ניצחון היסטורי… / מולי

ניצחון היסטורי

מהו ניצחון היסטורי? ויותר מכך, מה בעצם הופך משהו להיסטורי?

ניצחון היסטורי דורש ראשוניות. למשל ניצחון שמביא תואר בפעם הראשונה. אבל הניצחון הראשון אי פעם אינו חייב להיות ניצחון היסטורי. זה אפשרי, אבל, רק אם קדמה לו סדרה ארוכה של כישלונות.

ניצחון ראשון במשחקה הראשון של נבחרת כדורגל, למשל, הוא אכן ציון דרך בהיסטוריה, אך איני חושב שחובה להנציח אותו כ"ניצחון היסטורי". ועדיין, ניצחון ראשון במשחק העשרים או במשחק המאה שלושים וששה של נבחרת, יקבל בהחלט משמעות היסטורית ויוגדר במפורש כ"ניצחון היסטורי".

החידוש שבמאורע וההימנעות ממנו לאורך זמן לפני שהוא ארע, אכן יכולים להגדיר את המאורע כהיסטורי, אך כדי שהמאורע יהיה היסטורי, אין חובה לנצח בו, לעתים ניתן פשוט לא להפסיד. יודעים מה? לפעמים אפילו הפסד יכול להיחשב היסטורי!

ניקח לדוגמה את משחק הכדורגל שנערך באצטדיון הלאומי ברמת גן ב- 31 ליולי  1956 במסגרת המוקדמות לאולימפיאדת מלבורן 1956. במשחק זה אירחה נבחרת ישראל למשחק גומלין את נבחרת ברית המועצות שנחשבה באותה תקופה לאחת מהנבחרות הטובות ביותר בעולם. במשחק הראשון שנערך בברית המועצות, הפסידה הנבחרת חמש-אפס למרות הצטיינותו של השוער יעקב חודורוב, וחמישים אלף איש הגיעו לאצטדיון רמת גן שנבנה כמה שנים קודם, בשנת 1950.

כבר בדקה השלישית נכנסה נבחרת ישראל להלם: השוער חודורוב והמגן שניאור רצו לכדור ברחבה, נתקלו זה בזה וחודורוב נפצע והורד על אלונקה לטיפול. מאחר ובאותם שנים לא היה אסור להחליף שחקנים, תפס את מקומו בשער המגן דודו קרמר וישראל נותרה בעשרה שחקנים, וללא השוער שהיה המצטיין במשחק הקודם.

קרמר שמר על רשת נקייה משך עשרים דקות עד שבדקה העשרים ותשע, הקהל כולו עמד על רגליו והשתולל בצרחות כשיעקב חודורוב, עם אצבע ימנית עקומה לחלוטין ולאחר שסירב להתפנות לבית החולים, חזר לעמוד בשער. המשחק המשיך והנבחרות ירדו למחצית כשהתוצאה תיקו אפס.

תריסר דקות לאחר תחילת המחצית השנייה, בדקה ה- 57, הכניע אנטולי אילין את חודורוב ורוסיה הובילה אחת-אפס.

הקהל החל לחשוש מחזרה על התבוסה, אך אז, בדקה ה- 66, התקפה רוסית, סטלמך מחלץ את הכדור ובועט אותו למרכז המגרש לבועז קאופמן שמוסר שמאלה ליוסלה מרימוביץ', מרימוביץ' פורץ קדימה ועובר את קו מחצית המגרש, מעביר את הכדור לקאופמן שפורץ ממרכז המגרש שמאלה אל רחבת הששה עשר. קאופמן מכדרר ואז מעביר את הכדור לנחום סטלמך שנוגח, במשחקו השני בנבחרת, את הכדור לרשת.

התוצאה אחת-אחת. הקהל צורח.  נחמיה בן אברהם השדר, משתולל. נבחרת ישראל כובשת את השער הראשון במשחקיה מאז 1950 ואת השער הראשון במשחקיה באצטדיון רמת גן.

בהמשך הכניע בוריס טטושין את חודורוב בבעיטה שטוחה בדקה ה-79 וקבע 1:2 לרוסיה.

האמת, אפשר היה להגיע לתיקו במשחק שכן בדקה ה-89 שייע גלזר קיבל כדור עומק, פרץ לרחבה ובעט כדור אדיר אבל לב יאשין, השוער הטוב ביותר בעולם דאז, הדף את הבעיטה. הרוסים, אגב,  זכו במדליית הזהב באולימפיאדת מלבורן.

אז ישראל נוצחה אבל לא הובסה. הפסידה, אבל כן כבשה שער ראשון מול ברה"מ על אדמת ישראל, ועוד אחרי שורת הפסדים, ועוד מול הקבוצה שהביסה אותה במשחק הקודם, ועוד מול מי שתזכה במדליה האולימפית…

למרות ההפסד, עבור נבחרת ישראל, המשחק הזה היה בגדר ניצחון היסטורי…

ואגב, למי שתהה, הניצחון הראשון של ישראל במסגרת מוקדמות גביע העולם היה מול קפריסין ב- 27 לנובמבר 1960 בתוצאה שש-אחת כשסטלמך כובש שני שערים ושלמה לוי כובש שלושער. משום מה ניצחון היסטורי זה אינו  אינו זכור במיוחד ולא נחשב להיסטורי, אולי כי היריבה היתה כה חלשה (למרות שבמשחק הראשון בקפריסין התוצאה היתה אחת-אחת).

אז הנה, בתחושתו של כל מי שחי אז, ובתחושותיו של מי ששמע כל המשחק נגד ברית המועצות, מה שהיה זכור הוא השער המשווה של סטלמך. רק שנים אחרי הבנתי שהתוצאה במשחק לא היתה אחת-אחת אלא הפסד שתיים אחת, וכך, בעצם, התיקו, או יותר נכון ההפסד, היה ניצחון היסטורי.

לב יאשין לאחר השער של סטלמך. מויקיפדיה בעברית.
לב יאשין לאחר השער של סטלמך. מויקיפדיה בעברית.

על הניצחון ההיסטורי הראשון במוקדמות גביע העולם, זה שהיה ארבע שנים אחרי, לא שמעתי מעולם עד המחקר שלי היום. וכך, אין לי אלא להגיע למסקנה שניצחון ראשון והיסטורי זה, כנראה שלא באמת היה ניצחון היסטורי…

 

 

 

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. מולי, מאמר חשוב והגיע הזמן שמישהו ידבר עליו.

    עבורי – אישית – משחק הסטורי הוא משחק שאני זוכר כאילו היה היום, גם אחרי שנים רבות מאד. למשל משחק שראיתי לפני 63 שנה, ממש 3-4 שבועות אחרי ששוחררתי מקורס טיס בגלל פגיעה כרונית באוזני שגרמה לצפצוף – צילצול – קיים ולא מפסיק אפילו לשנייה – מצב הנקרא טנייטיס ברפואת אוזניים. הצפצוף קיים עד היום ואפילו ב-VOLUME גבוה יותר משהיה, ולא משחרר את האדם לשנייה. הצורה היחידה להתגבר על הבעייה היא לקבל את הצפצוף כחלק מחייך, וכך אני חי מאז (לפעמים עוברים שבועות ואפילו חודשים ואני לא שם לב לצפצוף אפילו פעם אחת, אבל ישנם ימים ש]הצפצוף כן מפריע וגורם להתרכזות אובססיבית בו, במקום לא לשים אליו לב, אבל לומדים לחיות גם עם זה וגם עם זה.

    בקיצור, קבלתי אישור לבחירה לאיזה חייל להצטרף לשנת השרות האחרונה, ובחרתי להיות טכנאי רדיו ביחידת טנקים ("רדיו" היה המקצוע שהתמחיתי בו בבסמ"ט של הטכניון), וכמה שבועות אחרי היה 'מבצע סיני' שבו הגעתי עם הטנקים לכל חור במדבר סיני, ואז השתחררתי.
    טוב, שוב גלשתי.

    למה ה-31 ביולי ייזכר בראשי לעד? בגלל שתי סיבות: גם כי הייתי במשחק המדובר ואני זוכר כל רגע שמולי מתאר. משחק שיכולנו להשוות מול בריה"מ האדירה, אבל השוער לב יאשין – הטוב בעולם בתקופה ההיא! – הציל שער בטוח מבעיטה אדירה של שייע גלזר. המשחק עצמו היה משחק הסטורי עבורי ועבור כל אחד שזכה להיות באותו יום באיצטדיון רמת-גן.

    ומה הסיבה השנייה?

    אחרי המשחק אני עומד בתור לאוטובוס ולפתע את מי אני רואה לנגד עיני? את אהרון רוזנברג!!!. אהרון רוזנברג הוא אבי הביולוגי שאמי התרגשה ממנו כשהייתי בן 3, ומאד ועד גיל 12 בקושי ראיתי אותו. מהגיל שיכולתי, בכל פעם שבא לקחת אותי, הייתי מנסה לברוח, ורוב הפעמים הצלחתי. אבל בגילאי 10 ו-11 כבר לא היה איכפת לי להיות איתו איזה שעתיים, פעם בכמה חודשים, כשהוא מביא אותי לקפה 'עלית' בהדר הכרמל לשבת עם כל החברים הייקים שלו ולהתגאות באיזה בן 'ספורטאי' יש לו (הכל בגרמנית' הם לא ידעו מילה עברית אפילו שהיו בארץ 20 ו-25 שנה).
    בקיצור, כשבגיל 12 אמי החלה לצאת עם יוחנן לס, אבי הביולוגי נעלם ומאד לא ראיתי אותו..
    .
    עד ה-31 ביולי, 1956. אחרי המשחק אני עומד עם החברה שלי, רינה ברנדיס – חתיכה 10+ ופקחית יותר ממני – שרק התגייסה לחיל הים ועמדה איתי עם מדיה הלבנים המצוחצחים, ובשעה שאנחנו מחכים לאוטובוס פתאום אני רואה את אהרון לפני עיני.

    אני רואה לפתע אדם נמוך, שמנמן, קרח, מסכן כזה.
    "אבא?" אני אומר.
    "מנחם?" הוא עונה.
    אני אומר 'כן'.
    הוא זורק מבט אל רינה, ואז אלי, מסתובב, ונעלם בריצה. לא ראיתי או שמעתי עליו מאז.

    אז כן, מולי, זה היה משחק הסטורי, ויותר מאשר בגלל סיבה אחת.

      1. הציעו לי לכתוב ספר על חיי אבל אני משקיע את כל אנרגיית הכתיבה שלי בהופס, וספר על חיי ייפגע בהופס. רוב חברי הטובים, וכמובן חברי בני משפחה בגילי יודעים את הסיפורים שעברתי. על חיי עם רינה ז"ל אחיה ערך כבר מין ספר עם תמונות באתר משפחתי, וכמה מחברי קראו אותו. אבל לפני רינה היתה בת גלים, האנגלים, האוניה חיים ארלוזרוב , אמי המריצה חנות STATIONARY בקמפ בריטי ואני, בן 8, שומר שהאנגלים לא יגנבו לה, אבי הביולוגי הנבזה שהיה מכה את אמי, ואז יוחנן לס – הבעל של אמי, שלפני הגיוס החלפתי את שם משפחתי לשמו, הנשואים לרינה והמעבר לארה"ב, 'חדשות הספורט', ואח"כ יש גייל, אליפות ארה"ב לכדורגל, ועוד ועוד ועוד.

        אולי כשאזדקן…

    1. מנחם
      תמיד תפיל אותנו עם הסיפורים שלך.
      הלסת שלי פשוט ירדה למטה, כאילו שמעתי ציזבאט. מודה שעוד לא הייתי בתכנון ב 56 🙂
      ואיזה זיכרון יש לך, הלוואי על כולנו…
      לגבי הטינטון, התחיל אצלי לפני כשנה וחצי ואני חי אתו בשלום.
      מולי
      תודה רבה על הפוסט המרהיב וגם על התרגום הקודם על דיאנגלו. קראתי אתמול אבל הייתי שחוט מהים וסיומת בין הסלעים של בת ים כשהרוח ירדה. אז הנה התודה והברכה.

        1. מנחם
          אני חושב שזה פועל יוצא של פעילות ימית בין עם לצרכי עבודה או גלישה.
          בכל מקרה לומדים לחיות עם זה וזה לא פוגע בבריאות או בתפקוד.
          אני מתגעגע לחוף השקט אבל מה שעשו שם עם השובר החדש זה פשע כלפי האזרח. הים נהייה מאד רדוד (קרסוליים עד ברכיים) ואז במכה בוווום נפילה לעומק של כמה מטרים. מה המצילים יעשו? איך יתמודדו עם הזרמים החדשים? שובר זו סכנת נפשות בקיץ!!
          עוד זכור לי המשפחה שהלכה בשובר של אשקלון. אתה לא יכול מול הסחב שלוקח אותך למטה ביו הסלעים…

          1. בוודאי יקימו גדר במקום שהמים הופכים עמוקים. הם חושבים על ילדים בני 2-3 יותר מאשר עלינו. בשנות ה-50 החוף השקט היה הרומנטי ביותר בישראל, עם המון, המון סקס.

  2. טור מאוד מעניין. אני חושב שהשאלה, ברובד מסוים, היא מהי ההיסטוריה. כן, יש מקרים שזכורים לכולנו וחלק מאותה "היסטוריה" או נהפכים למיתוס כמו המשחקים הגדולים של ג'ורדן, השלשה של ריי אלן או לברון בוכה על הרצפה אחרי חסימה היסטורית וטריפל-דאבל במשחק 7. אבל מיתוס זה דבר נורא אישי – יש מיתוסים של תרבויות שלמות שרובנו לא יודעים עליהם כלל. יש משחקים שאוהדי קבוצות מסוימות מגדירים כהיסטוריים, אבל הכל יחסי. חידשת לי לא מעט עם המשחק הראשון של הנבחרת, אבל אני לא חושב שהוא נחשב "היסטורי" כמו המונדיאל ב-1970 או אפילו הניצחון בפארק דה פראנס עם השער של עטר. הכל תלוי בפרספקטיבה במקרה הזה.

  3. סליחה על ההתפרצות…ניצחון היסטורי לא יכול להיות אישי או רלטיבי אחרת הוא נהיה ניצחון חלקי מגזרי. משפחתי. פרטי. ניצחון היסטורי ניבנה על היסוד הכללי…כשתגיד אותו. כשתזכיר אותו ..הכלל יזדהה איתו. כלומר כשהניצחון גולש מעבר לעניין של הקבוצה המנצח והזמן אז יש לך ניצחון היסטורי.
    למשל
    מכבי מנצח את צסקא . זה היסטורי. לא בגלל הראשוניות אלא בגלל ההקשר הלאומי והבין מעצמתי בתקופה ההיא של המתיחות עם הרוסים
    או
    מארדונה מנצח את אנגליה ב86 .זה ניצחון היסטורי .למרות עשרות הפעמים ששיחקו בינהם על רקע ה..יד ועל הרגשות של הארגנטינאים אחרי פוקלנד.
    או
    ניצחון ומדליית זהב של קארצ' קיראי ונבחרת ארהב בכדורעף באולמפיאדה 84 הוא ניצחון היסטורי בהתחשב בחבורת הפאנק ומעופפי החופים שנאספו לטובת העניין
    או
    ניצחון של זיזו ונבחרת צרפת על ברזיל . או .של יעל ארד בג'ודו. או כל אחד אחר שיעלה בך חיוך לא רק של חדוות ההשג אלא של גאווה וחום נעים של נוסטלגיה יתפשט על פנייך.

    בקיצור ניצחון היסטורי זה עניין של החיוך..⁦☺️⁩⁦☺️⁩

להגיב על ד"ר רזי הופמן לבטל

סגירת תפריט