותי כיצד להתפתח כשחקן כדורסל וכבנאדם. הדבר שהוא מטיף עבורו תמיד זוהי התפתחות. הייתי אדם עקשן, וזה היה חלק ממה שהפך אותי למי שאני. היה לי את העקשנות שלי, המאמץ שלי, אבל אתם חייבים להתפתח במשחק הזה ובחיים. אם אתם לא מתפתחים, אתם מתים בספורט שלכם, אתם מתים בעסקים שלכם.

לקחת דברים שונים מכל האנשים האלו זה המפתח לזה שאני כאן 16 שנה ועדיין מסוגל לשחק את המשחק הזה.


המשחק הארוך

Image may contain: one or more people, people playing sport, basketball court and crowd

מיאמי פירושה הכל.

להישאר במיאמי במשך כל הקריירה שלי זה כנראה אחת מההחלטות הכי טובות שלי שאי פעם עשיתי, אבל תמיד זאת הייתה אחת מהקשות ביותר.

זה מצחיק כיצד הליגה הזו עובדת, בגלל שסן אנטוניו הציעה לי חוזה לפני מיאמי היט. וברגע שמיאמי הבינו שסן אנטוניו הציעו לי חוזה, אז הם חזרו עם הצעה טובה יותר.

היו לי הזדמנויות ללכת ולשחק במקומות אחרים עבור יותר כסף, ואתם משחקים את המשחק הזה כדי לנצח ולכלכל את משפחותיכם. אז תמיד הייתה את הדילמה הזו, "האם אני יכול לנצח במקום הזה? אם אני לא מסוגל, האם זאת הזדמנות להרוויח את סכום הכסף הזה?" שזה בסופו של היום, כאשר אתם עוזבים את המשחק בסופו של דבר, זה מה שאתם חיים ממנו. אז, עבורי, זאת מעולם לא הייתה החלטה קלה.

אבל זה תמיד חזר לדרך שבה גדלתי. תמיד עשיתי מהלכים בהתבסס על ליבי ועל מה שהרגשתי שהוא הנכון עבורי ועבור משפחתי.

אני האב הטוב ביותר בעולם. לא אכפת לי אם אנחנו נוחתים ב-4 לפנות בוקר והילדים שלי משחקים ב-7, אני שם … מראה שכל דבר אפשרי, מנסה פשוט לפצות על הזמן שאני לא נמצא. כאשר אני בבית, אני נוכח בכל הזדמנות אפשרית. יש לי בנים, ככה שהם משאירים אותי עסוק. הבן הבכור שלי משחק בקו ההתקפה באוניברסיטת טולדו. הבן השני בגיל 12 משחק בייסבול. הוא גבר. הבן בן ה-7 שלי הוא פשוט חיה בכל ספורט שהוא בוחר לשחק.

הם מעסיקים אותי.

אני גם כן שם את עצמי בעמדה כאשר אני כבר לא אהיה מסוגל לשחק, מה הלאה? אני רוצה לספק עבודה למשפחה וחברים. הייתי במצבים שהייתי נותן להם נדבות במזומן, וראיתי כיצד זה משבש אנשים.

אני רוצה לשים אנשים בעמדות בהן הם יוכלו להתפתח. כאשר אלוהים יקח ממני את הנשימה ואעזוב את כדור הארץ, הם עדיין יהיו יכולים להמשיך להיות מצליחים. זאת הזדמנות, וזה מה שאני באמת רוצה להיות. העסקתי חברי משפחה. העסקתי אנשים שהלכו לבית הספר עם אבא שלי. העסקתי את החבר הכי טוב של אחותי. יש ברשותי חמישה סניפים של סאבווי, שני סטארבקס, שני איינשטיין [ברוס בייגלס], שני 800 דגרי [מקומות של וודפייר קיטצ'ן], אחד בדיוק נפתח, והשני כבר פתוח. איני הבעלים, אבל אני גם השקעתי ב-צ'יק-פיל-א.

אבל אם אאבד את הזהות שלי, אז לכסף אין משמעות.

ומיאמי אפשרה לי לשמור על הזהות שלי לא משנה מה. אנשים מדברים על ביטחון וללכת למקומות אחרים. אתם הולכים לכל מקום ברחבי העיר … וזה הכל אהבה, ואני אוהב את זה.

זה לא יסולא בפז עבורי.

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. נהדר סמיילי. נראה בחור עם ראש על הכתפיים למרות שהייתי מגוון קצת יותר את תיק ההשקעות שלו. תמיד נראה כמו אחד שהשחקנים מכבדים.

  2. סמיילי תודה, רציתי להוסיף שבמסעדה שבבעלותו 800 degrees יש לו שותף מוכר – dwane wade . הם השקיעו בעיצוב שמדגיש את הקירבה של הבעלים לכדורסל אבל לא בצורה "פלצנית" אלא יותר cool.

    הם מביאים קינוחים מאחד המקומות השווים במיאמי (fireman Derek למי שמכיר) ובר משקאות משובח.

    למי שמגיע למיאמי, זה מקום לא רע לשבת בו,. אוכל טוב ומחירים סבירים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט