השמש זורחת במפרץ – סיקור מהאורקל ארינה / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

השמש זורחת במפרץ – סיקור מהאורקל ארינה / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

הלוחמים? הם ההווה, ברור. פיניקס? פיניקס הם העתיד, גם ברור. והספרס? הספרס הם המצב הרביעי. למרקוס, דרוזן וגיי הם (עדיין לא) עבר. דרק וייט, לוני ווקר, ודג'ונטה מורי הם (סוג של) עתיד. "ממרומי המקום השביעי במערב" הספרס הם לא בדיוק הווה. אז מה הם? הם המצב הרביעי. זה עניין מסובך – הערב, ההווה התמודד עם העתיד, והפסיד. הערב, העתיד התמודד עם המצב הרביעי, והפסיד. אבל נתחיל מההתחלה:

לפני המשחק (עתיד)

היות שזו כבר הפעם השלישית בחודש האחרון, קצת מיציתי את ההווה ואת לוחמיו, והתמקדתי בעתיד – קבוצת שחקנים שהאמת שאת רובם לא זיהיתי התחממה לה בנחת על הפרקט. את בנדר דווקא זיהיתי – לבן, גבוה ומחמיץ משלוש? כן, זה בנדר שלנו. שחור, פחות גבוה ולא מחמיץ משלוש – כן, זה ג'מאל קרופורד.

אבל האחרים דומים להפתיע זה לזה, כנראה אחת מתוצאות הלוואי של הפורוורדיזציה של הליגה ושל פיניקס.

מי אני?

ומי אני?

ועוד אחד שזיהיתי – שעוד מעט הוא ישחק כמעט לבד מול הלוחמים, ינצח, ולכן אולי ילמד את הלקח הלא נכון לעתיד?

ובכל זאת, בלי הלוחמים אי אפשר – אז תפסתי את קווין קוק יושב "על הברזלים" מפטפט עם כמה חברים, ואת דמרקוס ושון מתחממים.

משם לחדר המדיה, ולראשונה הסתכלתי על הרשימה המלאה: אז קודם כל יש שני כתבי הופס באולם, אריק טל ועבדכם הנאמן, מה ששם אותנו אי שם במרומי טבלת המדיה. יצא במקרה, אבל נחמד.

בנוסף, יש שלושה סקאוטים – מהספרס (איך אני כל פעם מצליח לדחוף אותם, איך?), הרעמים והרקטות. במי באו לצפות? כנראה בצעירי הסאנס. במי הם מתעניינים? את מי הם יכולים להציע בתמורה? יהיה לנו קיץ שלם לחשוב על כך.

משם לפרה-גיים קונפרנס – קר מדבר על הציפיות שלו משחקני הספסל, על הצורך בלהתחיל את המשחק באופן מהיר ואנרגטי (הפעם זה קרה אך לא הספיק), החמיא לאייטון על השנה הראשונה, אמר שעדיין לא ידוע מתי בוגוט יצטרף ועוד.

גם קוקושקוב דיבר יפה, למרות שכרגיל לא שמעו כלום – אמר שהדגש השנה הוא על פיתוח השחקנים והקבוצה בכל המימדים, הסביר שהלוחמים הם תמיד אתגר קשה לקבוצה צעירה כמו שלו ויש לו הרבה כבוד אליהם, וציין שהצעירים צריכים להפחית את מספר איבודי הכדור ולשפר את בחירת הזריקות. בקיצור, הרדים יפה את היריב כהכנה לעקיצה בהמשך הערב.

מהלך המשחק (הווה)

בניגוד לשאיפתו של קר המשחק מתחיל באופן עתיר החמצות ונמוך אנרגיות, הרבה תודות לבנדר שעולה בחמישיה וככל הנראה מפזר את אבקת הקסמים שלו על שוכני הפרקט משתי הקבוצות. קליי מתעורר עם שתי שלשות רצופות והטבעה וזה כבר 12-3, אחר כך קאזינס מועך את בנדר החיוור, זה כבר 27-11, ונראה שלפנינו עוד בלואואאוט במפרץ. במקביל הספרס מתחילים גרוע מול היאניסים וזוהי ללא ספק שעתו היפה של ההווה הערב.

הרבע השני במפרץ מתנהל בעצלתיים ואיכשהוא העתיד מצליח לצמצם ל-38-34, כשבינתיים למרקוס (בשלשה!) מעלה את הספרס ל-67-64, ומראה שלא הכל וורוד בהווה. המחצית במפרץ מסתיימת בהפרש נקודה, אבל אני מייחס זאת לנמנומו של ההווה יותר מאשר ליכולתו של העתיד, כאשר הספרס עולים ל-87-83 ואחר כך כבר 93-83! נפשי במזרח (יחסית) וגופי בפאתי מערב, אני מתחיל לחשוב שיש מצב שהמצב הרביעי יגבר על העתיד היווני.

גם הרבע השלישי במפרץ מתנהל בעצלתיים, תוך שאני מסביר לאריק טל שזה רק עניין של זמן עד שהלוחמים יתפוצצו על השמשות האומללות, אבל הוא, אולי עקב הטיית האוהד המודאג, ואולי עקב ניסיונו העודף עם הלוחמים, מסרב לקבל את הסברי המלומדים וממשיך לחשוש מהעתיד לבוא.

בינתיים אני מבסוט לראות שכבר 86-100 בסאן אנטוניו, והעובדה שבוקר מעלה את העתיד ליתרון 67-65 על ההווה בהווה חומקת מעיני. ואם את קריסת הצבאים אפשר להסביר בבק-טו-בק, הרי שללוחמים אין את התירוץ הזה, הם סתם מנומנמים וחסרי אנרגיות, ומאפשרים לזמן, שהוא המגשר בין העבר להווה ולעתיד, שלא לפעול לטובתם הפעם, וזה כבר 73-68 לפיניקס.

קלי אוברה, לטעמי השחקן הטוב ביותר של פיניקס, חוסם נפלא את דוראנט, דוהר כל הדרך לעשות סל בצד השני וזה כבר שבע לפיניקס, לפני שהיא משאירה את סטף לשלשה חופשית… יש דברים שפשוט לא עושים, אפילו כשסטף מנמנם, והיתרון יורד לשתיים. דקה לסוף הרבע השלישי דוראנט מחזיר את העניינים למצבם הטבעי, הקהל נזכר לגעוש וצועק בוז לבוקר שזורק מהעונשין אחרי סחיטת עבירה מפוקפקת.

בתחילת הרבע הרביעי אני שוב מסביר לאריק שזה רק עניין של זמן עד שהלוחמים ישטפו את הפרקט, ולראיה – לסטף יש 10 נקודות בלבד, וזה הרי לא יתכן. קאזינס, החוליה הרעבה של הלוחמים, מגביר הילוך בהגנה ובהתקפה וזה כבר 88-81 לטובת ההווה – הנה צדקתי, אתה רואה?

לא בדיוק, מאחר והלוחמים נרדמים בהגנה מול מבצעי יחיד של בוקר שמקפיד שלא למסור את הכדור לאף אחד אחר וזה הופך ל-89-88 לפיניקס. דוראנט יורד עקב פציעה, אבל סטף קולע קצת שלשות וזה 97-98 ללוחמים, אבל בצד השני גם בוקר קולע וזה הופך ל-106-102 לפיניקס.

הלוחמים נזכרים להתעורר סוף סוף – דריימונד נכנס ועוזר לקליי בלחץ על בוקר. זה אמנם עובד – בוקר מסרב למסור ומאבד את הכדור בחלק גדול מהמקרים, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי, ופיניקס מצליחים לסיים את הערב עם ארבע נקודות יותר. בדיוק כמו שאמרתי לאריק. או שלא…

אחרי המשחק (עבר)

האמת – הופתעתי, בעיקר מכך שהלוחמים פשוט התעוררו מאוחר מדי, וכנראה שמול בוקר, אגואיסט או לא, זה לא מספיק. לא ברור שקר עשה כל מה שיכול היה כדי להעיר את המפרצת, אבל הוא עדיין נשמע עצבני במסיבת העיתונאים והלין על רמות אנרגיה נמוכות. אחריו עולה קליי עם נימות דומות, וסניטה קלה בקהל (ובצדק לדעתי).

אבל ממרחק הזמן קרוב לוודאי שהלילה הזה לא יזכר כמשמעותי בתולדות הלוחמים מהמפרץ, פשוט איזו קפיצה במטריקס, שבה העתיד גבר על ההווה, בתצוגה שבסופו של דבר חשפה את החולשות של שתי הקבוצות – העדר אנרגיה ומחויבות בקבוצת ההווה, מול העדר קבוצתיות וניסיון בקבוצת העתיד. ופיניקס בהחלט צריכה להתאזר בסבלנות – עוד ארוכה הדרך, אבל צריך להאמין – והחולצה הזו המתנוססת באחד הפרוזדורים של הארינה, זכר לעונה בה הפסידו הלוחמים ליוטה בחצי הגמר האזורי, היא עדות לכך.. שמונה שנים ארוכות נאלצו להמתין עם האמונה, אבל בסוף זה השתלם.

ועוד מילה על העבר – לעתים נביט עליו בנוסטלגיה, נזכור כמה צעירים/יפים/בכושר היינו, ולעתים נתבאס שהיום אנחנו פחות מכל אלה. אבל בעצם, יש בו בעבר גם המון דברים שבכלל לא ידענו אותם, אי אז בעבר, ולכן אנחנו בכלל לא חושבים עליהם, היום בהווה, והם מדהימים למדי. קחו את 1988 למשל – אליפות ראשונה לדטרויט, מייקל מרחף בשמיים – והדבר הכי מדהים ב-1988, והוא מפתיע באותה מידה שהוא מדויק לחלוטין, הוא שב-1988, כשהייתי בן 15, הייתי גבוה יותר, חזק יותר ושחקן כדורסל טוב יותר מלברון ג'יימס (בן הארבע). טייק דאת פור דאטא.

מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור הקולגות שלו. עוד יותר נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור אנשים בכלל, ובשבילי, זה מאנו. כשאני רואה את מאנו משחק כדורסל, אני רואה לא רק איך שחקנים צריכים לשחק כדורסל אלא גם איך אנשים צריכים להיות. תודה רבה מאנו על הדוגמא וההשראה.

לפוסט הזה יש 17 תגובות

  1. אני אתייחס לשאלת ה-"בוקר אגואיסט?"
    .
    נתחיל בתשובה הקצרה –
    לא.
    .
    ובהרחבה –
    בוקר לא רכז.
    הוא שוטינג גארד בנשמה, שמשחק בקבוצה נטולת רכז אמתי.
    כן, הוא נוטה לקחת על עצמו לפעמים קצת יותר מדי. אבל חדי העין יכולים לראות שכאשר התרגיל הראשון (בדרך כלל פיק אנד רול עם שחקן גבוה) לא עובד, וההתקפה נתקעת, זה בדרך כלל יהיה בוקר עם הכדור באחד על אחד כאשר השעון אוזל.
    כאשר המשחק זורם?
    אז בוקר קבוצתי להפליא. אותו הפרש שהסאנס פתחו הרבע הרביעי, הגיע לא רק עם 11 נק' של בוקר, אלא גם עם 3 אסיסטים.
    האיבודים בדקות הסיום?
    שוב –
    הוא לא רכז. התוצאה של הלחץ הייתה זהה גם כאשר זה היה טיילר ג'ונסון עם הכדור.
    (לא שזה מוריד במשהו מעוצמת אנחות הייאוש שלי, אי אז ב-6 בבוקר שעון ישראל, אחרי כל שטות של בוקר באותן 3 דקות אחרונות…)
    השורה התחתונה?
    מי שצפה השנה במספיק ממשחקי הסאנס יודע שבוקר, על שלל מגרעותיו (אממ, מישהו הזכיר הגנה?), למרות נטייתו ללכת עם הראש לקיר לפרקים,
    הוא ממש לא שחקן אגואיסט.
    הוא השחקן שמחפש הכי הרבה להפעיל את הגבוהים. הוא השחקן שמוצא הכי הרבה את שחקני הכנף על קו השלוש.
    .
    אם בעתיד עסקינן,
    אז בסופו של יום (או לצורך העניין – עונה),
    שאלת המפתח לקיץ הקרוב הייתה, ונשארה –
    מי יהיה הרכז של הסאנס.
    בוקר, אייטון, אוברה (הלוואי וימשיך), ג'קסון. זה בסיס נהדר.
    רכז אמתי,
    כזה שיודע להפוך לחץ על הכדור לסל קל של חבריו (ע"ע לילארד, שהופך את נורקיץ' למכונה התקפית בזכות היכולת שלו לזהות מיס מאצ'ים שנוצרים בעקבות הגרוויטציה שהיכולת ההתקפית שלו יוצרת),
    כזה שישחרר את בוקר לשחק אוף דה בול,
    כזה שידע למצוא את אייטון בפוסט –
    יהפוך את התקפת הסאנס למפחידה.
    .
    תודה, מאנו!
    איזה כיף לקבל בבוקר שאחרי ניצחון של הסאנס על האלופה המכהנת כל כך הרבה סיקורים מאותו אירוע נדיר…

    1. מייק קונלי. חוזה לשנתיים כבר לא כזה מסוכן אין אופציות אחרות מנהיג ועושה גם הגנה אם יסריח יהיה חוזה נגמר.

  2. מיקי עשית רלוקשיין למפרץ? יגרשו אותך מהאלאמו…
    איך זה שיש לנו שני כתבים בניצחון של הסאנס ואני לא אחד מהם. איפה מגישים מחאה רשמית?

    1. זה חתיכת רילוקיישן שאתה מבקש לעצמך.
      הפעם האחרונה שהסאנס ניצחו במשחק במפרץ?
      פברואר 2011
      לא שסן פרנסיסקו זה מקום רע לגור בו (למרות ריח השתן שרק מתגבר בשנים האחרונות),
      אבל זה מעבר ל-8 שנים לפחות…

  3. תודה על הכתבה! הלוואי עלי היה חבר צוות באולם. פעם הבאה וידאו של כל אחד מראיין שחקן כשרואים גם את המראיין 🙂

  4. תודה. מעניין מאוד.
    לי תמיד נדמה שבשלב הזה הרבה יותר קשה לייצר תחושת דחיפות אצל קבוצה שכבר יודעת שתעלה לפלייאוף. עד כמה זה ניכר במשחק באמת?

  5. איזה כבוד לאתר שיש לנו שני כתבים מהופס ולאחרים בישראל (ורוב העולם) אין אפילו אחד.
    תמונות מצויינות.
    הבעייה של הווריורס שאנשים חייבים להאמין היא שהם מתחילים להתרגל להפסדים. פעם זה היה אסון. היום זה הפך להרגל.

  6. איזה כיף זה בטח לראות את המשחק עם עוד ישראלי שהוא גם כתב בהופס. הלוואי על לוס אנג'לס.
    בוקר בהחלט שחקן מצוין עם יכולות אדירות בכל העמדות 1 עד 3 אבל מה שבאמת מפתיע אותי, זה שהשנה לראשונה נדמה לי מאז עונת הרוקי, הוא גם אשכרה משחק (ולא יושב פצוע) בישורת האחרונה של העונה. זה כנראה קשור לחוקי הדראפט השונים, אבל לא רק.
    פניקס מנסה לשחק כדורסל טוב בסוף השנה, זה משהו מפתיע וחדש לגמרי.

  7. ובעוד אתה נחת על זרי הדפנה, לברון בדיוק התחיל אז לעבוד על הזכייה בלוטו שהקפיצה אותו ממש מעט מעליך. עכשיו תורה של פיניקס לעבוד, אולי למצוא מנהלי משחק.
    דרך אגב עבור הסקאוטים של הספרס – בנדר אמור להיות פנוי שנה הבאה. אפילו אחיו איוון מסיים 4 שנות קולג'. אז תמיד יש תקווה שפופ יכול לעשות קסמים על כל אחד.

להגיב על גיא רוזן שמשוכנע שהגולדן בויז זוכים באלי-פו-פו-פו-ת-! לבטל

סגירת תפריט