לכבוד יום האישה הבינלאומי: לא כאן כדי לרקוד – אדה אגרברג / תרגום Smiley

לכבוד יום האישה הבינלאומי: לא כאן כדי לרקוד – אדה אגרברג / תרגום Smiley

לא כאן כדי לרקוד

דצמבר 17, 2018

אדה אגרברג / אולימפיק ליון

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/ada-hegerberg-not-here-to-dance

זהו סיפור על הלילה הכי גדול שלי בקריירה. זה על רגע מהטקס של כדור הזהב (Ballon d'Or) שלעולם לא אשכח, אפילו אם אחיה 200 שנה.

אין לזה שום קשר לריקוד.

זה הכל קשור לכבוד.

ועם רוברטו קרלוס, ועם קיליאן אמבפה, ועם מריו באלוטלי.

אבל הסיפור הזה למעשה מתחיל שבועיים לפני הטקס. הוא מתחיל במשפט פשוט, ממש משום מקום.

"אדה, האם את יכולה לשמור סוד?"

זה היה ההתחלה של החלום הנהדר הזה. אחד מעוזרי המאמן שלי באולימפיק ליון קרא לי למשרדו לאחר האימון.

הוא אמר, "תקשיבי, את לא יכולה לספר זאת לאף אחד".

אמרתי, "בסדר?"

הוא המשיך, "את לא הולכת לספר למישהו?"

עניתי, "אני לא הולכת לספר לאף אחד".

ואז הוא פשוט אמר זאת…

הוא אמר, "את הולכת לזכות בכדור הזהב".

כאשר אתם שומעים את המילים האלה, 7,000 תמונות מתחילות להבזיק במחשבותיכם. בגלל שזה לא רק כדור הזהב. זה היה כדור הזהב הראשון אי פעם עבור הנשים. ככה שזה היה לחלוטין מדהים. התחלתי לבכות ולצחוק בו זמנית.

הוא אמר, "את תשמרי על הסוד, נכון?"

עניתי, "ברור, ברור".

ובכן, החזקתי מעמד בערך 10 דקות עם הסוד הקטן שלנו. ממש לאחר שהגעתי לרכב שלי, עשיתי שיחת וידאו עם אמי ואבי, שלמעשה ביקרו את אחותי המבוגרת, אנדרין, בפריז סן ז'רמן. הם הסתובבו בפריז באותו הזמן, ככה שאמי כיוונה את המצלמה לאחת השכונות, כאילו, תראי, מותק!

אמרתי, "אמא, את לא הולכת להאמין לזה".

היא סובבה את המצלמה, והפנים שלה היו מלאות במבט של דאגה של אמא.

היא אמרה, "מה קרה עכשיו? האם את בסדר?!"

עניתי, "אמא, אני הולכת לזכות בכדור הזהב".

והיא פשוט התחילה לבכות.

אבי הנהן בראשו בחוסר אמונה.

כאשר ניתקנו, פשוט ישבתי ברכב שלי בדממה, חושבת, שזה לא יכול להיות אמיתי. זה חייב להיות חלום.

Image may contain: 23 people, people smiling

ככה זה המשיך במשך שבועיים. בקושי הצלחתי לישון באותו הלילה. ואז כשהלכתי להתאמן, הייתי שוכחת לחלוטין מכל דבר. זה הדבר היפה בנוגע לכדורגל, הלא כך? לא משנה מה קורה בחיים שלכם, לחלוטין שוכחים מכך כאשר הכדור ברגליים שלכם. אבל אז מיד כאשר הייתי יוצאת החוצה לרכב שלי לאחר האימון, הייתי נזכרת בזה שוב.

את הולכת לזכות בכדור הזהב.

לא יתכן שזה אמיתי.

את הנערה הקטנה מעיירה נורבגית פצפונת.

זה חייב להיות חלום.

אבא שלי אוהב לספר את הסיפור הזה לגבי כאשר הייתי ילדה…

תראו, כשגדלתי, היינו ממש משפחה של כדורגל – אמא שלי ואבא שלי שניהם היו מאמנים, ואחותי הייתה שחקנית נהדרת. הייתי צעירה בשנתיים, ככה שתמיד הייתי זו שמסתכלת – פשוט יושבת על המדרגות עם הספרים שלי וכוס שתייה. לא רציתי שום קשר לזה.

אחותי לא רק שיחקה עם הקבוצה של הבנים. היא למעשה הייתה הקפטן של קבוצת הבנים. והמאמן? זאת הייתה אמי. זה היה הדבר הכי טוב כשגדלתי בעיירה של 7,000 אנשים באמצע שום מקום. הייתה הרגשה אמיתית של שוויון. אף אחד לא אמר כלום לגבי אחות שלי על כך שהיא הקפטן או שאמא שלי היא המאמנת.

זה לא היה כדורגל בנים או כדורגל בנות. זה היה פשוט כדורגל.

בכל מקרה, יום אחד ישבתי על הדשא כאשר אני צופה באחותי שולטת במשחק, ואחד ההורים הסתובב לעברי ואמר, "אדה, מה את הולכת להיות כאשר תהי גדולה?"

כנראה שהייתי שקועה בספר שלי או משהו, אז חשבתי על זה במשך דקה.

אז הבחור ההוא ניסה לעזור לי. הוא אמר, "האם את הולכת להיות כדורגלנית כמו אחותך הגדולה?"

ומסתבר, שפשוט הבטתי אליו בגועל ועניתי, "לא, הולכת להיות לי עבודה אמיתית".

Image may contain: 2 people, people standing, shoes, tree, outdoor and natureImage may contain: one or more people, people standing, people playing sport and outdoor

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אבא שלי עדיין צוחק לגבי זה כל הזמן. זאת הייתה תגובה מאוד נורבגית, אני חושבת. אנחנו אנשים מאוד פרקטים בנורבגיה.

ברור, זה לא החזיק מעמד. כאשר התחלתי לשחק כדורגל והתאהבתי במשחק, ידעתי מיד שאיני רוצה לשחק רק בשביל הכיף. זה היה כמעט כאילו כמו עניין של חיים ומוות ממש מיד. רציתי להיות כמו תיירי הנרי – שחקן כדורגל מושלם בכל דרך אפשרית. רציתי לעזוב את הבית שלי ולשחק בחוץ לארץ. רציתי להיות נהדרת.

כאשר הייתי אולי בת 11, אבא שלי אמר לי, "אם את ממש רוצה זאת, אנחנו בזה ב-100%. נעשה הכל עבורך. אבל רק אם את רוצה בזה".

אמרתי לו שאני רוצה זאת יותר מכל דבר אחר בעולם. 1,000%.

זה לא היה קשור לכסף. לא היה שום כסף. זאת הייתה תשוקה. זה היה באופן טהור לגבי כדורגל. לא משנה מתי הייתי מפסידה משחק, הייתי כל כך כועסת שהייתי רוכבת על אופני הביתה בדמעות. ואלו היו משחקים של ילדים באמצע שום מקום בנורבגיה. זה לא היה משנה.

אבל לי זה היה משנה.

הדבר היחיד שאומר לכל ילדה שקוראת זאת עכשיו הוא זה: את לא יכולה לכבות את האש שבתוכך. את לא יכולה לתת לאף אחד לקחת את הלהבה שבוערת בך. אם יש לך חלומות גדולים, האש הזאת היא הדבר היחיד שיביא אותך לשם.

כישרון לבד לא יספיק לעשות זאת. סבלנות לא תעשה זאת. את הולכת להיבחן והולכים לדחוף אותך לגבולות של מה שאת יכולה לספוג. את תצטרכי לעבוד קשה בדיוק כמו הגברים כדי להגיע לפסגה בספורט שבחרת, אבל עבור הרבה פחות כסף. את הולכת לבכות. את הולכת להקיא. את הולכת לסבול מכאבים. אני זוכרת שכאשר היה לי לבסוף את ההזדמנות ללכת לשחק בחוץ לארץ במזרח גרמניה עם טורבין פוטסדם, הייתי כל כך תמימה. הייתי בת 17, ועדיין ניסיתי לסיים את עבודות התיכון לצד זה.

היינו מתאמנות שלוש פעמים ביום.

היינו מתאמנות בגשם קפוא, בשלג. זה לא היה משנה.

זה היה לחלוטין אכזרי. הם דחפו אותנו לנקודת השבירה.

אבל כל שחקנית הופיעה בזמן ונתנה 100% בכל יום. ללא תירוצים, ללא תלונות. אף אחת לא יכולה היתה להרשות לעצמה להתלונן. הייתי חוזרת הביתה בלילות והגוף שלי היה כל כך כואב ותשוש שהייתי מתעלפת על המיטה שלי בשבע בערב כאשר שיעורי הבית שלי מפוזרים לכל עבר.

אלו הרגעים שאף אחד לא רואה. אבל אינך יכולה לאבד את האש.

Image may contain: 2 people, outdoor

אני יכולה לדבר שעות לגבי שוויון, ומה צריך לשנות בכדורגל, ובחברה באופן כללי. אבל בסופו של דבר, הכל מתנקז לכבוד.

כבוד.

מעולם לא ראיתי את עצמי ככדורגלנית. לא כשהייתי בעיירה הפצפונת שלי בנורבגיה. לא כאשר סבלתי בגרמניה. לא כאשר סוף סוף הצלחתי להגיע לליון.

עבדנו קשה בדיוק כמו כל כדורגלן אחר, נקודה. עברנו את אותן החוויות ושברון הלב. עשינו את אותן הקרבות. עזבנו את משפחותינו מאחור כדי לרדוף אחר החלומות שלנו גם כן.

זה פשוט קשור לכבוד.

הייתי מאוד ברת מזל לחתום באולימפיק ליון, המהווה דוגמא לרמה הזו של הכבוד. בליון, קבוצות הגברים והנשים מטופלות באופן שווה. אנחנו צריכים יותר אנשים במשחק עם חזון כמו של זאן-מישל אולס, שמבין כי השקעה במשחק של הנשים זה מצב של ניצחון כפול עבר המועדון והעיר והשחקניות.

כאשר יש לכם השקעה ברמה עולמית, מקבלים תוצאות ברמה עולמית.

כאשר המועמדות לכדור הזהב לנשים הוכרזו, היו שבע מאיתנו מליון אשר נמצאו ברשימה. שבע מתוך 15. זה גרם לי לגאווה גדולה, וזאת עדות לעבודתו של מר אולס. המשחק שלי היה מסוגל לזהור בליון בגלל שאנחנו באווירה יומיומית אמיתית של מקצוענות.

השחקנים הגברים מטופלים כעמיתים שלנו. זה כזה פשוט. האם זאת לא הדרך בה זה אמור להיות בכל מקום? כל שחקנית ראויה לאותה ההזדמנות כדי להתפתח. יש כל כך הרבה כישרון שם בחוץ בכל רחבי העולם שראוי לקבל הזדמנות לזרוח.

התאחדויות הכדורגל, האם אתם מקשיבים?

אנחנו יכולים לעשות טוב יותר.

זה מדוע טקס כדור הזהב לשנת 2018 היה גדול יותר ממני. זה לא היה הרגע שלי. זה היה הרגע שלנו.

זה מדוע לא הצלחתי לישון בלילה.

זה למה הלב שלי פעם בחוזקה כאשר הגעתי לטקס.

אבל אז קרה משהו מדהים. משהו שאזכור גם בעוד 200 שנים.

מיד כאשר התיישבתי, הרגשתי מישהו טופח על גב הכיסא שלי.

שמעתי, "הי! אדה! אדה!"

אתם זוכרים את זה שהייתם בבית ספר יסודי והחבר שלכם היה טופח על גב הכיסא שלכם כדי לספר לכם סוד? כך זה היה.

הסתובבתי, וזה היה רוברטו קרלוס.

היה לו חיוך ענק.

הוא אמר, "אדה! זה שוב אני!"

כאשר זכיתי בפרס של שחקנית השנה של אופ"א ב-2016, רוברטו ישב ממש מאחורי באותו הערב. אז דיברנו הרבה באותו הערב בערבוב מצחיק של אנגלית, ספרדית, פורטוגזית וסימני ידיים, והפכנו לחברים. יש לו כל כך הרבה כבוד למשחק של הנשים, והוא כל כך מצחיק. אז מיד כאשר ראיתי אותו שוב והתחלנו לדבר, הכתפיים שלי נשמטו. לחלוטין נרגעתי.

הייתי מוקפת באהבה וכבוד. הייתי מוקפת בכדורגלנים. אגדות. אנשים שהבינו את ההקרבה.

לא יכולתי להפסיק לחייך.

Image may contain: 1 person, smiling, beard

כאשר עליתי לבמה כדי לקבל את הפרס, הכל היה רגוע. הכל היה חם. הכל היה מושלם. הסתכלתי לעבר הקהל וראיתי כל כך הרבה כדורגלנים מדהימים. משחק הנשים ומשחק הגברים היו זו לצד זה.

איזה רגע יפה ובלתי יאמן.

אני לא אתן לזה להיהרס בגלל איזו בדיחה של מנחה.

לא הרסתי זאת באותו הרגע.

אני לא אהרוס זאת בזכרונות שלי.

החלק הכי טוב היה כאשר חזרתי למקום הישיבה שלי, לא ידעתי מה לעשות עם הפרס שלי. זה די גדול ונוצץ, ולא רציתי פשוט להחזיק אותו בין רגלי למשך שארית הטקס.

אז עשיתי דבר שהוא מאוד נורבגי.

שמתי אותו על הרצפה מתחת לכיסא שלי.

פתאום, הרגשתי את רוברטו שוב טופח על כתפי.

הוא אמר, "אדה! אדה! מה את עושה?"

אמרתי, בספרדית, "מה לא בסדר, רוברטו?"

הוא ענה, "את לא יכולה לשים את זה על הרצפה! זה כדור הזהב!"

אמרתי, "רוברטו, מה אני צריכה לעשות עם זה?"

הוא ענה, "הנה, אני אשמור את זה בשבילך".

הוא מתח את זרועותיו כאילו, הנה, תני לי את התינוקת. אני אחזיק אותה.

לא יכולתי שלא לצחוק. נתתי לו את כדור הזהב והוא החזיק את זה בידיו למשך רוב הערב, מגן על הפרס.

רוברטו קרלוס!

חשבתי, לא יכול להיות שזה אמיתי. זה חלום.

ואז בסיום הטקס, כל זוכי הפרסים לקחו תמונות ביחד – אני, לוקה מודריץ' וקיליאן אמפבה. ברור, אמבפה זכה בפרס של עד גיל 21, והוא כזה בחור נחמד, ואני הרגשתי טוב, אז סיפרתי בדיחה קטנה.

אמרתי, "קיליאן, אתה חייב להתאמן על האנגלית שלך בגלל הנאום שלך שנה הבאה, כאשר תזכה בפרס הגדול".

כולם צחקו. אני חושבת שהצלחתי בזה.

איזה רגע… אני עומדת שם כתף אל כתף עם אמבפה ועם מודריץ', וכל המצלמות מהבהבות, ואנחנו צוחקים. אין שום דבר טוב יותר מזה. זה היה הלילה הכי טוב שלי בחיים. לא בגלל הפרס, אלא בגלל הכבוד שהיה בחדר. זה כל מה שרציתי.

Image may contain: 1 person, smiling, sitting, shoes and outdoor

אחרי שהטקס הסתיים, זה היה מאוד מאוחר בלילה, ואני צעדתי ברחובות של פריז עם משפחתי, מחזיקה את כדור הזהב בידי. עצרנו לקחת כמה תמונות מול שער הניצחון, ואז הבנו שאנחנו רעבים.

אבל זה היה באמצע הלילה, וכל המסעדות היו סגורות. צעדנו וצעדנו עד שמצאנו מסעדה איראנית קטנה ברחוב צדדי. היא היתה ברובה ריקה מלבד איזה זמר ששר בקול רם.

כולנו התיישבנו לארוחה במקום הזה, עם הזמר ששר באיראנית שירי פופ במשך כל הזמן. הוא ממש נתן את כולו בשירה, ואנחנו אכלנו קבבים ואורז וצחקנו שסיפרנו סיפורי עבר. באותו הרגע, הטלפון שלי התפוצץ מהודעות בגלל ההערה של המנחה. לא היה לי מושג שזה הפך לויראלי. קיבלתי כל כך הרבה הודעות תמיכה מדהימות מעמיתי הכדורגלנים. אפילו מריו באלוטלי שלח לי הודעה, שהייתה ממש הפתעה מגניבה. אבל אם להיות כנה אתכם, לא קראתי את רובן עד למחרת.

באותו הלילה, לא היינו מוטרדים. בילינו את הזמן הכי טוב בחיים שלנו.

בנקודה מסוימת, המלצר שלנו הגיע ושאל איך האוכל, ואז הצביע לעבר קופסא שחורה ונוצצת על השולחן.

הוא אמר, "תסלחו לי, אבל אם לא אכפת לכם שאני שואל, מה נמצא שם?"

אמא שלי השיבה, "אה, זה כלום. זה רק כדור הזהב".

פתחנו את הקופסא והתחלנו לקחת תמונות עם כולם במסעדה. זאת הייתה חתיכת סצנה, אני בטוחה.

נורבגים, איראנים, פריזאים… זמר שמח… וכדור הזהב.

אם זה יכול לקרות לי, זה יכול לקרות לכל אחד.

אז, לא, אני מצטערת לומר – אני לא יכולה לבצע טוורקינג.

אבל אם אתם תופסים אותי בערב הנכון, ואני מרגישה טוב, ואתם שמים את שיר הפופ האיראני המושלם… אני יכולה לשיר מכל הלב.

ואני יכולה לשחק קצת כדורגל, בנוסף.

לפוסט הזה יש 9 תגובות

  1. תרגום מעולה סמיילי
    ממש מרגש, כל הסיפורים הקטנים האלה על שינוי בקנה מידה היסטורי.
    חבל שזה קורה כל כך לאט
    ולא דיברתי בכלל על מיניות
    🙂

  2. תודה סיפור נחמד.
    צריך לחבר זאת לסיפור של אותה לוחמת זכויות לנשים אנגליה שנדרסה למוות במירוץ סוסים,כשהפגינה לטובת שוויון .
    ואז הסיפור יהיה מושלם !

כתיבת תגובה

סגירת תפריט