לקראת ה-UFC 238 שיערך הלילה: חסרת התאמה – ג'סיקה איי / תרגום Smiley

לקראת ה-UFC 238 שיערך הלילה: חסרת התאמה – ג'סיקה איי / תרגום Smiley

חסרת התאמה

ג'סיקה איי / לוחמת UFC
יוני 5, 2019
מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/jessica-eye-ufc

תנו לי להיות כנה אתכם: זה לא יהיה הסיפור הכי נחמד. לא קיבלתי את החינוך הכי קונבנציונלי, ויש אלימות רבה בסיפור הזה. אפילו עבור לוחמת UFC יש מידה רבה מאוד של אגרופים המעורבים בסיפור הזה. ולא אגרופים רגילים בנוסף לכל. הקרב ה-MMA האופייני של חמישה סיבובים נמצא במרחק קילומטרים מהדברים שאני הייתי מעורבת בהם.

אני רק רוצה להזהיר אתכם מראש כי זה הולך להיות די כבד, ואני רוצה שתדעו זאת כאשר אתם נכנסים לזה. זה הסיפור שלי ואני חושבת שהמקום הכי טוב להתחיל בו זה הזמן שבו נהג שיכור נכנס בי כאשר הייתי בת 16.

הדבר המוזר לגבי זה היה, שזאת הייתה תאונת הדרכים השנייה שהייתי מעורבת בה. בחזרה לסתיו 2001, כאשר הייתי בשנתי הראשונה בתיכון, הייתי במושב הנוסע בתאונת דרכים של רכב אחד וקיבלתי נתח קטן של כסף מההסדר. השקעתי את הכסף בדודג' 600 עם גג נפתח משנת 1983, בה נהגתי מסביב לשכונה שלי בכל הזדמנות שהייתה לי. אני ממקום הנקרא רוטסטאון, מקום קטנטן במרחק של בערך שעה לכיוון דרום מזרח מקליבלנד. לאחר אימון כדורגל מאוחר באחר הצהריים של יום ראשון אחד, בינואר 2003, המכונית שלי התקלקלה כאשר נסעתי עם חברי מייקל לביתה של חברה אחרת שלי, אשלי. אם אי פעם הייתם בדרך כפרית במערב התיכון זה לא נדיר לנסוע מרחקים ללא קו סימון וללא הרבה אורות בסביבה. העניינים נעשו מאוד חשוכים ודי מהר מסוכנים אם אתם לא יודעים מה אתם עושים.

כאשר המכונית שלי התקלקלה באותו הערב, עצרתי בצד של אחת מאותן דרכים חשוכות ובלתי מסומנות. ואז הלכתי לבית של חברתי וצלצלתי לאבא שלי שיבוא לאסוף אותי (זה היה ב-2003! לא לכל אחד היה טלפון נייד!). אבא שלי היה מכונאי מיומן והגיע לאחר 20 דקות עם טנדר הדודג' ראם 89 המפלצתי שלו והתחיל לתקן את המכונית שלי, אומר לי להרים את מכסה המנוע ונוזף בי על כך שלא דאגתי לאלטרנטור. הוא היה די זועף על כך שהוא הוכרח לעזוב את הטלוויזיה. הייתה לנו עסקה בימי ראשון – אני הייתי עוזבת את הבית והוא היה מארח את החברה שלו כדי שיצפו בספורט במשך כל היום. הוא כעס כי הוא צפה במשחק הווילד-קארד בין הבראונס לסטילרס כאשר צלצלתי אליו. אבל הדברים היו בסדר בינינו.

הוא החנה את מכוניתו פגוש אל פגוש מול המכונית שלי ואמר לי לזוז לצד הדרך כאשר הוא מרים את מכסה המנוע, כאילו הוא נותן למכסה לקפוץ. מספר דקות חלפו ואנחנו מדברים על אלטרנטורים, משווים את הרכב שלי למשאית שלו. אתם יודעים, דברים שאתם יכולים לשוחח עליהם שעות עם אבא שלכם ששניכם יודעים שזאת טריטוריה בטוחה ולא יגרום לחוסר הסכמה רצינית? זה קל, דברים כאלה בפרצוף אחד של השני.

לאחר זמן מה, אבא שלי אומר לי לחזור למושב הנהג כדי לנסות להניע את הרכב. אני זוכרת שצעדתי מסביב לרכב שלי בחזרה לדרך, ושומעת את אבא שלי אומר, "תיזהרי מהנהגים, חשוך פה".

ואז זה קרה.

זה קרה כל כך מהר.

ראיתי פלאש ואז אני מיד באוויר.

ואז אני מוטלת על הקרקע.

הזיכרון שלי די מעומעם לגבי מה שבדיוק קרה, אבל מייקל אמר לי מאוחר יותר בבית החולים שנהג שיכור פשוט פגע בי עם הרכב שלו. הרכב שלו פגע בי כל כך מהר שזה העיף אותי אל העצים. ומשם הוא פגע ברכבים כשהוא מהדק את הרכב של אבא שלי לזה שלי, ועם ההתנגשות רגליו של אבא שלי נמחצו בין שתי המכוניות בערף עין.

אז, אני מוטלת בין העצים. אבא שלי מוטל על הקרקע איפשהו. מייקל נמצא איפשהו במקום אחר, אולי במכונית. אני חוזרת מדי פעם להכרה, אבל אני מסוגלת לשמוע את אבא שלי קורא בשמי. לא ידעתי זאת באותו הזמן, אבל רגלו הימנית לגמרי נמחצה בהתנגשות של הטנדר שלו למכונית שלי (הוא היה צריך לעבור ניתוח כדי לשחזר במלואו את הברך הימנית שלו לאחר מכן), ומכסה המנוע של המכונית שלי התרסק על ידיו, מוחץ אותן. אנשים שחוו טראומה רצינית במהירות כזו מכירים את ההרגשה כאילו זה מאוד סוריאליסטי לאחר מכן – המוח שלהם נכבה ועובר למצב בטוח, ואז הוא מאתחל מחדש במטרה להבין מה בדיוק קרה. הגוף שלכם נמצא במצב מוזר ומעורפל, שמבינים שמשהו לא בסדר אבל אינכם יודעים מה זה בדיוק.

הגב שלי נשבר. המוח שלי עדיין מנסה לאתחל מחדש, אבל אני יודעת דבר אחד בוודאות: אני צריכה להבין משהו, לומר משהו כדי לקבל את תשומת הלב של אבא שלי.

לא כדי לתת לו לדעת שאני עדיין נושמת.

לא כדי לתת לו לדעת היכן אני.

אלא בגלל שאני יודעת שאם לא אקרא לו, אבא שלי יזחל לטנדר שלו, יוציא את הרובה שלו ויהרוג את הנהג השיכור.

בהרבה מהדברים שאני הולכת לספר לכם היום אבא שלי, רנדי איי, מעורב. הוא לא היה כזה בחור טוב. הוא היה איש מערב תיכון גדול כזה שעבד קשה בעבודתו ואז היה שותה ומעורר את הגיהינום. הוא החל כאיש תחזוקה בדיימלר קרייזלר לפני 20 שנה ולאחר מכן הפך להיות מכונאי ברחבי העיירה, וכאשר הוא לא היה עוסק בזה הוא היה מתרועע עם חבריו האופנוענים או שמבלה במועדוני חשפנות.

לא הייתה לי את הילדות הטיפוסית, אבל היה שם מעט טוב בבית בו גדלתי. היה את אחי הגדול, רנדי, ואת אחי הקטן, ניק, ואת בתו של אשתו השנייה של אבא שלי, שקראו לה ג'ניפר, שאני מאוד קרובה אליה, גם כן. תוסיפו לזה את כל הילדים האחרים מה"פלירטוטים" של אבא שלי עם כל הרקדניות ממועדוני החשפנות ולא נראה שיש לכם מחסור בילדים שאיתם אפשר לבלות או לשחק בספורט. ועסקתי המון בספורט כאשר התבגרתי. ג'סיקה הצעירה הייתה ילדה היפראקטיבית שאהבה להיות בחוץ. אבא שלי נהנה מפעילות של סמים, ככה שהיה עלי לאהוב להיות בחוץ. אבא היה אומר, "צאי החוצה ותקפצי בטרמפולינה", או, "למה את לא משחקת כדורסל בחוץ?" ואני הייתי מסתלקת, עוסקת בספורט כלשהו שיכולתי לשחק עם האחים שלי, מנסה בכל כוחי לעמוד בקצב.

מוקדם בנעורי, אנשים ברחבי רוטסטאון הכירו אותי בתור "ג'סי ג'ו, חסרת ההתאמה". כולם ידעו שחיי די דפוקים, אבל הם גם ידעו שאני תמיד הייתי בחוץ מנסה לעשות דברים ועושה את המיטב עם החבורה שלי. הייתי מן טיפוס מוזר, ילדה אתלטית שתמיד הסתובבה עם הבנים. אנשים ידעו כי הלב שלי נמצא במקום הנכון. אני מקווה שאנשים יודעים את זה עכשיו, בנוסף. רק בגלל שאתם מגיעים מהתחלה מאוד מחורבנת, לא אומר שאתם צריכים להיות אנשים מחורבנים.

אלו היו הדברים פחות או יותר עד שהגעתי לגיל 14, והתחלתי לעבור את גיל ההתבגרות. אבא שלי … הוא לא היה כזה נהדר בכך שיש לו בת. הייתי בתו היחידה ואני חושבת שילדותו הגרועה – הוא היה הראשון לגלות את גופת אביו לאחר שזה התאבד – הותירה אותו דפוק לחלוטין ובלתי מסוגל להבין כיצד לגדל ילדה. היו לו הרבה דברים שהוא לא התמודד איתם כראוי, ואני חושבת שזה הפך אותו לסוג הבנאדם שיסתלק ולא יהיה נוכח פיזית.

לקח לי זמן מה להגיע למקום אשר אני יכולה לדבר על הדברים האלה מבלי לקרוא לאבא שלי בנאדם נורא או חתיכת זבל. אבל אני יודעת עכשיו מדוע הוא היה כל כך לא מצויד להתמודד איתי ומדוע הוא עשה חלק מהדברים שעשה. רנדי איי היה אחד מאותם אנשים שפשוט היה רגיל להיות בשליטה – הוא לא ידע כיצד להתמודד עם משהו אחר. הוא ידע כי הדרך בה הוא מתייחס לנשים היא שגוייה, ושישנם הרבה מאוד בחורים שם בחוץ כמוהו. אז שכאשר הוא הבין שהבת שלו מגיעה לגיל שבו היא תתחיל לצאת לדייטים, הוא לא ידע מה לעשות. איבוד השליטה הזה גרם לו להשתגע. ואני לא מדברת על מכות כאלו בטוסיק.

אנחנו מדברים על דברים של אלימות פיזית, ואני רוצה לתת לכם אזהרה לפני שאתם ממשיכים.

בליל שבת אחד סוער כאשר הייתי בת 14, הייתי במועדון הרוק-נ-רול הזה בו כל הילדים מרוטסטאון היו מבלים. הייתי נוהגת ללכת לשם כל הזמן (זה גרם לי לצאת מהבית, כפי שאבא שלי אהב). אבל בשבוע ההוא, הדברים הגיעו לנקודת רתיחה בכך שהלכתי לשם. אמרתי לאבא שלי שחברה שאותה הוא הכיר לוקחת אותי למועדון, אבל בסופו של דבר לקחתי טרמפ עם אחי ומספר חברים שלו.

אבא שלי לא אהב את זה. בכלל לא. הוא בילה את אותו השבוע כשהוא על סמים קשים ומסתובב שתוי רוב היום, וכאשר הוא שמע שהגעתי למועדון עם בנים הוא איבד את זה. אני זוכרת שהם קוראים בשמי ברמקול של המועדון, "ג'סיקה איי, אבא שלך כאן רוצה לראות אותך", ולהיות כל כך מבולבלת בזמן שהלכתי לכניסה – עד שראיתי אותו עומד שם ואת המבט על פניו.

עמדתי שם וחשבתי, אוי אלוהים, הוא הולך להרוג אותי.

הוא גרר אותי מהשיער, משך אותי החוצה והחל להכות אותי. חונק אותי, סותר לי, זורק אותי שוב ושוב על האדמה בכל פעם שניסיתי לקום. הייתי בת 14, שוקלת אולי 40 קילו, וכולם בעיירה יכולים היו לראות את ה-1.95 של אבי, מעל 110 קילו, מכה אותי כמעט עד מוות במגרש החניה של בר מקומי. איש האבטחה של המועדון ניסה להתערב, אבל הוא היה איזה ילד בשנות ה-20 המוקדמות שלו. לא היה לו סיכוי מול אבא שלי כשהוא במצב כזה. אבא שלי הגיע למועדון הזה עם ילד בשם ג'אריד. הוא היה בן 16, בן של אחת הנשים שאבא שלי יצא איתן באותו הזמן. וג'אריד עשה כל מה שביכולתו כדי לגרום לזה לעצור. אני עדיין זוכרת איך הוא צרח "תעצור! אתה חייב לעצור, בנאדם! זה מספיק! פשוט שים אותה במכונית המזו***ת וניקח אותה הביתה!" אבל אבא שלי עצר להטיח את ראשי במדרכה רק כדי לנבוח, "איפה לעזאזל אשלי?"

היא הייתה חברתי הטובה ביותר.

ואז הוא הכניס אותי למכונית והורה לאשלי ולג'אריד להיכנס גם כן.

אבא שלי במושב הנהג, ג'אריד במושב הנוסע, אני מאחורי אבא שלי, ואשלי לידי. ואני לחלוטין זוכרת שחשבתי, זהו זה. הוא הולך להרוג אותי. זה נגמר. אבא שלי צרח עלי, ובאמת חשבתי שזה הסוף. כשאר עצרנו ליד הבית, הוא צרח, "אשלי, לכי תביאי את הדברים המזו***ם שלך! תוציאי את הדברים המז***ם שלך מהבית שלי!" ואז הוא תפס בשיער שלי וגרר אותי פנימה והחל להכות אותי.

הוא נתן לי אגרופים וחבט בי. הוא מחץ את ראשי לקיר עד ששום דבר כבר לא נראה הגיוני. אני לא זוכרת למשך כמה זמן הוא הכה אותי, אבל אני כן זוכרת את הדברים שהוא אמר.

"את חתיכת ח** מז***ן".

"ילדה קטנה ובעייתית".

"את לא הולכת לשקר לי".

"כלבה קטנה".

"את לא הולכת להתחמק מזה".

אין לי שום מושג כיצד הצלחתי לשרוד את הלילה הזה בחיים. הוא הכה אותי, הוא חנק אותי, והוא העיף כל מי שניסה לגרום לו להפסיק. הפעם היחידה שבה הוא עצר הייתה כאשר ג'אריד אמר שהוא הולך להתקשר למשטרה, ואני התחבאתי בארון בזמן שהוא התווכח עם ג'אריד ועם לינדה (אמו של ג'אריד).

רוטסטאון היא אחת מהעיירות הקטנות האלה – שאין בה משטרה מקומית, אלא משתמשים בשריף ובפטרולים של הכביש במהיר במקום זאת. זה לקח כל כך הרבה זמן עד שהגיעה העזרה, אבל אני עדיין זוכרת את הדפיקות על הדלת ואת מה שהשוטר אמר, ברור כשמש.

"הלו, רנדי איי. אנחנו כאן כדי לבדוק את הרווחה של ג'סיקה איי. האם אני יכול לראות את הבת שלך בבקשה?"

שמעתי את אבי מנסה להתגונן מעט לפני שהמשטרה נכנסה. היה שם קצין אחד שהסתכל עלי כאשר נכנסתי לניידת. הוא פשוט אמר, "ילדה מסכנה", בדרך הכי מובסת שיש. ויכולתי להרגיש את המשקל הזה על פני.

הייתי לגמרי מרוסקת בתוכי.

הם עצרו את אבא שלי כשהוא לבוש בתחתונים באותו היום. הוא שוחרר בערבות די מהר על ידי חבריו האופנוענים, אבל הוא הואשם בהתעללות בילדים ובסכנה למשפחה. הוא איבד את הרשיונות לנשק, שהיה דבר חשוב לו בגלל שהוא אהב לצוד. זה הותיר אותו בכעס כלפי למשך מספר שנים.

(אמרתי לכם שסיפור ילדותי לא ממש פשוט).

זה מדוע, שנתיים מאוחר יותר, אפילו כשהייתי קרובה למות לאחר שמכונית פגעה בי, הייתי יותר מודאגת להגן על הנהג השיכור שכמעט והרג אותי מאשר לומר לאבא שלי שאני עדיין בחיים.

סיימתי כאשר אני עם גב וקרסול שבורים מהתאונה, ואבא שלי היה צריך לעבור ניתוח לשחזור הרגל.

בחודשים שלאחר מכן, בילינו את רוב הזמן שלנו ביחד בבית, משחקים סוליטר, צופים בטלוויזיה ומתאוששים, בזמן שגם מנסים לשמור אחד לשני על המרחב הפרטי. וברגע ששוב יכולתי לעסוק שוב בספורט, חזרתי החוצה, עושה כל מה שביכולתי כדי לפנות לאבא שלי את הבית. שיחקתי בענפי ספורט רבים לפני שנפצעתי, אבל לאחר שנפצעתי בגבי, הייתי צריכה לעשות מעט שינויים. זריקת הניתור שלי לא הרגישה אותו הדבר לאחר הפציעה שלי, ככה שימי הכדורסל שלי נגמרו, וויתרתי על ריצות לזמן מה.

אבא שלי עדיין שנא אותי, ועשה דברים שלא אישרתי בבית, ככה שזה יצר מצב בו הייתי הראשונה בבית הספר בבוקר והאחרונה לעזוב את האימון בלילה. ברוב ימי השבוע הייתי מחוץ לבית מ-8 בבוקר ועד 6 בערב. אם להיות כנה, השנתיים בתיכון לאחר התאונה שלי היו חלק מהזמנים הכי טובים שלי בחיי. למדתי מנהל עסקים, הייתה לי עבודה בחצי משרה, סיימתי עם ממוצע נקודות של 3.5.

הדברים הלכו טוב.

ואז, כאשר הייתי בת 18, אבא שלי גילה שיש לי חבר והדברים ירדו למטה. שמרתי על הבנים בסוד לאחר הלילה במועדון הרוק-נ-רול בגלל שפחדתי שהוא שוב יעשה לי משהו.

מה שהוא עשה היה לנפץ את כל חלונות המכונית שלי ולגדף בכל פעם שהוא שבר אחד מהם:

"את יודעת מה? את חושבת שאת ילדה גדולה?"

"את הולכת לעשות דברים שאני אומר לך לא לעשות?"

"את הולכת לדבר עם אנשים שאני לא רוצה שתדברי איתם?"

ואז הוא הגיש לי את כספי ההסדר שלי מאותה תאונת דרכים, בערך 42,000 דולר מזומן, ואמר:

"אני אומר לכלבות כמוך ללכת להז***ן".

וזהו זה. סיימתי תיכון וקיבלתי דירה באוניברסיטת אקרון, היכן שלמדתי לזמן מה. השכירות אכלה את כספי ההסדר שלי די מהר, אז פרשתי מעבודתי בארביס והגעתי לעבוד במועדון חשפנות שנקרא סקרלט, כמלצרית קוקטיילים.

שם זה המקום בו פגשתי בחורים מחדר הכושר סטרונג סטייל והתחלתי את המסע שלי לתוך עולם אומנויות הלחימה. אני אהיה כנה, הכל קרה מאוד מהיר. אני חושבת שלילה אחד הגשתי משקאות לחברה ואחד מהם אמר, "הי, את נראית בחורה די בכושר. האם את יודעת מה זה להילחם?"

ואני הייתי ככה, "כן, די שמעתי על זה לפני".

וכך זה היה.

בפעם הראשונה שצעדתי לתוך סטרונג סטייל, המוח שלי היה, לעזאזל, זה מה שנועדת לעשות, ג'ס. אולי זה היה בגלל הבית בו גדלתי, אולי זה היה בגלל האהבה שלי לספורט, אבל פשוט היה שם משהו בלהיות במקום הזה, עם כל הבחורים האחרים המנסים להתאמן, שגרם לי להרגיש כאילו הייתי שוב ג'סי ג'ו הקטנה, המבלה בחוץ עם האחים שלה.

מיד התפטרתי מעבודתי בסקרלט, לוקחת חצי משרה בחנות הספורט של דיק כדי לעזור ולשלם את השכירות, וזרקתי את עצמי אל תוך עולם הלחימה.

לקח שבעה חודשים של אימונים לפני הקרב הראשון שלי, ובאותו הזמן, הבחורים בסטרונג סטייל עזרו לי לחשל משפחה וסגנון חיים, שכאשר גדלתי, לא חשבתי שהם אפשריים למישהי כמוני. הבחור שבבעלותו המקום, מרכוס מרינלי, לקח אותי תחת חסותו, והפכתי לאישה שהיא יותר מהחינוך המחורבן שלה.

אף אחד לא אמר את ה"זאת ג'סיקה, הילדה שהגיעה מהתחלה מזו***ת. אבא שלה היה מתעלל ומכור לסמים".

בסטרונג סטייל, זה היה פשוט, "זאת ג'סיקה. היא כאן כדי להיות הבחורה הכי אדירה שהיא יכולה להיות".

ואני אוהבת את זה. אנשים שם בוטחים בי. הם רוצים שאני אצליח, לא מתוך מקום של רחמים, אלא בגלל שהם יודעים שאני משקיעה בזה שעות. זה כל כך משמעותי עבורי, שיראו אותי בצורה הזו.

ה-7 ביוני, 2008.

הקרב הראשון שלי.

ערב קרבות בפלאט 4.

זה היה אירוע שנערך בחוץ בקליבלנד, אוהיו. הדבר הזה היה המערב התיכון בהתגלמותו. יכולתם בעיקרון להריח את נהר הקויאהוגה באוויר. בכנות, הייתי מעט לחוצה באותו היום בגלל שהייתי מספר קילוגרמים מעל למשקל הקרב שלי, אבל קיבלתי מעט עזרה מחבר קבוצתי לשעבר סטיפ מיוצ'יק ויתר החברה בסטרונג סטייל. הם נתנו לי חליפת הזעה שהחזירה אותי ל-125 פאונד. היו שם אולי מספר אלפים של אנשים בקהל באותו הלילה, כולל אבא שלי, שהוא … ובכן, שהפשרנו מעט את היחסים שלנו.

אז הנה אני שם: ג'סיקה איי, בת 19, 125 פאונד, נלחמת תחת שמי הלילה המערב תיכוני בספורט שאנשים עדיין מכנים "קרב תרנגולים עבור בני אדם".

הייתה לי צמרמורת. אני הייתי לפני זה רק בשני קרבות (מול אנשים שלא היו אבא שלי) והן בקושי היוו יריבת אימונים ראויה. אני עדיין זוכרת שצעדתי לתוך הזירה מול היריבה שלי, בחורה בשם קארי ריקר, ופשוט חשבתי, בסדר, בואו נעשה את זה.

זה העניין לגבי הלחימה – קרבות MMA ראויים. אפשר לבלות שבעה חודשים באימונים, לבלות את כל הזמן הזה במכון הכושר בלמידה כיצד להתאגרף ולהשתמש במהלכי הכנעה ולתפעל שטח, אבל בסופו של דבר, שזה מסתכם לערב הקרב, אלו רק אתם בזירה, בחסות עצמכם, מול מישהו אחר. אי אפשר להתחבא. חייבים ללכת לעבוד. חייבים לעשות זאת או שיגמרו עליכם.

ובאותו הלילה, עשיתי זאת. איני רוצה להיות אכזרית לגבי זה, אבל אני פחות או יותר חיסלתי אותה. פחות טכניקה ממה שרציתי, אבל … עשיתי זאת.

ככה זה היה למשך זמן רב. יצאתי לשם כדי להוכיח את עצמי לעולם ועשיתי זאת.

ג'סיקה איי יכולה להילחם.

ג'סיקה איי היא יותר מאשר העבר שלה.

ג'סיקה איי מחשלת את עתידה.

Image may contain: 1 person

ביליתי 17 חודשים כחובבנית וניצחתי בכל חמשת הקרבות שלי. בתקופה ההיא, MMA נשים לא היה מה שהוא היום. בכל קרב, היית נלחמת מול שני יריבים: היריבה בזירה, והאנשים בקהל שחשבו שלא צריך לאפשר לנשים להילחם. וגברתי על שניהם, בכל פעם ופעם. מנצחות ומפסידות ב-MMA נשים ראויות לקרדיט בכך שהפכו את אלו שהטילו ספק למאמינים.

כמה ממכם אולי מכירים אותי מרצף ארבעת ההפסדים מה-UFC, ואיני יכולה להאשים אתכם. הגעתי ל-UFC לאחר שבלאטור הפסיקו את חטיבת הנשים שלהן. ב-UFC באותו הזמן לא היו לוחמות במשקל זבוב, ככה שעליתי להילחם מול משקל תרנגול. לא הייתי צריכה לעשות זאת – 135 פאונד, זה לא אני.

באותו הזמן של רצף ההפסדים שלי, אני גם הפסדתי את אבא שלי לסוג מאוד אגרסיבי של סרטן המוח הנקרא גליובלסטומה. ולמרות כל מה שעברנו, רציתי לעזור לו במה שעבר. אני לעולם לא הולכת להיות בטוחה כיצד הרגשתי כלפי רנדי איי. אפילו גם לאחר שהפכתי ללוחמת מקצוענית, הוא פעם אחת הכה אותי בפרצוף מול החברים שלי לאחר שאמרתי לו לא לעשן סמים בבית שלי. אבל כאשר אבא שלכם גוסס, אבא שלכם גוסס. פניתי לגיוס תרומות המוני כדי לעזור ולשלם על הטיפול שלו, ואני כל כך מלאת הערכה לעולם ה-MMA ומה שהם עשו עבורי באותו הזמן לפני שנפרדתי ממנו לשלום ב-2013. אני לא יכולה לכעוס עליו לנצח, ובחרתי שלא לתקן את כל הרע בחיי – או שאף פעם לא אוכל להתקדם בחיי.

כאשר אתם מסיימים לקרוא זאת אני רוצה שתשפטו את ג'סיקה כג'סיקה. לפעמים אנשים נסגרים כאשר הם שומעים על אישה המספרת על כל הדברים האיומים שהיא עברה. הם אומרים משהו כמו, "אה, היא מתנהגת כך רק בגלל שיש לה בעיות אב", או, "היא רק מדברת עכשיו בגלל שהיא רוצה שאנשים ירחמו עליה". אני שונאת לשמוע דברים כאלה. אני זוכרת שמישהו פעם אמר לי, "אני מעולם לא אעודד את הילדה היפה בגלל שהילדות היפות תמיד יעשו את זה", וזה מאוד הרגיז אותי.

אל תשפטו אנשים לפי איך שהם נראים, או לפי מה שהם עברו. תשפטו אותם לפי מי שהם היום, אתם מבינים?

ומה שאני היום זה ילדה מהמערב תיכון שנלחמת למחייתה. אני אחד מהאנשים הכי שמחים שאי פעם תפגשו, והרבה עבודה קשה הושקע בכל זה. אני אוהבת את הכלבים שלי, אני אוהבת את החברים שלי. וחזרתי להילחם במשקל 125 פאונד ואני אשמח לזכות בתואר במשקל זבוב ב-UFC 238 בשיקגו ב-8 ביוני. ולנטינה שבצ'נקו היא אחת הלוחמות הכי טובות ב-UFC ולא משנה באיזה משקל, אבל היא מעולם לא התמודדה מול מישהי כמוני לפני.

בתקווה שכאשר תקראו זאת תבינו שעברתי הרבה, ועכשיו אני מוכנה לחיות הרבה. והרבה מזה מתחיל ביוני הזה כאשר אני אזכה בתואר.

העבר הוא העבר. ובכך שסיפרתי את הסיפור שלי אני מקווה לחשל לעצמי עתיד חדש.


לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. תודה רבה, סיפור ממש מרגש… מעניין מאוד מה יהיה מול שבצ'נקו, שנראה שהיא מכונה שאי אפשר לעצור.
    (תיקון קטן – אם אני לא טועה המספר בכותרת אמור להיות 238)

  2. מעניין .
    לא פלא כי גלאדיטורים מגיעים מילדות שבורה.
    כך הדבר גם באופניים ,כותבים על כך די הרבה בדיומא .
    סיפור עצוב , הייתי מעדיף לקרוא כי הלכה ללמוד חינוך מיוחד והפכה למתקנת עולם .
    לפחות כמו הכומר גורג פורמן למי שזוכר את המתאגרף האיום הזה .
    גלדיאטור הוא מפלט זמני , סמים הם מחלה נוראה .
    אלימות כידוע לא פותרת בעיות אך היא לפחות משחררת לחצים מסוימים .
    לחברה האמריקאית יש הרבה מאפיינים ,חלק מהם הצלחה כלכלית יוצאת דופן ,חלק אחר הוא חוסר פיקוח וחוסר חינוך ,המדינה לא מתערבת , וכך הנוער האמריקאי מצד אחד חי במדינת משטרה מצד שני מתמכר לסמים ואלימות ,לא מדינה פשוטה לחיות בנ ובהחלט לא מודל לחיקוי .
    חושב כי הדברים מתבטאים היטיב בסיפור הזה .

  3. כל כך עצוב.
    אגרוף הוא לא ספורט. אפשר לשפוך הרבה מילים יפות ומכובסות בנסיון לשכנע על טכניקה ושות', אבל בסופו של היום, לפחות עבורי, כל 'ספורט' שמחבל בגוף האדם לא ראוי להיקרא ספורט.
    מאחל לכולנו למצוא שלווה.

  4. ממש, אבל ממש סיפור קורע לב, אבל אנושי וחלק מהחיים. כנראה שהרבה מהלוחמים מה-UFC מגיעים מילדות אלימה ומלאה חבורות וסריטות. קראתי בשקיקה כל מילה. תופתע סמיילי, אבל אני מכיר את העיירה, את נהר הקיאהוגה העובר ליד העיר אקרון, ומודע לכל הסביבה הקשה הזאת.
    תודה גדולה ואלה שלא קוראים אותך – מפסידים.

  5. סמיילי, תודה רבה על התרגום המעולה. היה לי מאוד עצוב לקרוא ומאחל לג'סיקה רק טוב בחייה המקצועיים והאישיים.
    די שותף לדעתו של זיו לגבי הענף הזה ועוד מספר ענפי קרב.

  6. מעולה סמיילי אני לא בקטע של ספורט נשים אבל היה מעניין מאד. הלוחמים האלו משני המינים גלדיאטורים של העידן המודרני. אני אישית מאד אוהב לראות בניגוד לאיגרוף שאני לא סובל ולא יכול לראות דקה מהשעמום.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט