מוזיקלי (הקונצרט של המארחת) ומתוק (סוויט לו): הקליפרס מביסים את הסלטיקס

מוזיקלי (הקונצרט של המארחת) ומתוק (סוויט לו): הקליפרס מביסים את הסלטיקס

אז קודם כל, קיבלתי טפיחה על השכם מדוק כשהוא עבר על פניי, ואני יכול למות בשקט.

 

שנית, דיברתי חצי דקה עם וואנמייקר ממעמקי הספסל של בוסטון, ו:

א. הוא לא ביקר את אוברדוביץ', אלא אמר שהוא ודוק, שניהם גדולים אבל עם סגנון שונה (Tell me about itׂׂ).

ב. הוא חושב שפנרבחצ'ה תזכה ביורוליג. נניח.

 

ועכשיו, למחשבות האמיתיות שעברו לי תוך כדי המשחק שבו הקליפרס נתנו קונצרט וניצחו את הסלטיקס במשחק קליל, בו היתרון שלהם היה ברור לחלוטין לאורך רוב המשחק, עד שלקראת סופו, זאת כבר היתה שחיטה כשרה.

 

אהדה:

כשעליתי במעלית מחדר האוכל לכיוון המושב שלי, עלו איתה זוג. לבת היתה חולצה ירוקה של ה… קליפרס דווקא. מסתבר שיש כאלה פה ושם. מכאן ולשם הם דיברו עם מפעילת המעלית (כן, יש את זה במשחקים כאן) מעט על הבלבול שהחולצה יוצרת, כאשר כתב אחר שעלה איתנו, אמר שבכל מקרה בערך לחצי מהאולם יש חולצה של הסלטיקס.

 

והוא צדק. לגמרי. אני לא זוכר משחק קליפרס שבו הייתי, שבו באופן מובהק האולם נטה לכל מקום, פרט לכיוון של אוהדי הקליפרס. הסלים של בוסטון זכו לתשואות רמות יותר, ההחטאות שלהם זכו לאכזבות רמות יותר, והמשחק הפך להיות שקט יותר ויותר ככל שהיתרון של הקליפרס צמח. חבל שלא צילמתי את הירוקת הפושה באולם, אך האמינו לי, היתה הרבה ירוקת, והיא היתה בהחלט פושה.

מדוע ולמה? התחושה שלי היא שזה הרבה פחות קשור לבוסטון והרבה יותר קשור ללייקרס, ואני אסביר. נתונים סטטיסטיים מורים שללייקרס יש את המספר הרב ביותר (בקלות) של אוהדים בפייסבוק עם לא פחות מ-22 מיליון כאלה. בוסטון הרחק מאחוריה במקום השישי והמכובד עם כ-9 מיליון אוהדים, ואילו הקליפרס, למרות העובדה שהם מגיעים מעיר גדולה כמו לוס אנג'לס, הם לגמרי האחות החורגת ונמצאים במקום ה-13 עם כ-4 מיליון אוהדי פייסבוק בלבד. לכאורה, אין כאן הסבר מספק כי בסופו של דבר, יש מספיק קבוצות עם יותר אוהדים מאשר בוסטון. ועם זאת, נדמה לי שבוסטון קשרה את עצמה עם לוס אנג'לס ברמת הספורט באופן שאף עיר X אחרת בארה"ב לא קשורה לאף עיר Y. זה הראמס מול הפטריוטס, זה הרד סוקס מול הדודג'רס, וכן זה גם הלייקרס מול הסלטיקס. הסלטיקס היא קבוצה מיתית בהרבה מקומות, אבל נדמה לי שהיא קבוצה מיתית במיוחד בלוס אנג'לס (אחרי בוסטון כמובן).

נדמה לי שזה שווה כתבה, ואולי עוד אכתוב אותה. בשביל זה יש פגרה.

 

ספסל:

הסיפור הגדול של המשחק, לא היה בהכרח הניצחון היפה של הקליפרס, אלא הספסל שלהם, ובעיקר העובדה שלו וויליאמס עקף את כל שחקני הספסל בהיסטוריה ובעיקר את דל "אבא של" קרי, והפך להיות הקלעי המוביל מהספסל בהיסטוריה של הליגה. ובכלל לו וויליאמס בלי שום ספק היה עצום היום עם 34 נקודות ב-70%, אסיסטים נהדרים ובעיקר שליטה מובהקת במשחק כולו. הוא עשה מה שבא לו מול האין-הגנה של קיירי ורוזייר, כאשר סמארט בעיקר מתמקד באנשים אחרים. אבל זה לא רק היה סוויט לו, אלא גם מונטרז הארל, שעליו, על האנרגיה הבלתי נגמרת והכוח הבלתי עציר כבר שפכתי מספיק מילים כאן באתר, אבל גם היום הוא נתן משחק מצוין עם 20 נקודות, 6 ריבאונדים ושליטה מוחלטת ברחבות, גם מול הורפורד, גם מול ביינס (ששיחק מעט אמנם, ועדיין).

דוק ריברס דיבר על זה גם לפני המשחק וגם אחריו אבל בגדול העובדות הן שריברס מאד אוהב שחקני ספסל ומגדל אותם יפה. אמנם היו לו כמה משחקני הספסל הגדולים בכל הזמנים, אבל נדמה לי שזה לא מקרי – זו אסטרטגיה. ג'מאל קרופורד זכה תחתיו פעמיים בתואר השחקן השישי של העונה, לו וויליאמס כבר עשה את זה פעם אחת, ונדמה לי שאין שום ספק שגם השנה זה יהיה או הוא, או מונטרז הארל. אף אחד אחר לדעתי אפילו לא קרוב.

יש הבדל אמיתי בין מה ששחקן ספסל אמור להביא לבין מה ששחקן חמישייה אמור להביא, ונדמה לי שדוק, יותר מכל מאמן אחר בליגה מבין את זה. למעשה, אפשר לדבר על שני סוגים של שחקני ספסל גדולים, אם תרצו – שתי אסכולות.

הדבק: מנו ג'ינובילי הוא הדוגמה הבולטת, אבל כמוהו גם אנדרה איגודלה. שני שחקני ספסל עצומים בלי שום ספק, אבל אף אחד מהם הוא לא "סקורר" של ממש. הם שחקנים שלמים שמצד אחד מייצרים דבק של ממש בחמישייה השניה, ומצד שני יוצרים גם את ה"חמישייה החזקה" והמסיימת של הקבוצה.

הסקורר: זאת האסכולה של ריברס, וגם רבים אחרים (אריק גורדון\ג'רלד גרין ביוסטון למשל או טרנס רוס באורלנדו) – והיא אומרת שאתה צריך בדיוק את ההיפך. שחקן שהוא לא בהכרח שחקן שלם או דבק, אבל כזה שמצד אחד הוא מנהיג בעל אופי נוח (כפי שריברס אומר כמה פעמים בראיונות שלו), ומצד שני הוא סקורר בכל רמ"ח איבריו, כזה שייקח חמישייה שבהגדרה קל לה פחות לקלוע סלים מאשר לחמישייה הראשונה ויוצר את הסלים האלה עבורם. יהיה מעניין למשל, לבדוק בסטטיסטיקה האם שחקנים מהסוג של קרופורד ו-וויליאמס אכן משחקים יותר לצד שחקני "ספסל", בעוד שחקנים כמו איגודלה או ג'ינובילי משחקים יותר לצד שחקני "חמישייה". זה הגיוני אך שווה בדיקה.

כך או כך, אפשר לדבר על העובדה שלו או מונטרז משחקים דקות של שחקן חמישייה – ועדיין, הם לא רק עולים מהספסל, הם גם שחקני ספסל בהגדרה. כאלה שיוצרים את הדברים שצריך דווקא כשהחמישייה לא משחקת, כאלה שמביאים מימד נוסף, ושניהם שחקנים גדולים שהוכיחו את זה היום, ובגדול.

 

נדמה לי שזה שווה כתבה, ואולי עוד אכתוב אותה. בשביל זה יש פגרה.

 

משחק מסירות? אולי לא

נדמה לי שדווקא הרעיון הזה שעלה לי במהלך המשחק שווה בדיקה יותר מכל רעיון אחר שאני מעלה כאן, וזאת כתבה שאני באמת מאמין שאכתוב. והנה הרעיון –

גולדן סטייט, האלופה המכהנת, והשושלת העיקרית של חצי העשור האחרון הביאה סגנון אדיר לליגה – משחק שמבוסס כולו על מסירות ועל משחק ללא כדור. אחת הסיבות שאני כל כך אוהב שחקנים כמו קליי תומפסון וסטף קארי היא דווקא בגלל היכולת הזאת לשחק בלי כדור, לקבל מסירה, לתת מסירה. גולדן סטייט הובילה את טבלת האסיסטים של הליגה במשך חמש שנים רצופות, כך נדמה לי, והיא בהחלט מובילה אותו גם השנה, כשפר 100 פוזשנים יש לה 28.6 אסיסטים. בוסטון במקום הרביעי עם 26.4 והקליפרס הרחק מאחור במקום ה-23 בליגה עם 22.8 אסיסטים בלבד.

ומצד שני, בשנתיים האחרונות קם לו כוח עוצמתי חדש בנ.ב.א, נקרא לו יוסטון, או ג'יימס הארדן ובעיקרון מדובר במשחק בידודים בלתי ניתן לעצירה. וכן, אין ספק שהארדן הוא יוצא דופן מרכזי אבל הוא כן מוכיח משהו – אפשר להצליח, אפילו מאד, בסגנון שונה, אפילו לחלוטין מזה שלקח 3 מ-4 האליפויות האחרונות.

התיאוריה שלי אומרת שכל מה שקורה כאן, הוא התאמה של הליגה לעצמה – התאמה שדווקא מוציאה את העוקץ מהאסיסט ונותנת יתרון לפעמים למבודד הטוב. מה שקרה בשל מהפכת השלשות ואסכולת האסיסטים המהירים של קבוצות כמו גולדן סטייט ובוסטון היא התאמה מוחלטת של ההגנה, הגנת חילופים אמיתית שקוראת את המסירות ומנטרלת את העוקץ שלה. העובדה שכל שחקן (כמעט) יכול לשמור על כל שחקן (כמעט), ושבכל רגע נתון (כמעט) יש שחקן מגן לצד שחקן מתקיף דווקא בגלל החילופים האלה, ובגלל הקצב, אומרת גם שההגנות של הליגה השתנו ולמדו איך להתמודד עם ההתקפות הטובות והיעילות ביותר, עם הכדורסל היפה והקלאסי. ומצד שני, דווקא מבודדים קלאסיים (תחשבו הארדן, תחשבו קוואי, תחשבו אפילו דרוזן, למרות שהוא באמת צריך לפתח יכולת לקלוע מהשלוש בשביל להיות יעיל כמו השניים הקודמים) נותנים מימד שההגנות החדשות לא יכולות להתמודד איתו.

דווקא בגלל שמרכז הכובד ההגנתי הפך מאישי לקבוצתי מדי שנה (ואיזה הבדל יש בין היום לבין 2015 נניח) הוא זה שיוצר יתרון להתקפה האישית. והיום זה בהחלט בא לידי ביטוי בכמה וכמה דרכים:

א. לו וויליאמס כמובן.

ב. מונטרז הארל כמובן.

ג. הסלטיקס מסרו 26 אסיסטים על 44 סלי שדה (60%) לעומת 29 אסיסטים על 53 סלים של הקליפרס (55%) וזה לא עזר להם. קיירי מסר שוב 11 אסיסטים, ובכלל ברד סטיבנס הפך אותו למוסר אסיסטים מצוין ברבע האחרון של העונה (הפעם התשיעית ב-18 המשחקים האחרונים עם יותר מעשרה אסיסטים למשחק, כשבוסטון מנצחת שישה מהמשחקים האלה), ותמיד יש לו את הורפורד שהוא בקלות לא רק אחד המוסרים הטובים בין הגבוהים בליגה, אלא גם שחקן שלכאורה מניע את כל התקפת הקבוצה בגלל החסימות שלו לסל, משל היה בוגוט או דריימונד גרין – ועדיין עובדה – הבידודים של לו וויליאמס והארל עשו את העבודה לא פחות, כאשר לסלטיקס היה רק מבודד אחד (קיירי) שגם הוא מנוטרל, ואת טייטום בבגדים אזרחיים עם פציעה על הספסל.

ד. הקליפרס ציפפו בהגנה הרבה יותר מאשר בוסטון, ובכל ניטרלו חלק גדול מהיכולות של קיירי. אמנם, קיירי (18 נק', 11 אס') עדיין נתן את הסלים היפים ביותר במשחק אבל בסופו של דבר היה לו משחק אנמי וקשה מול הצפיפות של בוסטון. לכן, גם אין פלא שהמצטיינים של בוסטון היום היו אלו שהצליחו לנצל את הצפיפות מבפנים, בשביל לקלוע מבחוץ, בעיקר ג'יילן בראון שניצל את ההיעדרות של טייטום בשביל משחק אדיר, בעיקר ברבע השלישי (22 נק', 3-5 מהשלוש) גם רוזייר שאמנם נתן הרבה מהנקודות דווקא בגארבג' ועדיין היה טוב ויעיל לאורך רוב המשחק בזכות 6 שלשות (26 נקודות). קיירי יהרוג אותך בבידוד, אבל לא אם לא תיתן לו לבודד, וזה בדיוק מה שקרה.

הסלטיקס לעומתם בהחלט שמרו על הפרמטר יותר, בהגנה אישית יותר מאשר זו של הקליפרס. אבל כאמור, בעידן הכדורסל המודרני הגנה אישית לא תמיד יכולה לשמור על התקפה אישית ברמה הכי גבוהה אם בגלל החוקים המשתנים, השיפוט, האתלטיות, והשינוי הגורף בהבנת המשחק. והיום, התקפה אישית ברמה הכי גבוהה היתה זאת של השחקן השישי של הליגה.

אבל מה שבאמת מדהים בקליפרס זה שלא מדובר בקבוצה שבאה רק לבודד (כמו יוסטון) ובטח שלא כזאת שבאה למסור בלבד (כמו גולדן סטייט) אלא כזאת שיוצרת תמהיל של בידודים מחד והמון קבוצתיות מאידך, כשאולי המאפיין הבולט של הסקורריות הקבוצתית היה גאלינרי שנתן רבע ראשון אדיר וסיים עם 25 נקודות, לפני שהוא נתן לבידודי הספסל (אפרופו הנקודה הקודמת שלי) של לו ווליאמס להרוג את המשחק. זה היה קונצרט של שילובים בין אסכולות כדורסל התקפיות והגנתיות וכדורסל מושלם למדי של הקליפרס.

 

הטבלה הזאת עוד שווה הרחבה, והיא מדברת על הקבוצות ולא על המשחק הזה בהכרח. ועדיין – מספר הזריקות על פי מספר הכדרורים, בהחלט יכול ללמד המון דברים על קבוצתיות, בידודים והערך של השניים.

  FGA by # dribbles     
73 to 6210
Celtics0.090.20.120.120.48
Clippers0.080.180.130.140.46

נדמה לי שזה שווה כתבה, ואני די בטוח שעוד אכתוב אותה, כנראה עם הטבלה הזאת באופן מורחב הרבה יותר.

כאמור, בשביל זה יש פגרה.

 

פילוסופיה של אמריקאים:

ולסיום הגיג קצר במיוחד והוא רק מספר על משהו שעבר לי בראש במהלך הראיון לאחר המשחק של דוק, ובכל זאת – הדבר שבאמת רציתי לשאול, ועם זאת לא העזתי היה – האם עכשיו שהקליפרס 99% בפלייאוף אך במאבק ברור עם סן אנטוניו ויוטה על מקומות 6-8 – עובר לו בראש השיקול של להיפגש דווקא עם דנבר מבין שלוש הקבוצות המובילות של המערב. זאת שאלה ישראלית לחלוטין ואני בטוח שהתשובה שהייתי מקבל היתה הבנאליות האמריקאית על כך שהם צריכים להילחם, ולחשוב על כל משחק, ולהתמודד עם כל אתגר שיבוא. ועם זאת אין לי ספק שלא רק שזו מחשבה שעוברת לדוק ולשחקנים בראש, אלא גם לא אתפלא אם יש אסטרטגיה מובהקת לשלוש הקבוצות במקומות 6-8 שאותה הם ינסו בישורת האחרונה של הליגה בשביל להתמודד עם ה-1-3 שאיתם נוח להם (דנבר תעדיף את יוסטון על גולדן סטייט, הקליפרס אולי לא).

אמריקה. אמריקה בטוח שווה כתבה.

לפוסט הזה יש 24 תגובות

  1. לדעתי כל הקבוצות במערב המתחרות על מקומות 8-6 לא ירצו לשחק נגד הלוחמים יותר מאשר אחרים כי הם יכולים להיות הטובים ביותר יותר מכולם.

  2. מאנו היה שחקן חמישייה פותחת לכל דבר גם אם תפקד גם בשיאו כשחקן ספסל (לא זוכר איך השתמשו בו בשיאו) והיה השחקן השלישי בחשיבותו בקבוצה.

    אורבך השתמש בהבליצ'ק בשחקן ספסל אף שהיה השחקן השני בחשיבותו בעידן ראסל ואחריו היה הכוכב המוביל. והוא היה גם שחקן שלם ודבק וגם סקורר. שימוש דומה נעשה במקהייל, הכוכב השני בחשיבותו בסלטיקס לאחר בירד בזמנו, בשנים הראשונות של עידן בירד כשהפורוורדים הפותחים היו סדריק מקסוול ב-3 ובירד ב-4 ומקהייל החליף את בירד ומ-85/6' כשמקסוול עזב מקהייל הפך ל-4 הפותח ובירד חזר לעמדתו המקורית, ס"מ.

  3. ג'ינובלי ואיגודלה לא סקוררים?
    אחד ניצח את נבחרת ארה"ב והשני הוביל את גולדן סטייט לאליפות ב2015.

    לא פחות סקוררים מכל כוכב שפותח בחמישייה בליגה הזאת.

    1. איגודלה של גולדן סטייט לא סקורר, וגם מעולם לא היה סקורר (גם אם בפילי הוא היה קולע 20 נקודות למשחק). לא על זה הטיקט שלו, ולא על זה גדולתו. בטח שלא כשחקן ספסל.
      הוא שומר אדיר, שחקן דבק, מוסר נהדר. כל הדברים האלה. אבל סקורר בגולדן סטייט??

      ג'ינובילי הוא אכן יותר סקורר, ועם זאת נדמה לי שבסקאלה שבין איגודלה בפאזת גולדן סטייט לבין לו ווליאמס הוא יותר קרוב לראשון, מאשר לשני.

  4. יופי של טור עם כמה נקודות מצויינות מעוררות מחשבה.

  5. קודם כל, כל הכבוד על הטור המעולה, יותר סוג של מאמר מאשר סיקור של משחק וזה בסדר גמור, בדיוק מה שצריך.
    .
    המיון לשני סוגים של שחקנים ששיים נכון בגדול. בכלל, אני חושב ששחקן ששי לא צריך להיות מוגדר על פי הדקה שבה הוא עולה לראשונה על הפארקט, אלא לפי מספר הדקות הכולל. זה יכול למנוע הרבה עיוותים והשוואה של תפוחים לתפוזים.
    .
    הפיסקה על סגנונות המשחק ועל הפתרון למשחק המסירות על ידי בידודים בהתקפה וחילופים בשמירה, בעייתית בעיני.
    הארדן או קאווי או יאניס (או כמובן לברון) הם לא אסטרטגיית משחק אלא סוג של ספסימנים. אם יש לך שחקן שיכול לעשות סל על כל שחקן מתי שבא לו, זה נשק עוצמתי אבל לרוב הקבוצות אין כאלו. לא שראיתי המון אבל ממה שראיתי, הווריורס פשוט משחקים עם פחות passion וזה גורם להפסדים שלהם יותר מאשר פתרונות כאלה או אחרים של המאמנים שמולם.
    זה לא שהם מפסידים רק לרוקטס, הם הפסידו גם לכל מיני פניקס ופורטלנד ויוטה שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליהם זה שיש להם שחקני על שיכולים לעשות סל על כל שחקן בצד שומרים מעולים שיכולים לשמור על כל שחקן.
    האם הווריורס יצליחו להעלות את הרמה בפלייאוף? יש כאלו שיגידו שבלי ספק בכלל. אני אומר שאולי כן ואולי לא.

    1. תודה תומר!
      וכן, ברור לי שהפסקה על סגנונות המשחק היא תחושתית (למרות שנימקתי אותה לא מעט). כי כך אני כותב – רואה דברים תוך כדי משחק ומנסה להסביר אותם, אם לעצמי ואם לאחרים.
      אם אכן אכתוב את הכתבה הזאת, היא תצטרך להיות מגובה בהמון נתונים סטטיסטיים.
      מה שכן, לגבי בידודים, ברור שהארדן וקוואי זו רמה אחרת. אבל גם מידלטון במילווקי (ראיתי עליו נתון כזה לא מזמן), לו ווליאמס כמובן בקליפרס, לאווין בשיקאגו.. וכו' וכו'. לכל קבוצה יש מבודד מוכשר ברמה כזאת או אחרת.

  6. אהבתי את הסיקור. לגבי שאלת המיקום – ג"ס במקום הראשון, אז זה מרוקן את השאלה מתוכן – כולם צריכים לנצח כדי לא לסיים 8. יוסטון ודנבר (בהנחה והן יסיימו 2-3) יכולות להביא לכאורה להעדפה להפסיד ולסיים 7 כדי לקבל את דנבר. יש כאן 2 בעיות.
    1. אף אחד לא יודע עדיין מי יסיים איפה. לדנבר יש לוח סופר קשה והם יכולים לסיים 4 בלי בעיה ולצאת בכלל מהדיון.
    2. לטעמי, כשהסיכויים לעבור (גם מול דנבר אין לקליפרס יותר מ 20% לעבור) כל כך נמוכים, עדיף לך להתמקד בלנצח ובפאן במקום להסתכן באיבוד מומנטומים עם הפסדים מכוונים. וזה גם בטח מה שדוק חושב

  7. תודה על הסיקור, ולא פחות – על הנקודות לדיון שהעלית פה. אם כל אחד מחברי צוות הכותבים באתר ייקח נושא אחד ויפתח מזה פוסט, ניתן יהיה להחזיק לכמה ימים שלמים את העמוד הראשי גם ללא בלוג חי ומעורבים 🙂
    מעניין איך שהרבה נוטים לזלזל בדנבר.. יש לי תחושה שבסוף בסיבוב הראשון דנבר דווקא ינצחו בקלילות את היריבה שלהם, בעוד שיוסטון והווריורס דווקא יתקשו.

  8. יופי של פוסט, אבי.

  9. יופי של פוסט אבי. מאוד מרשים שאתה מצליח לכתוב בצורה כזו זמן קצר לאחר המשחק.

    1. גם בפורטלנד כמות האוהדים של בוסטון היא מהגבוהות שראיתי.

    2. תודה רבה, וכן הלוז שלי במשחקים מותיר לי מעט מאד שעות שינה אבל חשוב לי לכתוב על כך כשהזכרון טרי והנושא רלבנטי ככל שאפשר.

  10. אחלה כתבה. מעמיק וכתוב נהדר. תודה

  11. תודה על הסיקור הנהדר אבי. לדעתי צריך להיות תקדים העונה שייתן להארזל וסוויט לו במשותף את תואר
    השחקן השישי… הקליפרס בלי ספק הפרנצייז' הבכיר בליגה
    מבחינת כוכבים שירצו להגיע לשם הקיץ.

  12. תודה על הכתיבה. אחלה כתבה אם הרבה נקודות מעניינות לדיון 🙂

  13. מאמר מעולה, וכזה שמכיל בתוכו עוד פוטנציאל לשלושה ארבעה נוספים. כן טורבו
    תודה רבה אבי

  14. זה מעין מאמר משולב בפוסט אבל יצא לך מצויין ומעניין

  15. אבי, נהדר.
    1. לו ויליאמס הוא תופעה
    2. בוסטון צוחקת על L.A מגבוה בקשר לעיר הספורט הטובה ביותר
    3. בראד סטיבנס הוא כשלון
    4. הקליפרס מנצחת בלי קשר לדוק

  16. אני אוהב את הצורה השונה בה אתה מכסה כל משחק. יש לך את זה, אבי

  17. מעולה
    אהבתי את ניתוח סוגי השחקן השישי
    🙂

  18. אבי תודה רבה
    יופי של סיקור. לגבי הירוק, זה מדהים כמה אוהדים נאמנים יש לסלטיקס בהמון מגרשים…
    למרות שאני אוהד סלטיקס ונמצא בפייס אינני מצוי בפייס של הקבוצה וגם חושב שלהשוות את מספר העוקבים זה לא לעניין מה גם שבוסטון שוק קטן בהרבה ופחות מפורסם בהרבה מאשר LA.

    1. תודה, אבל רק אציין שאני לא יודע עד כמה זה נכון.
      אני גרתי שנתיים בניו המפשייר, לכאורה שעתיים וחצי נסיעה מבוסטון. למעשה, היה ברור לכולם שהקבוצות של בוסטון הן הקבוצות של ניו המפשייר.
      במילים אחרות בוסטון סלטיקס, הרד סוקס וכמובן ה"ניו אינגלנד" פטריוטס, שייכות לא רק לבוסטון אלא לכל מסצ'יוסטס, ניו המפשייר, וורמונט, רוד איילנד ומיין.
      שזה כבר שוק לא קטן בכלל.

  19. יש לך פה כמה רעיונות לכתבות שכדאי לך להשקיע בהם בפגרה. מעורר מחשבה, תודה!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט