אהבה ממבט ראשון – 2 / שחר צ'קוטאי

אהבה ממבט ראשון – 2 / שחר צ'קוטאי

בהמשך לפוסט הראשון

 

האיש והאגדה – ד"ר מנחם לס

לכתבה המקורית

הייתי כולו בן 24 כשראיתי את משחק ה-NBA הראשון שלי במדיסון סקוור גארדן, וכשחקן כדורסל לא רע במיוחד (הייתי רכז פותח של הפועל קרית טבעון בליגה ב' אז) נכנסתי לשוק של ממש כשראיתי את ביל ראסל, קייסי ג'ונס, סם ג'ונס, ומולם הניקס עם 'ג'מפינג' ג'ו גרין, הסנטר אימהוף, והשאר.

אז הייתי סטודנט חרמן (ללא כסף; חרמנות זו בעיה אחרת) נשוי לאשה צעירה (רינה ז"ל) – סטודנטית אף היא, וכל מחשבותיי היו כיצד להרוויח מספיק לשלם את שכר הדירה והלימודים. לא חלמתי אפילו לכתוב ספורטס. אבל כשהלכתי לישון לא יכולתי להירדם. הדאנקים של ג'וני גרין התרוצצו במוחי. קמתי ממיטתי, הוצאתי בלוק דפים צהוב, כתבתי בכותרת בכתב יד "כדורסל מעולם אחר", מאת מנחם לס, שמתי את המאמר במעטפה בתיבת דואר ('דואר אוויר'!!!) לכתובת "חדשות הספורט", ת"א, ISRAEL, ושכחתי מהכל.

כעבור שבועיים או שלושה מגיע בדואר עיתון מגולגל. אני פותח אותו, ובעמוד מס' 2, על דף שלם, אני רואה "כדורסל מעולם אחר" ומתחתיו "מאת כתבנו בארה"ב מנחם לס". לא שאלו אם אני מעוניין להמשיך לכתוב, אם משלמים לי. כלום.

וכן, כמו שאומרים השאר הוא היסטוריה!

הספארס לא קולטת עדיין מה היא הפסידה בשרלוט / מנחם לס
האחד והיחיד, האיש והאגדה ולידו בחור צעיר בשם פטריק יואינג

 

 

מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

אני לא זוכר בדיוק מתי, אבל אני זוכר את המילים ואת ענייני הצבע –

המילים היו של מנחם, לא זוכר באיזה עיתון, אבל נדהמתי שמישהו כותב ככה, כמו שמדברים, וממציא מילים משלו כמו חיצים ובונבונים.

המילה שהכי תפסה אותי הייתה הציפור, כל הזמן הוא דיבר על איזו ציפור שהיא השחקן הכי טוב בהיסטוריה. אחרי כמה פעמים הבנתי שהוא מדבר על לארי בירד מהבוסטון סלטיקס.

כילד בישראל של שנות השמונים ההיררכיה של הכדורסלנים הייתה ברורה לי – השחקנים הכי טובים הם כושים, אחריהם לבנים אמריקאים, ואחר כך הישראלים. אז אם היית ישראלי ממש טוב, כמו מיקי, כבר היית ברמה של הלבנים האמריקאים כמו ברודי וסילבר וג'ימבו, וויין בראבנדר מריאל, אבל אף אחד לא היה טוב כמו ארל ויליאמס.

והיה לי ברור שבנ.ב.א יש כושים עוד יותר טובים כמו ד"ר ג'יי, מוזס, וקארים, אז ממש לא הבנתי איך יכול להיות שיש מישהו לבן שיותר טוב מהם, פשוט לא הגיוני!

ואז התחלתי לראות את הלארי בירד הזה, וגם היום, כשאני יודע שזה לא נכון, אני חושב שהוא השחקן הכי גדול בהיסטוריה, לא כי זה נכון, כאמור, אלא כי השחקן הכי גדול בהיסטוריה הוא תמיד השחקן שהיה הכי גדול כשהיית ילד.

והאמת שעד היום, אם אני זקוק לקצת השראה, אני מחפש ביוטיוב
Larry Bird highlights
ותוך הרף עין אני שוב שם, נדהם ממה שהאיש הזה ידע לעשות, ויודע שכזה בדיוק לא היה ואולי גם לא יהיה – יש שם איזו חתימה כדורסלנית שאי אפשר לחקות או לשחזר.

תופעה ייחודית.

 

שחר צ'קוטאי

מאז שאני זוכר את עצמי הכדורסל היה תמיד ברקע. במיוחד מכבי וה-NBA. בניקיונות פסח הטלוויזיה דלוקה על משחק בשידור חי. כמובן משחקי המחשב NBA LIVE ואחר מכן NBA 2K (שעד היום אני משחק בו).

האחים הגדולים אוהדי הבולס של ג'ורדן. אנחנו האחים הקטנים אחריהם אוהדי הבולס בטוב וברע. (בן גורדון וקירק היינריך).

אולסטאר 2005 הייתה יריית הפתיחה לעולם המופלא והגדול. עם הדאנק הענק של וינס. ועם אלן אייברסון כ-MVP של המשחק.

תוצאת תמונה עבור ‪Vince Carter - Off the Backboard Dunk‬‏

לי ולאחי הגדול היה קטע שהיינו נשארים ערים כל הלילה ואז לפני המשחק מכינים צ'יפס ושניצל לצד פחיות קולה ויושבים לראות את המשחק. ככה במשך שנים, ראינו ביחד את כל סדרות חצי הגמר והגמר עד שהוא התגייס.

מה שהכי משך אותי לליגה זה המשחק החמישי בין מיאמי לשיקגו שסגר את הסיפור והביא את מיאמי לגמר המזרח.

כי היה שם בחור אחד צעיר בשם ג'ימי באטלר שהיה בשנתו השנייה בליגה, אחרי ששנה קודם נבחר בחירה 30 ע"י הבולס.

בעונתו הראשונה כוכב הקבוצה דרק רוז נפצע בסוף המשחק הראשון של הסדרה. עונה לאחר מכן באטלר קיבל קרדיט וקיבל דקות אצל המאמן הקשוח תיבודו. ג'ימי  שחקן שבא לעשות את העבודה השחורה בהגנה ונלחם כמו אריה בהגנה ובהתקפה. החל מאמצע העונה השנייה הוא החל בעלייה עם משחקים גדולים.

בפלייאוף הבולס היו נגד ברוקלין ושיקגו ניצחו ב-7 משחקים כשג'ימי משחק כ-35 דקות למשחק ובשני המשחקים האחרונים של הסדרה הוא משחק 48 דקות. בסדרה השנייה שיקגו פוגשת את יריבתה המרה בשנים הללו מיאמי היט עם לברון ג'יימס ווייד.

כל הסדרה ג'ימי נלחם עם לברון בהגנה, והצליח לעצבן את ג'יימס (כולל מכות) ולהעמיד אותו על 23.6 למשחק (דבר לא פשוט בתקופת השיא של ג'יימס). במשחק החמישי שיקגו עולה ליתרון אך מאבדת את ההובלה ובשניות האחרונות מגיעים למצב שהם בפיגור 3 נק' מול ההיט. החטאה של רובינסון, הכדור נוחת אצל בוזר שמוסר לרובינסון והאחרון מוסר לג'ימי, באטלר זז ימינה וזורק את השומרים שלו, מוצא את עצמו חופשי לשלשה, זורק ומחטיא. אחרי 48 דקות שהוא משחק ושומר על לברון ווייד. וככה הבנתי שהחיים הם לא פיקניק ולפעמים הטוב לא תמיד מנצח.

משם התחלתי לעקוב אחרי השחקן הזה, ואחרי הליגה ביותר רצינות. עם האהבה הזאת להגנות קשוחות ומלחמה על כל כדור.

רון טחן

התחלתי לצפות פה ושם במשחקים בתחילת שנות ה-90 (והתאכזבתי מאוד כשמייקל ג'ורדן גבר על השחקן שנראה לי הכי דומה לבן אנוש רגיל, ג'ון סטוקטון), אך ההתמכרות החלה בכלל משהו אחר לגמרי: NBA Live 98'

 

רכישת הדיסק עם תמונתו של טימי הארדוואי על העטיפה, עוד לפני שבאמת ידעתי מי זה, הובילה אותי למעקב די אובססיבי אחרי תוצאות משחקים אמיתיים וצפייה בתכניות הסיכומים השבועיות בערוץ הספורט.

תמונה קשורה

 

מלבד שיפור רציני באנגלית לאט לאט התחלתי להכיר גם את שחקני הספסל בליגה, ונשאבתי לכל הסיפורים הגדולים מאחורי הקלעים.

האנשים הגדולים מהחיים, דרך ההגשה וכמובן שהביצועים על המגרש הפכו אותי מאוהד חדש לעוקב אדוק של הליגה, ועם פריחת העידן הטכנולוגי המעקב רק ממשיך להיות רחב יותר.

 

Ljos

האמת, שבגלל מדפסת.
אי שם בסוף 97' ההורים שלי החליטו שלמחשב שהם לא יודעים איך להשתמש בו צריך לקנות מדפסת. ביום אחד עברנו כמה קניונים עד שמצאנו את המדפסת המושלמת (כלומר, את המוכר שהצליח להסביר להם את הפונקציות של המכשיר ואת המחיר שהם צריכים לשלם עבורו). במעמד התשלום המוכר פונה אליי ושואל אותי איזה ספורט אני אוהב. אמא שלי ישר קפצה ואמרה שאני לא אוהב ספורט, ושזה בכלל דבר טיפשי. המוכר ענה "אז אתה חייב את שניהם", והגיש לי שני דיסקים של משחקים בני מעל שנה שבחיים לא הייתי מגיע אליהם אחרת – FIFA 97 וספייס ג'אם.
.
ברור שמיד התמכרתי לשניהם. הבית שלי לא היה מרחב חופשי כל כך. ממש לא. אבל המחשב – בערך רק אני ידעתי איפה נמצא הכפתור שמדליק אותו. זה היה המרחב היחיד שהוא רק שלי ואף אחד לא יכול להציק לי לגבי מה שאני עושה שם. כמה שהם לא ניסו להוציא ממני את "הג'וק", ברגע שהדלקתי את המחשב, הייתי בעולם שלי. בעולם שבו פוגהורן לגהורן ובטיסטוטה רצו כשהרוח מעיפה להם את הבלורית.

למי שלא מכיר, שני המשחקים הם בדיוק מה שהם נשמעים. ספייס ג'אם הכיר אותי לעולם הכדורסל דרך דמויות שכבר הכרתי על המסך בגרסא צבעונית ונגישה (ולמי שמתגעגע, הנה האתר הרשמי של המשחק, לא נגעו בו מאז 1996: https://www.spacejam.com/archive/spacejam/movie/jam.htm).

 

Space Jam (video game).jpg

פיפ"א היה הגרסא הרביעית למחשב של אימפריית סימולציית הכדורגל של היום. והוא היה מלא בשגיאות. מרוב ניסיון לתפוס כל קבוצה וכל נבחרת אפשרית, הם פספסו המון. מסרחיו גויקוצ'יאה שהועמד בשער נבחרת ארגנטינה למרות שלא זומן כבר 3 שנים והיה על סף פרישה ועד חיים רביבו שהועמד בשער נבחרת ישראל למרות הקריירה שלו בצד השני של המגרש.

אבל הטעות הכי גדולה שלהם הייתה בליגה האמריקאית. ה-MLS כבר הייתה קיימת, אבל משום מה החליטו ב-EA להמציא אותה מחדש. יוצרי המשחק דחפו את עצמם לקבוצות השונות שהומצאו לליגה האמריקאית, והגדיל לעשות ניק וולוידקה, עוזר מפיק של המשחק, שהפך את עצמו לשחקן הטוב בעולם. את שאר השחקנים הם מילאו בשמות שעברו בכדורגל האמריקאי באותה תקופה ברנדומליות. בגלל ההתעסקות שלהם הליגה האמריקאית הייתה הטובה במשחק ולכן שיחקתי איתה הרבה.

מהר מאוד תפס את תשומת הלב שלי בליגה האמריקאית המומצאת שחקן אחד, עם שיער ארוך (שהיה מקור המרד האחר שלי באותה תקופה, ו, מה פתאום על מה אתם מדברים, גם עכשיו), שמשום מה תמיד היה לי הכי כיף לשחק איתו. אין לי מושג אם זה נכון, אבל הרגשתי שאיתו המסירות תמיד מגיעות למקום הנכון, הבעיטות יותר מדוייקות והגליצ'ים… הגנה לא הייתה החלק החזק במשחק שלי. השתדלתי תמיד לבחור את השחקן הזה. M. Nash היה שמו.

 

לא זוכר איך גיליתי שקיים גם שחקן כדורסל בשם נאש, אבל ברגע שראיתי (בטח אצל חבר, כי אצלי בבית לא היה סיכוי לראות NBA), התאהבתי. הוא בדיוק התחיל אז בדאלאס עם נוביצקי. השיער, המסירות, הקליעה, ההגנה… ומאז אני איתו. מחפש את סטיב נאש בכל דבר.
לפני כמה שנים גיליתי שיתכן שאותו M. Nash מיתולוגי הוא בעצם אחיו הצעיר של סטיב נאש, שהמעבר שלו לאנגליה באותו זמן העלה אותו לרדאר של הסקאוטים הבינוניים משהו של המשחק.

אז אם מישהו פה רוצה להתוודות שהוא עבד בחנות של ציוד מחשבים בסוף שנות ה-90 ונתן לילד קטן את הגישה לסם שיחזיק אותו מעל שני עשורים אחר כך – לאמא שלי יש משהו להגיד לך.

 

תודה רבה לכולם על השיתופים בתגובות.

מוזמנים להמשיך ולכתוב את נקודות החיבור שלכם לליגה הטובה בעולם

 

לפוסט הזה יש 11 תגובות

  1. מת על הסדרה הזו, פשוט תענוג.
    .
    זיכרון רחוק, מטושטש משהו. 1990 אחי יושב על הכיסא לפניי ואני עומד מאחוריו, לא אכפת לי שאני לא יכול לשחק עכשיו כי זה לא תורי, ותורי גם לא יגיע בשעות הקרובות לפחות כל עוד אחי והחברים שלו משחקים – אבל לי זה ממש לא היה אכפת. העיקר להסתכל על הדבר המדהים הזה. מסך שחור ירוק. מקישים סי נקודתיים. מכניסים דיסקט או שניים. מוציאים את דף הקודים של המשחק שהיה רשום בצורה מושקעת על דף עם שורות סגולות, ובכתב שנראה שנכתב בחרדת קודש. מתפללים שהכנסנו את הקוד הנכון, ואז זה קורה: אני לא צריך לטוס ולא צריך שום דבר אחר בחיים כי – כולם כאן: קרנין (עבדול ג'אבר) ג'יימס מוטי ומגי'ק מהלייקרס – איזה כיף גם להם יש משקפיים אז יש לי עוד סיכוי להגיע לשם. מהצד השני הלארי בירד הזה תמיד טוב ותמיד נותן לנו בראש ויש את האלה מדטרויט שהבנתי שהם חבורה של חבר'ה שכמו השכנים שלנו תמיד אפשר לריב איתם מכות.
    .
    אבא הוציא את כל היצרתיות שלו עלינו ביום הוא היה פקיד והיה לו די משעמם. אז בתור האדם אולי הכי יצירתי שפגשתי אי פעם, שהיה חייב להוציא את זה איפשהו, הוא היה בונה לנו בבית והוא שם לנו סל על הגג – כמה שעות של דמיונות שאני ההוא עם המקפיים זורק זריקת וו ומדמיין שגם אני יום אחד אגיע לגובה של 2.20 (אפשר להרגע נעצרתי כמה ס"מ לפני מטר שבעים) וכמה גגות חטפתי מאחי שבשבילי הוא באמת היה קרנין.
    .
    ויום אחד אני הולך בשבוע הספר ורואה את כל אלו על עטיפות של ספרים. רציתי לקנות את הכל, אבל אמא בטוח לא תתן לי את הכסף לזה, אז הסתפקתי באחד – הקסם שחזר. בלי טלוויזיה בבית הייתי צריך להסתמך רק על מה שהחברים בבית הספר היו מספרים על המשחקים של הבולס ועל היכולות של ג'ורדן (החמאס ששדד את מג'יק מלהיות הטוב בעולם – זו רמאות) היו תקופות שידעתי את הספר הזה בעל פה, ואחרי שכבר ידעתי אותו גזרתי את התמונות ותליתי. זה היה פינה של אושר – חיבור ישיר לאלה ששמעתי עליהם כל כך הרבה מהחברים בבית הספר. תודה מנחם על הדבר הזה שנתת לי
    .
    זו הייתה תקופה קצת מוזרה לברון שהיה התקווה שלי לראות בלייב את מה שפספסתי עם ג'ורדן – עשה מעשה נבלה ועבר למיאמי בצעד מכוער. ושום דבר לא ייקח את התחושה הזו בחזרה – תחושת הנקמה של הספרס ב2014 לא ממלאת את החלל של הרצון לראות את הגדול מכולם משחק – ולברון? הוא לא יכול להיות ככה הכי גדול. אין סיכוי שהכי גדול עושה דברים כאלו. ואז סטף מגיע – עם שלשות מהחצי, ראיית משחק שמזכירה את מג'יק (וגם החיוך) ונותן לי את התחושה שאולי אני לעולם לא אזכה לראות את הגדול מכולם בשידור חי אבל אולי אני אראה את הכי מיוחד (ועכשיו מגיע ג'וקיץ' כבר לא יודע להחליט מי יותר שווה לקום בשבילו)
    .
    תודה חברים על כל הסיפורים

    1. נהדר תותח!
      .
      אפרופו קרנין – כילד הגדרתי כל בן אדם גבוה כג'אבר, על שם קארים. אחר כך גיליתי שגם ערבים עושים את זה והתפלאתי שהכינוי הזה חילחל לשפה הערבית המדוברת… סיפור אמיתי
      🙂

  2. הייתי צעיר מתבגר שלומד בפנימיה….באותם הימים התחלתי להתוודע לעיתון היומי ולקרוא אותו באופן שוטף, אבל בעיקר את מדור הספורט.

    כבר אז הבנתי שקורה משהו חריג מעבר לים בכל הקשור לכדורסל… היה איזה כתב מוזר בעיתון שהתחיל לתאר את המשחקים בארבעה חמישה שורות עם מילים לא קשורות לכאורה שיצרו אצלי בלבול וחוסר הבנה… על מה הכתב מנחם מדבר…. איזה חיצים יורים שם…מה זאת אומרת בונבונים ? (מחלקים סוכריות)
    וקרשים.. WTF ?
    לאט לאט התחלתי להתחבר לניסוחים והייתי עוקב בצורה אדוקה אחרי התוצאות מתוך סקרנות גרידא ומתוך אהבה לתיאורים המוזרים של מנחם על מה שקורה שם.
    ואז זה הגיע
    השנה 1994 בשעת הבוקר לפני האוכל כרגיל אני נלחם את דרכי לעיתון עם עוד 30 מתבגרים שרוצים לקרוא את הספורט.. וכשאני לבסוף מניח את ידי על העיתון אני רואה את התמונה ששינתה את חיי בכל הקשור לליגה.
    דייויד רובינסון מרוח על כל העמוד עם תמונת הקוואדריפלדאבל.. 10 חסימות 10 אסיסטים 10 ריבאונדים ועוד מלא נקודות – הופעה ששווה עשר.
    מיד התאהבתי באדמירל
    מיד התאהבתי בקבוצה
    ומיד הפכתי למכור לליגה
    ורובינסון סיים בתור ה MVP של הליגה ממש לפני ששאקיל התחיל לדרוס את בליגה.
    תודה מנחם על הכתבות והתיאורים של הליגה המשוגעת הזו ( למרות שכיום לדעתי היא יותר שואו ופחות ספורט) דור שלם גדל עליך

  3. תודה, פשוט תענוג לקרוא!
    אצלי האהבה להופס התחילה אי שם ב8 באפריל 2004.
    הייתי זאטוט צעיר בן 10 שעד אז כל מה שהכיר זה את אבי נימני ויוסי בניון והוויכוח הגדול ביותר שלו היה איזה קבוצה יותר טובה – מכבי חיפה או בית"ר.
    באותם שנים למשפחה המורחבת שלי מצד אבי הייתה מסורת של נסיעה לבתי מלון ביחד (שלצערי מאז כבר פגה לה), ובאותו הערב כל המבוגרים במשפחה התיישבו לראות משחק כדורסל "יורוליג" אמרו לי.
    אני לא אשכח את המילים של דודי, כאילו פקדה אותו נבואה: "יואל בוא, אתה עומד לצפות בתחילתה של היסטוריה, אירופה צהובה!", וככה התיישבתי, זאטוט מבית שמש, שבקושי יודע את ההבדל בין שלשה ללייאפ.
    וצפיתי, אולי במשחק הכדורסל הגדול ביותר בתולדות מכבי, ילדון שלא באמת מבין כדורסל. אבל בשיגעון הבנתי, אפילו טוב מאוד, ולמשחק כזה עם אמוציות כאלו קשה היה להישאר אדיש.
    באותו הרגע, כשאותה שלשה מטורפת של אחד – דריק שארפ שמו – מצאה את עצמה הישר בתוך הרשת באולם מנורה מבטחים הבנתי שאני מכור.
    מכור לאותו משחק, שעד לאותו הרגע היה לי אנונימי לגמרי, אך הוציא ממני כזאת כמות של רגש ופשוט השאיר אותי פעור פה לדקות רבות גם אחרי שהסתיים.
    בשנים לאחר מכן למדתי לאהוב את הכדור הכתום יותר ויותר כשאת הnba פגשתי לראשונה בסדרת הגמר בין נוביצקי לוויד ב06, בזכות בן דודי היקר שאהיה חייב לו לעד.
    כיום, 15 שנים אחרי אותו רגע קסום, אני לא יכול לדמיין את חיי בלי אותו כדור כתום וקופצני שכולנו כל כך אוהבים.

      1. והחלק המצחיק הוא שהלכתי בעקבות ליבי ולכן אני אוהד מושבע של הפועל ירושלים מגיל 12 (אני מתכחש לשנתיים שבאמצע)

להגיב על יויו דלוח במיוחד לבטל

סגירת תפריט