המצלמה על פלאש / עידו רבינוביץ

פרולוג: מאז שכיכב במדי מרקט, לדוויין וייד היה חוש למשוך אליו את המצלמות. כבר בערב הדראפט בוזבז הרבה פילם על הגארד המוכשר, בעיקר כי היה היחיד שלא נראה כי השאיל את החליפה מאביו לכבוד נשף סיום התיכון. במהלך הקריירה הענפה שלו וייד רק פיתח ושדרג את החוש הזה, כמו כוכב סרטים מדופלם. יכול להיות שהוא היה בסרט כל הזמן הזה?

סצנה 1#:
זהו זה, סוף הדרך, פיגור נקודה עם שניות ספורות על השעון. המצב שכל ילד שמשחק ברחוב חולם עליו. הוא ידע שזה על הכתפיים שלו, המפלצות מהעבר השני לא עמדו לנשוף לכיוון אף אחד אחר. אחת מהם ניסתה תפיסה מגעילה לרגליים, ללא הצלחה, הוא השתמש בה כמקפצה. החל בניתור ללא הפרעה אך במהרה מצא שניים נוספות שתפסו בו כמו תיקול יאה לליינבקר ב-NFL. זה לא עצר ממנו, דאנק בשנייה האחרונה שחרר את האוויר הכלוא מריאותיהם של כל הצופים לאחר ההשתנקות המוקדמת. גיים. אובר.

וייד נקלע למצב דומה לאלילו כבר בעונת הרוקי שלו. 21 אלף אנשים על הרגליים, צועקים וצווחים, רמות הדציבלים הגיעו לשל מטוס סילון. אולם, הוא שמע רק וואקום, ריכוז עילאי שיש רק לאנשים עם גן מיוחד. הוא קיבל את כדור החוץ, היו לו 10 שניות אך מבחינתו, המשחק היה בהילוך איטי. במהלך מחושב הוא ניער את המגן מעליו, התפנה למאית השנייה וצלף את הזריקה. בשנייה שהכדור עבר את קו הטבעת, הוא היה יכול לשמוע שוב. הקהל התפוצץ כמו פקק שעם מבקבוק שמפנייה מתשואות על הניצחון האדיר וקריאת הפרשן האלמותי נשמעה בכל מקרן טלוויזיה ומשדר רדיו ברחבי האומה: “ואן גנדי נתן את זה לרוקי, והוא סיפק את הסחורה!"
קריאת הפרשן הזו היא של טוני פיורנטינו, האיש הצבעוני שהיה ליד אריק ריד בשידור המיאמי היט 15 שנה (עד שפרש בשנה שעברה, האגדה עדיין נשאר בארגון בתפקיד מנהלי). לרוב לא נותנים לפרשן לקרוא את מהלך המשחק, אלא שריד נתן לחברו את לקרוא את הקריאה האדירה הזו לאחר שדוויין וייד קלע סל ניצחון במשחק מספר 1 בסיבוב הראשון ב-2004 מול הניו אורלינס הורנטס, שהיו במזרח בזמנו. וייד ופיורנטינו גדלו יחדיו, כל אחד בעמדתו המכובדת למשך הקריירה, אך קשה למצוא רגע קסום יותר של שניהם ביחד מזה.

סצנה 2#:

לאחר קרב עיקש מאוד בחדר המלון, ברח לו עוזרו לכיוון המעלית. הוא הרים את צעצוע המין ששימש לו כנשק מהרצפה ושעט לעברו. לאחר ביקור מאוד מביך במעלית, הגיעו ללובי הריק ומשם לטרקלין העמוס לעייפה. כל העיניים הופנו לכיוונם בהינד העפעף, לאחר שהתאוששו מההלם הראשוני, האבטחה נעמדו ועצרו את שני המתערטלים.
לכל אורך הסרט, הבמאי/שחקן ראשי מתח את הגבולות, של עצמו ושל הצנזורה. 73 פעמים הוזעקה המשטרה לסט החי של הסרט, וכל פעם מחדש הם נאלצו להסביר להם את מעשיהם.

גם מספר 3 נאלץ למתוח את גופו למקומות חדשים כבר בעונתו השנייה. לאחר הטרייד שהנחית של שאקיל אוניל בסאות' ביץ', ההיט שיפרו את מעמדם מקבוצה פרינג'ית בפלייאוף למקום הראשון במזרח כאשר וייד נבחר למשחק האולסטאר לראשונה בחייו. מיאמי טיפלו בניו ג'רזי נטס בקלות עם ניצחון קליל בארבעה משחקים. גם הסיבוב העוקב היה סוויפ, נגד וושינגטון הפעם כאשר הפלאש עלה לממוצעים של 31 נקודות, 8 אסיסטים ו-7 ריבאונדים למשחק. בסיבוב הבא הם פגשו את האלופה המכהנת מעיר המכוניות. במשחקים 2 ו-3 וייד קלע 36 ו-42 נקודות למרות סינוסיטיס, שפעת וקרע קל בברך. הוא המשיך להילחם גם אחרי שקרע גיד באזור הצלעות במשחק 5 שהגביל אותו להמשך הסדרה. אף על פי שדטרויט המשיכה לגמר, המחמאות נשארו אצל ההיט שנתנו קרב עיקש, בעיקר לוייד על המאבק ה"איובי" שלו, או "ליאם ניסני" אם תרצו.

סצנה 3#:

הפייבוריט הפיל אותו לרצפה במהרה בפעם הראשונה. מבט חטוף למאמן שלו בקהל הרגיע אותו, הוא נפל על הקרקע בשנית, אך השתמש ברגליו להפיל את יריבו ישר על אפו שנשבר והחל לדמם. המדמם חזר לזירה כמו מלוע של תותח והנחית בעיטה מושלמת ישר לפני היריב והנחית גם חיוך זחוח במיוחד על פניו. הדומיננטיות של הפייבוריט המשיכה, ממש עד הסיום, בו היריב הנחות עלה חזרה למשטח, נתן בעיטת עגור מושלמת ושיתק אותו. ניצחון לאנדרדוג לאחר קאמבק מרשים.

בסדרת הגמר של 2006 וייד חטף הרבה מכות. ההיט ירדו לפיגור של 2:0 בסדרה ונראה אבודים בשני המשחקים הראשונים. הוא התעלה על עצמו במשחק 3 כאשר לקח שיא קריירה של 13 כדורים חוזרים וקלע 42 נקודות, 15 מהם ברבע האחרון שעזרו לקבוצתו לחזור מפיגור דו ספרתי בדרך לניצחון ראשון בסדרה. מהנקודה הזו הם לא הסתכלו אחורה וגם כיסו קצת את אפם, אמצעי זהירות כדי שלא ישאפו את האבק שהשאירו למאבס. ניצחון אדיר במשחק שש השאיר אתנו תמונה מאוד מוכרת: וייד לוקח את הריבאונד האחרון ומשחרר את הכדור ליציע כאשר כל הספסל האורח מרים את אגרופיהם בדיוק כוריאוגרפי של שחייה צורנית. וייד זכה בשחקן השחקן החשוב ביותר של הסדרה ועד היום הפלייאוף הזה בכלל וסדרת הגמר בכלל נחשבים לאחד מהגדולים בהיסטוריה.

סצנה 4#:

קלוז-אפ על טירתו המרהיבה של ג’ק וולץ באור הדמדומים. המצלמה נכנסת לחדר השינה של וולץ, מוזיקת חליל לוחשת ברקע ואט-אט מתגברת לה. וולץ מתעורר, מביט בידו ורואה כי כולה מכוסה בדם עבש. הוא קם בבהלה, המוזיקה מתגברת, כל השמיכה וסדינים מוכתמים בדם. בקצה המיטה שוכב לו ראש הסוס הכרות. וולץ צועק בבהלה, הוא נכנס לפאניקה.

"קאטאווי" מהיר חזרה לבית המשפחה, שם רואים בקירוב את פניו של אב המשפחה. מחייך חיוך שטני כפי שרק הוא ידע לעשות. “הקשר בין בן הסנדקות לסנדק שלו הוא חזק ביותר אצל הקתולים, קדוש אפילו” נאמר לג’ק וולץ, אך הוא לא הקשיב ושילם את המחיר.

וייד חווה הרבה בשיקגו, עיר הולדתו. בגיל שש הוא כבר טיפל בפחי זבל מלאי גופות וראה את אמו מזריקה סמים עם חברותיה בסלון ביתו. בגיל 8 הוא נפרד מאמו ועבר לגור עם אביו. בגיל 10 הוא דיבר עם אמו דרך טלפון רעוע במרכז הביקורים של בית הכלא. אין יום בחייו שהוא לא חושב על הילדות האיומה שעברה עליו באחת מערי הפשע הגדולות ביותר בהיסטוריה של העולם. במרץ של 2009 הוא קיבל הזדמנות לנקמה. דווקא הבולס היו עם כדור ביד במצב לפוזשן אחרון, ג'ון סלמונס קיבל את הכדור מהחוץ, בזבז כמה שניות שנתנו מספיק זמן לטוני פיורנטינו להגיד "זה מאצ'אפ לא טוב בשביל ההיט". כמאית שנייה לאחר סיום המשפט, וייד השתלט על הכדור ואריק ריד על השידור: "וייד עם החטיפה, שתי שניות, זורק…כן! הוא עשה את זה!". המצלמה עברה לרגע לבראד מילר מהספסל האורח שגידף וקילל, מיד לאחר מכן העינית חזר לוייד שקפץ על בורד העיתונאים וסימן "זה הבית שלי".

סצנה 5#:

הוא נתן לו כמה נקודות קלות בהתחלה, טקטיקה ישנה ומוכרת בשם "הוסזו גורקס" שהומצאה על ידי ההונגרים של נתינת נקודות מהירות ליריב שיתעייף ויהיה שאנן. "תילחם בחזרה" צעק לו בנו, "עדיין לא" השיב. השדר החל להבחין באסטרטגיה "האלוף נראה מותש, הוא רץ על אדים!". לאחר הפצרות חוזרות ונשנות מבנו, הוא סוף סוף החל להילחם חזרה. הקהל הריע בשמו, הוא הנחית את כל האגרופים והפיל את יריבו. גוליית נפל ודוד התעלה. לבסוף, השופטים עשו טעות ובחרו בפייבוריט לניצחון למרות שהתמוטט לגמרי בסיבוב האחרון. אמנם, כל אחד ואחד מהאנשים שבארנה ידע למי באמת הגיע הניצחון.

אף על פי ששיחק עם ילדים מימק"א, וייד של 2009 היה השחקן הכי טוב על הפלנטה. למרות זאת, הוא זכה רק במקום השלישי במרוץ לשחקן החשוב ביותר אחרי קובי בראיינט ולברון ג'יימס שסיים ראשון. הגביע הזה היה צריך להיות שלו, במיוחד בהגדרה הפשטנית של התואר. טעות אחת מרשימה ארוכה של טעויות בקרב המצביעים לפרס האמ.וי.פי.

סצנה 6:

הבלש המבוגר פתח באטיות את הקופסה והשתנק בראותו את תוכנה. מנגינת כינור אינטסיבית מילאה את חלל השמע. "אל תתקרבו! לא משנה מה, אל תתקרבו" אמר בקשר לאנשי ההליקופטר. "יש לו את היד על העליונה" מלמל. מעבר חד לבלש הצעיר עם העבריין, שמספר לו כמה הוא מעריך אותו ואת חייו. הוא היה בתדהמה מכמה קל זה ל"חבר בתקשורת" להשיג מידע משטרתי מהמקוף שלו. "ניסיתי לשחק את הבעל" אמר הפושע הנבזי. "לא הצלחתי, אולם עדיין לקחתי מזכרת משהותי: הראש היפה של אשתך". "מה בקופסה" שאל בקומפולסיביות. הוא לא שמע תשובה, אך קיבל אותה בשתיקתם. "אם תהרוג אותו, הוא ניצח" אמר הוטרן. הצעיר לא הקשיבה ופוצץ את ראשו. הרשע ניצח.

במשך שנים רבות, וייד היה מהשחקנים האהובים בליגה. ב-2010 שלברון הצטרף, ישר הפך לאחד מהפנים של שלישיית הרשע של הליגה. לאחר הכישלון המהדהד נגד דאלאס בשנה הקודמת, "ליגת הרשעים" לקחה את האליפות הראשונה שלה. "החטאים" שלו השתלמו, הוא השיג מה שרצה עם לוחמה פסיכולוגית וארסנל כלים רחב. טבעת ראשונה ללברון, שנייה לוייד אך ראשונה כעזר ולא כמוביל.


סצנה 7#:

כולם יודעים שיש לקחת אמצעי זהירות בכביש ושטעות אחת יכולה לגרום להרג של אנשים רבים. נוצרת בעיה כאשר אתה לא יכול להאט, אפילו לשנייה, או שידיך יוכתמו בדם התמימים. גשר לא גמור יצר בעיה בה עוד לא נתקלו בעבר. האוטובוס האיץ ובאופן פלא הגיע לצד השני. זה היה קרוב לאסון, אבל הפלירטוט הזה עם הסכנה ליוו אותם לאורך כל התקופה האחרונה…

האליפות השלישית והאחרונה של וייד הגיע לאחר אחת מסדרות הגמר המהנות ביותר לצפייה אי פעם. כל כך הרבה רגעים אייקונים: הבאזר ביטר של טוני פארקר במשחק הראשון, השלשה של מייק מילר בלי הנעל וכמובן הקליעה הגדולה ביותר בהיסטוריה של ענף הכדורסל. וייד לא בלט במיוחד, כמו יושבי האוטובוס, אבל אין ספק שהוא סייע למאמץ המלחמתי. תמיד עדיף לדעת לשלוט באגו שלך מאשר לשלוט בכדור.

סצנה 8#:

הוא בדרך כלל לא נותן לאנשים כמוהו להיכנס מתחת לעורו, אמנם הפעם זה השונה. זה היה משהו בו, תנועות הידיים, הבעות הפנים, אולי החליפה הסגולה. הוא נראה מגוחך ומוגחך, אבל אל תתנו לכך להשפיע עליכם, הוא היה מבריק וידע בדיוק מה הוא עושה. העבריין הזה גרם לגיבור העל הזה לאבד את עשתונותיו, לנעול את דלת חדר החקירות המעופש והחלוד עם כיסא ולהתחיל להרביץ את הנשמה ממנו. הוא נאלץ להפסיק בניסיון להציל את האזרחים, והשאיר את הנבל שם, מצחקק לו.

דוויין וייד פיתח חסינות מיוחדת לאנשים המטרידים אותו, אמנם ב-2016 הוא לא היה יכול לקבל את זה יותר. האיש הסגול בשרלוט בסדרת הפלייאוף הראשונה פשוט החליט לעצבן אותו. וייד התעלה על עצמו במטרה להוכיח לו, אמנם בעשותו זאת הוא נתן לו מה שהוא רצה כל הזמן הזה: תשומת לב. זה היה מאורע שהוכיח שגם לאיש הברזל מצטברת חלודה, חלודה בדמות זעם, אך גם אותה הוא מתעל למקומות חיוביים.

סצנת סיום:

הוא הבחין כי היריב העז שלו מגן על צד ימין, והחליט בתושיה לתקוף שם, הדחיפה האחרונה לא סייעה לניצחונו. אמנם, הוא כמעט הפיל את האלוף המכהן לאחר חמישה עשר סיבובים וגם עדיין נשאר לו מספיק כוח לרוץ ולקרוא לאהובתו. הוא ידע שזה נגמר, הגוף שלו וויתר, וזה בסדר, כי אמא אדמה חייבת לעשות את שלה, גם ללוחמיה האמיצים.
וייד וקבוצתו לא בטוחים בכלל בפלייאוף השנה, אבל לא בעד שום הון שבעולם הוא לא היה מוותר על רגע היסטורי שכזה. כל כך חסר הגיון אך כל כך מגיע בו זמנית. קבוצת הפוטבול של העיר קיבלה את הרגע האדיר שלה השנה, מהלך שנרשם בספרי ההיסטוריה למרות חוסר ההצלחה של הקבוצה. זה רק הוגן שלקבוצת הכדורסל, שהביאה הכי הרבה גאווה לעיר במילניום הנוכחי תקבל גם רגע כזה משלה בשנה הזו, בחודש הזה, שנה לאחר הרצח הזוועתי בבית ספר סטונמן דאגלס.
פלייאוף או לא, תקווה לכדורי פינג פונג או לא, אקורד הסיום בסונטה הארוכה של דויין וייד לא יכול להיות יפה יותר. ואין אדם שמגיע לו יותר סיום מופתי שכזה.

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  1. פנטסטי עידו. סיכום נהדר לקריירה של אחד מהגדולים ביותר, כתוב היטב ומשקף הכל. חבל שהייתה לו קבוצה כזאת חלשה בין 2006 ל-2010, אבל 3 אליפויות לא הולכות ברגל. אתגעגע אליו.

  2. אליפות כשחקן מוביל בקבוצה יחסית לא מרשימה, שתי אליפויות ככוכב השני בחשיבותו, יכולת מאוד מגוונת ומשלושת הגארדים הטובים ביותר בחסימות בכל הזמנים לצד וסט וג'ורדן, מספיקים בשבילי למקם אותו שלישי בכל הזמנים בעמדה 2 אחרי מייקל ווסט ולפני קובי ודרקסלר. מבחינתי עובדה שקובי הכריח זריקות רעות ופגע בקה
    בקבוצה יותר מדי פעמים בשביל שחקן ברמתו, הורידה אותו במיקום.

      1. עניין של הסתכלות אישית. בכל מקרה קובי אינו יכול להיות ראשון, ובהחלט אפשר והגיוני לראותו שני.
        אך בכל מקרה הוא לא ראוי ליכולתו ולתאריו והישגיו בכל כל פרשת האונס וגם לפי מה שכן הודה הוא זבל של בנאדם.

  3. עידו, נהדר. אני מעריץ של דוויין עוש מהאליפות הראשונה, וראיתי אותו בשתיים הנוספות.
    הוא שחקן ואדם מיוחד.

    יש לך את זה, עידו!

  4. טור מעולה ממש
    אפילו זיהיתי חלק מהרפרנסים
    זריקת הניצחון שלו לפני כמה ימים הייתה אקורד סיום הולם לשחקן המוכשר הזה.
    כבודדד
    🙂

  5. למי שלא ניחש עדיין:
    ספייס ג׳אם
    בוראט
    קראטה קיד
    הסנדק
    פלדה אמיתית
    שבעה חטאים
    ספיד
    האביר האפל
    רוקי

  6. אני מת על השחקן הזה. קנה אותי לגמרי בסדרה ב2006. בדיוק הייתי בארה"ב וראיתי את זה בשעות נוחות על מסך ענק אצל גיסי – היה תענוג לא נורמלי.

  7. יופי יופי של כתבה, לשחקן שמגיע לו הכל (וגם אני כתבתי עליו השנה, במשחק הסיום מול לברון). איש שכל כולו קלאסה.

    סיפור הפלייאוף במערב אמנם סגור, אבל אני מאד מקווה שבמזרח, מיאמי יצליחו להשתחל לעוד פלייאוף אחד אחרון של האיש האגדי הזה, ובקלות אחד השחקנים האהובים עליי אי פעם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט