הלילות הקסומים של מאי ויוני: "הדרך הביתה" (חלק 3 ואחרון) / בייק ביסון

הלילות הקסומים של מאי ויוני

חלק שלישי ואחרון- הדרך הביתה

 

12345678  87654321  12121212 21212121 יש! לואיס תחמן אבל לא מספיק. הצלחתי להתחבר לוויפי של הפאב. הלפטופ שלי היה מונח על ארגז הפוך שמצאתי, ישבתי על הרצפה נשען על קיר הבניין.

חמש ורבע לפנות בוקר. הצפון הישן של תל אביב. משאית אספקה עצרה וזרקה כמה ארגזי פירות בכניסה של המלון ממול. בדקות שהפסדתי המכשפים מהמפרץ חזרו מהקבר. האנליסטים מיוסטון פתאום הפסיקו לפגוע, וסטף ריקד על הפרקט כמו שרק  הוא יודע לעשות לפעמיים, שנחה עליו המוזה. עכשיו קלי תפר שלשה מהפינה, יתרון ראשון במשחק לקבוצה שלי, דאנתוני הזעיק פסק זמן.

דלת הפאב נפתחה, לואיס יצא מבפנים. "מה אתה עושה פה?" הוא שאל.

-"מה אתה עושה פה" עניתי " למה אתה לא בדירה?"
-"סיפור ארוך" הוא אמר.
-"גם אצלי" הנהנתי.
-"תגיד המשאית כבר עברה פה?" הוא שאל וענה לעצמו דרך עיניו, ואז חצה את הכביש הריק מתנועה  וחזר עם שני תפוחים ואננס. הוא זרק לי תפוח ופתח את הדלת רגע לפני שהמשחק חזר
-"הייתי  מזמין אותך לראות איתי בפלזמה, אבל אין לי זין אלייך עכשיו".
"פיקס חבר, גם לי לא" עניתי.

יוסטון איבדו את זה לגמרי, הווריוס התפוצצו, מכוניות מבולבלות התחילו לצוץ ברחוב, הטלפון שלי צלצל, רותם, השתקתי אותו ונתתי לו לצלצל, סטף תפר עוד שלשה.

שש ורבע, המשחק נגמר. מיהרתי לדירה, במפתן הדלת כל הבגדים שלי היו פזורים, תיק הטיולים זרוק ליד, הדלת הייתה נעולה מבפנים ,דפקתי ,היא לא פתחה לי.

צלצלתי, שמעתי  את תומר יוסף שר את "יפה באמת", אבל רותם לא ענתה לי.

תקעתי הכול בתיק וחזרתי לפאב. לואיס ישב על הבר עם סיגריה מול ערמה מבולגנת  של נירות, רישומי מס או משהו  כזה.  " איפה נופלים פה?" שאלתי.

"במחסן מאחורה" הוא  ענה.

חציתי את המטבח, פתחתי את הדלת, על הרצפה היה מונח מזרון, תיק הטיולים שלו, גיטרה וגלשן והכל ביחד  עם כל מיני כלי ניקוי  וארגזי כוסות, ובקבוקי זכוכית ריקים. הנחתי את התיק וחזרתי אל לואיס. השעה הייתה כבר עשרה לשמונה , עוד עשר דקות אני צריך להיות אצל רחמים, "איך אני אמור ללכת לעבוד עכשיו?" זרקתי לאוויר ואז שאלתי " יש קפה?"

-"נגמר" הוא ענה " רוצה שורה?"

הסנפתי.

ואז שתיתי קוק ופתחתי לאפטופ לשמוע מה אומרים שאק, באק – האציל שדופק לכולם תורה ועקרונות –  וקני.

*

משם היום השתגר, ריצת אמוק הישר לאבדון. שטוף אנרגיה ובטחון עצמי  תקתקתי מגרעות על המסור שולחן במהירות שיא, אבל אז רחמים נכנס והתחיל לצעוק. מסתבר שהתבלבלתי עם המספרים , ושום שיין לא התאים לגרז. הרסתי עבודה של יומיים, ושרפתי חומר  גלם בעלות של 4000 שקל, עד כדי  כך תקתקתי עבודה. הוא בעט אותי הביתה, אז הלכתי  לדירה, בידיעה ברורה שרותם תסלח לי, היא חיבת לסלוח מה אני אעשה אם לא, היא כל מה שנשאר לי בחיים. ואפילו    חטפתי זר פרחים מאיזה דוכן  רחוב של ילדים. אבל הדלת  היתה נעולה, והיא לא פתחה. ירדתי למטה והתחננתי מול החלון, עד שהשכנים או היא הזמינו משטרה וברחתי לפאב. שם חיכתה עוד שורה ולואיס, על פול אנרג'יזר מחרטט בטלפון את כל האנשים שהוא חייב להם כסף. בלילה לברון עוד פעם שיחק אותה ג'ורדן במאני טיים, ולואיס היה שבור. לא הייתה ברירה אלא להכריז על יום וויסקי. המצב היה בקנטים, לו כבר התנפץ החלום, ובלילה שאחריו סיכוי גובה שגם הווריוס שלי יעופו.  הם לא עפו, הם קרעו ליוסטון ת'צורה. השאירו אבק לכל הווסט קוסט שנה רביעית ברצף, ומשם הדרך לאליפות סלולה. ככה שלא הייתה ברירה אלא להכריז על יום וויסקי נוסף.  למחרת הייתה פגרה, מנוחה, סוף סוף חופש, לא צריך להישאר ערים כל הלילה וכל המשקאות של הפאב עמדו לרשותנו.

לאחר השלושה הימים האלה התאפסנו על עצמנו, וחזרנו לאבקה הלבנה. הינו  חייבים להתמודד, לעמוד איתנים מול העולם הקר הזה. הוא הסתבך בחובות לאנשים הלא נכונים, ואני הייתי  צריך להחזיר לעצמי את הדירה ואת רותם, את האחיזה שלי במציאות.  אז התקשרתי אליה ולהפתעתי היא ענתה. קבענו להיפגש אחרי הלימודים שלה באיזה בית קפה על איינשטיין.

 

היא אמרה שהיא "מוכנה לתת לזה עוד צ'אנס". ואני  הייתי המאושר באדם וחיבקתי אותה, אך אז  קלטתי שזה באמת קורה, אני חוזר לדירה, והלילה המשחק הראשון של הגמר. העולם כולו היה בכיס הקטן שלי הרי ,אז פשוט אמרתי לה את מה שהרגשתי. "אהובה, אני שמח נורא, אבל אולי יותר חכם לחכות עם זה קצת, הפליאוף יגמר עוד שבועיים גג שלושה, מה את אומרת?"

היא אמרה לי לא להתקשר אליה יותר.

יצאתי לרחוב, הלכתי לכיוון הים, זיהיתי  את הרגשה שפעמה בי. היא הייתה מוכרת מאוד, זאת הייתה נקודת הריסטרט השנתית, ולה , באמת הייתי  מכור. הרגע הזה, אחרי שחרבנת את  החיים שלך, הפסדת הכול, ואתה כואב  על  כל פרט שהשארת מאחור, חייכתי לעצמי.

לא היה לי יותר מה  להפסיד ושום דבר לשאוף אליו, נטול כל אחיזה במציאות.   סוף סוף הייתי חופשי,  לא חייב יותר כלום לאף אחד. לא שבוי בפחדים או חלומות.

וכך יכולתי להתמסר בראש שקט  לגמר הגדול, הריקוד האחרון של הקיץ.

או לכל שטות אחרת שתרעיד לי קצת את הלב.

*****************

על החתום- בייק ביסון אוטוטו חוגג ארבע שנות כלב, ובינתיים מחלטר עצמי לדעת איך לכתוב.

 

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 16 תגובות

    1. אז זה הכי חשוב
      ולא אשכח ולא אסלח על השורות שהוספת, סתם זה הצחיק אותי

      תודה על כל מה שאתה עושה פה
      שרוף עלייך עוד מהפעוטון

  1. ממש מעולה.
    .
    הרס עצמי תמיד נקרא בשקיקה רבה…. חבל רק שמישהו צריך לסבול בשביל זה.
    .
    כאוהד גולדן, נסה ללמוד מהלוחמים – אפשר לחיות ולהצליח גם מתוך כיף.
    http://www.hoops.co.il/?p=131689
    .
    מקווה שלא תסבול יותר אבל שתכתוב עוד.

  2. נהדר פשוט! מענג לקריאה! יכול רק להזדהות שהצפייה בפלייאוף נהיית עוד יותר מורכבת שנכנסת משפחה למשוואה וצריך לתפקד יום שלם בעבודה+ ילדים אחר כך. 😋
    אומנם בלי סמים ואלכוהול אבל כמות הקפאין (קפה שחור)
    בדם מכפילה את עצמה במאי-יוני.

  3. תענוג של סיפור. כשרון כתיבה נהדר וכמובן מעורר הזדהות של הטירוף של הפלייאוף. מה שכן בטח בפלייאוף אין בעיה להסתדר עם הלילות. בטח בגמרים האיזורים כשיש רק משחק אחד בלילה ובגמר הסופי כשזה אפילו לא בכל לילה. אבל בכל מקרה הסיפור ממש אחלה!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט