פוסט מהתיבה: "בוסטון 1985-6 נגד מיאמי 2013" / הדוק נגד ויינברג

פוסט מהתיבה: "בוסטון 1985-6 נגד מיאמי 2013" / הדוק נגד ויינברג

************************

ביליתי היום יום שלם בנסיעות ואני הרוג. במקרה התגלגל אל ידי פוסט שניכתב לפני 7 או 8 שנים, מין דו קרב מילולי ביני לבין הילד רועי בן ה-12. תגידו – "תראו את הדוקטור…מצא יריב בן 12 או 13…". אז דעו לכם שהוא דפק אותי בכמה דו-קרבות, אבל הפעם הוא במצב נחות בגלל הקבוצה שבחר! היה זה דו-קרב שנערך בשנת 2012

**********************

 

פרופסור אמריטוס מנחם לס (גיל 73) – בוסטון 85-6

היום היה יום שהתחיל מאד עצוב באינדינאפוליס. טוב שניגמר טוב. איך אומרים החברים שלי מתל מעדשים? "סוף טוב – הכל טוב".

אגב, החשבתם פעם איך זה לגור בעיר מטרופוליטנית עם רכבת תחתית הנקראית "תל עדשים"?

אבל זה כבר נושא למאמר אחר.

אז למה היום התחיל כל כך עצוב באינדינאפוליס? כי ב-10 בבוקר הביאו לטיפול נימרץ אדם המתקרב לגיל העמידה, מעט OVERWEIGHT, עם פרצוף מוכר: עיניים קטנות כאלה כמו ינשוף; שפתיים צרות. מין בלונדיני שמזכיר אוסף-זבל בפרנץ' ליק, אינדיאנה.

רגע, האם זה לארי בירד?

כן!

מה קרה לו?

הובא לטיפול נמרץ בגלל שוק טוטאלי לכל גופו הענק שהצטמק מ-2.06 מ' ל-2.00 מ' בגלל הגיל והמשקל הלוחץ על חוליות הגב ומקטין את הסחוס בין החוליות ל-2 ס"מ ל-1.8 ס"מ. 2 מ"מ כפול 32 זה ה-6 ס"מ שהוא ירד בגובהו.

שוק טוטאלי? על מה ולמה אחי?

על שמישהו מעז להשוות את מיאמי של לברון, דוויין, והכוסית לסלטיקס של 1986.

כל אדם אחר היה סתם צוחק. לארי ניכנס לאישפוז כי זה היה הדבר ההזוי ביותר ששמע אי-פעם בחייו.

אתן לכם רק דוגמה קטנה.

התוארים של אותה שנה:

בואו אנסה לומר זאת לאט-לאט בשפה קלה ופשוטה כדי שגם רפי ההבנה כאן יבינו: הסלטיקס הזאת של 1985-6 לא היתה טובה רק ממיאמי. היא היתה טובה יותר מכל קבוצת כדורסל שאי פעם חוברה לה יחד.

רוצים כמה עובדות?

*מה בקשר לרקורד 1-40 בבית? הפסד אחד פור גוד סייק בעונה שלמה!

*מה בקשר לרקורד 14-68?

*מה בקשר לארבעה שחקני 'היכל התהילה' בחמישייה הראשונה? (בירד, מקהייל, פאריש, ודניס ג'ונסון)?

*מה בקשר ל-1-4, 0-4, ו-2-4 בפלייאוף? 3 הפסדים בכל הדרך, בשעה שמיאמי הפסוחה מפסידה 3 בסידרה אחת פור גוד סייק.

אני לא רוצה להמשיך לכתוב כי זה רק יכניס את לארי בירד – שהחלים מהשוק הראשון – לשוק נוסף.

ואלה שמות

ב-1985-6 הסלטיקס העמידו את סגל השחקנים – אני מדבר על חמישייה ראשונה וספסל של 7 – הטובים בהסטוריה.

רק תנו מבט בגבהים ובמשקולות שלהם ותקבלו חרארה:

Players
G/F 44 Ainge, Danny 6 ft 4 in (1.93 m) 175 lb (79 kg) 1959–03–17 Brigham Young
F 33 Bird, Larry (C) 6 ft 9 in (2.06 m) 220 lb (100 kg) 1956–12–07 Indiana State University
G 34 Carlisle, Rick 6 ft 5 in (1.96 m) 210 lb (95 kg) 1959–10–27 Virginia
G 3 Johnson, Dennis 6 ft 4 in (1.93 m) 185 lb (84 kg) 1954–09–18 Pepperdine
C 50 Kite, Greg 6 ft 11 in (2.11 m) 250 lb (113 kg) 1961–08–05 Brigham Young
F/C 32 McHale, Kevin 6 ft 10 in (2.08 m) 210 lb (95 kg) 1957–12–19 Minnesota
C 00 Parish, Robert 7 ft 0 in (2.13 m) 230 lb (104 kg) 1953–08–30 Centenary College of Louisiana
G 12 Sichting, Jerry 6 ft 1 in (1.85 m) 168 lb (76 kg) 1956–11–29 Purdue
F 45 Thirdkill, David 6 ft 7 in (2.01 m) 195 lb (88 kg) 1960–04–12 Bradley
G 11 Vincent, Sam 6 ft 2 in (1.88 m) 185 lb (84 kg) 1963–05–18 Michigan State
C 5 Walton, Bill 6 ft 11 in (2.11 m) 235 lb (107 kg) 1952–11–05 UCLA
G 8 Wedman, Scott 6 ft 7 in (2.01 m) 215 lb (98 kg) 1952–07–29 Colorado
G/F 35 Williams, Sly 6 ft 7 in (2.01 m) 210 lb (95 kg) 1958–01–26 Rhode Island
Head coach

· K.C. Jones (San Francisco)

Assistant coach(es)

· Jimmy Rodgers (Ohio State)

· Cr (

פריש…7 פוט. בירד…9'6. גרג קיט…11'6. קווין מקהייל…10'6. ביל וולטון…11'6. וזה לא סתם גבוהים. בירד, פריש, מקהייל, וולטון – כולם היכל תהילה.

והגארדים? דניס ג'ונסון…בקלות בין עשרת הפוינט גארדים הגדולים בהסטוריה שלקח אליפות בסופרסוניקס והיה ה MVP של הפיינל עוד לפני שהגיע לסלטיקס, ושתי אליפויות בסלטיקס)…דני איינג'…אחד האתלטים הגדולים בתולדות ה-NBA שיכול היה להיות כוכב בייסבול לו רצה…ריק קרלייל (איזה קלעי!)..סם וינסנט (איזה קלעי!). ג'רי סיקטינג – אחד הקלעים הגדולים מכולם!

ובו אגלה לכם סוד: לסלטיקס של אותה שנה היה קלעי שלארי בירד אמר עליו "הלוואי והיתה לי היד שלו". למי הוא התכוון? לסקוט וודמן, ה-2.01 מ' שהוא אחד מהפיור שוטרס הגדולים ביותר בתולדות ה-NBA שאף אחד לא מכיר!

תנו מבט בפירוד הקליעות כשכולם משתתפים בחגיגה:

Player GP REB AST STL BLK PTS AVG
Larry Bird 82 805 557 166 51 2115 25.7
Kevin McHale 68 551 181 29 164 1448 21.3
Robert Parish 81 770 145 65 116 1305 16.1
Dennis Johnson 78 268 456 110 35 1213 15.6
Danny Ainge 80 235 405 94 7 855 10.7
Scott Wedman 79 192 82 38 22 634 8.0
Bill Walton 80 544 165 38 106 606 7.6
Jerry Sichting 82 104 188 50 0 537 6.5
David Thirdkill 49 70 15 11 3 163 3.3
Sam Vincent 57 48 69 17 4 184 3.2
Sly Williams 6 15 2 1 1 17 2.8
Rick Carlisle 77 77 104 19 4 199 2.6
Greg Kite 64 128 17 3 28 83 1.3

אז למה היא באמת גדולה?

 

*קבוצה עם 5 שחקני היכל התהילה…

*קבוצה שמפסידה רק משחק בית אחד…

*קבוצה שמסיימת עונה עם 68 נצחונות…

*קבוצה עם הפרונטליין החזק ובגדול בהסטוריה עם לארי בירד, קווין מקהייל, רוברט פריש…

*ושהמחליף של הפרונטליין הזה הוא ביל וולטון…

*קבוצה שמפסידה רק 3 משחקים בכל הפלייאוף…

וקבוצה שמנצחת את יוסטון רוקטס עם חאכים אולג'ואן, רלף סמפסון, ג'ון לוקאס, רודני מקריי, ולואיס פלויד 2-4 בגמר…

חייבת להיות גדולה!

המץ' אפ נגד מיאמי?

*דניס ג'ונסון עושה קציצות ממריו צ'אלמרס

*דוויין ווייד מתבדח על חשבון  דני איינג'

*לארי בירד מלמד את לברון מאיזה צד משתין הדג

*קווין מקהייל אוכל את שיין בטייה

*רוברט פאריש מסתכל על כריס בוש מלמעלה

ספסל: ביל וולטון אמרנו? לא צריך יותר.

וריי אלן? סקוט וודמן לא נופל ממנו בהרבה (אם בכלל), והוא גבוה יותר עם כניסה הרבה יותר טובה לסל, ואם חייבים לשמור עליו ריק קרלייל הוא אחת הקרציות המעצבנות ביותר בהגנה של ה-NBA.

הסלטיקס מנצחת 0-4 בהפרש ממוצע של 18!

תם ונישלם.

 

ויינברג – (כיתה זיין או ח') מיאמי 2012-3

ב-NBA תמיד היו שלשות של שחקנים שהיו מעל כולם. 3 שחקנים, מה-20 הטובים בליגה בזמנו, שהרכיבו קבוצה אחת והלכו כל הדרך לאליפות. זה התחיל עוד בסיקסטיז, עם הלייקרס של ווסט, ביילור וצ'מברליין, המשיך כל הדרך לסבנטיז (ג'ו ג'ו וויט, ג'ון הבליצ'ק ודייב קאונס שהביאו 2 אליפויות ב-3 שנים לבוסטון), לאייטיז (מג'יק, וורת'י וקארים), לניינטיז (ג'ורדן, פיפן והוראס גרנט) וקיים גם היום (פארקר, מאנו, דאנקן).

מכל השלשות הגדולות (שזכו באליפות אחת לפחות) שה-NBA ראתה, יש שתי שלשות שבולטות מעל כולן. שלשות שבכל שנה שהן היו ביחד, סיימו את העונה בשלב המאוחר ביותר שקיים (הגמר). שלשה אחת כזאת היא מייקל ג'ורדן, סקוטי פיפן ודניס רודמן, שלשה שכוללת את השחקן הגדול בהיסטוריה, ועוד 2 אגדות. הם שיחקו ביחד מ-1996 עד 1998, והגיעו ל-3 אליפויות. השלשה השנייה שתואמת הגדרה זו היא דווין וויד, לברון ג'יימס וכריס בוש. ב-4 העונות בהן שיחקו ביחד, הטריו הזה הגיע לגמר האנ.בי.איי, והיה מרחק מזגן מקולקל אחד מטריפיט. זה בלתי נתפס.

בלי קשר לעובדות היבשות, למיאמי 11-14 הייתה השפעה עצומה על הליגה. הקבוצה הראשונה שהציגה חמישייה עם 5 צלפים על המגרש, והפכה את ה-pace and space, קצב וריווח (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב) לשיטה התקפית של ממש. זה היה היסוד בשיטה שנפוצה היום כמו פטריות אחרי הגשם בליגה. הכל התחיל במיאמי.

בכתבה הזאת נתמקד במיאמי של 2012-13, הקבוצה הגדולה ביותר שמיאמי העמידו. 66 ניצחונות, אליפות (מן הסתם), ו-27 ניצחונות ברציפות, הישג ענק שנדבר עליו מאוחר יותר. זאת הייתה העונה המלאה הראשונה (ב-2011/12 היו 66 משחקים) של מיאמי עם לברון ובוש שנגמרה באליפות.

ואלה שמות:

נתחיל מהכוכב הבלתי מעורער של העונה הזאת (והשושלת של מיאמי), לברון ג'יימס. עם כל השנאה (המוצדקת, חלקית) אליו, הוא היה הלב החי של השושלת הזאת. לברון חזק מספיק בשביל לשחק בכל עמדה, ותפקודו כפאוור פורוורד יצר את שיטת הריווח של ספולסטרה במיאמי (דיברנו עליה קודם). באותה עונה הוא נתן ממוצעים של 26 נק', 7.3 אס' ו-8 ריב' בערב, כמעט טריפל דאבל. כשמוסיפים לזה 1.7 חט' למשחק, מבינים כמה הוא היה בלתי ניתן לעצירה.

לידו היה את דווין וויד, האיש נטול הברכיים ששימש כמנהיג של מיאמי לצד ג'יימס. הוא היה סייד קיק מצויין (21 נק', 5 אס', 5 ריב' למשחק), ולעתים נטל את ההובלה כשהקינג תפס יום רע, והצליח לשמש כמספר 2 ביעילות שבה תפקד כשחקן המוביל של מיאמי 2006, אלופת עבר אחרת.

את הצמד הזה השלים הדינוזאור, כריס בוש. ממוצעיו לא היו מרשימים באותה עונה ביחס לשנים קודמות (16.6 נק', 6.8 ריב'), אבל הוא היה סנטר טוב, למרות שנולד-וימות-כפאוור פורוורד. תראו לי עוד סנטרים שקולעים ב-53% מהמיד ריינג'.

מריו צ'למרס, שידע לפנות יפה את הדרך לוויד ולברון ולהוביל כדור בעת הצורך, ואודוניס האסלם, נגר שנתן 120% מעצמו על המגרש בכל משחק, השלימו את החמישייה. מהספסל בלטו ריי אלן, חבר היכל התהילה נוסף ששיחק במיאמי בערוב ימיו, מייק מילר שהיה שחקן כדורסל לא רע לפני שהחל לשמש כקולב של לברון, וצמד פורוורדים מזדקנים חביב בשם שין באטייה וראשרד לואיס. את הסגל השלים נוריס קול המהיר והלא יציב.

אז למה היא כל כך גדולה?

את הטיעון של ארבעת הגמרים ב-4 שנים כבר כתבתי, ומספר הגמרים (והאליפויות) היה עולה במידה ולברון היה נשאר בקבוצה. עכשיו בואו נדבר על רצפי ניצחונות. כל רצפי הניצחונות הארוכים (מעל 15) של קבוצות NBA נגמרו בתחילת מרץ לכל המאוחר, להוציא 2 רצפים של סן אנטוניו ואחד של פורטלנד מ-1990/91.

זה די הגיוני, בהתחשב בזה שעם עייפות סוף העונה יותר קשה להשיג הרבה ניצחונות ברצף, וכולם רוצים שהעונה תגמר והפלייאוף יתחיל. עכשיו, עם כל זה, מיאמי 2012/13 באו וניצחו 27 פעמים ברצף, כשההפסד הראשון מגיע ב-27 במרץ, 5 דקות לפני הפלייאוף. זה בלתי נתפס, ורק הקבוצות הגדולות באמת עשו רצפים כאלו (בלי הטריק של לקחת ניצחונות מהעונה הקודמת). ומיאמי 2013 עשו את זה.

בנוסף, הם ניצחו באחד הגמרים הגדולים בתולדות ה-NBA, ולא פגשו קבוצה שהורכבה מחאכים אולג'ואן הצעיר מדי וראלף סמפסון בשנה הבריאה היחידה בקריירה (וזהו, בגדול). קצרה היריעה מלפרט על כל הסדרה הזאת, מהתבוסה ב-36 הפרש עד לחזרה למיאמי בפיגור 3-2, הזריקה המדהימה של ריי אלן והפיכת הסדרה לאליפות שנייה ברציפות של מיאמי. זאת עוד סיבה שמתארת למה הם היו כל כך טובים.

מצ'-אפ מול בוסטון 1986

נכון, היה להם את לארי בירד, קווין מקהייל, רוברט פאריש, דני איינג', דניס ג'ונסון, ביל וולטון, סדריק מקסוול ועוד כל מיני אגדות קיימות ולא קיימות, אבל דוגרי, אתם חושבים שהם ינצחו את מיאמי? קבוצה שזרקה 4.8 שלשות במשחק, לעומת 22 (שנקלעו באחוז גבוה יותר), לא תצליח לנצח בכזאת קלות. מיאמי ישרפו אותם מרחוק, לברון יעשה לבירד את המוות בהגנה, ו-וויד 2013 עדיף על דניס ג'ונסון 1986, בהרבה, וכל קשישי הסלטיקס לא יצליחו לעמוד בקצב של מיאמי במשך 48 דקות לאורך 7 משחקים. כל זה יספיק מול קבוצה שהייתה צריכה לכבות את המזגן, להשתמש בטריקים שפלים ולהודות לאלוהים כמה פעמים ביום שלא היו צריכים לפגוש את הבאד בויז, פילדלפיה והלייקרס בשביל להצליח לקושש אליפות שלישית במספר.

כל הכבוד לילד!!!

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 32 תגובות

  1. תודה רבה מנחם.
    .
    לגופו של עניין – קבוצה מודרנית יותר תנצח, כמעט בהגדרה, קבוצה "ישנה" יותר, בגלל התפתחות המשחק, שיטות האימון והכושר הגופני, אז כן, כנראה שמיאמי הייתה מנצחת, גם את בוסטון, גם את הלייקרס של אותו עשור וגם את מייקל ושיקגו.
    .
    ועם זאת, לדעתי יש למדוד את גדולתה של קבוצה יחסית לאופן שבו המשחק שוחק בתקופתה, ולכן אני חושב שבוסטון גדולה ממיאמי, וביום טוב בירד גם עדיף על לברון.

    1. אני עדיין בשלי שגם הסלטיקס וגם הלייקרס של שנות ה-80 וגם שיקגו של שנות ה-90 היו מנצחות את כל הקבוצות היום.
      המקום היחיד לבדוק הם שיאים עולמיים. בא"ק השיאים שהתרסקו היו בריצות קצרות של יוסיין ובריצות ארוכות. בשאר די דורכים על המקום, והשיפורים הם בבניית בריכות מהירות ובגדי הים המיוחדים. בהרמת משקולות כמעט לא נשברו שיאים. ישנם שאומרים שגם בבייסבול הרמה הכללית ירדה, ובפוטבול די נשארה כשהיתה. הרמה השתנתה כליל בכדורגל. בכדורסל שחקנים כלארי, מג'יק, שקיל, יואינג, דייויד רובינסון, ובעיקר מייקל, היו שולטים היום בכדורסל. אפילו אוסקאר רוברטסון היה יכול לככב היום בדיוק כפי שהיה.
      זו דעתי.

  2. מיאמי הייתה הקבוצה הדוחה ביותר לצפייה בתולדות הליגה, הקהל הביתי שם מחפיר ורואים את זה טוב מאוד עכשיו כשכבר אין לברון והאולם ריק ושקט. לא ראיתי כמעט את הסלטיקס של שנות ה80 אבל מיאמי בקושי רב הייתה הקבוצה הכי טובה בתקופתה ככה שלהשוות לגדולות ההיסטוריות זו בדיחה.

  3. תודה מנחם. בוסטון עם בירד בשיאו, לא מעז להמר נגדו למרות שכמו שהזכירו מעלי קשה להשוות בין תקופות שונות.
    דבר אחד בטוח – לברון היה יוצא בוכה מהטראש שלארי היה מאכיל אותו

  4. 2013 הייתה לפני 6 שנים, כך שהעימות לא היה יכול להתקיים לפני 8-7 שנים, כלומר ב-2011 או 2012 אלא רק אחרי פלייאוף 2013.

  5. נהדר, תודה רבה לשניכם ולארכיון.
    ובנוגע לנושא על הפרק: מסכים עם רועי (ומאנו) שקבוצה מודרנית תנצח ברוב המקרים עקב ההתקדמות בכדורסל, אבל זה רק אם היינו מניחים שהם ישחקו משחק מודרני (הרי יש גם הבדלים בחוקה, לא רק בסגנון המשחק). כמה מכות של מקהייל מתחת לסל, ומיאמי מבלה את שאר המשחק בזריקות משלוש… מאידך, מסכים עם הדוקטור שהקבוצה הטובה מבין השתיים, BY FAR, זו הבוסטון של ילדותי.
    בקיצור, הבדל של כשלושים שנה בין קבוצות ספורט זה כמעט כמו שמן ומים, אי אפשר לערבב

  6. דניס ג'ונסון בוודאי יותר טוב מצ'אלמרס וזו אפילו לא השוואה כי צ'אלמרס אינו שחקן שיכול לזכות במצטיין של הגמר וגם כדורסלן פחות טוב עם השפעה קטנה יותר על המשחק שלא לדבר שדניס היה טוב בהרבה בהגנה.

    אך בכל מקרה הוא אינו בוודאות כלל בין עשרת הרכזים הטובים בכל הזמנים ולפניו יש לפחות עשרה שטובים ממנו כרכזים:
    מג'יק, אוסקאר, קוזי, וסט כרכז, אייזיאה, פרייזר, סטוק, קיד, נאש ופייטון, כשווסט ופרייזר ופייטון ואולי גם אייזיאה לא פחות טובים בהגנה ולפחות פייטון אף טוב יותר.

  7. המאמר על פאריש:
    http://www.hoops.co.il/?p=18079

    המוזר לגבי פאריש הוא שעם יכולתו המעולה בהתקפה היה לו חוסר יציבות יחסית באחוזי הקליעה עם כמה עונות של פחות מ-50% מהשדה ושני גמרים עם פחות מ-45% מהשדה ו-60% מהקו כשב-84' קלע ב-44% מהשדה ו-58.8% מהקו וב-86' קלע ב-41% מהשדה ו-50% מהקו. ב-81' קלע ב-50.6% מהשדה ו-73.2% מהקו.

    1. באותו אופן שמיאמי של 2013 היו לוקחים אולי משחק אחד/שניים מג"ס של שנה שעברה -אבולוציה של המשחק…

      אם בפוסט כתבת על כך שקבוצה שזורקת 4 שלשות למשחק לא יכולה על קבוצה שזורקת 22 שלשות במשחק (באחוז די גבוה, כלשונך), מה אותה קבוצה תעשה מול קבוצה שזורקת מעל ל 30 זריקות במשחק וקולעת אותם באחוזים עוד יותר גבוהים….
      ואחנו מדברים כאן רק על טווח זמן של 5 שנים…

        1. חחח אבל זה כל העניין – שזה מצחיק להשוות ע"פ קו המחשבה הזה, כי באותו אופן מיאמי הפסידו באותן שנים לקבוצות הרבה פחות מוכשרות מג"ס של 2017-8….
          ג"ס התקשתה מול יוסטון (ורק מול יוסטון) כי היא נבנתה ושיחקה בעיקר כדי לבלום אותה (וכמובן שאני מצטער שלא עשתה את זה לבסוף…), להגיד שמיאמי היט הייתה ועשה אותו דבר רק כי ככה נראה לנו….זה לא באמת רציני.
          וקרב חפירות זה לא היה, זה היה קרב בידודים אולי…

  8. אאני עדיין בשלי שגם הסלטיקס וגם הלייקרס של שנות ה-80 וגם שיקגו של שנות ה-90 היו מנצחות את כל הקבוצות היום.
    המקום היחיד לבדוק הם שיאים עולמיים. בא"ק השיאים שהתרסקו היו בריצות קצרות של יוסיין ובריצות ארוכות. בשאר די דורכים על המקום, והשיפורים הם בבניית בריכות מהירות ובגדי הים המיוחדים. בהרמת משקולות כמעט לא נשברו שיאים. ישנם שאומרים שגם בבייסבול הרמה הכללית ירדה, ובפוטבול די נשארה כשהיתה. הרמה השתנתה כליל בכדורגל. בכדורסל שחקנים כלארי, מג'יק, שקיל, יואינג, דייויד רובינסון, ובעיקר מייקל, היו שולטים היום בכדורסל. אפילו אוסקאר רוברטסון היה יכול לככב היום בדיוק כפי שהיה.
    זו דעתי.

  9. מעניין מאוד.
    דעתי היא באלו חוקים הם משחקים?
    אם בחוקי עבר אז הסלטיקס היו מאכילים את מיאמי קש בלי שום בעיה אפילו.
    רק זה שהגבוהים היו יכולים לחנות מתחת לטבעת בלי חוק 3 השניות ולפוצץ כל אחד שינסה להיכנס היה מוציא את האוויר מלברון שלדעתי הוא הסופרסטאר הנחשב בין עשרת הגדולים עם המנטליות החלשה ביותר ואותה סלטיקס הייתה נכנסת לו כל-כך עמוק לורידים שהוא היה מרים ידיים כבר אחרי המשחק הראשון.
    בנוסף לגבי הקליעה מבחוץ –
    זה לא שהסלטיקס הייתה קבוצה חסרת כשרון קליעה,זה פשוט לא היה העניין ולדעתי אם היה צורך הם לא נופלים ממיאמי.
    עם החוקים של היום ,המשחק היה הולך צמוד יותר ולא בטוח מי תיקח (הייתי מהמר עדיין על הסלטיקס בגלל המנטליות החזקה של השחקנים המובילים שלה).

    1. לגבי "קשישי סלטיקס"
      זכרון קצר אבל אותה מיאמי הפסידה לזקני ספרס בהפרש סלים הגבוהה ביותר במשחק גמר ואל תשכח אלמלא סל מטורף אחד מול אותם קשישים הם היו 3-1 בתקופת "השושלת" (לא יודע למה זה נקרא שושלת אבל אוקי,שיהיה)

  10. היי מנחם תודה רבה על המאמר ממש כיפי לקריאה ורק מזכיר אם לא אמרתי אבל אני אוהד וויד ומיאמי לעד וכן כרגע אני חווה עונה גרועה ביותר .אבל בוא נעזוב את מיאמי של עכשיו אגיע לעניין מיאמי של 2012/13 בחיים אבל בחיים לא הייתה שורדת בפיזיות של שנות ה80 וה90 לברון היה נופל מכל קטנה ולא היה קם ולכן אני חושב שלארי והבוסטון היו מנצחים אותם רק בגלל הפיזיות שהיה בשנות ה80

  11. בלי קשר לכלום. עברתי ברפרוף על הסגל של הסלטיקס וקלטתי שם את דיוויד ת'רדקיל שהוא (יחד עם רדנקו דובראש, זלוטיקמן ופרישמן) האדומים היחידים שאי פעם חיבבתי (למרות שטיינהאור), אפילו שהנפלד, מרסר וגודס עשו לי את זה יותר (למרות ג'מצ'י). נקודת מבט של ילד בן שבע בתחילת ה90'… תודה על הנוסטלגיה!

להגיב על מנחם לס לבטל

סגירת תפריט