פריוויו סדרה: גולדן סטייט (1) – לוס אנג'לס קליפרס (8)

פריוויו סדרה: גולדן סטייט (1) – לוס אנג'לס קליפרס (8)

התמזל מזלי והפריוויו עליו אני כותב הוא בין שתי הקבוצות שהכי הגיוני שאכתוב עליהן בעולם ואלו שהכי רציתי לכתוב עליהן, ואני אסביר:

 

הקשר שלי לגולדן סטייט: התחלתי לאהוד את גולדן סטייט בתצורה הנוכחית בערך בזמן שבו היה ברור שקובי ברייאנט גמר את הסוס, באיזור שנת 2013, וכאשר חיפשתי מישהי אחרת לאהוד. מעולם לא הייתי באמת אוהד של קבוצות ותמיד הייתי אוהד של שחקנים. רג'י מילר היה הראשון, קובי ברייאנט השני, רייג'ון רונדו היה מועמד בכיר להחלפה, עד שהגעתי למסקנה שאת הריקוד של סטף קרי על המגרש אני אוהב הרבה יותר – ושקבוצה של סטף קרי היא קבוצה שאני בהחלט יכול לאהוד כל עוד הוא נמצא בה.

זה לא שלא היה בסיס. לגולדן סטייט למען האמת תמיד היתה שמורה בלבי פינה חמה בלב ולו משום שתמיד אהבתי את סן פרנסיסקו. נדמה לי שמאז ומתמיד אמרתי לעצמי שאני אמנם אוהד שחקנים, אבל אם יבוא יום ולא יהיה שחקן אהוד עליי במיוחד בקבוצה כלשהי – אוהד את גולדן סטייט בגלל מיקומה, לפחות כל עוד שאין קבוצה בליגה מסן דייגו (עיר שבילדותי אף אהבתי יותר). קשה לומר שבמשך השנים הווריורס נתנו לי הרבה סיבות לאהוד אותם, כששחקנים כמו אנדראס בידרינס או כריס גאטלינג מעטרים את שורותיה, ועדיין – היה לי ברור שברגע שאני רואה קבוצה שגם כך יש לי נטייה כלשהי כלפיה, וגם משחק בה גדול רקדני הכדורסל בהיסטוריה (אני מניח, לא ראיתי את פיט מרביץ' בגדולתו) – הנה מצאתי את הקבוצה אותה אני יכול לאהוד. כשמצרפים לכך את העובדה שמשחקים בה:

ריקוד רומנטי

 

א. שחקני אופי אמיתיים כמו דריימונד גרין, ואני אומר זאת בתור מישהו שמאד אהב את דניס רודמן או את צ'רלס בארקלי בזמנו

ב. קבוצה שמוסרת 30 אסיסטים למשחק כבר המון עונות ברציפות, ומשחקת כדורסל מסירות בדיוק כפי שאני אוהב

ג. שיש בה את הספוט אפ שוטר הכי טוב מאז רג'י מילר – הספלאש בראדר השני כמובן, קליי תומפסון

נדמה לי שהנטייה היתה ברורה. אני מאלה שהיו מאד אמביוולנטיים ברגע שקווין דוראנט הגיע, והוא בגדול, שחקן שאני די מתעב. ועדיין בדיוק כפי שהתקפה טובה תנצח הגנה טובה, כך אהבה גדולה (לסטף) מנצחת שנאה גדולה (לקיי.די). גולדן סטייט של 6 השנים האחרונות היא הקבוצה שלי. מספיק הקבוצה שלי, בשביל שאשלם $650 דולר (כמתנת יום הולדת מאשתי האהובה) עבור משחק מס' 5 במושבים רעים במיוחד בגמר אותו גולדן סטייט הפסידה בסופו של דבר (15-16).

 

הקשר שלי ללוס אנג'לס קליפרס:

וכאן הקשר ברור לא פחות. באדיבות הופס.סי או. איי אל, הפכתי להיות כתב מן המניין השנה במשחקי נ.ב.א, פריבילגיה עצומה שלה זוכים אי אלו ישראלים שמתגוררים פה ושם בארצות הברית, וביניהם כתבכם הצנוע.

בשנתיים האחרונות אני מתגורר בלוס אנג'לס אליה עברתי משוויץ של ספולושה, קפלה ורוג'ר פדרר. כעיר, אני חייב להודות שהיא עיר די בינונית בלי מרכז, בלי בנייה לגובה ועם אוכל בינוני ויקר, אבל לפחות מזג האוויר פה מדהים. אז נכון, הנטייה הטבעית היא לכיוון הלייקרס שגם כך הם קבוצה אהודה פי כמה וכמה בעיר, ומשחק בה לברון (שאני לא אוהב) ושיחק בה קובי (שכאמור, מאד מאד אהבתי). ובכלל, המדובר בקליפרס, שבמשך שנות נעוריי היו הבדיחה של הליגה כשהיא מציגה ככוכבים הגדולים שלה מאורות גולה כמו טרי דהייר ולוי וואט, ועדיין – לאט לאט המציאות טפחה על פניה. קודם כל, בגלל שבשנתיים בהן אני מתגורר בעיר (ובכלל בעשור האחרון) הקליפרס היא קבוצה הרבה יותר טובה מאשר הלייקרס. שנית, בגלל שאין בה שחקנים שאני לא אוהד (גם אם קשה לומר שיש בה שחקנים שאני אוהד יותר מדי). אבל בעיקר בעיקר – בגלל שאקרדיטציה למשחקים של הקליפרס, קל יותר להשיג מאשר לאלו של הלייקרס. מה שאומר שראיתי את הקליפרס שבע פעמים השנה (אינשאללה גם בפלייאוף) בסטייפלס סנטר, שדוק ריברס נתן לי טפיחה על השכם ולפחות יודע איך אני נראה. ושבאופן כללי, אם כרגע יש לי קבוצת בית, אני מניח שזה הם יותר מאשר כל קבוצה אחרת בליגה.

סקיד רואו, המרכז המוזנח של אל.איי

.

אז מה קרה העונה, ואיך זה מתקשר לעונות הקודמות:

גולדן סטייט – 

לא זוכר קבוצה שכל כך היה ברור לגביה שהיא משחקת בהילוך שני במקרה הטוב, כמו גולדן סטייט של השנה (ולמען האמת במידה מסוימת גם זאת של שנה שעברה). וכן – זה אומר שהיא עד כדי כך טובה פוטנציאלית. אבל האמת צריכה להיאמר – השנה, עוד יותר מאשר השנה שעברה – הקבוצה זלזלה בכל הליגה, וזה פשוט חבל. אבל גולדן סטייט שיחקה במקרה הטוב בשמונים אחוז יכולת, מלבד במשחקים מסוימים בהם היא פשוט רצתה יותר. מה שלא תמיד קרה.

אז מצד אחד היו לה כמה וכמה נצחונות מרשימים במיוחד במשחקים בהם גולדן סטייט רצתה לספק הצהרה. למשל בניצחון 111-142 על דנבר שהתמודדה איתה, באותו זמן על הבכורה במערב במשחק שהיה כולו קונצרט. כך גם היו לה נצחונות מרשימים נוספים על אותה דנבר (ב-17 הפרש) בפברואר השנה, על פורטלנד בנובמבר ועוד אי-אלו משחקים בהם גולדן סטייט הראתה מדוע היא האלופה והמועמדת הבכירה לאליפות גם השנה. מצד שני, היו לה כמה וכמה נפילות רציניות, לא רק מול קבוצות חזקות (למשל 2-0 מול טורונטו או 3-1 שלילי מול יוסטון) אלא גם מול כל מיני פניקס, דאלאס (פעמיים), מינסוטה ועוד רבות וטובות פחות ופחות. הזלזול בא לידי ביטוי בעיקר ב Defensive Rating בעייתי כשהם במקום ה-13 בליגה בלבד ובנפילה כל שנה (מקום 11 שנה שעברה, מקום שני לפני שנתיים). בתור אוהד של הקבוצה, זה בלתי נתפס בעיניי לראות אותה מביסה את הקבוצות שהיא רוצה להביס אבל משחקת לפעמים באופן כה נרפה מול קבוצות אחרות, ואולי אני רק מדבר בתור אוהד שהתרגל ליותר מדי טוב ולהרבה יותר מדי גביעים ואליפויות.

אבל כאמור, זאת הקבוצה שזלזלה גם בשנה הקודמת ובכל זאת הביסה את כל העולם בדרך לאליפות קלילה עם סוויפ על קליבלנד ושתי סדרות קלות, עד שיוסטון באה ועשתה לה חיים קשים בגמר המערב. זאת קבוצה שמציבה את מי שהוא בוודאי טופ 5 בין רכזי ההיסטוריה (בעיניי, שני עדיין), את מי שהוא אולי הסקורר הכי טוב בעולם למרות שבמשחקים האחרונות נדמה שהוא הפך להיות Lean לגמרי, ולנסות לזרוק מעט ולקלוע ב-90% מהשדה (קיי.די כמובן), את מי שהוא בלי שום ספק אחד מחמשת הספוט-אפ שוטרס הטובים בכל הזמנים, את האופי של קאזינס ודריימונד גרין ואת הווינריות של איגודלה. זאת הקבוצה שכולם רוצים לנצח, וזאת הקבוצה שאני מקווה שבסופו של דבר, תצא מנצחת גם מהעונה הזאת.

 

הקליפרס:

אז אם גולדן סטייט היא קבוצה ששווה 65-70 נצחונות בעונה כזאת, ובכל זאת ניצחה רק 57 משחקים, הרי שהקליפרס הפוכה לגמרי. בעיניי זאת קבוצה ששווה על הנייר בערך 35 נצחונות, ובכל זאת ניצחה 48 משחקים פנומנליים. מאזן אדיר שאולי מספיק רק למקום השמיני במערב המאד חזק, אך הוא עדיין המאזן  ה 11 בטיבו בליגה (ביחד עם סן אנטוניו ואינדיאנה). זאת קבוצה שבטרייד מדובר במיוחד באמצע השנה שלחה את מי שהיה הכוכב היחיד שלה, טוביאס האריס לפילדלפיה, שלא לומר את השחקן המגניב בהיסטוריה (או לפחות מאז רייאן גומז) העונה לשם בובאן, עבור נזיד עדשים ולאנדרי שאמט, ובכל זאת השכילה לנצח ולנצח ולנצח, כשגם אחרי הטרייד היא במאזן 9-18 מרשים במיוחד. זאת קבוצה עם סגל אפור בעיר שמעדיפה את הנוצץ של הסגול זהב, ובכל זאת קנתה לבבות רבים במאמצים הבלתי פושרים שלה, באופי החזק, בהיררכיה ברורה. זאת קבוצה עם מאמן נפלא ועם הנהלה עוד יותר נפלאה.

אפרופו הנהלה – בנסיעותיי הביתה, אני מקשיב בדרך כלל ל Sedano show ברדיו – תוכנית רדיו שדנה בלייקרס (ולעולם לא בקליפרס), ובראמס (ולעולם לא בצ'ארג'רס) ובדודג'רס. אתמול אפרופו ההתפטרות של מג'יק, נושא השיחה היה – מי יכול להחליף אותו. והקנאה של סדאנו והאנשים האחרים בתכנית (כולל מאט בארנס הזכור לטוב) בהנהלה של  הקליפרס ובעיקר בג'רי ווסט היתה מאד בולטת. בסופו של דבר סטיב באלמר, ג'רי ווסט ודוק ריברס בנו קבוצה בריאה, מחויבת וטובה.

שכל וכסף

 

אז אולי כבר לא מדובר בלוב-סיטי של פול, גריפין ודיאנדרה ג'ורדן, אלא בקבוצה אפורה הרבה יותר שבה הכוכבים הגדולים הם איטלקי עם קריירה חצי פצועה, גארד שכל חייו עלה מהספסל, ואנדר-סייזד פאוור\סנטר עם רעמה – ועדיין קשה לי לחשוב על קבוצות הרבה יותר בריאות ומנוהלות נכון, מאשר הקליפרס פוסט ימי סטרלינג הזכור לשמצה. יש מעט מאד הנהלות מהן הנהלות הליגה צריכים ללמוד, בוסטון של איינג' היא אחת מהן, גולדן סטייט של מאיירס היא השניה, אבל אין ספק שגם הקליפרס של ווסט (שהוא רשמית לא ה GM, אלא רק יועץ בכיר בקבוצה, ועדיין…) היא בצמרת המאד מאד גבוהה כקבוצה שבניגוד לאחותה הבכירה אך החורגת לעיר – עושה הכל פשוט הרבה יותר נכון.

 

סגנון משחק, ניתוח מקצועי:

גולדן סטייט – זוזו בלי הכדור

נכון, כשאנשים חושבים על גולדן סטייט של חצי העשור האחרון, נדמה לי שהדבר הראשון שהם חושבים עליו הוא משחק השלשות שלה והעובדה שהספלאש בראדרס שוברים על שיא שלשות אפשרי, וזה נכון במידה מסוימת גם אם ברור שבשנתיים האחרונות יוסטון היא קבוצת שלשות מובהקת בהרבה. אבל הדבר האחד שבאמת מאפיין את גולדן סטייט של חמש השנים האחרונות לעומת כל מה שהיה קודם, ושאותו (בניגוד לקליעה מהשלוש) אף קבוצה לא מצליחה לחקות – זה את משחק המסירות המדהים שלה. מקבוצה שהיתה במקום ה-12 בליגה בעונה שלפני סטיב קר (13-14) במס' אסיסטים לפוזשן, היא הפכה תוך עונה לקבוצה המוסרת ביותר אי פעם. זה לא רק האסיסטים, אותם גולדן סטייט מובילה (מתוך 100 פוזשנים) בשנה החמישית ברציפות תחת קר, כשהשנה היא מוסרת יותר מ- 29 אסיסטים למשחק ומקדימה עוד קבוצת מסירות מענגת כמו דנבר. זאת מכונה שלמה שזזה בלי כדור בגלל שהשחקנים שלה פשוט נורא אינטליגנטיים (בעיקר הספלאש בראדרס, אבל בהחלט גם דריימונד גרין) והעובדה שהשיטה שקר בנתה לא רק מושלמת אלא גם מתאימה כמו כפפה לשחקנים שלו. והנה ההוכחות והמספרים:

  • הקבוצה הראשונה בליגה במס' אסיסטים -294
  • שניה בליגה ב Secondary Assist (מסירה לשחקן שמוסר לאסיסטים בתוך שניה מהמסירה הראשונה) – 3.9, קצת אחרי טורונטו
  • ראשונה  (אחרונה) בהפרש עצום במס' נקודות שנקלעו כתוצאה מאסיסטים (72) לפני פילדלפיה במקום השני
  • ראשונה (אחרונה) בליגה במס' שניות לנגיעה בכדור, כלומר הכדור עובר שם הכי הרבה בין כולם עם 2.6 שניות לנגיעה של שחקן (לעומת 3.5 שניות לאחרונה, יוסטון כמובן)
  • ראשונה בליגה במס' כדרורים לנגיעה בכדור עם 1.8 כאלה בממוצע, לעומת 2.8 ליוסטון והארדן (האחרונים)
  • שניה בליגה (אחרי טורונטו) ב-קאץ' אנד שוט
  • אחרונה בליגה עם דרייבים למשחק, עם 27 בלבד, שזה פחות מחצי ממה שיש לראשונה – יוטה
  • 12.9% מהסלים שלהם נקלעים אחרי חסימה לשחקן בלי כדור. במקום השני אורלנדו עם…7.4%, ומה זה אם לא הבדל מפעים.
  • במקום הראשון הקליל גם בחיתוכים לסל, כאשר 10.3% מהמהלכים שלהם מסתיימים כך. למקום השני פורטלנד, יש הרבה פחות, עם 9% בלבד.

זה מדהים, כולם מחקים את הקליעה מהשלוש של גולדן סטייט ואף אחד לא יכול לחקות את התנועה הפנומנלית של הקבוצה הזאת בלי כדור, כשסטף קרי וקליי תומפסון הם בעיניי שניים מחמשת (לפחות) השחקנים הטובים בכל הזמנים ללא כדור, וכשיש לך בקבוצה מוסרים פנומנליים באמת כמו סטף, דריימונד, קאזינס ואפילו דוראנט שמוסר המון אבל לא כל כך יודע לשחק בלי הכדור בעצמו (בניגוד לרוב חבריו לקבוצה).

ואי אפשר בלי לסיים עם הוידאו הפנומנלי הזה:

 

הקליפרס – זוזו עם הכדור

זה אמנם לא בדיוק נכון לומר שהקליפרס הפוכים מגולדן סטייט בנושא הזה, ואכן בתשע הנקודות בהן הראיתי עד כמה הווריורס מיוחדים ומובילים את הליגה, קשה לומר שהקליפרס נמצאים במקום האחרון. ועם זאת, אצל הקליפרס זה מאד אינדבדואלי – ואולי דווקא כאן נמצאת הגדולה של דוק ריברס – התאמת ההתקפה לשחקן.

אם סטיב קר יוצר שיטה ומצליח להכניס את כל השחקנים שלו לתוך השיטה שלו בצורה יוצאת מן הכלל, הרי שדוק ריברס כמאמן מחליט לקחת את היתרונות היחסיים של כל אחד השחקנים שלו, וליצור מקום שבו כל אחד מהם בא לידי ביטוי במהלכים מיוחדים אליהם. אלו אסכולות משחק שונות, ושניהם מצוינים במה שהם עושים, הן קר והן ריברס, ולכן מבחינתי הם שניים מהמאמנים הבולטים והטובים בליגה. כדוגמה בולטת ליחס האישי ולהדגשת היתרונות של כל שחקן, ארצה להביא דווקא שחקן יחסית זניח – לאנדרי שאמט, הרוקי החביב מאד הוא אחד מהשחקנים הטובים בעולם במעבר בין חסימות ללא כדור. כבר בפילדלפיה הוא הראה כמה טוב הוא עם יותר מנקודה לכל מהלך כזה הוא סטטיסטית אחד משלושים הטובים בכל בליגה. אלא מה – בעוד בפילדלפיה ניצלו את היכולת הזאת שלו מעט (13% מהמהלכים של שאמט היו אחרי חסימה ללא כדור), הרי שריברס יותר מהכפיל את המספר הזה ל-28% והמקום החמישי בליגה. כלומר 28% מהמהלכים ההתקפיים של שאמט הם כאלה שבהם הוא בא אחרי חסימה ללא כדור. התוצאה? שיפור של כמעט 3 נקודות בממוצע למשחק עבורו.

וזה למה ריברס של השנה הוא אחלה מאמן שבעולם.

 

אבל זה לא הנושא המרכזי – הנושא המרכזי הוא התנועה עם הכדור של הקבוצה, ובעיקר כנקודת מבחן והוכחה – היכולת בפיקנרול של שניים משלושת השחקנים המובילים של הקבוצה – מונטרז הארל כמקבל, ולו ווליאמס כאיש עם הכדור. ריברס שיכלל את הפיקנרול ומיקסם את היכולות של שני שחקני הספסל הטובים בליגה תוך שימוש בפיקנרול. כך לו ווליאמס משתמש בפיקנרול, לא רק בשביל למסור הרבה להארל

אלא גם ואולי בעיקר כדי לזוז מסביב לחסימה של הגוף הגדול של הארל, ולייצר קליעה לעצמו תוך כדי כדרור. לו ווליאמס למעה הוא אחד מחמישה שחקנים  בולטים בליגה בשימוש במהלך הזה. דונובן מיצ'ל  עושה את זה ביוטה מסביב לרודי גובר, לילארד מסביב לנורקיץ', קמבה ודאנג'לו עושים את זה מסביב לכל העולם ואשתו – ולו ווליאמס עושה את זה מסביב להארל. והוא הכוכב יחיד בליגה שעושה את זה ביותר ממחצית מהפוזשנים שלו (55%) שזה מדהים – וכאמור, מיקסום עצום של היכולות של לו ווליאמס כפי שדוק ריברס מצליח להביא אותם לידי ביטוי

כך למשל במהלך הבא, אבל זה קרה מאות פעמים העונה:

לו ווליאמס הוא כמובן מומחה בזה, אבל עוד שחקן אחד לומד מהטובים ביותר – שי גילגיוס אלכסנדר (להלן: שג"א) שאמנם אין לו את החתוליות המדהימה הזאת של השחקן השישי ההיסטורי אבל יש לו הגנה הרבה יותר טובה, ועדיין – יכולת טובה מאד לכדרר בין חסימות. אישית, אני צופה גדולות לרוקי הנפלא הזה.

והנה, תראו דוגמה לשיתוף הפעולה בין שג"א דווקא להארל במהלך הבא:

אצל לו ווליאמס ושג"א זה כמובן בולט במיוחד, אבל קשה שלא לדבר על היכולת עם הכדור, דווקא של המקבל – הארל. שפעמים רבות מוצא את עצמו לאחר הפיקנרול דווקא בהיי פוסט ולא בלואו-פוסט, אבל האתלטיות והאקספלוסיביות שלו, גם עם הכדור, מאפשרים לו להגיע בקלות לסל ברגע שהוא מוצא את עצמו במצב כזה. למשל בוידאו האופייני הבא:

 

מצ'-אפים ושחקנים בולטים:

גולדן סטייט:

סנטרדמרקוס קאזינס – שיחק רק בשליש האחרון של העונה לאחר שחזר מפציעה, אבל מי שהוא ארגיואבלי הסנטר הטוב של העשור האחרון בליגה, הוא רק עוד נדבך בקבוצה ונדמה גם שבמשחקים האחרונים הוא השתפר בצד ההגנתי. כמוסר הוא תמיד היה עליון ונדמה לי שסטיב קר ימשיך ויגרום לו להיות נכס, ולא נטל. 16.3 נק', 8.2 ריב', 3.6 אס', 1.3 חט', 1.5 חס'.

סיבה לדאגה: כל המספרים האלה מדהימים. רק ה +2.2 מינימלי בפלוס\מינוס של קבוצה שמנצחת הרבה יותר, קצת מטריד.

 

פאוור פורוורד – דריימונד גרין – הוא ה"סנטר" של החמישייה האימתנית. אחד משחקני ההגנה הטובים בליגה, ואחד המוסרים הטובים אי פעם מעמדת הפאוור פורוורד. נחלש כל שנה בקליעה. אחד המנועים הברורים של הקבוצה, הן על המגרש בזכות יכולת הניהול, והן מחוצה לו בגלל הפה הגדול. 7.4 נק', 7.3 ריב', 6.9 אס', 1.4 חט'.

סיבה לדאגה: רק 28% מהשלוש, עם פחות משלשה למשחק. משאירים אותו חופשי כמעט כמו את בן סימונס.

 

סמול פורוורד – קווין דוראנט – 4 פעמים מלך הסלים של הליגה, ובעיניי עדיין השחקן שהכי קשה לשמור עליו עם הכדור (בצוותא עם הארדן, כשבניגוד להארדן, על דוראנט אי אפשר היה לשמור גם תחת חוקים אחרים…) מוסר מצוין, ריבאונדר טוב, ארוך ובלתי עציר. 26 נק', 6.4 ריב', 5.9 אס', 1.1 חסימות.

סיבה לדאגה: ירד ביותר מריבאונד בממוצע מלפני שנתיים, וביותר מחצי חסימה משנה שעברה. נדמה שהאינטנסיביות ההגנתית שאפיינה אותו בשנתיים הראשונות בקבוצה, ירדו לכדי אפאתיות מסוימת השנה.

אויבים פעם… אולי גם שנה הבאה?

 

סקנד גארד: קליי תומפסון – ממשיך להיות סקורר עצום ושחקן הגנה אדיר. נכס גם אם הוא רק השחקן השלישי בטיבו בקבוצה. הלוואי ויחזיקו אותו גם שנה הבאה. 21.5 נק', 40% מהשלוש.

סיבה לדאגה: אולי רק בעובדה שבעוד בכל אחת מחמש העונות האחרונות הוא עבר את ה-20 בממוצע במהלך העונה, הוא עבר את המספר הזה רק פעם אחת בפלייאוף. נדמה שטוב לו ככינור שני או שלישי כשהכסף על השולחן.

 

פוינט גארד: סטף קרי – בעיניי עדיין הכוכב הגדול של הקבוצה, הרכז הטוב בהיסטוריה בלי הכדור ביד, פנומן וללא ספק קלעי השלשות המדהים בכל הזמנים. כבר כתבתי למעלה – הסיבה העיקרית בגללה אני אוהד את הווריורס, וכנראה השחקן האהוב עליי אי-פעם. 27.3 נק', 5.3 ריב', 5.2 אס', 1.3 חט', 44% מהשלוש.

סיבה לדאגה: יש שניים. 31 שזה הגיל, ו-69 שזה (התרגיל) – כלומר, שזה מספר המשחקים שהוא שיחק השנה והעובדה שהוא מעולם לא היה עמיד במיוחד, והפסיד מספיק משחקים בקריירה גם בפלייאוף. וחבל.

 

ספסל:

העובדה היא שבאליפות הראשונה של גולדן סטייט, לפני 5 שנים (איך הזמן עובר כשנהנים), אנדרה איגודלה (5.7 נק', 3.7 ריב', 3.2 אס') אז שחקן ספסל, וגם היום – היה ה-MVP של סדרת הגמר ותמיד אחד השחקנים השישיים הטובים בליגה. הוא וגם שון ליווינגסטון (האב הרוחני של שג"א, 4 נק' למשחק) עדיין פה. קוון לוני (6.3 נק', 5.2 ריב') משתפר מדי שנה הן כמסיים והן כשחקן הגנה נהדר. ג'ונאס ג'רבקו (6.3 נק', 3.9 ריב') נותן את הספוט אפ שהם חשבו שעומרי כספי ייתן להם שנה שעברה ומשחק גם דקות יפות בעמדה מס' 5. קווין קוק (6.9 נק') הוא פוינט גארד אקספלוסיבי שיכול לצבור נקודות מהירות כשצריך. ויש גם שורה על סווינגמנים חביבים יותר או פחות ואת בוגוט שתרם המון בתחילת השושלת.

סיבה לדאגה: איגודלה וליווינגסטון משחקים פחות דקות ותורמים פחות בדקות שבהם הם משחקים מדי שנה, מה גם שגילם הממוצע הוא 34. נדמה לי שבאיזשהו שלב כבר אי אפשר לדבר על חמישייה שכוללת את אנדרה כ"חמישיית המוות". וכך או כך, אין ספק שהספסל הוא נקודת תורפה עבור הווריורס.

 

לוס אנג'לס קליפרס:

סנטר: איביצ'ה זובאץ' – הקרואטי החביב הוא מסיים לא רע, וחלק משורה של סנטרים אירופאיים חביבים. לא בהכרח מלוטש מספיק אבל הוא הרבה פחות חור מאשר קודמו לתפקיד – מרסין גורטאט היה, ובסך הכל הוא ממלא את חלקו בצורה סבירה. 9.4 נק', 7.7 ריב'.

סיבה לדאגה: זובאץ' הוא אולי מסיים סביר, אבל עדיין לא למד לעשות את מה שכל סנטר זב חוטם ואלכס לן למדו לעשות – להוות איום מהשלוש. לכאורה מצרך חשוב בכדורסל של ימינו, גם לסנטרים. זה בעיקר אומר שקאזינס לא צריך לרוץ אחריו, וזה כבר יתרון עצום של הווריורס.

 

פאוור פורוורד: דנילו גלינרי – כשהוא בריא הוא לכאורה הכוכב הגדול של הקבוצה. שחקן מאד זורם, שהוא גם שחקן הגנה אנדרייטד וגם שחקן התקפה טוב. יודע לעשות פחות או יותר הכל בהתקפה, גם אם ברמה אחת יותר נמוכה מהגדולים באמת. קולע היטב מהשלוש, חודר סביר בהחלט, סוחט עבירות מעולה ואם יש לקבוצה הזאת כוכב, זה הוא. לדריימונד בהחלט תהיה עבודה עליו. 19.8 נק', 6.1 ריב', 43% מהשלוש.

סיבה לדאגה: הכוכב של הקבוצה מקבל את שחקן ההגנה הטוב ביותר מנגד. היה עדיף לו היה מיס-מאץ'.

הסייח האיטלקי שועט

 

סמול פורוורד: פטריק בברלי – אז האמת היא שהקבוצה פותחת עם שלושה גארדים מובהקים בעמדות החוץ בחמישייה, והגמד הזה הוא לא באמת סמול פורוורד, אלא בקושי פוינט גארד בגובה. ועם זאת – שחקן שאני מאד אוהב. גם מרואיין אינטליגנטי במיוחד, גם ממזר על המגרש. שחקן הגנה נודניק וכזה שגם יודע לדפוק את השלשה כשצריך. לא מנהל משחק דגול בכלל אבל משפיע אדיר על הקבוצה ואחד מנדבכי הקבוצה בחדר ההלבשה ומחוצה לו (7.6 נק', 5 ריב', 3.8 אס', 40% מהשלוש).

סיבה לדאגה: זה נכון שהוא חתיכת ממזר נודניק בהגנה, אבל הוא טוב במיוחד גם כמישהו שעוזר להגנה של הקבוצה, ואם (וכך סביר להניח) הוא ישמור על סטף קרי – תהיה לו בעיה רצינית לעזור בהגנה.

 

סקנד גארד: לנדרי שאמט – כבר הזכרתי אותו כאחד מהשחקנים הטובים בליגה במעבר בין חסימות ללא כדור, משל היה קליי תומפסון בעצמו. הוא עדיין צעיר ודי חלש פיזית, אבל כסקורר יש לו את זה. 10.9 נק', 45% מהשלוש.

סיבה לדאגה: ההגנה היא סיבה אחת. הניסיון או היעדרו המוחלט היא הבעיה השנייה.

 

פוינט גארד: שיי גילגיוס אלכסנדר (שג"א) – נדמה לי שברור שאני מאד אוהב את הבחור הזה. נראה כמו מנהיג אמיתי וכוכב בהתהוות. שחקן נפלא משני צדדי המגרש שנתן חודשים מסיימים אדירים לעונה האחרונה, ורק השתפר ככל שהעונה נמשכה. 10.8 נק', 3.3 אס'.

סיבה לדאגה: הניסיון בעיקר, אני מניח. יש לבחור עתיד מזהיר, אבל אני לא בטוח לגמרי שהעתיד כבר הגיע.

 

ספסל:

וכך, גבירותיי ורבותיי נראה הספסל הטוב בליגה. העובדה היא שיש להם לא רק שני מועמדים לגיטימיים לשחקן השישי של הליגה, אלא שאחד מהם יזכה בוודאות, היא מדהימה לחלוטין. הארל (16.6 נק', 6.5 ריב', 62% מהשדה) ולו וויליאמס (20 נק', 5.4 אס') עליהם כבר נכתב רבות בפוסט הזה הם כוכבים לכל דבר. סקוררים עצומים בכל קנה מידה ויתרון ענק על כמעט כל קבוצה בליגה. לצידם יש גם את ג'מייקל גרין היעיל והאפור (8.7 נק', 6.5 ריב') ואת ווילסון צ'נדלר שכבר עשה לא מעט בקריירה הדי ארוכה שלו גם אם נראה שדעך למדי. ועדיין, גם אם הספסל קצר, יש בו שני כוכבים ועוד שחקן יעיל אחד או שניים. יתרון ברור לקליפרס על הווריורס כאן.

סיבה לדאגה: כאמור, הספסל איכותי איכותי, אבל גם קצת קצר.

 

נקודות מפתח:

גולדן סטייט:

בהתקפה:

  • למסור – זה מה שתמיד עובד להם, וזה מה שימשיך לעבוד. פרט לבברלי, אין לקליפרס שחקן שבאמת יכול לנטרל או להגביל את משחק המסירות של הווריורס, ובכלל ההגנה של הקליפרס (21 בליגה בנט רייטינג ההגנתי) חלשה בהרבה מההתקפה שלה (9 בליגה בנט רייטינג ההתקפי). וזה אומר שמשחק ההתקפה של גולדן סטייט אמור לזרום לגמרי.
  • לעזור מול ההגנה של בברלי – כי נדמה לי שבברלי הולך לנסות ולמרר את החיים של קרי. והפיתרון בהחלט יכול להיות על ידי כך שדריימונד גרין, דווקא הוא, משוגע עם קבלות בדומה לבברלי – ישים עין וייתן גוף לחסימות עבור קרי, מול בברלי.
  • לנצל מיס מאצ'ים – גאלינרי הוא אולי שומר אנדרייטד, אבל הוא לא באמת יכול לשמור על קיי.די – דוראנט צריך לנצל את זה כדי להיות השחקן הבולט בסדרה אצל הלוחמים.

בהגנה:

  • לנטרל את אחד משלושת שחקני המפתח של הקבוצה – והפעם הארל –  נדמה לי שקוון לוני, דווקא הוא ולא קאזינס יצטרך לקבל את הדקות מול הארל בעיקר. היכולת של הארל מבריקה דווקא כשהוא מקבל ספייס. הוא לא בהכרח פוסט אפר גדול, אבל הוא כן מעולה עם הפנים לסל כמישהו שמקבל את הכדור. מוסר העבודה ההגנתי המעולה של לוני והעובדה שהוא ממש לא בחור חלש – בהחלט יכולים להעמיד מבחן לא קטן למונטרז.
  • הקבוצה יכולה גם להגביל את לו וויליאמס, ואת זה היא יכולה לעשות עם שחקן אחר שמאד אוהב לעבור בין חסימות בהתקפה, אבל למען האמת – גם בהגנה. קליי תומפסון הוא בעיניי אחד הגארדים המגנים הטובים בעולם, ולמרות שקשה להאמין שהוא ייצר את צעדיו של לו וויליאמס עד הסוף, הוא בהחלט יכול למרר את חייו של הגארד המזדקן מעט.

 

הקליפרס:

בהתקפה:

  • לנצל את איבודי הכדור של הווריורס. כבר שנים אני צופה המון בווריורס, וכבר שנים זה ברור – הקבוצה מפסידה כשהיא מאבדת כדורים, ובעיקר היא מפסידה בסטרצ'ים בהם היא מאבדת כדורים בסיטונאות גם אם זה מתיישר במהלך המשחק. את הסטרצ'ים האלה של חוסר הריכוז של הווריורס, הקליפרס צריכים לנצל בשביל לרוץ ולקלוע נקודות קלות.
  • הסמול בול הטבעי של הקליפרס גם הוא מהווה יתרון מסוים של הקליפרס על כמעט כל קבוצה בליגה. כידוע מזה שנים, הרכב המוות של הווריורס הוא זה שבו הם משחקים ללא גבוה טבעי. מעט מאד קבוצות יכולות לרוץ איתם. אבל הקליפרס שגם כך מעלה שלושה גארדים בחמישייה ויכולה להעלות שחקן כמו הארל בסנטר לצידו של גאלינרי, היא באופן טבעי כזאת שכן יכולה לרוץ גם מול הסמול בול של האלופה.
  • להרגיע את המשחק. גולדן סטייט הורגת כשהיא רצה בתור קבוצת הפאסט ברייק השלישית בטיבה בליגה, וקבוצת המעבר (Transition) השישית בטיבה בליגה. הקליפרס לא יצליחו להתמודד עם זה, והם יצטרכו לשחק לאט ומבוקר. האיזון בין הנקודה הזאת לבין הנקודה הראשונה (ניצול איבודי הכדור של הווריורס), יהיה עדין וקשה. ואם ריברס יצליח, אולי יש לו סיכוי לגנוב משחק או שניים בסדרה.

בהגנה:

  • להכריח את איבודי הכדור האלה. הקליפרס והווריורס נפגשו 4 פעמים השנה, ובפעם היחידה בה הקליפרס ניצחה, היא גרמה לווריורס לאבד 17 כדורים. בשאר המשחקים, הווריורס איבדו 7 – 10 כדורים. ככה אי אפשר לנצח, והאנשים שצריכים ללחוץ יותר מכולם הם בברלי ושיי גילגיוס אלכסנדר שביחד מייצרים 4 דפלקשנים במשחק (כמובן, יכול להיות שהקליפרס ניצחו את אותו משחק גם בגלל שזה המשחק היחיד בו סטף לא שיחק, אבל נניח לזה כרגע).
  • איכשהו, הם צריכים להוציא את אחד משלושת כוכבי הווריורס מפוקוס בכל אחד מהמשחקים. ובמקומם, הייתי מחליף את הטקטיקה בכל משחק. יתכן שבמשחק אחד הם צריכים לעשות דאבל טימים של שג"א ובברלי על קרי, ובמשחק אחר להציב את שג"א דווקא על דוראנט, כשג'מייקל גרין מחפה. הם צריכים לעבוד על סיכולים ממוקדים – כי מול ארבעה כוכבים בשיאם – אין להם יותר מדי מה לעשות.

 

ולהלן התחזית:

 

הימור: הווריורס ינצחו בקלות, הפרשי הרמות פשוט גדולים מדי. אישית, אני מהמר על סוויפ אבל מקווה לטובת הקבוצה הסימפטית מהעיר שלי לנצח אחד. יותר מזה, כבר לא יקרה.

לפוסט הזה יש 38 תגובות

  1. תודה על הפריוויו. סדרה שיכולה להיות מעניינת, למרות שגולדן סטייט בודאות תעלה לשלב הבא. הקו האחורי של הקליפרס אכן יכול לכפות איבודים וזאת נקודת החוזק המרכזית של הקליפרס, כי קליי תומפסון יוציא את לו וויל מהסדרה (לא היה פלייאוף אחד שהוא עבר בו את ה-13 נקודות למשחק או ה-50% אפקטיבי מהשדה, למרות שעכשיו הוא בכושר הטוב בקריירה) ואני מאמין שקאזינס יחגוג על הארל בצבע. אלכסנדר על דוראנט מצ'-אפ מעניין גם כן. טוני אלן ודני גרין האטו את דוראנט של אוקלהומה ומאז לא ראינו שומר נמוך משחק עליו יותר מדי, אז שג"א כשגרין בא לסייע יכול להיות משמעותי. אני אוהב את ההרכב של ליבינגסטון ליד קרי, תומפסון, דוראנט וגרין וזה הרכב שיתאים מאוד למצ'-אפ ויזכה לכמה דקות בסדרה הזאת. עדיין לא סביר שהם ינצחו יותר ממשחק אחד, אם בכלל. דנילו גלינארי וקווין דוראנט מצ'-אפ חשוב גם הוא.

  2. ריברס אולי ישלוף איזה שפן או שניים… בברלי ינשוך… וויליאמס יצלוף… והראל ימשיך העונה הנפלאה שלו… אבל בשורה התחתונה… לא כוחות!!!
    הווריורס יקוו לא להיפצע ולהמשיך הלאה בארבעה משחקים

  3. תודה אבי. פריוויו מאוד מושקע.

    לצערה של הקליפרס, זה נראה שג"ס תמיד נהנית להתעלל בה. מעניין אם זה יקרה גם הפעם

  4. קרב מאוד מותח. כמו ברצלונה נגד הפועל חדרה. רק בסדרת הטוב מ-7.
    מה, חדרה לא יכולה לגנוב 4 משחקים מבארסה? הכל פתוח.

  5. אחלה פריוויו . מושקע מאוד אבי. העונה הנפלאה של הקליפרס תסתיים בארבעה או במקרה הטוב חמישה משחקים ויתפנו לפתות את הכוכב ואף שניים שיגיעו בקיץ .

  6. עם כל האהבה לקליפרס, גולדן קיבלו משוכה קלה כדי להעלות את הקצב לקראת השלבים החשובים. לדעתי ייגמר בחמישה משחקים, תלוי עד כמה הוורירס יצליחו לפתוח את הברז הידוע

  7. קרי הרכז הטוב בעולם בלי הכדור? 😂
    כל המהות של הרכז זה להיות עם הכדור ולנהל את המשחק אם הוא בלי הכדור אז הוא סתם כמו שוטינג גארד..

    1. התפקיד שלו הוא לרכז
      אבל אף אחד לא מסוגל לנהל משחק כל רגע על הפרקט ולכן רכז צריך גם לדעת לשחק ללא כדור ובזה הוא טוען קרי הטוב בעולם לעמדתו (ואני דיי מסכים איתו

    2. אם אתה לא מבין, פשוט תגיד. מה כל כך משעשע אותך? האיש בניגוד לרוב רכזי העולם יעיל מאד גם בלי הכדור ביד. (וכמובן גם כשהכדור בידיים שלו).
      הוא יעיל בלי הכדור כי ההתרוצצויות שלו וההתמקדות של ההגנה עליו גם כשהוא בלי כדור, עוזרות לפנות שחקנים אחרים ולהפעיל את התנועה הזורמת כל כך של גולדן סטייט.
      רואה? פשוט.

      1. הוא שוטינג-גארד ולא רכז!
        כן,כן הוא רשום כרכז לפרוטוקול אבל למעשה על המגרש הוא משחק ומתנהג כשוטינג-גארד.

  8. פנטסטי, אבי. אהבתי את 'הקשר' שלך לקבוצות. גם לי היה קשר אמיץ ביותר עם הווריורס בשנים 1961 ו-1962 ואז המשכתי אותו משך כל ה-35-40 שנה כשהניקס היתה ביתי והייתי דואג ללכת לכל משחק נגד הווריורס. משך השנים יצרתי קשרים עם שחקנים רבים, אך שניים מאלה שהכי קרוביםן ללבי הם שני הוותיקים תום גולה ותום משרי. תום גולה היה אחד משחקני ה-NCAA הגדולים ביותר בלה-סאל ואחרי שפרש מה-NBA הוא אימן אותה בהצלחה רבה. אחרי זה החליט לעבור לחיים הפוליטיים והיה קונגרסמן של פנסילבניה שנים רבות והקשר אבד.
    תום משרי??? כמו גולה, היו הלבנים המעולים בקבוצה של צ'מברליין. התאמין שמשרי נולד Tomislav Nikolayevich Meshcheryakov?????
    כן, רוסי קטן שהוריו עלו עמו לארה"ב ותמיד נקרא _הקוזאק" בגלל פרצופו מפחיד על שפם קוזקי. אני תמיד ידעתי כמה מילים ברוסית (אמי ילידת ליטא ולפעמים כשרצתה לדבר עם אחיותיה בישראל כך שלא נבין הן היו עוברות לרוסית) והייתי מברכו ב-קק ג'נה (משהו כזה, כבר שכחתי) והוא היה עונה לי ברוסית. אז רק שתדעו מי היה הרוסי הראשון לשחק ב-NBA!
    אגב, לדעתי גולדן סטייט היתה מעדיפה לפחות 3 קבוצות אחרות מלבד הקליפרס בסיבוב הראשון. הקליפרס הם מין קבוצה חוצפנית שלא מרגישה נחותה לאף אחד

  9. וכמובן שאת צ'מברליין ראיינתי במסעדה שלו בהארלם עם תמונות שצרפתי למאמר, גם בחדשות הספורט, גם בספרי בונבונים וחיצים, וגם כאן

  10. תודה על הפריוויו. קצת צורם לי הזלזול של אוהדי גולדן סטייט בשחקן הטוב ביותר שלהם, ולא, אני לא מדבר על סטף קרי. אז נכון, לקרי יש קסם וכאריזמה אבל דוראנט שחקן יותר טוב ויותר שלם מקרי והוא מוכיח את זה פלייאוף אחרי פלייאוף.
    השנה דוראנט נראה פחות מחובר לקבוצה ולכן אני חושב שהלוחמים לא ייקחו השנה אליפות כי עם כל הכבוד לקרי וקליי מול קבוצת הגנה רצינית הלוחמים יהיו חייבים את דוראנט מפוקס ומחובר.
    לגבי הסדרה הזאת כל זה זה לא רלבנטי. 4-0 קליל. מקסימום הקליפרס יצליחו לגנוב משחק אחד.

    1. זה לא עניין של זלזול. קווין דוראנט הוא אחד מ 3-4 השחקנים הטובים בעולם כבר עשור, וקשה לומר שיש הרבה פורוורדים טובים ממנו בכל הזמים.
      אלא מה – אני לא סובל אותו, מה לעשות.

      1. מסכים שהוא טיפוס מורכב, מה לעשות שהוא לא נולד עם כפית זהב בפה כמו קרי. אבל מבחינת כדורסל דוראנט זה מאצ'אפ ששחקנים בודדים בליגה יכולים להתמודד איתו. ובסדרות קשות גולדן סטייט ללא דוראנט נתקעת והוא מאפשר לה את הפתרון המכוער אבל היעיל של האייסו.

  11. תודה רבה אבי
    קליפרס עם הרכב טוב שצריך להלביש עליו 2 אולסטארים והוא מוכן להתמודדות על אליפות.
    לגבי איגי ושון גם שנה שעברה בעונה הסדירה הם לא היו רלוונטיים והופ כמו רוברט הורי התעוררו בפלייאוף.הפציעה של איגי הייתה הסיבה שהווריירס לא ניצחו את יוסטון 1-4 שנה שעברה וגם השנה ינצחו את יוסטון לדעתי ב 5 משחקים בלי פציעות מה שמוביל אותי לחשש היחידי מהסדרה נגד הקליפרס והוא פטריק בברלי.
    0-4 1-4 ווריירס

  12. מצויין אבי, כל הכבוד על ההשקעה.
    מחכה לפריוויו שלך על הסדרה בין הווריורס לרוקטס.
    יש לי תחושה שזה יהיה בקרוב.

להגיב על ראובן לבטל

סגירת תפריט