זה הזמן לסיפור – ג'ואל אמביד / תרגום Smiley

זה הזמן לסיפור – ג'ואל אמביד / תרגום Smiley

זה הזמן לסיפור

ספטמבר 1, 2018

ג'ואל אמביד / פילדלפיה 76

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/joel-embiid-its-story-time

אני נשבע באלוהים, החיים שלי הם סרט.

הם סרט.

אני יודע שבחורים נדושים תמיד אומרים זאת בגלל שהם קנו איזה רכב שטח או משה ובסגנון, אני אני נשבע שאני בהחלט יכול לומר שזה אמיתי. אני אוכיח לכם זאת ככה …

זהו סיפור אמיתי. עם יד על הלב. כאשר הגעתי מקמרון כשהייתי בן 16, לא ידעתי בכלל אנגלית, לא הכרתי בחור אחד באמריקה, לא באמת הבנתי את התרבות מלבד היפ-הופ בסיסי. ואני יודע שאנשים מכירים את הסיפור שלי בקצרה, אבל אני לא חושב שהם באמת מבינים כמה הוא מטורף. כי התחלתי לשחק כדורסל רק – באמת שרק – שלושה חודשים לאחר שקיבלתי הצעה להגיע ולשחק כדורסל תיכונים בפלורידה.

יכולתי להטביע, אבל לא ידעתי לכדרר.

אז הלכתי לאימון ביומי הראשון, והייתי כל כך גרוע שהמאמן בעט אותי החוצה מהאולם. לא ידעתי מה אני עושה. הייתי כל כך רזה, כל כך רך. אבל החלק הכי גרוע היה שכל חברי קבוצתי ממש הצביעו וצחקו עלי, כמו הילדים הטמבלים בסרטים של התיכון. זה היה מטורף, אני מביט לעבר החברה האלה, לא באמת מבין בכלל מה הם אומרים, כאילו, לעזאזל אתכם, בחייכם, בואו פשוט נבטח בתהליך פה.

והם ככה, "איזה קטע, אתה גרוע".

בחיי, חזרתי לחדרי במעונות ובכיתי. הייתי ככה, זה מטורף, מה אני בכלל עושה פה? אני לא יכול לשחק. אני הולך הביתה.

אבל בזמן שישבתי בחדרי והקשבתי לליל ווין או משהו, בהרגשתי, חושב על החברה האלה עושים ממני צחוק, ופתאום הצד התחרותי השתלט עלי. נהייתי ממש, ממש חדור מוטיבציה. מתי שאנשים אומרים שאיני יכול לעשות משהו, אני למעשה אוהב את זה. זה גורם לי לרצות להוכיח להם שהם טועים בגדול. אז אמרתי לעצמי, בסדר, אני פשוט הולך לעבוד ולעבוד באולם עד שאהיה טוב, קובי.

השתפרתי והשתפרתי, במיוחד באזור הטבעת, אבל עדיין לא יכולתי לזרוק. אז התחלתי להתאמן עם אחד מחברי קבוצתי, מייקל פרייזר ה-II. זוכרים אותו? הבחור הזה היה קלעי. כאילו, תופר אותן. הוא הכניס 11 זריקות במשחק פעם בפלורידה. אז לאחר האימון, הייתי עושה תרגילים לזריקות לשלוש איתו, וברור, הוא תפר אותי. לא היה לזריקה שלי צורה, ללא יסודות. אני פשוט מעיף לכיוון הסל. אבל אני פשוט לא יכול לסבול את זה שאני מפסיד לבחור הזה כל יום. אני כל כך תחרותי שאני ככה, אני חייב לנצח את הבחור הזה. אני חייב למצוא דרך.

אז אני נרגע איזה לילה אחד, ואני צופה ביוטיוב, ואני חושב שאני הולך להבין את עניים הזריקה הזאת.

אני הולך לאפשרות החיפוש כאילו …

איך לזרוק שלשות.

לא.

איך לזרוק בצורה נכונה.

לא.

ואז נדלקה הנורה בראש, בחיי. הקלדתי את מילות הקסם.

אנשים לבנים זורקים לשלוש.

תקשיבו, אני יודע שזה סטריאוטיפ, אבל האם אי פעם ראיתם בחור נורמלי, בן 30, זורק שלשה? המרפק מוכנס פנימה, בחיי. הברכיים מכופפות. התנועה מושלמת. תמיד. אתם יודעים איך באמריקה, יש תמיד אדם מבוגר שלובש חולצת אימונים של EVERLAST על המגרש? הבחור הזה תמיד מהווה בעיה. הזריקה שלו תמיד חלקה.

אלו הבחורים שמהם למדתי ביוטיוב. פשוט אנשים רנדומליים שזורקים שלשות בצורה מושלמת. אני ומייקל היינו משחקים לאחר האימון במשך שעות, ואני פשוט ניסיתי לחקות את הדרך בה הם זורקים את הכדור, והתחלתי להיות מסוגל להתחרות. זה היה מטורף, בגלל שהגדלת הטווח שלי שינה לי את כל המשחק. קבוצות לא יכלו לעזור ממני יותר, והתחלתי לשחק הרבה יותר טוב.

אני יודע שאנשים הולכים לחשוב מגזים, אבל זה סיפור אמיתי. אפילו לא ידעתי מי זה ג'י ג'י רדיק באותה התקופה. בקושי ידעתי משהו בקשר ל-NBA בגלל שאף פעם לא יכולתי לצפות בזה בקמרון. ולא, אני לא מתכוון בכ שהיינו עניים מדי ולא היה ברשותנו טלוויזיה. הייתה לנו טלוויזיה. היו לנו חיים די נורמליים. לאמריקאים יש מחשבות מטורפות לגבי אפריקה, כאילו זאת מדינה אחת גדולה.

לא, הסיבה שגינה לא יכולתי לצפות ב-NBA הייתה בגלל שאמי הייתה ממש, אבל ממש קפדנית בנוגע לבית הספר.היא לא שיחקה משחקים. מעולם לא יכולתי להישאר ער עד מאוחר כדי לראות את המשחקים. כל יום ביומו זה היה: קום, תאכל, תלך לבית הספר משבע עד חמש, תרוץ חזרה הביתה לקחת מנוחה, תתעורר ותאכל ארוחת ערב, ואז תלמד עד מאוחר בלילה. אני אומר לכם – בית הספר יותר מדי קל באמריקה, בחיי. בקמרון, זה מטורף. בית הספר היסודי זה כמו מכללה. לא היו לי בכלל חברים בגלל שכל מה שתמיד עשיתי היה לישון ולעשות שיעורי בית.

אני זוכר שלקמרון היה את דור הזהב של 2002 בגביע העולם, הייתי בן שמונה, ככה שהתחננתי לאמי ולאבי שירשו לי לשחק כדורגל. אבל הם לא אישרו זאת. אז כאשר התבגרתי, הייתי טיפה יותר מרדן, והייתי מתגנב החוצה כדי לשחק.

היה ככה חלון של שעה אחת לאחר בית הספר כאשר אמי טרם חזרה הביתה, ומגרש הכדורגל היה ממש ליד ביתנו, ככה שהיתה לי תכנית שלמה.  הייתי רץ הביתה לאחר בית הספר ושם את הילקוט שלי ליד שולחן המטבח ואז הייתי פותח את הספר במדעים או ספר אחר. וסימנתי במדגיש בדפים וכל זה, כאילו באמת למדתי קשה. דפים ועטים בכל מקום. ואז ברגע שהכל היה מוכן, הייתי רץ החוצה למגרש. בהחלט נהפכתי להיות ממש טוב שיכולתי ממש לשמוע את הרעש הספציפי של מכוניתה של אמי מגיעה במורד הרחוב. אם הייתי בקצה השני של המגרש והייתי יותר מדי רחוק, לא משנה מי היה שוער, הוא היה רואה אותה מגיע וצועק ככה, "ג'ואל! ג'ואלללללללל! אמא שלך מגיעה, אחי! רוץ!"

והייתי רץ במהירות חזרה הביתה, מחביא את נעליי ומתיישב בשולחן, פשוט מזיע. כאילו חשבתי כל כך חזק לגבי הלימודים במדעים שעמדתי להתעלף. היו לי אולי 25 שניות לפני שאמי היתה מחנה את מכוניתה, חולצת את נעליה ונכנסת פנימה כדי לוודא שאני לומד.

הייתי יושב שם עם כוס של מיץ או משהו כזה, כאילו, היי, אמא. זה אני, הבן הנחמד שלך".

הפעם הראשונה שראיתי אי פעם משחק NBA היה הגמר של 2009.

לייקרס מול המג'יק.

דוויט. פאו. אודום. קובי.

מעולם לא ראיתי משהו כזה. צפיתי בבחורים האלה כאילו קולעים 100% מהשדה. הכל נכנס פנימה. הדרך בה הם זזו, והאתלטיות, חשבתי שזה הדבר הכי מגניב בעולם.

היה לי את הרגע הזה כאילו, אני פשוט רוצה לעשות את זה.

התחננתי לאמי ואבי. התחננתי במשך שנה.

אבי היה ככה, "אף אחד בקמרון לא משחק כדורסל. אתה יכול לשחק כדורעף".

ואני כזה, "יו, כדורעף?"

באותו הזמן, התחלתי לשמוע קצת היפ-הופ אמריקאי באינטרנט, וניסיתי לשיר את המילים כדי להיראות מגניב, למרות שלא ידעתי שום אנגלית. הייתי הולך ברחבי בית הספר שר את השירים של ליל באו וואו וסיירה. זוכרים את זה? כל מה שיכולתי לומר באנגלית היה משהו כמו "הלו, בוקר טוב", ואז "אין אף אחד שמעולם עשה אותי כמוך".

זאת הייתה החוויה שלי עם התרבות האמריקאית – באו וואו, קנייה וקובי. לפעמים הייתי הולך למגרש ההוא ליד ביתי איפה שהבחורים יכלו לשחק משחקי פיק-אפ, ובכל פעם שהייתי קולע את הזריקה, אני ממש הייתי צועק, "קובי!"

דמיינו את זה. אני שם בחוץ זורק לבנים, צועק קובי, ומפציץ את הטבעת בקמרון.

שבע שנים מאוחר יותר, שיחקתי מול קובי.

זה סרט. זה באמת סרט.

Image may contain: 1 person, close-up

אפילו כאשר אנשים שומעים את הסיפור, הם חושבים, "הו, הם גילו את הכישרון המטורף הזה באפריקה, והבחור הזה הגיע והתחיל להשמיד במגרש. קנזס. NBA. בום".

לא. אתם בכלל לא מבינים.

כאשר הייתי בן 16, לוק מבה-א-מוטה הזמין אותי להגיע למחנה כדורסל שהוא עורך כל קיץ בקמרון, והסיבה היחידה הייתה כי הייתי בערך 2.08. הייתי כל כך לחוץ שבכלל לא הופעתי ליום הראשון. ביום השני, הופעתי, הם שמו אותי במשחק והטבעתי על מישהו.

אני חושב שכל כך פחדתי שהאדרנלין שלי השתלט עלי או משהו.

ישר, במשחק הראשון. ואני מתכוון – לא סתם הטבעה. הטבעה על מישהו.

הייתי ככה, הו לעזאזל.

אני מתכוון, הייתי עדיין נורא, אבל זה היה מספיק. הם יכלו לראות משהו בי. קיבלתי מקום במחנה כדורסל ללא גבולות בדרום אפריקה. חודשיים מאוחר יותר, הייתי על מטוס לפלורידה כדי ללמוד בתיכון באמריקה.

שנה לאחר מכן, התחייבתי לקנזס.

אפילו לא ידעתי מה זה מרץ המשוגע. לא ידעתי מי אלו הקבוצות הטובות. הסיבה היחידה שבחרתי בקנזס היתה בגלל שלוק אמר לי, "קנזס הכי טובה. אתה צריך ללכת לקנזס".

אז הלכתי לקנזס.

וזה עוד סיפור אמיתי … יד על הלב.

באחד ממשחקי האימון הראשונים שלי בקנזס, טאריק בלאק הטביע עלי ממש חזק שכמעט פרשתי. טאריק הטביע עלי כל כך חזק שחיפשתי כרטיסי טיסה חזרה הביתה. הבחור הזה היה סניור. הוא היה אדם בוגר. לא הבנתי מה קורה. הוא לקח את הכדור החוזר של עצמו והטביע עלי כל כך חזק שהכל קרה בהילוך איטי.

הוא הטביע את הכדור על הראש שלי, באמת. אבל אפילו לא סיפרתי לכם את החלק הכי גרוע. החלק הכי גרוע היה שכל קבוצת הכדורסל נשים של קנזס ישבה על הספסלים וצפתה במשחק. כל האולם צחק עלי. זה היה מטורף. ברצינות, זה היה כמו אירוע כלל עולמי.

ככה שהלכתי ישירות למשרד של ביל סלף לאחר מכן ואמרתי, "אני לא יכול לעשות את זה. אתה חייב לשים אותי בקבוצת האימונים. איני יכול לשחק עם החברה האלה".

וביל היה ככה, "מה? אתה רציני? תוך שנתיים, אתה הולך להיות הבחירה מספר 1 בדראפט ה-NBA".

העניין אז היה, שכבר אמרו לי שכל מאמני המכללות הללו משקרים. ככה שממש חשבתי שהוא מנסה להיות חלקלק אתי. בראשי, הייתי ככה, בסדר, פשוט אמשיך להגיע ולפחות אקבל תואר מזה. זה יהפוך את אמי למאושרת.

הדבר היחידי שנתן לי כוח להמשיך היה הצורה בה הורי גדלו אותי. הם תמיד אמרו לי להמשיך לעבוד, לא משנה מה. יש לי את הדי.וי.די שהמאמן שלי בקמרון שלח לי כאשר הגעתי לראשונה לאמריקה. זה סרט באורך של שעה על האקים אולג'וואן ועוד כמה אגדות של שחקנים גדולים. בוודאי צפיתי בסרט הזה ביום במשך שלוש שנים. למדתי את הדרך בה האקים זז, והייתי הולך ומנסה לחקות אותו.

עשיתי זאת בתיכון, ועשיתי זאת בקנזס.

זה בעיקרון היה שפשוט דמיינתי את עצמי כשחקן כדורסל טוב. הכוח של המחשבה זה דבר מדהים. אני מתכוון, אני נורא. אבל איכשהו, שכנעתי את עצמי שהייתי האקים. והתחלתי להשתפר ולהשתפר. ובסוף התחלתי ממש לשחק אותה.

העמדתי פנים שאני בדרך ל-NBA. אני ברצינות הגעתי לליגה בכך שצפיתי ביוטיוב וגרתי בחדר הכושר. אין שום דרך אחרת להסביר זאת. זוכרים ש-KG זכה בתואר עם הסלטיקס, והוא התנהג כמו משוגע, כשהוא צורח, "הכל אפשרייייייי!!!!!"

זה דיבר אלי. אלו הם חיי. זה קרה כל כך מהר שזה אפילו לא הגיוני.

הרגע הכי סוריאליסטי היה כאשר קובי פרש, והוא שיחק את משחקו האחרון בפילדלפיה. לאחר המשחק, הם הפגישו אותנו בחדרון קטן כדי שנדבר לכמה דקות. הוא נכנס פנימה, ולחצתי את ידו ואמרתי לו, "בנאדם, אני יודע שאתה בוודאי שומע זאת הרבה, אבל בחיי שהתחלתי לשחק כדורסל בגללך לפני שבע שנים. לא משנה מתי הייתי זורק את הכדור בפארק, הייתי צעוק, 'קוביייייי!'"

הוא צחק ודיברנו לאיזו דקה, ואז לפני שהוא עזב הוא אמר את הדבר הכי אופייני לקובי. עבור רוב האנשים, זה לא ישנה הרבה. אבל עבורי, זה היה סוריאליסטי. זה היה כאילו הייתי במשחק מחשב או משהו.

הוא אמר, בדרך האופיינית לקובי, "בסדר, בחור צעיר. תמשיך לעבוד. תמשיך לעבוד".

תודה לך, קובי. תודה לך, האקים. תודה לכם, אמא ואבא. תודה לך, קנזס. תודה לך, פילי. תודה לך, ליל באו וואו. תודה לכם, אנשים לבנים רנדומליים.

זה סרט, אני נשבע.

לפוסט הזה יש 23 תגובות

    1. אחד המוערכים ביותר היא סמיילי ,ממש כמו העבודה המצוינת שלך אסי בטור האסיסטים כל כתבה תענוג
      ללקק את האצבעות.
      רוצה לקרוא עוד ניתוחי כדורסל מעולים משלך.

  1. נטע זר .
    לא הגיע מהגיטו , אחד שלמד עשה שיעורים ,ילד טוב
    ועוד למרות כל הסיכויים הוא מאפריקה ,גבוה ואינטיליגנטי.
    סיפור די משעמם כמו ויקטור אודילפו
    וכמו אולגואן הבחור לא מתאים לליגה ….
    חחח
    אבל מה לעשות שזו ליגה שהפכה להיות ליגה של חנונים …
    היום מצליחים בה שחקנים חושבים,כאלו שמבינים משחק קבוצתי.
    והם בעלי עצבים חזקים, ממושמעים , מוכנים לעבוד קשה , אירופאים ואפריקאים חנונים מצליחים היום בליגה , אנשים כמו באטלר , ויקטור ועוד בלי קעקועים ועם ארבע שנים מלאות בקולג הם אלו שמצליחים היום.
    קארל אנטוני טאונס באטלר יוקיץ ויקטור כריס גיימס מקולום , ועוד…
    ליגה של חנונים ממש כמו האיש שרוצה להיות סופר מפורסם , ומזלזל בחברו לקבוצה לשעבר מעיר המלאכים, אחד בשם אירווין גונסון …
    אותו אחד שחקן חושב שהמציא את האוקשה
    סוג קליעה שהאמריקאים עיוותו להוקשוט….
    כן אותו אחד שהתחרה וניצח את איש הברזל ווילט
    צמברלין ,ואני מדבר כמובן על לו אלסינדור .
    תודה רבה סמיילי על עוד קטע פסיפס מחיי הליגה.
    והפעם אני הוא התהליך .
    להבנתי סוף עידן אף פעם לא יחזור סיפור של שחקן כחד המרחף מעל הליגה ,ימשיכו להיות כושים מרחפים קוסמים כמו מורי ,אך לא יהיה יותר קוסם מרחף אחד שיטביע את חותמו מעל כולם.
    היום זו ליגה של קבוצות ושחקנים קבוצתיים.
    אפילו אחד כמו לילארד שהוא כן תתפלאו קבוצתי, ואין יותר מקום לאחד כמו ראסל, או מייקל אחד שהוא מעל הקבוצה , והכל הכל בגלל גרג פופוביץ.

  2. מעולה סמיילי.

    עכשיו שיגי לפלייאוף הזה בחייאת, מה אפשר לבקש? משחק אחד נורמלי טחן את הראפס יא אמביד

  3. תודה על התרגום!!!
    איזה סיפור… שמחתי שהוא שבר קצת סטריאוטיפים על אפריקה, ואת התדמית של עניים-עצלנים-בורים-בעלי כשרון טבעי שיש לה בעולם.
    מעבר לזה, אירוני מה שקרה איתו לעומת הקריירה "המשגשגת" של מי שהטביע לו על הראש והשנה לא עלה לשלב הבא ביורוליג…

  4. תודה סמיילי. אמביד, מעבר לכישרון גם אישיות מיוחדת. בגלל זה אני חא מצליח להבין את הרעיונות ההזויים שמופיעים כאן כל פעם שהוא מחטיא שלשה שצריך להטריד אותו. פשוט בולשיט. פילי צריכה להחזיק אותו עד הפנסיה, גם כי הוא שחקן נהדר וגם כי זאת הצהרה ובעיקר בונה אופי של מועדון.

  5. תרגום נהדר לסיפור נהדר, הכרתי את הסיפור שלו רק באופן כללי.
    רק שימשיך לעבוד, כמו שהממבה אמרה לו

  6. אחלה תרגום. לא לשכוח שזה לא וידוי לפני המוות, הוא חשב טוב לפני מה שהוא כתב, ובגלל זה אין זכר לכסף או לציזבורגרס באמצע הלילה שבגללם הוא לא מצליח להחזיק משחק שלם. "גר בחדר כושר" – ממש.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט