מר נקודה למשחק (2) – סיכום קצר של סדרת הגמר / ינון יבור

מי שלא ראה את משחק שתיים, ורק קרא את התפתחות האירועים, סביר להניח שהפטיר לעצמו בנונשלנט: "שוב הווריורס מתפוצצים על היריב ברבע שלישי מהסרטים, ובזה נגמר המשחק של המסכנים מהצד השני". והנתונים היבשים מראים משהו בהחלט תואם: ריצה של 0:18 בתחילת המחצית השנייה – צ'ק. תוצאת רבע של 21:34 – צ'ק. שלשות של קארי – צ'ק.

אז זהו, שהפעם לא. בדרך כלל אנחנו אוהבים להחמיא לקבוצה שרצה ומנצחת (במקרה זה, ג"ס), ולהכתירם בכתרים שונים של ווינריות ויכולת משחק עילאית. הצד השני של אותו מטבע הוא, שאנחנו (לפחות הנראטיב האמריקני, בארץ זה עוד לא הכי תפס…) משתדלים לראות בקבוצה המפסידה בתור אלו שנתנו את מה שיש להם ופשוט נכנעו לכוח גדול מהם. אישית, אני סולד מההגדרה "לוזר" בדיוק בגלל סיבות אלו: רג'י מילר נתן את כל מה שהיה יכול; כך גם סטוקטון, מלון, בארקלי ואחרים. הם פשוט פגשו יריב שהיה טוב מהם. גם נוביצקי היה בסירה הזו עד ה"גאולה" המלאכותית של הנראטיב שלו בדמות הזכייה בגמר. לכן, אני נזהר וכמעט אף פעם לא משתמש במונח הזה.

אבל – מה שראינו בתחילת הרבע השלישי לא היה תצוגת ענק של הצהובים-כחולים. לא היה שם כדורסל מרהיב. לא הרגשת באיכות משחק נדירה וסוחפת. מה שכן הורגש (כבר אחרי התקפה או 2, כשההפרש ירד לנקודה), זו לוזריות במלוא הדרה מצד טורונטו בכניסה לרבע השלישי. שחקני הרפטורס הפגינו חוסר רעב, תחושת רוגע ושובע וממש היעדר אנרגיות, משל היו מכבי תל אביב במשחק יורוליג מנומנם מול איזו בודצ'נוסט תורנית. ההרגשה הייתה שהם את שלהם עשו כבר בחצי הראשון, ושעכשיו "מגיע להם" שהמשחק יוגש להם על מגש של כסף. זה התבטא גם (מאוד!) ביחס הקהל, שלרגע באמת הזכיר קהל של פרוות ורולקסים, ולא את הקהל הדוחף והמרעיש שראינו בשלוש המחציות הראשונות בגמר הזה. [בהקשר הזה הייתי שמח לשמוע מה יש להלל, שהיה שם, להגיד].

בקיצור – יותר משגולדן סטייט ניצחו, טורונטו הפסידו את המשחק הזה במפגן של חולשה מנטלית, (היעדר) כוח רצון ו(היעדר) אגרסיביות. הווריורס המשיכו, כפי ששמם מלמד, להילחם (על כל אינץ' ועל כל כדור), והרפטורס הראו לוזריות בלתי מתקבלת על הדעת, בטח כשכל מה שהביא אותם עד לפה זה גלי אנרגיה מטורפים ולא איזו איכות כדורסלנית מרשימה. לזכותו של נרס ייאמר שהוא לקח טיים אאוט אחרי ריצת 0:7 כדי להעיר את שחקניו (אני הייתי עוצר כבר אחרי 0:4, אבל לא נורא), אבל לחובתו שתי נקודות – עצם העובדה שיצאו כך מחדר ההלבשה, וגם שהטיים אאוט הזה לא ממש עזר…

לקראת המשחק הבא טורונטו חייבים להפנים שהם בכל מקרה ותצורה, מהווים את האנדרדוג בגמר הזה. הם לא צריכים להאמין לכל הסופרלטיבים ולנוח על זרי הדפנה, אלא להמשיך לבוא משחק אחרי משחק עם סכין בין השיניים, כמו דטרויט של 2004 שלא עצרה עד התואר. אין להם פריבילגיה אחרת (וגם לא עודף כישרון…). אולי בחוץ יהיה להם קל יותר לחזור ל-mode הזה.

ועוד כמה קטנות:

  • קאווי שחקן נפלא. באמת. אבל קשה שלא לראות שכמעט בכל כניסה הוא דוחף ומבצע עבירות תוקף, גם אם גבוליות. לוני כבר גמר את הסדרה בגלל זה. אחרים חטפו פאול, או סל ופאול, על לא עוול בכפם, ובלי ששמים לב קאווי כבר עם כמות הארדנית של זריקות מהקו, ומקבל כבוד עצום מהשופטים. וגם אם נניח רגע בצד את
  • השופטים, שימו לב לחיבוק התקשורתי שהוא מקבל, בניגוד להארדן (על זריקות העונשין), ובעיקר בניגוד ללברון – שהרבה מהסלים שלו בקריירה היו מבוססים בדיוק על משחק של כוח וחדירה לסל בעוצמה תוך דריסת היריב – והכל בחוסר אסתטיות. לטעמי, יש כאן דוגמה מובהקת להבדל בתדמית של האנשים והשחקנים האלו, כאשר קאווי הנחשב לשקט ומופנם מקבל הנחות גדולות מאוד, שלברון המוחצן מעולם לא זכה להן.
  • כפי שכתבתי קודם – גולדן סטייט לא משחקת מושלם. רחוק מזה. מה שיפה לראות אצלם זה שהם לא מוותרים, משחקים חזק ואינטנסיבי וכמעט לא מתבכיינים. זה לב של קבוצה אלופה.
  • ועדיין – עם כל החיסורים של הזהובים, טורונטו צריכה לגנוב לפחות משחק אחד בחוץ. זה כבר תלוי בלב של הקנדים – האם גם הם עשויים מחומר של אלופים?

לפוסט הזה יש 38 תגובות

  1. תודה ינון על הטור,
    סדרה שתיזכר בגלל המלחמה והפציעות
    מסתבר שמשחק 2 היה קריטי לגולדן, כי יש מצב שהיה 3-0 אם היו מפסידים, כי במשחק הבא דוראנט ולוני בחוץ, וקליי בספק, או שישחק קצת מוגבל. מזלם שקאזינס הפתיע וחזר מהפציעה הישר לסדרת הגמר

  2. המרוץ ל FMVP לדעתי:
    גולדן: קרי (משחק טוב, ואחריו משחק בינוני כאשר היה על קלקול קיבה), סהך כ 60 נקודות בשני משחקים
    גרין, בהפרש קטן מקרי, ואחריו קליי
    טורונטו: קוואי (הקלעי העיקרי בסך שני המשחקים, והנוכחות העיקרית של הקבוצה משני צידי המגרש)
    בהפרש ממנו: ואן וליט ואולי סיאקם

  3. לגבי קוואי לעומת לברון והארדן אז ההבדל בגישות נובע לדעתי מכיוון שלברון פיזית הרבה יותר גדול וחזק מהשומר שלו ולכן זה הרבה יותר בולט,קוואי יש גוף יותר פורפרציונלי ולכן זה פחות בולט לעין,ולעומת הארדן אז יש הבדל בין לחדור לסל במטרה שקודם כל לקלוע מאשר ללכת קודם כל לסחוט עבירה

  4. תודה על הטור.
    בעיני, הנקודה המשמעותית ביותר היא קוואי. לאורך כל משחק 2, אפשר היה לשים לב למגוון עבירות תוקף וצעדים שהשופטים פשוט התעלמו מהן.
    ניכר שהווריורס למדו להגן עליו היטב, ופעמים רבות אפילו לא עשו משהו שנראה קרוב לעבירה וקוואי ישר קיבל שריקה והלך לקו, וחבל.

    מנגד, בצד השני, סטף מקבל מעט מאוד כבוד מהשופטים. מבוצעות עליו עבירות בלי סוף. היו מספר פעמים שהיה צריך לקבל And 1 על זריקות שלשה, ג'אמפים ולייאפים שנכנסו, אך לא נשרקו לזכותו עבירות.

    מדהים כמה השופטים מוטים על פי תדמית. אין לזה פתרון. תופעה אנושית רחבה.

    1. 11.5 פעמים במשחק, קרי הולך במהלך הפיינלס (עד כה) לעונשין. לא מעט.

  5. צעדים לא שורקים לאף אחד בליגה הזו… על עבירות התוקף אני לגמרי מסכים ויש גם משהו בנק' שיניב העלה.
    אני מאמין למרות זאת שיש משהו מיוחד באופי של טורונטו השנה ושכן יצליחו לחזור הביתה בשוויון 2.

  6. אני חושב שהמילה "לוזריות" היא קלישאתית מדי. לטעמי, "חוסר ריכוז", נכון יותר.
    וזה לא פשוט. מול גולדן סטייט אסור לאבד את הריכוז אפילו לרגע.
    אחד הנתונים המעניינים (לדעתי) עד כה זה 6 – 2. הראפטורס ניצחו 6 רבעים, גולדן סטייט 2.
    וזה עדיין לא הספיק בשביל לשמור על הביתיות.
    אם בקלישאות עסקינן, אז אותו משפט ידוע על "לב של אלופים", במקרה של גולדן סטייט, לפחות, הוא נכון.
    .
    תודה, ינון.

  7. ההבדל הגדול בין קוואי להארדן ולברון ביחס, בכלל לא קשור לאופי (לברון והארדן בעלי אופי מאוד שונה אחד מהשני). קוואי מרוויח את רוב הנקודות כחלק מהמשחק. סופרסטאר שזורק 14 זריקות בלבד במשחק גמר? קוואי נותן למשחק לבוא אליו ושאר השחקנים לא תלויים רק בו.

  8. הרושם שלי הוא שסטף מקבל מלא כבוד, והוא מנצל את זה יפה מאוד להרבה מהלכים הארדניים. זה לא פוסל את היד הקלה של השופטים לגבי קוואי, אבל הוא בטח לא צריך להרגיש מקופח

  9. תודה ינון. התוספת הקטנה שלי לנושא הכבוד מהשופטים היא שיש גם משמעות רבה לזהות השומר. לא בדקתי את זה סטטיסטית כמובן (לא חושב שאפילו שזה אפשרי) אבל לסופרסטארים עושים כבוד באופן ברור גם בהגנה. יכול להיות בהחלט שלומי שומר טוב על קאווי אבל מקבל שריקות רעות ש KD לדוגמא לא היה מקבל או אפילו גרין עם המוחצנות הצווחנית שלו

  10. לדעתי הצנועה, יש שחקן אצל הלוחמים שבשקט בשקט מתקדם לקראת Fmvp, והוא אינו סטף קרי, אלא דריימונד גרין – ואני אסביר:
    יש פן מסויים בכדורסל (ובכל ספורט קבוצתי האמת, אבל אנחנו פה מדברים הופס), שפחות נראה בסטטיסטיקה אבל החשיבות שלו היא מכרעת לפחות באותה המידה.
    לפן הזה קוראים *מנהיגות*.
    מנהיגות אמיתית היא תכונה שאין להרבה, ולאו דווקא באה עם מספרים (תשאלו את הארדן או לברון של העונה האחרונה).
    מנהיגות אמיתית היא היכולת לחבר חדר הלבשה מלא באגו, היכולת לדחוף שחקנים אחרים למיצוי 100% מהיכולת שלהם, הן ע"י דוגמא אישית והן ע"י צעקות ותמיכה מילולית.
    זאת היכולת להסתכל ליריב שלך – גם אם הוא יותר מוכשר ממך בכל אספקת אחר של המשחק – ישר בלבן של העניים, בלי למצמץ ובלי לרעוד.
    להיות מנהיג זה לקבל כבוד מהיריב שלך, הרבה יותר מאשר סך היכולות האחרות שלך.
    להיות מנהיג זה לדעת להתעלות בזמן האמת, כשהכסף על השולחן ואין יותר תירוצים.
    דריימונד גרין הוא מנהיג, אבל אחד אמיתי, לא סתם מהאלה המזוייפים.
    האם הוא הסקורר המוכשר ביותר?
    ממש לא.
    האם הוא שחקן שיקלע 30 בערב וירווח את ההתקפה כמו סטף?
    גם לא.
    אבל לדעתי חשיבותו לקבוצה הזאת, היא לפחות כשל קליי וסטף, והרבה יותר מאשר של דוראנט.

    1. שחכתי להוסיף:
      ובסידרה הזאת רואים את זה יותר מתמיד – גם בסטטיסטיקה אגב: 13.5 נק, 10 ר, 9.5 אס, 1.5 חט, 0.5 בל – אבל בעיקר בהובלה של הקבוצה גם כאשר קרי לא קולע וקליי לא על המגרש.
      ולחשוב שיש הקוראים לו נגר.

        1. די דריימונד גרין נגר על מלא, די מצחיק אלא שקוראים לסימונס נגר ולדריימונד לא, נגר זה היעדר יכולת קליעה ולגרין אין. על השטויות על החשיבות של גרין כמו דוראנט אני בכלל לא יתייחס.
          .
          גם כשקרי לא קולע הוא זה שיוצר את הריווח לכל השאר הגרויטציה והתנועה הבלתי פוסקת שלו ושל קליי הם אלה שמאפשרים לשאר לחדור ולתת לגרין את האופציה לנהל התקפה עומדת 3-2 (והוא מנהל התקפה עומדת מצויין), הוא מתאים לסיטואציה בגודלן סטייט כמו כפפה ליד אבל הוא לא מחזיק בסט יכולות של אולסטאר אפילו לא קרוב.
          .
          ששואלים מי יותר טוב הוא או דונציץ או מיטצל פתאום הקולות נעלמים

          1. אבל זאת לא הנקודה.
            אני מסכים שבאחד על אחד כנראה שמיטצל ינצח את גרין, אפילו שלא בכזאת קלות כמו שאתה חושב.
            הנקודה היא אחרת, כדורסל הוא משחק קבוצתי ולכן לא תמיד מי שקולע יותר הוא השחקן היותר טוב.
            וזאת עובדה, אתה יכול להסכים איתי ואתה יכול שלא.
            לגבי דוראנט: אין ספק שדןראנט שחקן יותר טוב מגרין.
            אבל יש דבר שנקרה כימיה בין שחקנים (כבר ראינו לאן פילי הגיעו בלי כימיה טובה, כמה הגלקטיקוס של הלייקרס ולא חסר עוד).
            גולדן בלי גרין זאת קבוצה מעולה – ללא סספק יותר כישרון – אבל בלי גרין (לדעתי) יהיה חסר את מי שיעשה שם סדר בין כל הכישרון הזה.
            שלא לדבר על זה שמבחינת כימיה בין השחקנים גרין הוא החבר הטוב ביותר של קרי בקבוצה ככה שלהיפטר ממנו בשביל שחקן שגם ככה מרגיש להם כ"שכיר חרב" שלא 100% חלק מהקבוצה, יגרום רק בעיות.
            בקיצור: כדורסל זה לא 2k, שמשחקים בפלייסטיישן והכל כזה פשוט.
            כדורסל הוא משחק שמערב אנשים, שבמקרה יש להם גם אגו ורצונות משלהם.
            וכן, כן שואלים אותם.

          2. ברוך זה שתמשיך להגיד את זה לא יעשה את זה נכון. אני עדיין מחכה לשמוע מה הקשר בין סימונס לגרין שני שחקנים שלא דומים כמעט בכלום

          3. לדעתי, גרין לוקח את מיטצל …
            לקרוא לו נגר לא מראה על הבנה בכדורסל …
            הוא מגן הרבה יותר טוב,
            ניהול המשחק שלו מעולה,
            יחסית לגובה הוא ריבאונדר מעולה.
            הוא עושה את השחקנים לידו יותר טובים. הנחישות והאמונה שלו גורמים לשאר להתאמץ יותר
            הוא עושה כל מה שצריך כדי לנצח ובגולדן סטייט הוא פשוט לא נדרש לקלוע.

          4. מה זה כימיה גולדן סטייט צריכה שחקן כמו גרין כיוון שהיא צריכה שחקן שיעשה את העבודה האפורה, עם דוראנט הסדרה הייתה נגמרת בסוויפ לגולדן סטייט, גולדן סטייט ניצחה עד עכשיו את האליפויות בזכות שקלעה יותר נקודות (גם את יוסטון וגם את הקאבס הם לא האטו לשנייה). ללא הכישרון של דוראנט הם לא היו זוכים באליפיות בטח לא בכזאת דומיננטיות, וגם בלעדיו הם גמורים.
            .
            לגבי הקשר בין בן סימונס לגרין לשניהם אין קליעה משום טווח התקפית פרט לטבעת (ששם סימונס מסיים טוב יותר בגלל יתרון אתלטיות וגובה) שניהם מנהלי משחק מצויינים ושניהם מוסרים עילאים, גרין מגן טוב יותר קבוצתית סימונס יותר טוב באישית, האחד הגר האחד אולסטאר על ידי חלק מאתר מצחיק.
            .
            גולן תעשה רשימה של 15 השחקנים הטובים בליגה לדעתך, ללא סדר כרונלוגי בבקשה, אני מעוניין להראות לך משהו

    2. זה בהחלט יכול לקרות.
      אותי אישית הfmvp לא כזה מעניין,אבל אם גרין יזכה זה יהיה כמו איגי בזמנו.
      שופטי הפרס לא קלטו שהסיבה היחידה שהם מצליחים לעשות משהו זה כי קליי ובעיקר קרי דורשים התייחסות מיוחדת מההגנה

  11. תודה ינון. לדעתי המפגן העלוב של טורונטו לא היה לוזריות אלא חוסר ריכוז והבנה של מה שקורה, של מה שהם חלק ממנו, כלומר חוסר ניסיון. לקבוצה מנוסה כמו ג״ס וגם הקאבס מפולת כזאת לא קורית כי השחקנים מבינים את המתרחש ועושים את הסוויץ׳ הנדרש (בעזרת צוות האימון).
    קוואי באמת מקבל המון כבוד מהשופטים אבל זה כמו כל כוכב בליגה הזאת, כמ הארדן, ווסטברוק, לברון, קרי, ודוראנט. מה שכן קוואי הוא שחקן התקפה די מוגבל וכמה שהוא מוכשר היכולת שלו לעשות נקודות יש מאין היא לא מי יודע מה (לעומת הסופרסטארים האחרים), והוא כל כך מתאמץ שהוא נאלץ להשתמש בהמון כוח, וכידוע הוא חיה פיזית. הוא גם היה ונשאר מוסר בינוני לגמרי (גם ביכולת למצוא את השחקן הפנוי וגם בדיוק ותזמון המסירה) למרות שיפור מה.

    1. עגל אתה אחד המגיבים האוהבים אליי, אבל למען השם איך קוואי שחקן התקפה די מוגבל? הוא אחד השחקנים הטובים בליגה בISO, הוא יכול לקלוע מכל נקודה על הפארקט, הוא מנהל משחק בינוני אבל הוא מוצא את השחקן הפנוי במקרה של דאבל טים ומוציא הרבה עוקץ מהאופציה הזאת.
      .
      מי שניצח את המשחק הקודם זה קר והשינויים שלו, במיוחד בחלק ההגנתי (כמו שציינתי לפני המשחק זה יהיה המפתח לניצחון

      1. ברוך, שני הדברים שכתבת על קוואי (הוא אחד השחקנים הטובים בליגה בISO, הוא יכול לקלוע מכל נקודה על הפארקט) הם רחוקים מהאמת.

        1. דווקא הפעם הוא צודק מנחם.
          בעונה הסדירה היו רק שני שחקנים יותר יעילים מקאווי בבידודים (מעל 3 בידודים למשחק): ג'יימס הארדן עם 1.11 נקודות לבידוד וקווין דוראנט עם 1.06 נקודות לכל מהלך איזו. קוואי עשה 1.05 למהלך שזה הרבה מעל הממוצע.
          בפלייאוף היעילות שלו קצת ירדת ל0.97 לכל מהלך (עדיין טוב מאד) כשרק דוראנט לילארד והארדן טיפה טובים ממנו (עבור שחקנים עם מעל 40 בידודים ) וסטף קרי רחוק מעל כולם עם 1.21 לכל בידוד (חשוב להדגיש שסטף עושה את זה הרבה פחות מהשאר – רק 10% מהמהלכים שלו).
          בקיצור קוואי בהחלט אחד משחקני הISO הטובים בליגה.

          1. אולי לא הייתי ברור. לא דברתי על העונה. דברתי עליו בפלייאוף נגד הווריורס. הוא נתקע ב-ISO ולא יודע כיצד לצאצ[ת משם. למזלו השופטים נותנים לו פאולים מאד גבוליים

          2. אגב במשחק הראשון הוא ידע טוב מאד מה לעשות והניע את הכדור מצויין מה שתרם רבות לניצחון של הראפטורס.

  12. אני חושב שבנקודה מסוימת ברבע השני כשטורונטו הובילו ב-12 בנונשלנטיות הם איבדו את הריכוז ואת המשמעת.
    בשלב מסויים תהיתי בבלוג החי אם הם מבינים שמדובר בפיינלס. הם העיפו שלשות רעות, שמרו גרוע, יותר מדי שחקנים פשוט התאדו- גאסול, סיאקם ולאורי שממש מאכזב בסדרה.
    לפני שטורונטו הבינו מה קורה הגולדנים דרסו אותם 18:0 ומשם זה הפך למרדף חסר סיכוי.
    הסדרה כל כך רחוקה מלהסתיים. לא אתפלא על שום תוצאה בה תסתיים.
    אגב- קליי תומפסון עלה לשחק כמו קילר, בהתקפה ובהגנה, בדומה למשחק 6 הקריטי מול יוסטון ומשחק 6 ההוא מול אוקלהומה. הוא כזה אנדרייטד ומשום מה לעולם לא נכנס לדיוני fmvp.

  13. לדעתי אתה צודק מאד בענייני תדמית
    קוואי מוכשר, גם בהגנה, אבל בהתקפה אין שם משהו יוצא דופן….
    הזכרת יפה את הארדן ולברון, הייתי זורק לחבורה גם את יאניס יקיר האוהדים שנכנס ראש בקיר או זורק מ 3…. אין באמצע.
    אחלה טור
    כן ירבו
    🙂

    1. בהתקפה הוא היה וטוב מאד משך העונה. בפלייאוף האחרון פתאום התחלתי לראות כל מיני חולשות שלו, שבעונה הרגילה עם שמירה פחות אגרסיבית, הוא מצליח להסתדר. החולשה מס' 1 שלו: חוסר זריזות. החולשה מס' 2: חוסר מהירות בכניסה לסל. מאד עצור

  14. לא יודע איך לכנות זאת, וגם לא חשוב הכינוי, אלא באמת מה שקרה: אני הרגשתי כמעט מיד ברבע השלישי את הנון-צ'לנטיות במשחק של טורונטו.
    תודה ינון

  15. תודה לכל המגיבים.
    מקווה שטורונטו יתעשתו בפן המנטלי. לדעתי מבחינת כדורסל יש להם קייס, אבל רק אם הם במוד של אגרסיביות ואנרגטיות בשני צידי המגרש.

להגיב על ברוך רובין לבטל

סגירת תפריט