מר נקודה למשחק (1) – סיכום קצר של סדרת הגמר / ינון יבור

שלום לכולם. אני ממשיך השנה מסורת שהתחלתי לפני חמש שנים, לפיה לאחר כל משחק אני מעלה נקודה למחשבה, שאולי תעורר דיון מעניין או תיתן זווית קצת שונה של מה שכולנו כבר ראינו. אם יהיה עוד משהו לכתוב, אז אולי תהיה יותר מנקודה אחת, אבל אנסה לצמצם כי בסך הכל כולם כבר כותבים (כמעט) את הכל, ואין צורך לחזור על הדברים.

אז מה היה לנו היום? הייתה היסטוריה קנדית אחת, ועוד לא מעט היסטריה ביציעים ובפארקים השונים ברחבי העיר. אם אלופת המערב מצליחה להיות סוג של "קבוצה עולמית", שמגייסת עוד ועוד אוהדים ברחבי הגלובוס ומייצגת מותג אוניברסלי יחסית, הרי שאלופת המזרח מייצגת (כבר כמה שנים ברציפות, אגב), סוג של "קבוצה מקומית" עם גאוות יחידה של "אנחנו נגד העולם". וכן – זה די עוזר שאתה הקבוצה היחידה שאינה אמריקאית. וכן – זה די עוזר שאף אחד לא נותן לך סיכוי וכל הפרשנים נגדך. וכן – זה די עוזר שאתם מורכבים מחבורה של No-Names כשבצד השני יש חבורה של All-(NBA)-Names. אז זה טוב ויפה, וכל הסיפור הזה מסביר אולי את היעדר הלחץ והנמכת הציפיות, אבל צריך גם לשחק כדורסל, לא? ויש ממול קבוצה טובה יחסית, לא?

אז זהו, שאולי קצת שכחנו שגולדן סטייט ווריורס היא קבוצה שלא הרשימה יותר מדי במהלך העונה, ושגם בפלייאוף התגברה על יריבות קצת בינוניות (קליפרס, פורטלנד), פצועות (פורטלנד), וכאלה שיש להם איתן חשבון אישי ומוטיבציה סופר גבוהה (יוסטון). בנוסף – הקבוצה חסרה את השחקן הטוב ביותר שלה, ולכן, בראייה אובייקטיבית ולא רומנטית (ואם מניחים בצד את עניין ה-Swag, למרות שבד"כ יש לו השפעה גבוהה), לא צריכים להיות מופתעים מניצחון של קבוצה שסיימה במאזן עונתי טוב יותר, בביתה, על קבוצה ללא הכוכב הראשי שלה.

אבל איך זה קרה? יש כמובן הרבה גורמים: החל מההגנה המצוינת עם העזרה המוקדמת על סטף (שנתנה מספיק זמן לחזור לשחקן המקורי, בעזרת רוטציה לעתים); המשך בלחץ על דריימונד גרין והפרעה אקטיבית לניהול המשחק שלו (הן בהתקפה עומדת, אך בעיקר במעבר שלא נתנו לו לרוץ – מלבד מספר מקרים של "שינה" אחרי סל); ובכלל – נדמה שהמגנים של טורונטו, במילים פשוטות, "שינו את הגאוגרפיה" של התקפת הווריורס. מה הכוונה?

כל מי שהגיע בילדותו לקבוצת קט סל מכיר את הבסיס לתחילת ההתקפה של שחקן – עמידת מוצא מול הסל (ראו איור). מצב זה מאפשר למתקיף את האיום המרובע: זריקה לסל/מסירה פנימה/הטעייה וחדירה/המשך תרגיל. הבסיס לזה הוא הכיוון אליו פונה השחקן המתקיף, שעומד מול הסל (קו "צפון-דרום"). בווריורס (ובכלל), "תרבות ההנד-אופים" מובילה לזה שהשחקן שמקבל את הכדור נמצא ברגע קבלת הכדור בכיוון רוחבי ולא מול הסל (קו "מזרח-מערב"), רגע לפני שהוא מסתובב ועומד מול הסל. אז מה עשו המגנים של טורונטו? "פשוט" נצמדו בזמן החסימה לשחקן עם הכדור ומנעו ממנו את ההסתובבות לכיוון הסל, כלומר הכריחו אותו להישאר על הקו מזרח-מערב. יציאה כזו אגרסיבית היא לא כל כך פשוטה, ומחייבת דיוק הן בזמן והן במרחב: קצת מוקדם מדי (או קצת אחורה מדי), והשחקן עם הכדור עובר אותך או אפילו לא נכנס לחסימה. קצת מאוחר מדי (או קדימה מדי), ואתה מסתכן בפאול טיפשי על קבוצת עונשין בקנה מידה היסטורי. אבל כשזה נעשה בדיוק בזמן ובמקום – אתה רואה את דריימונד מתקשה להניע את ההתקפה; אתה רואה את קליי ממשיך בקו ישר לרוחב כדי לחמוק ולעקוף, משל היה חלק מ"הבהלה לזהב" שסחפה רבים מערבה בתקווה למצוא פרס מוזהב; אתה רואה את סטף נתקע ביער ידיים גאסוליות ולא מצליח למסור פנימה למרות שיש שם שחקן לכאורה פנוי. בקיצור – אתה רואה קבוצת התקפה היסטורית שמתקשה לממש את היתרון שרק לפני סדרה נחשב לבלתי עציר, ועכשיו נראה כמו משהו שיש לו פתרון, גם אם חלקי ולא בכל התקפה.

עמידת מוצא. מתוך: האתר של Coach Ventura: http://coach-ventura.co.il/?p=1228

יהיה מעניין לראות איך הגולדנים יגיבו לזה. יש מספר אפשרויות, וכמו בתחרויות שחמט כאשר יש איזושהי סכמה שכבר תאורטית נמצא לה פתרון, תמיד יימצא שחמטאי אמיץ שינסה "להזיז קצת את הגבינה" ולהתחיל מהלך קצת אחר או קצת מוקדם יותר, כדי לתקוף את הפתרון התאורטי שנמצא.

בינתיים – פשוט כיף להיות קנדי (או אוהד קנדה) בימים אלו!

רועי ויינברג

אחד מעורכי הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  1. ניתוח טוב מאוד, כרגיל, ינון. טורונטו הפעילו לחץ טוב והכריחו את קליי תומפסון לכדרר הרבה יותר ממה שהוא עושה בכל משחק, מהלך חכם. הווריורס הצליחו לא מעט בהתקפות בהן השיגו ריבאונד התקפה, הרבה בזכות זה ששם ההגנה של טורונטו הייתה פחות מוכנה. במשחק עומד ג"ס היו חלשים מאוד, אבל יכול להיות שיום טיפה יותר טוב של איגודלה או אחד משחקני המשנה וכל הטורים שלנו היו נראים אחרת.

  2. וולקאם בק. יפה אבל אתה מתמקד בצד הלא נכון של המגרש. הראפטורס שיחקו הגנה מצויינת ועדיין הווריורס עשו את שלהם. ההבדל היה בצד השני בהתקפת הראפטורס שהייתה מצויינת למרות (ובגלל) שהווריורס הצליחו להגביל את קאווי. המון סבלנות הייתה בהתקפה שלהם במשחק העומד יחד עם מיקסום הזדמנויות במשחק המעבר.

    1. היו הרבה סיבות לניצחון הרפטורס, כולל ההתקפה (** אבל הבטחתי רק נקודה אחת למשחק…).
      הרגשתי שהם קלעו באחוז גבוה במיוחד (סיאקם למשל), שזה משהו שתלוי ביום קליעה מסוים ואין ערובה שיחזור. אבל אתה צודק שאם הם ימשיכו לקלוע ככה – זה פלוס רציני.

  3. טורנטו בפלייאוף הזה המציאו כמה דברים מבחינה הגנתית שממש מעניין אותי לדעת מי אחראי עליהם , אני הייתי מהמר על סקארילו למהלכים האלה יש ניחוח אירופאי
    שתי דוגמאות:
    1.השמירה על יאניס – לקיחת הימין באופן מוצהר ומעבר לסוג של איזורית אם שחקן שבא משמאל רק שהוא חודר שמאלה שהוא מצליח ללכת ימינה אין מה לעשות
    2.החלטה מוצהרת ששהלוחמים לא ינצחו אותי משלוש: נותנים לקליי וסטף לחדור ולכדרר פנימה העיקר שלא יעיפו שלשות ,עולים מאוד גבוה והתקפי בפיק אנד רול , נצמדים ועוברים חסימות בכוח ואם לא מצליחים מבצעים השהייה אגרסיבית . תחשבו על זה סטף לא הצליח לזרוק שלשות בחצי השני וקליי כנל, מטורף סטף היה 3 משבע בחצי וכל החצי השני הצליח להרים שתי זריקות בלבד .
    במקרה השני שנתתי זה עדיין מדגם קטן מידי ממש מעניין אותי איך הלוחמים יתמודדו אם זה במשחק הבא , אמרתי את זה כבר כמה פעמים למרות שסופרים את זה אותו דבר אין דין 34 נק שהרוב מחדירות ועונשין כדין 34 נק אם שבע שלשות שחלקן שתי מטר אחרי השלוש שמדליקות את הקבוצה ומוציאות ריצה

  4. תודה רבה על טור נהדר.
    מה שעוד מעניין ופחות התרכזת בו זה שקוואי לקח את דריימונד ובגלל זה הווריורס מיעטו להשתמש בנשק החזק ביותר שלהם שזה הפיק אנד רול של קרי ודריימונד. הם הלכו על לכאורה החולייה החלשה מבחינת הלוחמים במאץ' אפ מול קרי שזה גאסול. כל שאר השחקנים של הרפטורס יכולים לשמור על קרי בצורה מצויינת. גאסול בפיק אנד רול עשה את מה שציינת בצורה נהדרת מה שהותיר ללוחמים נשק אחד גדול שלהם וזה התנועה בלי כדור והחסימות לשחקן בלי הכדור.

    1. הווריורס משום מה לא הלכו לפיק אנד רול הזה עוד מהפתיחה כשסיאקאם היה על גרין. לא ברור לי למה. מה שכן קאווי שמר על גרין לא מעט יותר כי הוא לא מהווה איום מבחוץ וזה אפשר לו לעזור על אחרים.

  5. עוד משהוא שצריך לעקוב עליו להמשך זה כמות הנקודות מריבאונד התקפה שהלוחמים עשו. הרבה מאוד מהקליעות הפנויות של הלוחמים נבעו כתוצאה מריבאונד התקפה. טורונטו יכולים להשתפר פה בשני כיוונים. דבר ראשון להפחית את ריבאונדי ההתקפה, דבר שני לסגור מהר יותר את השחקנים בדגש על קרי וקליי לאחר ריבאונד התקפה.

  6. נראה לי שהלוחמים יעשו פיק אנד רול אפילו עוד יותר גבוה ולכיוון האמצע ולא הצידה דבר שלא יאפשר לגאסול להשתמש בקו החוץ כמגן שלישי

  7. אחלה פוסט, וגם הדיון שנובע מוסיף המון.
    .
    משחק אחד, זה באמת מדגם קטן מדי בשביל מסקנות נמהרות
    (שלי, כן? הפוסט באמת סבבה לגמרי)
    האם האחוז האפקטיבי הנמוך (יחסית) של גולדן סטייט הוא תוצאה של זריקה אחת שלא נכנסה, או שזו באמת ההגנה של טורונטו?
    האם טורונטו נתנו משחק יוצא דופן, או שהגנת גולדן סטייט היא באמת הקלה ביותר שיצא לרפטורס השנה בפלייאוף?
    .
    האמת, כנראה, כמו בלא מעט מקרים, היא היכן שהוא באמצע.
    .
    גולדן סטייט במשך כל העונה זייפו בהגנה. המגמה המשיכה בפלייאוף. העובדה שיש להם התקפה מטורפת די הסתירה את הנקודה.
    אבל העובדה היא שלמעט הסדרה מול פורטלנד (בדגש על 2 המשחקים הראשונים), גולדן סטייט "זייפו" בהגנה במשך כל העונה (ההגנה שלהם סיימה את העונה במקום ה-11 בליגה. הנתון הנמוך ביותר בקדנציה של קר),
    ובפלייאוף זה רק נהיה גרוע יותר –
    17 משחקי פלייאוף מאחוריהם, וגולדן סטייט ממוקמת במקום ה-10 מ-16 קבוצות פלייאוף בדרוג ההגנתי. בשנה שעברה הם היו במקום הראשון. לפני שנתיים במקום השני. לפני 3 שנים במקום ה-7. לפני 4 שנים במקום הראשון.
    קשה שלא להבחין בעובדה שבעונה בה הפסידו את האליפות, הם לא היו אחת מ-2 קבוצות ההגנה הבולטות בפלייאוף.
    .
    טורונטו, להבדיל, בעוד שההתקפה שלהם קרטעה לפרקים בסיבובים הראשונים של הפלייאוף,
    ההגנה שלהם זרחה סיבוב אחרי סיבוב. בניכוי המשחק מול גולדן סטייט, ההגנה שלהם היא מס' 1 השנה בפלייאוף.
    .
    האם אפשר להגיע למסקנות כל כך מוקדם בסדרה?
    ממש לא.
    סטיב קר מאמן ממולח, ואין לי ספק שיש לו יותר מקלף אחד בשרוול, בדיוק לצורכי התמודדות מול קבוצה כמו טורונטו. צריך גם לזכור שיש סיכוי שדוראנט חוזר כבר במשחק 3 (גם אם זה לא הסיכוי המדהים בנמצא),
    ואם יש משהו שלמדנו מטורונטו זה שפיגור 0 – 2, זה לא סוף העולם.
    .
    לגבי מהות הפוסט –
    "הניצחון" הגדול של טורונטו זה בכך שהם עצרו את התקפת המעבר של גולדן סטייט. זו לא הפעם הראשונה שראינו את גולדן סטייט נתקלים בהגנה שמנסה להכניס להם מקל לגלגלים.,
    לי יש את התחושה שבמשחק הקרוב גולדן סטייט הולכים לנסות לנצל את היתרון הבור שלהם הריבאונד בשביל לנסותו ולטוס קדימה. התקפות מעבר זו הדרך הבטוחה ביותר בשביל לשבור הגנה כמו של טורונטו (זה, וריבאונד התקפה. שהיה הסיבה המרכזית שגולדן סטייט היו בחיים ברבע האחרון).
    .
    ט.ל.ח
    (אם התגובה יצאה קצת לא ברורה. התנצלותי. אחר הצהריים של שבת. אני אחרי כמה קילו של בשר + כמה ליטרים של בירה. במילים אחרות – לא במיטבי…)
    .
    תודה גדולה, ינון. הייתה, ונשארה, אחלה סדרת פוסטים.

    1. הבירה הוציאה ממך את המיטב. אני לא חושב שיש יותר מדי קלפים בשרוול של הווריורס בלי דוראנט, אולי קאזינס או משחק טוב יותר של איגודלה או שחקן משנה אחר. גולדן סטייט החטיאו כמה זריקות טובות, אבל לא היה להם יום רע במיוחד (45.2% בזריקות חופשיות, סביר לגמרי בהתחשב במעמד). ההתאמות של ההתקפה שלהם במשחק השני מאוד מסקרנות כי במשחק הזה, כמו שינון אמר, הם שינו את כל התבנית של הווריורס – יותר ממצ'-אפ ספציפי כזה או אחר.

      1. איפה בדיוק שינו את כל התבנית של הווריורס?
        הם שיחקו את המשחק הרגיל שלהם בהתקפה. כמובן שהייתה הגנה טובה יותר מולם אבל היא לא הוציאה אותם מהתבנית משחק שלהם.

    2. תודה גיא.
      אני מרגיש שטורונטו לקחו דף מהספר של טיירון לו, שבאמת היה אמן בלעצור מומנטומים של הקרי'ז עוד לפני שהם מתפתחים לקטסטרופה.

  8. אחלה נקודות ינון.
    אני חוזר על עצמי אמנם אבל זה היה נראה לי הנקודה המהותית במשחק: היתרון של הראפס היה היכולת שלהם לייצר נקודות במעבר ובמתפרצת – וזה היה נראה מאוד מכוון. הם דחפו כמעט כל התקפה את הכדור קדימה אבל היו מאוד שקולים בלקיחת הזריקות ככה שהם לא השתוללו עם לקיחת הזריקות מצד אחד ומצד שני מיצו עד תום את האתלטיות של סיאקום לסיומת. כמובן שהיה להם לא מעט מזל עם הרבה זריקות לא קלות שנכנסו אבל הם נצחו בצדק משחק בו הם היו יותר ממושמעים מן הלוחמים.

    1. אני הרגשתי שבתחילת המשחק הם די נתקעו בהתקפה העומדת. לדעתי זה גרם להם (אולי מראש, אולי מהתאמה שבוצעה און דה ספוט) לנסות לרוץ בכל הזדמנות.

להגיב על ינון יבור לבטל

סגירת תפריט