אחד מהסודות הכמוסים בליגה – גורו הקליעה בשלט רחוק, סטפן וייסנבוק: חלק א' / יניר רובינשטיין
Brose Bamberg

אחד מהסודות הכמוסים בליגה – גורו הקליעה בשלט רחוק, סטפן וייסנבוק: חלק א' / יניר רובינשטיין

פרולוג: במשך השנה האחרונה היה נושא אחד שהעסיק אותי במיוחד: מה בדיוק עושה מאמן קליעה? זהו חלק א' של כתבה שתתפרסם כאן בהופס בהמשכים. גירסא עם דגשים קצת שונים ובאנגלית התפרסמה אתמול כאן:

אני רוצה להודות בהזדמנות זו לפרופ' מנחם לס שבזכותו הצטרפתי להופס ונפתח עולם ומלואו בפניי, ליאיר טרכטמן שעזר לי לראיין את פי ג'יי טאקר, לניר לוין ושחר דלאל שסיפקו מידע על ברקליי סנטר, לאנשי צוות הופס על עידוד ועצות במשך השנה האחרונה ולעידו גילרי במיוחד על שהציע שאתרגם את הכתבה המקורית (אך כאמור, אין זהו ממש תרגום, אלא גרסא שונה משהו), וכמו שאומרים last but not least, לכל הקוראים והמגיבים הנאמנים לכתבותיי שנותנים לי המון אנרגיות.


מי ששיחק כדורסל שנים רבות יסכים שפעולת הקליעה היא אחת מהפעולות האינסטינקטיביות ביותר של שחקן כדורסל, מתוכנתת עמוק במעגלי המוח לעתים כבר מגיל צעיר. זו גם אחת הפעולות המורכבות ביותר בספורט: היא מערבת את כל קבוצות השרירים העיקריות, החל מכפות הרגליים ועד לקצות האצבעות.

בתור שחקן חובב השתאתי מפעולת הזריקה החל מגיל צעיר. ראשית, דרך צפייה בגיבוריי, בעיקר בערבי חמישי במסך הטלוויזיה, ובהמשך במשך שעות ארוכות במגרש ליד ביתי ברחוב סורוקה. לפני כמה שנים, זרקתי לסל לאחר שלא שיחקתי חמש שנים בעקבות פציעה רצינית. סוויש. רגע שלא אשכח בקלות: הקליעה לא הלכה לאיבוד. העובדה שהגוף לא שוכח היא מרתקת, וגם מעלה תעלומה לא פשוטה: אם תהליך הקליעה נחרט כה עמוק בגופינו, כיצד ניתן לשנות אותו או לשפר אותו? ואם למקד את השאלה: ישנן דוגמאות רבות לשחקנים אשר שיפרו את קליעתם בצורה משמעות, כיצד עשו זאת?

כשאתה כותב מהשטח על הליגה הטובה בעולם אתה לומד חיש מהר שתשובות לא תמיד נמצאות בחדר ההלבשה. השחקנים בדרך כלל אינם מרבים במילים אם בכלל עולה במזלך למצוא אותם בחדר ההלבשה לפני המשחק, או שהם סחוטים (מהמשחק, וגם מהתקשורת העוטפת) וממהרים לעיר הבאה אחרי המשחק. בכל מקרה, הכמות הסגולית של התקשורת שנמצאת במשחק לא מאפשרת הזדמנויות רבות לשאלות או תשובות עומק. אתה מעוניין בתשובות? עליך לאסוף בשקדנות ובסבלנות רמזים ולהרכיב את התצרף כבלש.

אך בכל זאת, ללא קשרים או מידע פנימי כלשהוא, לא הייתה לי ברירה אלא להתחיל בחדר ההלבשה כמו טירון. סטף קרי וקליי תומפסון היו המטרות הראשונות שלי, כמובן. וגם, הכישלון הראשון שלי: פשוט לא הצלחתי לחדור את מעטפת העיתונאים סביבם ואנשי המדיה התקיפים של הווריורס לא איפשרו שום אפשרות לאחד-על-אחד. אפילו ננסי פלוזי, מנהיגת הקונגרס האמריקאי (ונציגת מחוז בקליפורניה הכולל את רוב סן פרנסיסקו ופארק הגולדן גייט בכבודו ובעצמו), שעמדה לידי במסדרון נאלצה להמתין כחצי שעה עד שזכתה להצטלם ולהחליף כמה מילים עם סטף.

היה לי טיפה יותר מזל עם המטרה השנייה שלי, קייל קורבר, מכונת השלשות של הליגה בעשור האחרון ומלך השלשות של הליגה בשלוש מבין חמש השנים האחרונות. שאלתי אותו מיהו המאמן שהכי השפיעו על הקליעה שלו. הוא נאנח, "אתה יודע, עשיתי לא מעט ניסויים במשך השנים. אני לא יודע אם יש מאמן אחד ספציפי."

פעם שלישית גלידה. מחדר ההלבשה של דאלאס מאבריקס תבוא התשובה. ואכן הצלחתי להגיע לרזולוציות חדות יותר עם האיש והאגדה, דירק נוביצקי, אשר סיפר לי על מאמן הקליעה האישי שלו, הולגר גשווינדר: "אתה יודע, אנחנו עובדים ביחד מאז שאני בן 15. התחלנו מאפס: לשים את הכדור מעל לראש, חזרות הן הכל בהתחלה, לעשות אותו דבר שוב ושוב עד שזה הופך לטבע שני."

בהינתן סיפור ההצלחה הבלתי-נתפש כמעט של דירק תהיתי בקול רם האם גם חבריו לקבוצה עובדים עם הולגר, אך לוקה דונצ'יץ' אמר לי עם חיוך מסגיר שהוא באופן אישי לא שוקל לעבוד איתו.

תשובתו של לוקה מיד סיקרנה אותי כיוון שהולגר הוא רשמית חלק מסגל המאמנים של הקבוצה וכיוון שאחוזי הקליעה של לוקה ל-3 בהחלט היו טעוני שיפור (32.7% לעומת 38.1% של דירק).

הרגשתי שמתחבא פה סיפור.

למזלי, עוד רמז חיכה באותו חדר הלבשה: התברר לי שמקסי קלבר, חברו לקבוצה של דירק, מתאמן בקיצים עם איזה סטפן וייסנבוק, שנמצא בסגל המאמנים של קבוצת באמברג הגרמנית. פיסת מידע זו לא היתה משמעותית לכשעצמה, למען האמת, דירק אמר לי בעצמו: "תשמע, יש הרבה מאמני קליעה, והם מלמדים בשיטות שונות ומתמקדים בפרטים שונים. מה שהולגר עשה עבד עבורי אבל זה לא יעבוד בהכרח לכולם."

אבל, כמו הבלש המפורסם מסיפוריו של דאשיאל האמט Continental Op (אך עדיין לא שיכור), החלטתי לא לומר נואש ונאחזתי בחלקיקי הרמזים האלו. הוייסנבוק הזה חייב להיות אשכרה מאמן אם חברו הגרמני לקבוצה מעדיף אותו על גבי הולגר, חשבתי לעצמי.

המשך יבוא בחלק ב'.

שלהבת

יניר רובינשטיין (שלהבת) הוא כתב הופס בוושינגטון הבירה. לשאר כתבותיי נא ללחוץ על תמונת הכדור מימין.

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  1. מעניין מאוד וכתוב מצוין.
    קליעה זו פעולה אוטומטית שמגיעה לשלמות כששחקן לא צריך בכלל לחשוב על הזריקה ועל הלחץ ומצד שני יש לו את החצי שניה של המבט.
    באימון יש שחקנים שקולעים 20 שלשות רצוף. השאלה איך הם מגיעים לזריקות במהלך המשחקים.

  2. נושא מאד מעניין.
    בפודקאסט של BBALLBREAKDOWN זה עולה לא מעט, נראה שיש שינוי כאשר אם פעם הגישה הייתה של כמה מרכיבים שחייבים להיות ומכניקה "אידיאלית" וניסו להנחיל אותה לכל השחקנים, היום העבודה היא אינדיבידואלית עם כל שחקן, כאשר מנסים לזרום עם המכניקה שהוא משתמש בה ולעשות שינויים והתאמות שישפרו. אני מניח שהמשמעות היא שיש השפעה גדולה יותר לכל מאמן והיכולת שלו "לקרוא" מה נוח לשחקן ובאיזה מצבים, כי העבודה כוללת המון מרכיבים שקשורים גם למה שדורשת ממנו שיטת המשחק של הקבוצה – למשל, האם אמור לקלוע יותר תוך כדי תנועה או יותר ספוט אפ?
    ממליץ בחום לחפש שם שני פרקים – האחד עם מאמן שעבד עם ויקטור אולדיפו בקיץ שעבר לאינדיאנה והשני עם מאמן של סטף קארי.

  3. נהדר שלהבת. כשהזמנתי אותך להצטרף ידעתי מה אני עושה.
    התחלה נהדרת לסידרה שאני בטוח שתמשיך להיות מרתקת.
    דבר אחד לזכור: זה לא "העובדה שהגוף לא שוכח היא מרתקת". הגוף והשרירים לא זוכרים דבר. כל מה שהם יודעים זה להתכווץ ואז לחהירגע מהכיווץ, ולא רק זה, הם אפילו לא יודעים כמה להתכווץ. כל סיב (המורכב ממספר רב של 'פיברילים', אז נכון יותר לומר 'כל פיבריל') מתכווץ לפי העכקרון "ALL OR NONE" – אין כיווץ 'חלקי' (זה כמו שאין הריון חלקי). הדבר היחיד הקובע את חוזק הכיווץ הוא מספר הפיברילים המתכווצים בעת ובעונה אחת) ואת זה קובע המוח. החלק המוטורי במוח . רק הוא 'זוכר' או 'שוכח'.
    לכן דבר מפליא שקורה הוא כשאנשים שאיבדו זרוע ומרכיבים להם זרוע מלאכותית, ייחוד התנועה שלהם (ה-MOTOR PATTERN) נשאר דומה לימים שהיתה להם זרוע חיה!

  4. נהדר יניר. מחכה כבר לתוספות מהכתבה באנגלית (ועכשיו סוף סוף הבנתי איך הגעת אליו 🙂 )
    .
    אגב פעולת "זיכרון השריר" (שכפי שמנחם אמר נמצאת בכלל במוח) זה משהו שאנחנו רואים גם אצל מתאגרפים שחלו בפרקינסון, שרבים מהם לא יכולים לעשות פעולות יום יומיות פשוטות, אך אם תשים אותם בזירה לא תדע שהם סובלים מכל מחלה.

  5. שלהבת, אי אפשר לעשות לנו את זה – או שתעלה את חלק ב' או שלפחות תגיד מתי הוא מגיע וכמה חלקים יש.

    יש כאן אנשים עם עבודה, מבוגרים עם משפחות, ילדים שצריכים ללכת לבית ספר, אי אפשר שכולם יישארו במתח וציפייה ואתה תסתובב לך מדושן עם חלק ב' בכיס של הג'ינס שלך…

    אני הייתי בטוח שיש את צ'יפ של הספרס ועוד איזה אחד-שניים שמאמנים קליעה ברמה גבוהה, לא ידעתי שזו כזו תעשייה. מחכה להמשך הסדרה.

  6. אז קודם כל, זה מעולה גם אם זה רק טיזר
    שנית, אני רוצה לכתוב לך מייל אבל עברתי דירה בסופש האחרון. בכל מקרה, אתה כותב מאלף ומעלף

להגיב על Berch לבטל

סגירת תפריט