כדורסל מעולם אחר
ניו-יורק ניקס – בוסטון סלטיקס
מדיסון סקוור גארדן
ניו-יורק, 1961
ראיתי הערב כדורסל מעולם אחר.
היה זה משחק המשרה על הצופה מין הילה, עטרה של דבר הלקוח מכוכב לכת רחוק. משהו שבכלל לא ידעת שקיים עד שעיניך רואות, והמוח סוף סוף מקבל את מראה העיניים כמשהו אמיתי שקרה ולא איזה חלום.
ניו-יורק ניקרבוקרס נגד בוסטון סלטיקס. "ניקרבוקרס"? נשמע לי כמו שם חברת תובלה. "סלטיקס"? הסלטיקס היחידה שאני מכיר משחקת בגלזגו. הערב ראיתי שחקן שחור צנום בשם ג'וני גרין עולה במעלית עד תקרת האולם ומשחיל את הסל הנהדר ביותר שראיתי בחיי. צבטתי את עצמי: האומנם? האומנם יכול בן אנוש לנתר כה גבוה? היה זה משחק כדורסל בליגה המקצוענית הנקראת NBA.
הליגה כאן מחולקת לשני אזורים, דיביזיה מזרחית עם ארבע קבוצות – בוסטון סלטיקס, פילדלפיה ווריורס, סירקיוז נשיונלס וניו-יורק ניקרבוקרס, ודיביזיה מערבית הכוללת את לוס-אנג'לס לייקרס, סינסינטי רויאלס, דטרויט פיסטונס, סנט-לואיס הוקס ושיקגו פקרס. כעת מובילה במזרח סלטיקס עם 23 ניצחונות ושבעה הפסדים (הניקס משתרכת במקום האחרון עם שמונה ניצחונות ו-22 הפסדים), ואילו במערב מובילה הלייקרס עם 20 ניצחונות ו-10 הפסדים.
ביציע שממול יושבים כמה מאות אירים-אמריקאים מקומיים, משוגעי סלטיקס. כי לידיעתכם, בוסטון היא העיר ה"אירית" ביותר בארה"ב. הגארדן, על השדרה השמינית ורחוב 50, נמצא בתוך אזור אלכוהול וסטריפטיז עם בארים כמו "מקאולי", "ג'יין ניבון השמנה" – מעיין השתייה המועדף על דיימון רניון בזמנו – ו"חור השתייה של טיימן". כאן האירים מרגישים בבית כמו שבני בית-אלפא מרגישים בתוך שדה חיטה.
האולם מלא. היכולים אתם לתאר אולם כדורסל המכיל 16 אלף מקומות ישיבה ולכל אזור מ-36 האזורים בארבע הקומות יש שירותים, מזנונים ומה לא? לי, ש"גן-אברהם" ברמת גן היה שיא שיאי מגרשי הכדורסל שביקרתי בהם, ההלם הוא טוטלי.
לפני שעה קלה ניצחה מכללת סיינט-ג'ונס את ניו-יורק יוניברסיטי 65-87. צופים רבים, המעדיפים כדורסל מכללות אך מוכנים גם "לסבול" כדורסל מקצועני, נשארו לצפות במשחק השני. אלא שנדהמתי לראות גם לא מעט צופים שעזבו: הם היו יכולים להישאר ולחזות בכדורסל הנפלא בעולם חינם אין-כסף, אך כל זה כנראה כבר לא עניין אותם. כי כאן, לידיעתכם, כדורסל המכללות עולה בפופולריות שלו על הכדורסל המקצועני.
אני שומע תופים, אני שומע חצוצרות, ובדיוק בשעה 20:05 השופט זורק כדור ושני ענקים – ביל ראסל מהסלטיקס עם גופייה מספר 6 ודרל אימהוף, הפיבוט (שחקן הציר) הלבן של הניקס, מנתרים לשחקים והמשחק החל.
הכדור לא נח אפילו לשבריר שנייה. השחקנים רצים, עפים, והכל במהירות הברק. כל השחקנים גבוהים ביותר חוץ מבוב קוזי, הרכז הקוסם של הסלטיקס. כולם שומרים אישית, אבל איש אינו מתקיף אותם בתרגיל "שמיניות", תרגיל אותו לימד אותי המאמן שמעון שלח בקורס מאמנים בגן שמואל ב-1953, ומאוחר יותר יהושע רוזין במכון וינגייט. איפה השמיניות? במקום התרגיל הזה כל שחקן לוקח כדור, מתעתע, עולה לזריקת ניתור ולפני שהספקת לומר "ג'ק רובינסון" – הקבוצה השנייה כבר בפאסט-ברייק (התקפה מתפרצת) מהסרטים עם קליעת סל כשהידיים עולות מעל גובה הטבעת והכדור נוחת פנימה בכוח אימים. "דאנק" הם קוראים לזה, והדאנק – כך נדמה – מלהיב את הצופים יותר מכל.
אני מסתכל בהערצת קודש על הסלטיקס. עוד בארץ שמעתי על הענק ראסל. הוא למד באוניברסיטת סן-פרנסיסקו והוביל אותה לשתי אליפויות של ליגת המכללות (NCAA) בשנים 1955 ו-1956 ולשיא נהדר של 58 ניצחונות רצופים. הוא אף הוליך את נבחרת ארה"ב לזכייה במדליית זהב באולימפיאדת מלבורן. כסלטיק, כבר בעונה הראשונה שבה הצטרף לליגה בשנת 1956, הוא זכה בתואר השחקן המצטיין של ה-NBA, וכיום באמתחתו יש כבר ארבע אליפויות.
אתו עולים הרכז המופלא, שרק נסים ונפלאות שמעתי עליו – בוב קוזי הקוסם. כאן רכז המשחק מתואר כמספר 1. המספר הוא אבסטרקטי, כי הוא מגדיר תפקיד ללא כל קשר למספר הגופייה. לידו עולה מה שמכנים כאן "הרכז הקולע" (מספר 2), קייסי ג'ונס הנהדר, שלמד וניצח עם ראסל בסן-פרנסיסקו, ושהיה הרכז של האמריקאים באולימפיאדת מלבורן. לצדם בחמישייה שחקן הפינה (מספר 3) סם ג'ונס השחור, אחד הקלעים הטובים בעולם, ומתחת לסל, בעמדה שנקראית 'פאואר-פורוורד (מספר 4) טום היינסון – טנק לבן וגדול. הפיבוט (מספר 5) הוא כמובן ראסל. הסתכלו בבקשה מי יושב על הספסל: תומאס "סאץ'" סנדרס, פרנק רמזי, ועוד חיה נוספת, תאומה להיינסון, בשם ג'ים לושקטוף. שמו בלבד צריך להפחיד את כל השומרים עליו.
אני מתבונן בניקס המעט מסכנים. אני רואה שבמקום להתחמם הם תוקעים מבטי הערצה בסלטיקס הנוראים. והסלטיקס, במין ארוגנטיות מעליבה, לא טורחים אפילו להביט על הנמושות. הניקס מעלים את הענק הלבן, אימהוף, 2.07; את ריצ'י גוארין, אחד הקולעים הטובים בהיסטוריה, אך היום הוא כבר מזדקן, בן 34; את הקנון החדש ווילי נאולוס; פיל ג'ורדן, ו"ג'אמפינג" ג'ו גרין, שמספרים לי שפעם ניתר ותוך כדי מעופו הניח מטבע של 25 סנט על הקרש מעל תקרת הסל.
לפני שאני נוגס בהוט-דוג העסיסי, התוצאה כבר 2-8 לסלטיקס, וכשאני תוקע את הביס האחרון זה כבר 12-22, עם שריקה לסיום הרבע הראשון. אז מה ראיתי עד עתה? בוב קוזי מכדרר בין הרגליים, מוסר בלי להסתכל וקולע זריקה בשתי ידיים כמעט מקו האמצע. ראסל מנגב מהסל כל כדור שלא נכנס. סם ג'ונס קולע בשקט-בשקט 11 נקודות, יותר מכולם. ובצד השני? רק נאולוס מראה שהוא יכול לשחק בסלטיקס. שאר הניקס? שלא נדע. אבל רגע, מנחם, על מה אתה מדבר? רק הגעת לאמריקה ואתה כבר מלכלך? הם אולי נחשלים לעומת הסלטיקס, אבל הרי הם היו קורעים כל קבוצה אחרת בעולם ב-50 הפרש, או שאני אוכל את כרטיס הכניסה שלי.
ברבע השני ראיתי משהו שאפילו הוליווד לא הייתה מעיזה לביים מתוך חשש שהחוזים יצחקו עליה. "הוליווד! דבר כזה? התעוררי! אפילו בסרטים אין דבר כזה!" עכשיו רמזי זורק אל סל הניקס ומחטיא. אימהוף ממש דוחף את ראסל הצדה וקוטף כדור חוזר. השופט לא מגיב, כאילו לא ראה או לא קרה. היי, זה כבר 34-59 לסלטיקס ויש עוד דקותיים לסיום החצי. דחיפה "קלה" על ראסל לא תוסיף ולא תגרע דבר. נכון? אז למה לא לתת למשחק לזרום בלי שריקות צורמניות? מאימהוף הכדור נזרק אל בקנר, שעלה מהספסל, והוא זורק כדור לשחקים, לעבר סל הסלטיקס. חשבתי שהיה זה כדור ללא מטרה ושם, אבל שנייה אחרי, הבנתי שטעיתי: הכדור נזרק אחרי קריצת עין לגרין, שעולה ועולה באוויר ואז עולה עוד יותר. באותן שניות קפצה במוחי מחשבה: אם אני ממהר לשירותים, מי יחזור ראשון, אני למושבי או גרין אל הרצפה?
ניתור כזה לא ראיתי מימי. אפילו לא מה שמתקרב לזה. הניתור הגבוה ביותר שראיתי היה של זכריה עופרי ממכבי תל-אביב, התימני הגבוה בארץ ושחקן הכדורסל הגבוה בישראל עם ה-1.91 מ' שלו – "ענק" כינינו אותו – נגד ראובן פכר מהפועל מזרע, בגן-אברהם ברמת-גן. מה אומר ומה אוסיף? זכריה שלנו היה זקוק לשני ניתורים וחצי להגיע לגובה שאליו הגיע אותו גרין.
בהפסקה ירדתי לשתות בירה ולהירגע מההצגה הנפלאה שזה עתה חזיתי בה. כדורסל הנוגד את כל מה שידעתי וכל מה שלמדתי. כדורסל של קוסמים בעלי שליטה מוחלטת בגופם, במצב ובכדור. כשחזרתי למושבי בהפסקה בין הרבע השני לשלישי חזיתי במשהו מְטרף נוסף: כל זריקה בול. כל זריקה, סוויששש… קול הכדור הנכנס לרשת בלי לגעת בחישוק. ועתה כ-ו-ל-ם עושים זאת. רק "סווישים" אני שומע. נדמה לי שללא שמירה, הכוכבים הללו המשחקים כדורסל מקצועני ב-NBA לא מסוגלים להחטיא. אני משחזר עוד מחשבה שעלתה במוחי: איפה הם ואיפה ההארלם גלובטרוטרס? ראיתי את "הארלם" כמו רבים מכם באיצטדיון רמת-גן וחשבתי שראיתי את הכדורסל הרם בעולם. רבותי, זה אפס. אפס אחד גדול לעומת מה שראיתי הערב.
הרבע השלישי והרביעי לא היו שונים מהחצי הראשון. מהירות אסורה ממש. דחיפות ומכות תחת הסל, שבארץ ובאירופה היו גורמים לשופטים לשרוק ללא הפסקה כמו "התקיעה הגדולה" בראש-השנה. פה הם נותנים לשחקנים לשחק ולהכות. להחזיק ולדחוף. רק במקרים מגונים ממש הם שורקים.
סם ג'ונס קולע מרחוק ללא החטאה. ביל ראסל מנקה את זכוכית הסל בהגנה ובהתקפה, מנחש להיכן יחזור הכדור מהזכוכית כאילו במין חוש מיוחד. היינסון טורף את הסלים בכוח כמין בולדוזר בקיבוץ יגור. נאולוס מהניקס משחק בעדינות ובחן. מין הצגת כדורסל לאניני הטעם, אבל נא לא לטעות: הוא עושה הכל בחן וכאילו ללא מאמץ, כמו אלי פוקס בזמנו במרכז המגרש של מכבי תל-אביב, שכאילו נע ללא מאמץ ובהילוך נמוך, אבל רק לצופים ביציעים נראה שהוא לא מתאמץ. בשביל השחקנים על המגרש הוא היה הגאון שמניע את כל המכונה ביעילות מקסימלית.
את רף 100 הנקודות עברה הסלטיקס תשע דקות לסיום. הניקס עשתה זאת שמונה דקות יותר מאוחר, אבל אז לסלטיקס היו כבר 124 נקודות. עם השריקה האחרונה התוצאה היא 108-134 לסלטיקס. די צפוי, כי ההתערבויות עמדו על "ניקס-פלוס 20" – המתערב "נותן" 20 נקודות תוספת לתוצאת הניקס. הערב הוא הפסיד מכיוון שהניקס הפסידו ב-26 הפרש.
***
עזבתי את האולם במין טראנס. כאילו הופנטתי להאמין שיש כדורסל כזה. כל הדרך עד לדירה – 27 בניינים לאורך הברודווי– חשבתי רק על דבר אחד: אני חייב לכתוב על כך למישהו. אני חייב לספר לחברי חגי אגם-לבן, אלכס דלין, עמי טרטקובסקי, עוזי בק – לכולם – את מה שראיתי. מצאתי גיליון מכתבים צהוב, כתבתי על המשחק ושלחתי בדואר אוויר ל"חדשות הספורט", תל אביב, ישראל, בלי שהכרתי שם איש. היה זה עיתון הספורט הראשון והיחיד במדינה, כי אז עשו עיתוני היום טובה כשהקדישו שני טורים לספורט – במקרה הטוב! את שני עמודי "חדשות הספורט" (ארבעה ביום ראשון!) קראתי באובססיביות מאז שהייתי ילד. חשבתי וחשבתי כיצד אפשר לכתוב על משהו מהמם כזה בלי שיחשדו שיש כאן הגזמה. אין כאן כל הגזמה, ואילו הייתי כתב מנוסה הייתי יכול לשחזר את הפלא שראיתי אפילו טוב יותר.
למחרת קראתי בטבלואיד "דיילי ניוז" את טבלת המשחק: נאולוס הוביל עם 29 נקודות, אך הוא היה היחיד שהתעלה אצל הניקס. לסלטיקס קלע סם ג'ונס 29, ביל ראסל דייק ב-28 חיצים עם 12 ניקויי קרש, ובוב קוזי חילק תשע מתנות שהפכו לסלים, וכל מתנה כזאת הייתה בונבון מתוק מהשני. איזה משחק! שעות לא הצלחתי להירדם.
*********************************
המאמר פורסם בסוף נובמבר 1961 ב"חדשות הספורט", שלושה שבועות אחרי המשחק. איך אני יודע? בוקר אחד אני מוצא בתיבת המכתבים עתון מגולגל עטוף בטייפ. אני פותח אותו – עתון 'חדשות הספורט' ובו המאמר "מאת כתבנו בארה"ב מנחם לס". לא שאלו אותי אם אני רוצה להיות כתב, אם אני מעוניין להמשיך לכתוב, ואם אני עושה זאת חינם אין כסף, או העתון משלם לי כמה גרושים…
הסלטיקס קנו אותי לעד. כדורסל כזה לא שוכחים. הניקס שיחקו בגבורה והיו ל"קבוצת הבית" שלי. באותו ערב נקבע סדר העדיפויות: לעולם, האמנתי אז, תהיה הסלטיקס "נומרו-אונו" אצלי. הניקס תמיד תהיה הקבוצה השנייה. כך היה שנים רבות, עד שחזרתי לניו-יורק ב-1967, אחרי השלמת הלימודים באוהיו ובפנסילבניה. אז הוקמה בניו-יורק אימפריית כדורסל שלא הייתה שנייה לה בתולדות העיר. אימפריה שכללה את ויליס ריד, וולט "קלייד" פרייזר, ביל בראדלי, דייב דה-בושר, דיק ברנט, ואחר כך גם ג'רי לוקאס וארל "דה פרל" מונרו. הניקס הציגה את הכדורסל הקבוצתי המושלם ביותר שראיתי עד היום: הכדור נע כל הזמן; שחקנים נעים ללא כדור; כל החמישה נוגעים בכדור כמעט בכל תרגיל. זריקה לסל מגיעה רק כשהיא טובה – כשהזורק פתוח. הם היו אלופים ב-1970 ו-1973, וסדר העדיפויות שלי השתנה אז ונשאר כך עד היום: 1. ניקס 2. סלטיקס, למרות שכבר עשור השתיים "על הפנים".
שחר
13 מרץ 2019 15:19:33תודה מנחם
כתבה מדהימה
מנחם לס
13 מרץ 2019 16:58:06תודה שחר. מעריך זאת מאד
ישראל
13 מרץ 2019 15:31:13יפה איזו התלהבות ,וכאן מדובר רק בספורט אין שום קטע צהוב.
היה נהדר לו במקום המעורבים הצהובים היית מעלה את המאמרים המשובחים שכתבת ואני רואה שדוקא יש כאלו.
מנחם לס
13 מרץ 2019 16:58:35מה בדיוק 'צהוב' במעורבים שלי?
Ziv Panama
13 מרץ 2019 15:37:5958.
Thats the number.
Years.
מנחם לס
13 מרץ 2019 16:59:07אני בעצמי לא יכול להאמין. מרגיש כאילו אתמול
הציפור הנדירה
13 מרץ 2019 16:08:53מה עם המעורב ליום רביעי?
Dor
13 מרץ 2019 16:39:28וואו מנחם טור/סיקור מלפני כמעט 60 שנה! פשוט לא ייאמן ומה שעוד יותר לא תיאמן זו העקביות שלך במשך ככ הרבה שנים. רק מי שבאמת אוהב את המשחק המשונה הזה שורד ככה ככ הרבה זמן. תודה רבה
מנחם לס
13 מרץ 2019 16:59:59אני בעצמי לא מאמין שעברו כמעט 60 שנה. אני זוכר את המשחק כאילו היה אתמול
אלכס דוקורסקי
13 מרץ 2019 16:58:54כתיבה נהדרת.
קשה לי אפילו לדמיין את עוצמת החוויה באותה התקופה למישהו שמגיע מהארץ.
מנחם לס
13 מרץ 2019 17:04:17אלכס, לא סתם 'מגיע מהארץ'. מגיע על האונייה 'שלום', ובבוקר מתעורר וכל השטח של וול סטריט מזדקר לנגד עיני. גורדי שחקים אחרי שהבית הגבוה ביותר שראיתי בחיי היה 'דגון' בנמל חיפה. והכדורסל הטוב ביותר שראיתי היה ב'גן אברהם' בר"ג במשחקי המכביה עם אברהם שניאור, הסנטר של ישראל בגובה 1.84.
ואז עוד לא היתה טלוויזיה בישראל.
פתאום להיכנס לאולם כזה ומשחק כזה. שוק טוטאלי בעוצמה שקשה להסבירה.
אלכס דוקורסקי
13 מרץ 2019 18:26:12פשוט מדהים.
MBK
13 מרץ 2019 17:42:46מנחם תודה
נכס צאן ברזל
מנחם לס
13 מרץ 2019 22:21:37תודה מידן. כיף לשמוע ממך
שחר צ'קוטאי
13 מרץ 2019 18:10:01פעם שנייה או שלישית שאני קורא את זה (לאחים שלי יש ספרים שלך וכתוב את הסיפור הזה שם) וזה פשוט מדהים!
תודה מנחם!
הציפור הנדירה
13 מרץ 2019 18:19:16לא כתבת מה שבכותרת "הערב חזיתי ב…" אלא "ראיתי הערב…" כמו שבהמשך.
יהודה ב״ד
13 מרץ 2019 18:35:54תודה
אבי טרכטמן
13 מרץ 2019 18:48:32האמת היא שזאת באמת כתבה מדהימה, כי בניגוד לכל כדורסל שאני רואה היום (אם להיות הוגנים), יש כאן תהליך של קסם מחודש.
לעד, המשחקים של מכבי ת"א עם וונדל אלכסיס או רנדל ווייט (ובטח שעודד קטש) ייזכרו אצלי יותר מאשר כל משחק נ.ב.א אי פעם. לא בגלל הרמה, אלא בגלל שזה היה חדש, צעיר. זאת ההתרגשות הזאת שגורמת לאהבה הגדולה לצמוח.
אז היום אני לא מסוגל לראות כדורסל אירופאי, אבל ההתרגשות הזאת לא קיימת כמעט בכלל.
בכתבה הזאת – יש את כל ההתרגשות הזאת, וזה פשוט מדהים בעיניי. הזמנים בהם כדורסל היה רומנטי באמת, והנוסטלגיה שמערפלת את הזיכרון.
סוסמעץ
13 מרץ 2019 20:17:57תודה דוק
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
13 מרץ 2019 20:21:28תודה רבה מנחם, לא נס ליחה של הכתבה הזו
אינדיאני
13 מרץ 2019 20:54:03תודה רבה רבה מנחם.
היכולת שלך להעביר את התחושה בלי להגזים וגם לספר בפירוט מה קרה היא חד פעמית.
בשביל כתבות כאלה קיימת עתונות ספורט.
צביקה
13 מרץ 2019 21:27:35זה פשוט נפלא. גם אצלי זה לא פעם ראשונה שאני קורא את זה וזה מענג כל פעם מחדש.
Ori88
13 מרץ 2019 22:16:42זה פשוט סיפור נפלא, וגם הסיפור שהפך את מנחם לכתב ספורט רשמי. תענוג
מנחם לס
13 מרץ 2019 22:22:39תודה אמיתית לכולם
משה פ.
13 מרץ 2019 22:27:51איזו כתיבה מרתקת. פשוט שירה.
המעורבים שלך הם הפתיחה היומית שלי עם הקפה של הבוקר לפני העבודה.
מנחם תודה לך על כל העשייה רבת השנים.
עטרת
13 מרץ 2019 22:44:12גדול. באמת כתבת בעיתון שהארלם גלובטרוטרס זה אפס?. גדול
דובז
13 מרץ 2019 22:51:57המון תודה על כתבה נפלאה עם תחושת בראשיתיות. אני נזכר שאבא שלי חזר מנסיעה קצרה לארה"ב מטעם מערכת הבטחון בסוף שנות ה60 וסיפר לנו בהתרגשות על אחד, ביל ראסל.. ומאז כבר עוד 2 דורות במשפחה גדלים על ה Boston Pride… מודה שהיה לי קצת קשה לשמוע שהסלטיקס עברו אצלך למקום שני 😉
נדב ש.
13 מרץ 2019 23:26:20תודה רבה מנחם. מאמר מרתק והיסטורי.
הציפור הנדירה
14 מרץ 2019 00:05:01כמובן יישר כוח על כל המאמרים הנפלאים האלה ועל כפולת העמודים במעריב.
נוויצקי
14 מרץ 2019 00:11:25יצירת אומנות מנחם, פשוט לא יאומן שמדובר בכתבה מתחילת שנות ה60.
הבנאדם הקדים את זמנו ב30 שנה לפחות.
סגנון הכתיבה שלך הוא תופעה על טבעית שלנצח יהיה חקוק בהיסטוריית תקשורת הספורט הישראלית.
nmilkshake
14 מרץ 2019 01:24:11מדהים. תודה
שחר דלאל
14 מרץ 2019 01:27:39מל, זה נהדר כמו בפעם הראשונה שקראתי את הכתבה!
.
אגב, הדבר הכי מדהים מבחינתי הוא הכתובת של הגארדן (יותר נכון הגירסה השניה שלו). אני אפילו לא מצליח לדמיין איפה הוא היה מונח עם הבניינים של היום. 🙂
ד"ר רזי הופמן
14 מרץ 2019 03:34:57נפלא מנחם
איזה כיף לקרוא כתבות כאלה.
העברת את החוויה בצורה מושלמת!
עכשיו אני גם מבין מאיפה שימון לקח את הניגובים 🙂
מנחם לס
14 מרץ 2019 05:12:01תודה מהלב לכולם
סתם אחד
14 מרץ 2019 10:08:58מרתק ומלהיב כל פעם מחדש אף על פי שכבר קראתי את זה כבר כמה פעמים בעבר.
צריך להוציא ספר של "סיפורים מהתיבה" – זה יהיה "אנציקלופדיה" של כמה כרכים וכל ישראלי יכיר את זה כמו קישון והגששים.
רן
14 מרץ 2019 15:06:49מעולה
אבי עובדיה
14 מרץ 2019 21:51:13קראתי את זה בעבר ופשוט כיף לקרוא כל פעם מחדש.
עולם הדימויים , התשומת לב לפרטים הקטנים . זה מה שעושה את הכתיבה שלך כ"כ נפלאה.