אהבה ממבט ראשון – 1

אהבה ממבט ראשון – 1

שלום לכולם

לקראת הגמר הקרב ובא חשבנו לספר איך כל אחד נכנס לדבר העצום הזה שנקרא NBA.

 

דור בלוך

אני לא אשכח לעולם את המשפט הראשון שנאמר לי על הליגה הטובה בעולם: "יואינג הראה לאולג'ואן מהיכן משתין הדג!"

הדובר: מר בלוך סיניור.

המאזין: מר בלוך ג'וניור בן ה-8.

הזמן: בוקר יום שבת 18/6, הניקס זה עתה ניצחו את משחק מספר 5 ועלו ליתרון של 2-3 על היוסטון רוקטס בסדרת הטוב מ-7 משחקים. באותה עת השיטה הנהוגה עדיין הייתה 2-3-2 כלומר אחרי הניצחון הסדרה עברה ליוסטון למשחקים 6 ובמידת הצורך 7.

אבל מה לבן 8 שעושה את צעדיו הראשונים באהדת ספורט, ולסטטיסטיקות על ביתיות. גם את ההיסטוריה הלוזרית של הניקס לא היכרתי. מה שידעתי הוא שאבא שלי היה בעד ניו יורק, זכר לאליפויות של שנות ה-70 העליזות, שהניקס צריכים לנצח רק משחק אחד מבין השניים שנותרו, ושיואינג הראה לאולג'ואן מאיפה משתין הדג.

מבחינתי באותו הזמן לא הייתה ממש ניו יורק ניקס ולא יוסטון רוקטס, בוודאי לא רוברט הורי וקני סמית', צ'רלס אוקלי או ג'ון סטארקס. היה רק יואינג ואולג'ואן, ובדמיוני הם משחקים אחד נגד השני והדג ממתין מחוץ לגבולות המגרש, מחכה שיראו למפסיד מהיכן הוא משתין.

מאחר ובאותו זמן להישאר עד 4 בבוקר לראות משחק לא היה אופציה בבית בלוך (אם בכלל שודר המשחק), הרי שהתעדכנתי על תוצאות שני המשחקים שנותרו מעיתון הארץ שהיה מגיע לסף ביתנו כל בוקר, ובמקרה של משחקי ה-NBA, הרי שהיה מדובר על העיתון של יום אחד מאוחר יותר.

וכך התעדכנתי באיחור מסוים על כך שעל אף שכל שהיה נדרש מהם לעשות היה לנצח משחק 1 מבין 2 (אחרי שנצחו כבר 3 מתוך 5!), הניקס התגברו על ההיגיון ההסתברותי, כפי שהוא השתקף בעיניו האופטימיות עד מאוד של ילד בן 8, והפסידו לרוקטס את האליפות.

Vintage : Hakeem Olajuwon Vs Patrick Ewing

למזלי, עונה מאוחר יותר חזר ג'ורדן לשחק וסחף את אהדתי כמו גם את אהדתם של רבים אחרים, לא פיתחתי אהדה ב-NBA לקבוצה כפי שאני אוהד קבוצות בספורט אירופאי. שיקאגו של ג'ורדן, מיאמי של וייד, הספרס בגרסה של הנעת הכדור היפיפיה וכל קבוצה ששיחקה נגד לברון שימשו עבורה כמושא אהדה בערבוביה.

אבל תמיד תישאר לי פינה חמה בלב לניו יורק ניקס, זכר לימים שבהם יואינג הראה לאולג'ואן מהיכן משתין הדג, אבל לא הצליח לנצח משחק אחד מבין השניים הבאים.

 

גיא א.

כילד בהרצליה של שנות ה-80 קשה לי להצביע על נקודה מסוימת שהכניסה אותי לליגה. אני חושב שזה היה קומבינציה של שלושה דברים:
  1. משחק הכדורסל האגדי מג'יק נגד בירד. לא היה לי מושג מי אלו אבל לאחד החברים שלי היה מחשב עם המשחק הנ"ל. אני תמיד הייתי משחק כבוסטון והוא כלייקרס וכבר במשחק שמתי לב שהבחור המפוקסל הזה, לארי בירד, מסוגל לעשות דברים די מדהימים (במושגים של משחק אפל 1986) והתחלתי לחפש מידע על הגרסא האמיתית שלו.
  2. אותו חבר היה גם אוהד ספורט מטורף כבר בגיל שמונה, והייתה לו מחברת שבה הוא היה מסכם משחקי ספורט שהוא ראה ומדביק כתבות ספורט שהוא אהב. אחד הכתבים שהוא אהב להראות לי היה איזה פוחז בשם מנחם לס שכתב כמו שאף אחד לא כתב באותם ימים. הכתיבה שלו הייתה מלהיבה ומוגזמת והוא שבה את דמיוננו מהר מאד והפך לקאלט.
  3. בערך באותו זמן, אחד מהחברים בבית ספר, חובב כדורסל מטורף בשם יואב, התחיל לספר לנו על איזה ענק מפחיד בשם מייקל ג'ורדן שקופץ עם הלשון בחוץ וקולע סלים שאף אחד לא קלע לפני. במבט לאחור הוא הגזים לא מעט, אבל זה היה מספיק כדי להפוך קסטות וידאו מארה"ב עם משחקים של ג'ורדן לסחורה חמה. אבא שלי היה טס הרבה לארה"ב באותה תקופה וחוזר עם קלטות וככה התחלתי לראות משחקים. אחרי זה הגיעו הכבלים והשידורים הישירים (האליפות הראשונה של הבולס) והדרים טים והשאר היסטוריה.
1990 -1991: Michael Jordan #23 of the Chicago Bulls goes up for a dunk during an NBA game against the Dallas Mavericks at Reunion Arena in Dallas, Texas. (Photo by Joe Patronite/Getty Images)
הוד אווירותו בפעולה אופיינית

 

יוני לב ארי

 

אני התאהבתי בליגה הזו בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, בזכות הניקס של פט ריילי. אהדתי את הניקס עוד לפני כן, אבל מה שריילי עשה מהם גרם לי לקום באמצע הלילה, ולרוץ לקרוא את מנחם לס בעיתון כל בוקר. כדורסל שמשלב מלחמה בלתי מתפשרת על כל כדור, אין ריבאונד שנופל בקלות ליריבה, אין טיול ל-ליי אפ לסל, רוצים נקודות? תקיאו דם.

הכדורסל הזה הונהג על ידי ריילי על הספסל ובעיקר על ידי צ'ארלס אוקלי ואנתוני מייסון המנוח על הפרקט, אבל כל הקבוצה התחברה לקונספט, כולל הכוכבים הגדולים שלה.

במקביל לכל הלחימה הזו היה בניקס של אותה התקופה טונה של כישרון, שבא לידי ביטוי בעיקר בזכות פטריק יואינג האחד והיחיד. אבל יותר ממנו מדובר באיש שהכי אהבתי, שגרם לי להתאהב במשחק מעבר לאוקיאנוס – ג'ון סטארקס. כל סל שלו הצגה, התשוקה והקשר עם האוהדים לאורך כל המשחק, המבט בעיניים, לוחם וצלף אמיתי.

את הסל שלו, מטביע על הוראס גרנט ואחד בשם מייקל ג'ורדן בפלייאוף של 1993, אפשר למצוא עד היום בפוסטרים בעיר, ובחלומות שלי בלילה. רגע לכל החיים.

 

 

לצערי הכדורסל של היום לא דומה בכלל לדבר הזה, עוברים את החצי ויורים שלשה מ-40 מטר. קשה לדעת אם קבוצה שמבוססת על לוחמים כמו הניקס, או הפיסטונס והפייסרס של שנות השמונים והתשעים יכולה הייתה להצליח בכדורסל הנוכחי, לי נשאר רק לחלום על סטארקס קולע מעל ג'ון פקסון בלילות.

 

אשך טמיר המקורי
כתוב ביומן של האיש והאגדה. מוזמנים לקרוא וליהנות!

מוזמנים לספר בתגובות מה הייתה נקודת החיבור שלכם למשחקים.

לפוסט הזה יש 53 תגובות

  1. תודה רבה שחר, אחלה רעיון.
    .
    אני לא זוכר בדיוק מתי, אבל אני זוכר את המילים ואת ענייני הצבע –
    .
    המילים היו של מנחם, לא זוכר באיזה עיתון, אבל נדהמתי שמישהו כותב ככה, כמו שמדברים, וממציא מילים משלו כמו חיצים ובונבונים.
    .
    המילה שהכי תפסה אותי הייתה הציפור, כל הזמן הוא דיבר על איזו ציפור שהיא השחקן הכי טוב בהיסטוריה. אחרי כמה פעמים הבנתי שהוא מדבר על לארי בירד מהבוסטון סלטיקס.
    .
    כילד בישראל של שנות השמונים ההיררכיה של הכדורסלנים הייתה ברורה לי – השחקנים הכי טובים הם כושים, אחריהם לבנים אמריקאים, ואחר כך הישראלים. אז אם היית ישראלי ממש טוב, כמו מיקי, כבר היית ברמה של הלבנים האמריקאים כמו ברודי וסילבר וג'ימבו, וויין בראבנדר מריאל, אבל אף אחד לא היה טוב כמו ארל ויליאמס.
    .
    והיה לי ברור שבנ.ב.א יש כושים עוד יותר טובים כמו ד"ר ג'יי, מוזס, וקארים, אז ממש לא הבנתי איך יכול להיות שיש מישהו לבן שיותר טוב מהם, פשוט לא הגיוני!
    .
    ואז התחלתי לראות את הלארי בירד הזה, וגם היום, כשאני יודע שזה לא נכון, אני חושב שהוא השחקן הכי גדול בהיסטוריה, לא כי זה נכון, כאמור, אלא כי השחקן הכי גדול בהיסטוריה הוא תמיד השחקן שהיה הכי גדול כשהיית ילד.
    .
    והאמת שעד היום, אם אני זקוק לקצת השראה, אני מחפש ביוטיוב
    Larry Bird highlights
    ותוך הרף עין אני שוב שם, נדהם ממה שהאיש הזה ידע לעשות, ויודע שכזה בדיוק לא היה ואולי גם לא יהיה – יש שם איזו חתימה כדרוסלנית שאי אפשר לחקות או לשחזר. תופעה יחודית.

    1. אחלה נושא ותודה .
      מאנו – בדיוק אבל בדיוק אותו דבר, רק שאני אהבתי בטירוף את מג’יק, חיים של מומי ולמדתי לאהוב אהבה עזה גם את לארי האדיר וכן השחקן הכי גדול אי פעם 😉
      כן, מייקל וקובי וגם לברון אולי טובים יותר.. לארי(והקסם) הם הם שגרמו לי לראות שידורים חוזרים בערוץ המזרח התיכון (לבנון/חדד) … חמישי בערב של מיקי וכל השבת, NBA בערוץ המזה״ת שתושבי הצפון קלטו דרך האוויר .

      1. וכמובן לדפדף לעמוד של מנחם לב ולקרוא בשקיקה כל מילה בעיתונים השונים .
        טל/סילבר/מיקי(גם מוטי)
        הדוקטור, קארים, מג’יק ולארי ..

  2. לארי V מג'יק
    באאאאאד בויז נגד שיקגו,בעצם נגד כולם.
    גם אני גדלתי על ברודי סילבר ושות'

  3. לס. מנחם לס.
    .
    בתחילת שנות השמונים לא היו הרבה דרכים לצרוך כדורסל. לי, למשל, לא היה וידאו או הערוץ הלבנוני בבית, כך שנאלצתי לסמוך על העיתונות הכתובה (בערוץ אחד הקרינו קטעים מהNBA בדרך כלל בתדירות של אחת לאף פעם לא).
    מכיוון שאת האהבה לכדור הכתום גיליתי כבר קודם, בימי חמישי מול המרקע השחור לבן, היה ברור שגם לליגה הטובה בעולם אגיע מתישהו. המתישהו הזה הגיע, כמו לכל ישראלי דאז, כשהתחלתי לקרוא את הכתבות של מנחם, ומאז לא הבטתי לאחור.
    .

    לקראת אחד הפלייאופים, בטח של 86, מנחם כתב כתבה שכותרת הגג שלה הייתה: "5 סיבות למה הבוסטון תהיה אלופה השנה". בכותרת הראשית היה רשום: "1. בירד. 2. בירד. 3. בירד. 4. בירד. 5. בירד". אולי מאז, אולי קצת לפני, אני על העגלה של הסלטיקס (ושל הציפור לעד, בזכותו גם יש לי פינה חמה לאינדי).
    .
    ובקיצור, מה שרציתי לומר כאן, זה דבר פשוט מאוד: תודה רבה מנחם

  4. אני התאהבתי בגלל אייברסון. חיקיתי אותו בכל תנועה ושיחקתי כדורסל לגמרי בסגנון שלו בבית ספר.
    משחק ראשון שלי בלייב היה מייקל גורדן מנצח את יוטה באותו סל על ברייון ראסל ב98. ב99 אהבתי את אלן יוסטון מאד והיה לי חבר לקבוצה שהיה חולה עליו והיה צלף אימתני מאד שנה לעודד קטש בסגנון משחקו והייתי בעד הניקס באותה שנה ראיתי לראשונה את אלן אייברסון והתאהבתי מיד בדיוק הכדורסל שאני אוהב שכונה דריבלים 50 נק קרוסאוברים וכל זה מגמד שקרקס את הליגה. התאבסתי שאף פעם לא בנו לידו קבוצה גדולה בשיאו.

  5. אני כבר לא זוכר, הייתה אולי תוכנית סיכום בערוץ הספורט? באמצע שנות ה-90
    .
    מה שאני כן זוכר שבחרתי בלייקרס לפי הצבעים של הלוגו עוד לפני שידעתי מי נגד מי, אז יצא טוב בסה"כ 🙂

  6. דור בלוך, "וכל קבוצה ששיחקה נגד לברון".
    למה אתה כל כך שונא? אתה מגיע לספורט כדי לשנוא? זו שאלה רצינית, אגב.
    ודווקא אדם מסוים? כי הוא אנס באכזריות ויצא בלי כלום? כי הוא התעלל בחברים, הימר כמו אגו מניאק, וניצל את כל העושר והמעד שלו, רק לעשות עוד עושר אישי? כי הוא הסתיר ממצאי איידס חיוביים והמשיך להדביק צעירות תמימות?
    עצוב. להפוך את כל האהדה שלך לספורט כל כך יפה, סביב התיעוב לאדם מסוים. הרצון לראות כישלון, במקום ליהנות מהתעלות. חבל.

  7. תודה לכולם. זה מחמם את הלב לדעת שהשפעתי עד כדי כך על ילדים וצעירים. שיא א. צודק כשכתב על ההגזמות שלי: אבל הייתי כולו בן 24 כשראיתי את משחק ה-NBA הראשון שלי במדיסון סקוור גארדן, וכשחקן כדורסל לא רע במיוחד (הייתי רכז פותח של הפועל קרית טבעון בליגה ב' אז) ניכנסתי לשוק של ממש כשראיתי את ביל ראסל, קייסי ג'ונס, סם ג'ונס, ומולם הניקס עם 'ג'מפינג' ג'ו גרין, הסנטר אימהוף, והשאר.
    אז הייתי סטודנט חרמן (ללא כסף; חרמנות זו בעייה אחרת) נשוי לאשה צעירה (רינה ז"ל) – סטודנטית אף היא, וכל מחשבותי היו כיצד לברוויח מספיק לשלם את שכר הדירה והלימודים. לא חלמתי אפילו לכתוב ספורטס. אבל כשהלכתי לישון לא יכולתי להירדם. הדאנקים של ג'וני גרין התרוצצו במוחי. קמתי ממיטתי, הוצאתי בלוק דפים צהוב, כתבתי בכותרת בכתב יד "כדורסל מעולם אחר", מאת מנחם לס, שמתי את המאמר במעטפה בתיבת דואר ('דואר אוויר'!!!) לע[כתובת "חדשות הספורט", ת"א, ISRAEL, ושכחתי מהכל.
    כעבור שבועיים או שלושה מגיע בדואר עתון מגולגל. אני פותח אותו, ובעמוד מס' 2, על דף שלם, אני רואה "כדורסל מעולם אחר" ומתחתיו "מאת כתבנו בארה"ב מנחם לס". לא שאלו אם אני מעוניין להמשיך לכתוב, אם משלמים לי. כלום.
    וכן, כמו שאומרים השאר הוא היסטוריה!

  8. עקב היותי מהדור החדש, התחלתי להתוודע בכלל לליגה הזו רק דרך המשחק 'nba 2k15' שקנו לי ליום הולדתי. לאחר שהתחלתי לשחק הרבה במשחק התחלתי לשים לב לאיזה שחקנים אני אוהב שם ובעקבות כך התחלתי לצפות בהיילייטס, המשחק הראשון שבו צפיתי היה קאבס- ראפטורס הפלייאוף 2017. למיטב זכרוני הסרטון הראשון שראיתי על nba היה דאנק של מאנו שאבא שלי הראה לי אז, מאז אני מאוד אוהב את מאנו

    1. בנוסף לזה גם נתנו לי במתנה שני ספרים של הדור וזה פשוט הדהים אותי והכיר לי עולם חדש וקסום, אז אני צריך לומר תודה למנחם, זה מדהים שאני עכשיו כותב באתר שלו אחרי שקראתי כמה מספריו אז תודה רבה

  9. מקסים חברים.
    חייב להגיד שאני לא זוכר איך נוצר החיבור הראשוני אבל הוא ללא ספק קשור לערוץ המזרח התיכון (לבנון של אז).

  10. חבר גרר אותי להתחיל לשחק כדורסל, וכיוצא מזה לילד חנון בכיתה ט' שרוב חייו בילה מול המחשב, הורדתי את ה2k החדש שהיה אז(נראה לי 2012) שמה נבחרתי בmc ע"י דנבר ומאז נכנסתי חזק לעולם הזה. כמובן בתור אוהד דנבר.

  11. גדלתי על שיקאגו וגורדן בשנות השמונים והייתה לי חיבה מסוימת לקבוצה. אבל אף פעם לא קרה שהגדרתי את עצמי כאוהד הקבוצה.
    בתחילת שנות האלפיים הוקסמתי מהשילוש נאש-פינלי-נוויצקי ומאז אני סוג של "אוהד סמוי" של דאלאס. אני מאוד שמח שראיתי את הניצוץ הזה בדאלאס ולא הפכתי לאוהד הבולס בסופו של דבר.

  12. תודה רבה על הרעיון והביצוע.
    כמו שכתוב ביומן שלי אני מאלה שנתפסו מהשידורים בערוץ המזה"ת, בתקופת הפיסטונס.
    אח"כ באו הניקס ממשיכי דרכם שלא הצליחו להגיע לבאר.
    הגמר נגד יוסטון היה אחד האינטנסיביים והמהנים אי-פעם מבחינתי.
    ובכלל שנות ה-90 העליזות.

  13. ערוץ המזרח התיכון המיתולוגי.
    אני אפילו זוכר את הקבוצה הראשונה שאהדתי –
    1986, יוסטון מדיחים את הלייקרס של קארים. אותי שבו הילדים של יוסטון במאבקם מול הגולייתים, קארים ובירד.
    כולם היו או מג'יק או בירד, ורק אני בעד סמפסון…
    אבל האהדה ליוסטון לא דבקה. הם התדרדרו, ואני המשכתי לעקוב אחרי ה-NBA בכל מקום שאפשר –
    דליתי כל פיס מידע אפשרית על ה-NBA ממוספי הספורט, צפיתי בכל שידור אפשרי (ימי שבת במידל איסט, מיד אחרי 700 קלאב).
    התקבעתי סופית על קבוצה אחת, כאשר צפיתי לראשונה בצפלון מהיר כמו שד שמשחק כדורסל שבאמת צריך לכנותו "מעולם אחר". לא פריק אתלטי כמו ג'ורדן. לא ענק כמו קארים. מישהו שדרך המסך נראה כאחד האדם –
    קווין ג'ונסון.
    כבר בעונה ה-2 שלו בליגה הוא הוביל את הסאנס לפלייאוף, ופשוט שבה את לבי. האנדרדוג המושלם.
    אני זוכר את הסאנס חוטפים סוויפ מהלייקרס (אני כמעט בטוח שזה היה גמר המערב). אני זוכר את KJ נותן פייט ראוי מול מג'יק, שהיה באותה תקופה השחקן הטוב בעולם (זכה באותה עונה ב-MVP השני שלו אחרי שהוליך את הלייקרס ל-2 אליפויות בשנתיים שקדמו, ו-5 סך הכל).
    .
    לצערי? לא, לא לצערי. נשארתי "תקוע" עם הסאנס עד היום. אין לי מושג למה אני ממשיך, אולי בגלל התקווה שכמו שבעבר המשכתי אתם וזכיתי לרגעי החסד של הסאנס בעידן נאש,
    אולי אזכה לרגעים שכאלו שוב.
    .
    קצת גלשתי,
    אז אסיים ב-
    תודה, שחר. רעיון נהדר לפוסט.

  14. וואוו איזו נוסטלגיה, אצלי זה התחיל בתור ילד שגדל לאמא אמריקאית. בשנות ה80 זה היה בעיקר ממה ששמעתי מהדודים כשהיינו מבקרים את סבתא שלי בניו יורק ואחר כך בערוץ המזרח התיכון (אני עוד זוכר את האחים שלי ואותי עולים על הגג ומסדרים את האנטנה כדי לראות פחות שלג בתמונה)…ואז רגע השיא, דוד שלי לקח אותי למשחק בגארדן!!!, ומי מגיע לביקור בניו יורק….לא אחר מאשר אלוהים…וואוו עד היום צמרמורת עוברת לי בגוף…מייקל פאקינג גורדון ואני באותו אולם (אני למעלה ביציע, בקושי רואה אבל שיהיה)

  15. האמת, שבגלל מדפסת.
    אי שם בסוף 97' ההורים שלי החליטו שלמחשב שהם לא יודעים איך להשתמש בו צריך לקנות מדפסת. ביום אחד עברנו כמה קניונים עד שמצאנו את המדפסת המושלמת (כלומר, את המוכר שהצליח להסביר להם את הפונקציות של המכשיר ואת המחיר שהם צריכים לשלם עבורו). במעמד התשלום המוכר פונה אליי ושואל אותי איזה ספורט אני אוהב. אמא שלי ישר קפצה ואמרה שאני לא אוהב ספורט, ושזה בכלל דבר טיפשי. המוכר ענה "אז אתה חייב את שניהם", והגיש לי שני דיסקים של משחקים בני מעל שנה שבחיים לא הייתי מגיע אליהם אחרת – FIFA 97 וספייס ג'אם.
    .
    ברור שמיד התמכרתי לשניהם. הבית שלי לא היה מרחב חופשי כל כך. ממש לא. אבל המחשב – בערך רק אני ידעתי איפה נמצא הכפתור שמדליק אותו. זה היה המרחב היחיד שהוא רק שלי ואף אחד לא יכול להציק לי לגבי מה שאני עושה שם. כמה שהם לא ניסו להוציא ממני את "הג'וק", ברגע שהדלקתי את המחשב, הייתי בעולם שלי. בעולם שבו פוגהורן לגהורן ובטיסטוטה רצו כשהרוח מעיפה להם את הבלורית.
    .
    למי שלא מכיר, שני המשחקים הם בדיוק מה שהם נשמעים. ספייס ג'אם הכיר אותי לעולם הכדורסל דרך דמויות שכבר הכרתי על המסך בגרסא צבעונית ונגישה (ולמי שמתגעגע, הנה האתר הרשמי של המשחק, לא נגעו בו מאז 1996: https://www.spacejam.com/archive/spacejam/movie/jam.htm). פיפ"א היה הגרסא הרביעית למחשב של אימפריית סימולציית הכדורגל של היום. והוא היה מלא בשגיאות. מרוב ניסיון לתפוס כל קבוצה וכל נבחרת אפשרית, הם פספסו המון. מסרחיו גויקוצ'יאה שהועמד בשער נבחרת ארגנטינה למרות שלא זומן כבר 3 שנים והיה על סף פרישה ועד חיים רביבו שהועמד בשער נבחרת ישראל למרות הקריירה שלו בצד השני של המגרש.
    .
    אבל הטעות הכי גדולה שלהם הייתה בליגה האמריקאית. ה-MLS כבר הייתה קיימת, אבל משום מה החליטו ב-EA להמציא אותה מחדש. יוצרי המשחק דחפו את עצמם לקבוצות השונות שהומצאו לליגה האמריקאית, והגדיל לעשות ניק וולוידקה, עוזר מפיק של המשחק, שהפך את עצמו לשחקן הטוב בעולם. את שאר השחקנים הם מילאו בשמות שעברו בכדורגל האמריקאי באותה תקופה ברנדומליות. בגלל ההתעסקות שלהם הליגה האמריקאית הייתה הטובה במשחק ולכן שיחקתי איתה הרבה.
    .
    מהר מאוד תפס את תשומת הלב שלי בליגה האמריקאית המומצאת שחקן אחד, עם שיער ארוך (שהיה מקור המרד האחר שלי באותה תקופה, ו, מה פתאום על מה אתם מדברים, גם עכשיו), שמשום מה תמיד היה לי הכי כיף לשחק איתו. אין לי מושג אם זה נכון, אבל הרגשתי שאיתו המסירות תמיד מגיעות למקום הנכון, הבעיטות יותר מדוייקות והגליצ'ים… הגנה לא הייתה החלק החזק במשחק שלי. השתדלתי תמיד לבחור את השחקן הזה. M. Nash היה שמו.
    .
    לא זוכר איך גיליתי שקיים גם שחקן כדורסל בשם נאש, אבל ברגע שראיתי (בטח אצל חבר, כי אצלי בבית לא היה סיכוי לראות NBA), התאהבתי. הוא בדיוק התחיל אז בדאלאס עם נוביצקי. השיער, המסירות, הקליעה, ההגנה… ומאז אני איתו. מחפש את סטיב נאש בכל דבר.
    לפני כמה שנים גיליתי שיתכן שאותו M. Nash מיתולוגי הוא בעצם אחיו הצעיר של סטיב נאש, שהמעבר שלו לאנגליה באותו זמן העלה אותו לרדאר של הסקאוטים הבינוניים משהו של המשחק.
    .
    אז אם מישהו פה רוצה להתוודות שהוא עבד בחנות של ציוד מחשבים בסוף שנות ה-90 ונתן לילד קטן את הגישה לסם שיחזיק אותו מעל שני עשורים אחר כך – לאמא שלי יש משהו להגיד לך.

    1. מעולה
      🙂
      אני הייתי אלוף העולם הבלתי מעורער בפיפא 96, הזידאן של העולם הדיגיטלי, ניצחתי כל נבחרת עם ניגריה או משהו כזה, אבל איכשהו הגירסא של 97 נטלה ממני את המוג'ו, ומאז לא נגעתי בזה כי אני חושש מהתמכרות….

  16. מאחר ואני קצת מבוגר.. התחלתי אצל מנחם בחדשות ספורט המיתולוגי וגם בגלל ששיחקתי במכבי ראשל"צ בליגה הארצית.. רכז שלישי.. ואפילו קלעתי 11 נקודות באוסישקין המיתולוגי (גג פתוח..) במשחק על הירידה נגד הפועל צפון…אי שם ב66.. אבל ההתחלה האמיתית הייתה ב1980.. נסעתי ללימודי תואר שני בניו יורק.. והייתי נוסע מלונג איילנד למדיסון סקוור לראות את בירד האמיתי ואת קארים "מסדר" את הרשת של הסל בעמידה מהמקום .. ישבתי על שולי המגרש ברגליים קפואות.. שורה ראשונה.. ורק אחר כך הסתבר שמתחת לפרקט יש קרח של קבוצת ההוקי קרח… וכמובן את ג'ורדן בצעדיו הראשונים אחרי סל הנצחון שקלע במדי צפון קרוליינה בגמר המיכללות… אבל העונג האמיתי כמובן היה לראות את כוכבי הניקס לדורותיהם . אהבתי במיוחד את האחים ברנרד ואלברט קינג . לדעתי הצנועה.. ברנרד היה מגדולי הסמול פוראורדים בכל הזמנים ולא הוערך מספיק למרות שהיה מלך הסלים של הנבא (31.7 ממוצע עונתי !)וכמובן חבר בהיכל התהילה… לצערי קשה לי לשמור אמונים לקבוצה מסויימת והלב הולך תמיד למי שמשחק יותר יפה ובעיקר קבוצתי.. סאן אנטוניו.. גולדן.. מכאן גם הכינוי שבחרתי… אחד שהיה שם… עם כל הגדולים.. מג'יק.. בירד…מייקל..

  17. כמו שמבינים התחלתי בגלל אבא
    והאהדה שלו לסלטיקס מול הלייקרס "הבזויים",
    כשהיו רואים קצת בטלויזייה יום אחרי בערוץ 1 בשנות ה80,
    תמיד המזרח ולא המערב (:
    דטרויט ואז כמובן כשקצת קיבלתי בינה משל עצמי ג'ורדן שעשה כל מה שרצה בשנות הזוהר,
    וכל קבוצה שהגיעה מהמזרח כמעט לאורך כל הדרך (:
    אבל האהבה הישנה היא בירד והסלטיקס תמיד !

  18. לפני שבכלל צפיתי במשחקים, הייתה כפולה בספורט מעריב, כל יום שלישי, עם חידונים וסטטיסטיקות. של אחד, מנחם לס.
    אחר כך (או לפני) היה משחק נבא לייקרס נגד סלטיקס (הראשון בצבעים של vga!!) ואז שידורים ישירים והדרים טים ופיניקס של בארקלי נגד הבולס, ואז אולג׳ואן…

  19. 1992. נבחרת החלומות הראשונה למען האמת. זה היה בין כיתה ז' לבין כיתה ח', ועד אז התעצבנתי כל פעם שמשחק של מכבי הזיז את השידורים של תכניות הטלויזיה האהובות עליי (כבר לא זוכר אלו, למען האמת). אבל הנבחרת הזאת, דווקא בעיקר בגלל בארקלי (שנדמה לי שגם סטטיסטית היה השחקן הבולט באותה נבחרת), הדליקה אותי לגמרי.
    ההמשך היה בעיקר כל משחקי מכבי לבין 2-3 משחקי נ.ב.א בשנה, וקריאה בשקיקה של מי אם לא – מנחם. האיש שהביא נדמה לי לאתר את כל מי שנולד לפני 1990 או משהו כזה

  20. כשהגעתי לארצות הברית ב69 היה לי בעיקר עניין בNBA בגלל עיתוני חדשות הספורט שהייתי גונב בארץ ושם הייתי קורא את מנחם המופלא, את יזהר ברנר וישראל פז, התקשתי להאמין על מפלצות בשר ודם שמשחקות משחק מופלא מעל הטבעת על שחקנים עם יכולת מסירה וכדורים עילאיים, חיפשתי כל כתבה על וילט צ’מברליין ארל מונרו , על הקוסם קוזי ועל בילראסל וחיכיתי לראותם כל כך במיוחד את ווילט. כשהגעתי לארצות הברית חיפשתי את הכדורגל שכה הייתי מחובר אליו, והליגה שם הייתה יחסית מביכה והעניין והטירוף של הישראלים לא היה קיים בקהל האמריקאי האדיש ( עד שפלה הזקן הגיע וגם לא משך כל כך הרבה כתבות ב75 הגיע היה גמור ולא הבנתי את האגדות סביבו) , AFL התמזג בדיוק עם הNFL וסיפורים על ג’ים בראון הגדול לא עניינו אותי באותה תקופה בטח שזה מגיע מחור כמו אוהיו , אני זוכר שמעתי על הענק שמגיע לליגה באותה תקופה מUCLA ושאין תשובה, שאפילו ווילט צ’מברליין הזקן , לא יכל לעצור אותו, אני זוכר את עצמי מחפש כל פרט מידה אודותיו ברדיו בעיתונים …
    .
    איר כך העניין ירד עמוקות בשנות ה70 עם האליפויות של ניו יורק בוסטון , והליגה לא הייתה מעניינת כלל לעומת הABA … ואז כמה שנים אחרי מגיק הגיע והשאר היסטוריה.

  21. כמו רבים פה, החויה שלי זה אכן שנות השמונים, התחיל מד"ר ג'יי, אבל ננעל סופית על לארי לג'נד, וכמובן מלווה בתיאורים הנפלאים של מנחם בעיתונות. בהחלט יש לציין גם את השיר של אריק איינשטיין ושלום חנוך מ1980 "יושב בסן פרנסיסקו על המים" – רואה את ד"ר ג'יי קורע רשתות, וקארים עבדול ג'אבר, נוגע בשמיים.
    עכשיו מדובר על גיל מאוחר יחסית, כי אני יליד 63, אז הייתי בן 17 בשנת 80. כמובן שגם לפני כן עקבתי כי קראתי באדיקות את כל מדורי הספורט (כמובן כולל מנחם) כבר מכיתה א בערך, אבל ממש להידלק על המשחק בNBA – זה התחיל מקארים וד"ר ג'יי, והפך למשהו עוצמתי על לארי בירד והיריבות מול לייקרס ומג'יק.

  22. העליתי כאן אתמול פוסט קצר וחמוד, על אהבתי לבאד-בויז, מייד אחרי תגובה 15.
    אחרי כמה דקות, הוא נמחק ברשעות חסרת הסבר.
    רק שתדעו.

      1. פחחח תגיד לאמא שלך. מה התשובה הזו?
        כן, אחלה פוסט. ולא, "לא לידיעת הציבור".
        מי אתה, בנאדם רע? למה לא תלך לשפוך את הרעל שלך במקום אחר?

          1. רק תדע שגם שמעון בטוח שהפוסטים שלו חכמים, חמודים וטובים.
            בגלל שאתה "שמעון קאט דה בולשיט" רציתי שתדע.

  23. אני התאהבתי במשחק באזור המילניום. בתור ילד לא היתה לי גישה נוחה לספורט (חרדי…), אבל היה לי את המשחק מחשב של 2000. פשוט התאהבתי בלייקרס , גם בגלל הצבע שלהם, וגם בגלל שאק וקובי , שאותם הכרתי דרך המשחק.
    מאז ועד היום אני אוהד לייקרס מחורבן 😉

  24. איזה רעיון גאוני לפוסט, הפנינים שעולות ממנו ומהתגובות פשוט פרייסלס.
    אני התחלתי בשנות ה-90' עם הטורים הצרים האלה בעמודים האחוריים של מנחם במעריב או ידיעות (לא היו עיתונים אחרים במועדון של חברת הנעורים).
    חשבתי שמשהו לא בסדר איתי כששברתי את הראש מה זה חיצים, סוכריות, קרשים, אשכוליות, בונבונים ושאר ירקות…

להגיב על נוויצקי לבטל

סגירת תפריט