לכבוד המסגרים וחרשי-הברזל שבקבוצות הכדורסל / מולי

איתן, צילה וזמירה יזרעאלי
איתן, ציפורה וזמירה יזרעאלי

 

העלם הזה שבתמונה לא היה הארי שבחבורה, לא היה דמות כריזמטית סוחפת, אבל העלם הזה שתמונה היה ציוני, היה אדם שהאמין במעשים יותר מאשר בדיבורים, היה אדם שהיה מוכן להקריב את חייו ובריאותו למען המדינה שעזר לבנות.

העלם הזה שבתמונה, היה איתן יזרעאלי, דוד שלי – אחי אמי.

בהיותו בן שבע עשרה עזב את אמו האלמנה ואת אחותו (אמי) והלך להגשים, הלך לבנות את הארץ, להקים יישוב מכלום, ויחד עם חבריו לתנועת הנוער הקים ב-7 בדצמבר 1948 את קיבוץ צרעה. 1948.

כשאנו חושבים על מקימי המדינה, אנו חושבים בראש ובראשונה על הבולטים והמוכרים שבהם, חושבים על דמויות כמו יצחק שדה או יצחק רבין, חושבים על מנהיגים פוליטיים כמו בן גוריון או ברל כצנלסון או מנחם בגין, חושבים על רחל המשוררת ויוסף טרומפלדור…

אבל המדינה עצמה הוקמה על ידי הידיים העובדות שהגשימו את החזון. על ידי אנשים שעזבו בית כדי להקים בית מבלי לבקש לעצמם את התהילה שבמנהיגות, מבלי להתחמם ולהתעודד בלילות הקפואים מלהבות התהילה.

דודי איתן היה החייל הקרבי הפשוט שנשא בעול ובנטל, זה שאיש לא מרומם ומפאר, זה שנתן בשליחות את בריאותו ונפצע בקרב, ואיש לא זוכר זאת.

גם המקצוע בו הוא בחר עד שנפצע אומר עליו הרבה: הוא היה המסגר, חרש הברזל, המסגר…, אתם יודעים, זה שיוצק את היסודות, את השלד, את המסגרת שעליה יושב המבנה כולו, ושמוסתרת מעיני כל. יכול אתה לראות מבנה, וכלל לא לדעת שמתחתיו ובקירותיו מסגרות הברזל.

אביו, סבא שלי שמעולם לא הכרתי, היה סתת. את תוצר עבודתו יכולים אנשים לראות עדיין: לעתים, כשאני מחוץ לבניין הפקולטה למשפטים או לבניין מכון איינשטיין שבקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה  העברית שבירושלים, אני תוהה איזו מן הלבנים שאני רואה סותתה על ידי סבא שלי, כמו המסגרים, הסתתים עצמם נותרים סמויים מן העין, אך בניגוד להם תוצר עבודתם גלוי לחלוטין.

דודי הלך בדרכה של סבתי שהיתה מבשלת. לא שפית, לא בעלת מסעדה, אלא אחת מצוות מבשלים במפעל של עובדי כפיים קשי-יום, מבשלים שהכינו אוכל מזין שנועד לתת כוח למעשיהם של אחרים.  גם אחרי שנפצע ובמיוחד אחרי שחלה, הוא לא חזר הביתה, אלא המשיך לתרום ככל יכולתו בעבודה משרדית שקטה, כי בעיניו לא עוזבים משימת חיים, כי בעיניו בריאות בעייתית אומרת רק שתורמים בדרך אחרת, ובשום פנים ואופן לא שמפסיקים לתרום.

היום, לפני שמונה ושמונים שנה נולד דודי איתן יזרעאלי שנפטר לפני כשבע שנים וחודש.

כל קבוצת כדורסל אינה יכולה להתקיים ללא "איתןים" שכאלו: האפסנאים, מנהלי המשק, ברופאים, התזונאים והמעסים, הסקאוטרים, אנשי הוידיאו  ועוזרי המאמן, כל אלו שעמלים קשה יום יום בעבודה אפורה וחסרת תהילה מאחורי הקלעים על מנת שהשחקנים יוכלו לעלות על המגרש.

אז תודה לכם האיתן-ים שבכל הקבוצות.

אנחנו עוד זוכרים.

אנחנו, עוד מוקירים.

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. בהחלט.
    אני לא אוהב לצטט את עצמי, אבל אם ארשה לעצמי לגנוב קצת הערכה שמגיעה בעצם לאנשים האלו –
    "בשביל כל אותם האנשים שעושים עבודה באמת קשה שם בחוץ. אנשים שממש טובים בעבודה הרגילה שלהם, אבל לא מקבלים אף פעם קרדיט. כמו האנשים במשרד הרישוי, זו עבודה באמת קשה. או אנשים שזוכרים את כל המנגינות מפרסומות ישנות. אנשים שתומכים במוזיקה מקומית וסרטי אינדי. מנקה הרחובות. אחות בית הספר" – תודה.
    .
    תודה, מולי.

  2. אבי לפני שעבר הסבה להנדסאי אלקטרוניקה היה מסגר כנער (בירושלים בשכונת רוממה ברחוב זכרון יעקב 19) אך התגייס לצה"ל לאחר לימודי אלקטרוניקה בטכני של חיל האוויר והפך להיות הנדסאי אלקטרוניקה בתחום ל"א בטייסת תחזוקה של פנטום ברמת דוד ובהמשך של אפ-16. סיים כמנהל מחלקה בגף ל"א בדרגת רנ"ג לאחר 26 שנות שירות.

  3. נפלא
    משפחתי מצד אבי מראשוני היישוב והיו פה במאה התשע עשרה.
    סבי זל היה בעלים של בית יציקה שהכין את הקרונות של רכבת העמק, צירורות מתכת אבל גם מכסי ביוב.
    חלק מהמכסים האלה מפוזרים בארץ. בין הייתר ברחוב הרצל ברמלה.
    נחמד להיזכר.

  4. יפה מאוד מולי. נוגע ללב וכל כך נכון. בכדורסל דווקא חשובים הכוכבים, אבל בחיי המדינה חשובה שכבת הביניים – המהנדסים והפועלים שעושים את העבודה האמיתית. תיקח את ראש הממשלה ותכריז עליו כנבצר (האם זה יקרה?) ועדיין המדינה לא תתמוטט אלא תתפקד מצוין. היא לא תלך לשום מקום בלי מנהיג אבל את כל שאר הדברים מנהלים האנשים הקטנים. בקיבוץ האנשים האלה, הפועלים, היו המלכים. הם היו הכי מוערכים ומילה שלהם היתה המילה הקובעת בזכות הדוגמא האישית. אצלנו בבננות הביטוי הוא "להיכנס לשורה". אתה נכנס למטע "לעבודות שורה" שהן מגוון של עבודות שעושים לאורכה של שורת בננות אחת. מגיעים לקצה השורה וחוזרים בשורה השניה, וחוזר חלילה. מונוטוניות והתמדה שבונות מדינה.

    1. היום רק הסינים עובדים ככה. האנשים נהיו יותר מדיי מפונקים לצערי. מעטים היהודים והערבים שיש להם מוסר עבודה גבוה.
      תענוג לראות (יום יום) את הסינים עובדים ובונים את הארץ…

        1. אנשים שלא יודעים מה זו בטלה…
          אני רואה את ההספק של הסינים ולא מפסיק להתפעל. אין דבר כזה….
          הם בונים בקלאוזנר מבנה חדש ובקצב מטורף.

  5. מרגש ונוגע ללב מולי, תודה רבה!
    אגב בישראל של היום רבים מהחרשים והמסגרים שבנו את הארץ הפכו לאוייבי הציבור, גוזלי אדמות וכו'.. .
    בהקשר הכדורסלני אין ספק שאף קבוצה גדולה לא מתקיימת בלי החרשים והמסגרים: אפילו הלוחמים זקוקים לגרין או לוני כזה שיסכימו לקחת את התפקיד על עצמם.

  6. פוסט חשוב מאוד וכתוב מצוין.
    הפעם הראשונה שנחשפתי לאנשים שמאחורי הקלעים הבליגה הטובה בעולם הייתה בגמר המזרח 2016 בקליבלנד. קיבלתי אקרדיטציה ותוך כדי שאני משוטט במחילות האולם של קליבלנד ועל הפרקט, שמתי לב שהתעשיה הזו עצומה וכוללת מאות עובדים שכל פעילותם מתנקזת ל- 5-10 שחקנים שקוצרים את כל התהילה.

  7. בדיוק אתמול חשבתי על טור כזה, רק מהכיוון של נגרים. סבה של אמי, אותו הספקתי להכיר כילד, עלה לארץ ב1910 ועבד מרבית חייו כנגר (אחרי אפיזודה קצרה ביקב, שם עבד עם בן גוריון, ש'לא הפסיק לדבר, גם כשכולם עבדו'). אצלי זה היה אמור להיות טור תגובה לשמעון, אצלך זה הרבה יותר מזה.
    תודה רבה מולי

להגיב על Ljos לבטל

סגירת תפריט