הלילות הקסומים של מאי ויוני: "עכברים אנונימיים" (סיפור 1 מ-3) / בייק ביסון

("בייק ביטון" הוא ירושלמי בן 26 הלומד כתיבה)

הלילות הקסומים של מאי ויוני


חלק ראשון- עכברים אנונימיים


12345678  87654321  12121212 21212121 יש! לואיס תחמן אבל לא מספיק. הצלחתי להתחבר לוויפי של הפאב. הלפטופ שלי היה מונח על ארגז הפוך שמצאתי, ישבתי על הרצפה נשען על קיר הבניין.

חמש ורבע לפנות בוקר. הצפון הישן של תל אביב. משאית אספקה עצרה וזרקה כמה ארגזי פירות בכניסה של המלון ממול.  בדקות שהפסדתי המכשפים מהמפרץ חזרו מהקבר. האנליסטים מיוסטון פתאום הפסיקו לפגוע, וסטף ריקד על הפרקט כמו שרק  הוא יודע לעשות לפעמיים, שנחה עליו המוזה. עכשיו קלי תפר שלשה מהפינה, יתרון ראשון במשחק לקבוצה שלי, דאנתוני הזעיק פסק זמן.
דלת הפאב נפתחה, לואיס יצא מבפנים.

"מה אתה עושה פה?" הוא שאל.

"מה אתה עושה פה" עניתי " למה אתה לא בדירה?"

"סיפור ארוך" הוא אמר

"גם אצלי" הנהנתי.

"תגיד המשאית כבר עברה פה?" הוא שאל וענה לעצמו דרך עיניו ואז חצה את הכביש הריק מתנועה  וחזר עם שני תפוחים ואננס. הוא זרק לי תפוח ופתח את הדלת רגע לפני שהמשחק חזר   " הייתי  מזמין אותך לראות איתי בפלזמה, אבל אין לי זין אלייך עכשיו".

"פיקס חבר, גם לי לא" עניתי.

יוסטון איבדו את זה לגמרי, הווריוס התפוצצו, מכוניות מבולבלות התחילו לצוץ ברחוב, הטלפון שלי צלצל, רותם, השתקתי אותו ונתתי לו לצלצל, סטף תפר עוד שלשה.

שש ורבע, המשחק נגמר. מיהרתי לדירה, במפתן הדלת כל הבגדים שלי היו פזורים, תיק הטיולים זרוק ליד, הדלת הייתה נעולה מבפנים ,דפקתי. היא לא פתחה לי.

צלצלתי, שמעתי  את תומר יוסף שר את "יפה באמת", אבל רותם לא ענתה לי.

תקעתי הכל בתיק וחזרתי לפאב. לואיס ישב על הבאר עם סיגריה מול ערמה מבולגנת  של נירות, רישומי מס או משהו  כזה.  " איפה נופלים פה?" שאלתי.
"במחסן מאחורה" הוא  ענה.

חציתי את המטבח ,פתחתי את הדלת, על הרצפה היה מונח מזרון, תיק הטיולים שלו, גיטרה וגלשן והכל ביחד  עם כל מיני כלי ניקוי  וארגזי כוסות, ובקבוקי זכוכית ריקים. הנחתי את התיק וחזרתי אל לואיס. השעה הייתה כבר עשרה לשמונה , עוד עשר דקות אני צריך להיות אצל רחמים, "איך אני אמור ללכת לעבוד עכשיו?" זרקתי לאוויר ואז שאלתי " יש קפה?"

"נגמר" הוא ענה " רוצה שורה?"

הסנפתי.

חודש קודם , בתום פגרת החג , הגעתי למקלט, לא רחוק משינקין וקשרתי את האופנים של רותם למעקה הירוק מול תחנת האוטובוס. הקורלה  של רונצ'ו  כבר חנתה שם, הווספה של לואיס  לא, וגם הדיאצ'ו הצעקני של לאה עוד לא סיים את הדרך הארוכה  מהמושב  ההוא בשרון. היה לי זמן לסיגריה, ולהתחבט עם עצמי אם הגיעה השעה לחשוף את הבלוף הגדול, העובדה שכבר נשברתי ואין שום סיכוי שאצליח לעבור בשלום את הפיק השנתי של מאי עד יוני.

מצד אחד, חשבתי שזה צבוע לחלוטין ובזבוז שעות שינה יקרות להגיע כל שני וחמישי בערב לקבוצת התמיכה שלנו, מאידך להודות בקול רם  שנשברתי ,היה כמו לשיים חותמת על זה שהקשר עם רותם הולך לפח, העבודה הנחמדה בנגריה  של רחמים גם, בעצם להשלים  עם הידיעה  שהתחילה לחלחל  שאני הולך לריסטרט נוסף. והפעם מאוד לא רציתי שזה יקרה, אהבתי את הבועה הקטנה שבניתי לעצמי  בסתיו ובחורף הנוכחי ועכשיו שכבר קטפתי את הפירות היה לי חבל.

בתוך המקלט מתחת לאור הניאון,  הקרחת של רונצ'ו בהקה עוד יותר מתמיד מול השולחן הקטן והלפטופ ריצד פתוח על איזה תוכנת שרטוט. הנער המחוצ'קן  ישב מולו, מבויש בוהה ברגליו. "הי הו, מה שלומך יקירי?"  אמר רונצ'ו, קם מהכיסא  ונתן לי חיבוק .

רונצ'ו היה הארכיטקט, היזם של כל תוכנית הגמילה המפוקפקת הזאת. מתישהו בסוף מאי הקודם נפגשנו לראשונה. לשכת  האבטלה בחלק הצפוני של בבילון, עם עיניים גדולות ואדומות ופה קצת פעור, הוא ישב שם מחכה למספר שלו. אני מניח שנראיתי אותו דבר עם קצת יותר שיער ורגל נגררת זכר להירדמות  ההיא על ההגה. אז כשהוצאתי את המונית  של דוד שלי לסיבובים בעיר, ובניסיונות לגרד כמה שקלים, נרדמתי על ההגה, ופירקתי לה את כל הפרונט. רונצ'ו ישב עם כוס קפה ושחרר  אנחה גדולה.

"החיים קשים אה?" פניתי אליו מנסה לגלגל את היום איכשהו, רק שיעבור כבר, הרי בלילה לברון פוגש את הדינוזאורים מקנדה.

"כן, אהמ כן, אני לא יודע מה להגיד לך עוד פעם פיטרו אותי מהמשרד, שנה שלישית ברצף. כל פעם בסיבוב השני  של  הפליאוף" הוא אמר ואז הוסיף כאילו קולט פתאום שהוא לא מדבר רק אל עצמו. "של הנבא אני מתכוון ,סליחה, אני מצטער אני לא יודע אם זה אומר לך משהו בכלל"
"ידעתי שאתה משלנו" אמרתי " מעניין איפה שאר העכברים  מסתובבים בימים טרופים אלה?"

"כן, גם אתה?" הוא תקע  בי את המבט הפעור שלו. "אתה מביו אותי? זה נורא להתחיל הכול מחדש כל שנה. והם לא רואים את זה, המנהלים, טעות הכי קטנה ואתה בחוץ" .

"קפיטליסטים מוצצים" הכרזתי  והנהנתי בהבנה.

" לא, הבעיה היא אצלנו, סליחה אני לא מכיר אותך, אבל אתה מבין  אי אפשר לא לישון חודשיים ובכל זאת לתפקד, ואי אפשר לצפות מהם שישאו בתוצאות של הפשלות שלנו, שלי  אני מתכוון, סליחה" ובדיוק הגיע התור שלו  והוא קם ודפק את הרגל בשולחן הקטן ופלט "גאד דאמט" ואז כמובן "אוי, מצטער".
קצת אחר כך הגיע התור שלי, ועל אף תחנוני  אף אחד לא הסכים לתת לי קצבה, לא עבדתי   אף פעם מספיק חודשים  ברצף.

הוא ארב לי מחוץ לדלתות הנפתחות מעצמן, "אני לא רוצה להישמע מוזר או משהו, אבל עלה לי רעיון ואשמח שנדבר, אתה פנוי עכשיו? אולי נשב איפשהו לקפה?"   ובזמן שאני חיפשתי משפט מילוט הוא הוסיף. "אני מזמין כמובן" והתרצתי ואמרתי "בטח, בירה אולי?"

וככה הגענו לפאב ההוא על יהודה המכבי, כאילו שיד מכוונת מלמעלה שלחה אותנו להיתקל בלואיס.הינו הלקוחות היחידים בשעה מוקדמת זו של היום והתיישבנו על הבר, לואיס היה הברמן. העיניים שלו  היו מרוססות באדום, והוא שחרר פיהוק כשהניח את שני החצים. "אז מה מביא אתכם הנה, יא שבאב?" הוא שאל.  ורונצ'ו התחיל להסתבך עם המילים, והתחיל לספר על הלשכה והפיטורים, אבל מיהרתי לקטוע אותו והכרזתי. "באנו לחפש את האקסית של שלומי שבן, ההיא שיוצאת רק  עם ספורטאים" ולואיס בלי לחשוב  אפילו רגע אמר " וואלה לא נתקלתי בה, אבל  ג'קי צ'אן ישב במקום שלכם אתמול, והוא הרבה יותר גמד במציאות."

"וואלה" חזרתי אחריו "טקילה או טוניק?"

"ג'יין בורדו עם חמוציות" הוא פלט בביטחון "והוא שתה למוות והתקשר לביונסה וזמזם על זה שהוא  חולה לה על התחת".

"מה?, על מה אתם מדברים בכלל ? " אמר רונצ'ו " אני לא מבין כלום"

"מה זאת אומרת," עניתי" אנחנו מדברים על חזון אחרית הימים, איפה שאין זמן ומקום משהו הרבה יותר עמ… " אך לואיס קטע אותי  והדריך את רונצ'ו "תזרום, כפרה, תזרום, יהיה לך הרבה יותר מעניין ככה". והבנתי כבר שגם הוא משלנו, כמוני הוא כבר לא ישן חודש וצריך להמציא יקומים מקביליים כדי לשמור על השפיות, ויותר חשוב על העירנות איכשהו. אז פשוט זנחתי את הנאום המפוקפק  שאלתרתי  בלי מחשבה ושאלתי אותו. "נו, אז של מי אתה?"
"של הגמד מהאיסט קוסט ולוחמי הלב בירוק שלו " לואיס ענה.

ביקום הזה רונצ'ו שחה היטב בחומר. "כמובן" הוא אמר "התחלת בתקופה של הbig there?"
-"אל תשכח את  הדוקטור המשוגע" מיהרתי להוסיף.
-"ברור רונדו  היה מדהים ב2008" תיקן את עצמו רונצ'ו.
-"כן כל הגאנג עם הראשים הקטנים" סיכם לואיס.
-" לפול פירס יש ראש בגודל  מעל הממוצע לדעתי" אמר רונצ'ו מהורהר.
-" ואשכים מפלדה" הוסיף לואיס.
-"בזמנו,  הוא גם הוריד שיערות בבית שחי, שמתם לב?" שאלתי
-"ברור, זה עשה אותו אווירודינמי" מיהר רונצ'ו להסביר ואז חזר לדבר על הצרות שלו "איך אני שמח שפגשתי אותכם, אתם מבינים חשבתי שאני לבד בעולם. גם אתם מרגישים את זה שאתם כלואים? החיים חוזרים  ונקטעים. זה לא עסק ככה, אני בן 32, עוד חודשיים מתחתן, וכל קיץ אני צריך לחפש עבודה מחדש"
-"מה אתה באמת מוכן לוותר על כל הלילות הקסומים האלה?"  שאלתי  משתומם בזמן שלואיס מזג לנו עראק בכוסות גדולות ואז טפח על חבילת הכאמל סופט ושלף סיגריה.
-"השנה זה כבר אבוד, אבל שנה הבאה אני חייב למצוא פתרון, דודה של בת זוגתי, מצליחה לחיות, לנהל קרירה לגדל ילדים והיא עכברית הופס כמונו," רונצ'ו אמר " חשבתי להתיעץ  איתה איך
-היא .."ואז נקטע לו חוט המחשבה והוא אמר ללואיס. " יש פה שלט שאומר שאסור לעשן"
-"וואלה,נשמה, אתה רואה פה עוד מישהו חוץ מאתנו?"

ורונצ'ו המשיך  לדבר בהיגיון יחסי  על כל החולי שבמצב, והזדהיתי אתו הרי כבר שנים אני בלופ הזה, אבל באיזשהו שלב כמעט נרדמתי לצלילי הניגון המבולבל שלו. הוא לקח  את החיים שלו מאוד ברצינות, ולא הבנתי למה הוא עושה את זה לעצמו.

כשנפרדנו  ויצאנו מהפאב הוא דאג שנחליף שלושתנו מספרים, והבטיח שהוא ידבר עם הדודה וימצא לנו פתרון, ואני ידעתי שזה חסר תועלת, אבל בכל זאת כשהוא התקשר שלושה חודשיים אחר כך ואמר שמתארגנת אסיפת עכברים במקלט ההוא בשינקין, הגעתי לשם.  כי זה מרח לי נפלא את הזמן המת ביום.

בעקבות הפיק של 2017 ,כמובן שוב לא היה לי בית והעברתי את הלילות בסוכת המציל על החוף ליד הילטון, בדיוק התחלתי לעבוד בנגריה של רחמים ביפו, ובתום העבודה הייתי נזרק  בים עד החושך.  ואז התחילו השעות המתות שנותרו לי להעביר עד שכל האנשים יעלמו ויהיה אפשר לטפס לבית שלי. אז ככה שזה התאים  לי להיזרק במקלט ההוא ולהקשיב לכל מיני קשקושים.

נפגשנו  פעמיים בחודש במהלך העונה. לאה, הדודה של.., הייתה פסיכיאטרית במקצועה, ואלמנה טרייה שכל הילדים שלה כבר יצאו מהבית והיא התנפלה בשמחה על המשימה המשמעותית לנסות לשנות לכמה ילדים אבודים את החיים, בהתנדבות מלאה כמובן.

רונצו דחף לכיוון יומרני בהחלט- גמילה מלאה. לאה  טענה שזה אפשרי אבל זה תהליך ארוך, והכל  מתחיל בהימנעות מלאה מעולם הנבא במהלך העונה הרגילה.

רונצ'ו היה בעניין מהתחלה, גם לואיס ששקע במרדף אחרי כסף ונכנס שותף בבר, הנער המחוצ'קן היה ילד  טוב שעושה מה שאומרים לו וההורים שלו לחצו שהוא יצא עם תעודת בגרות ולא יכשל שנה שנייה ברצף בגלל הפליאוף, והיה גם את הבחור ההוא שכל  הזמן התבכיין על  דיכאון וחרדות, עד שאחרי חודשיים שסבלנו אותו בשקט, לואיס תפס אותו לשיחה ואמר לו שאין אצלנו מקום לטרמפיסטים כמוהו ושיזדיין לנו מהעיניים.

לי לקח יותר זמן להיכנס לעניין, הייתי סקפטי למדי בנוגע ליכולת ולרצון שלי להיגמל, ואפילו סיבלטתי חדר עד תחילת אפריל, ותכננתי לחזור לבית בים בפיק השנתי, אבל אז התחלתי לצאת עם רותם, והיה לי נחמד אצל רחמים, וחשבתי ששתי סיבות ופלטפורמה זה עילה מספיק טובה לנסות ולצאת מהלופ התקוע של החיים שלי. והייתי נקי חודשיים, עד   שמתישהו בפברואר שמעתי ברדיו שקאזינס עבר לניו אורלינס והייתי חייב לבדוק מה עוד קרה. חזרתי לאתרים ולתקצירים  וידעתי שזה כבר אבוד, ואז רותם הציעה שנעבור לגור ביחד, ורציתי ופחדתי, ולא הצלחתי להסביר את עצמי, ושכרנו את הדירה המפונפנת ההיא, ושוב ניסתי להיגמל, והפעם זה תפס לחמישה ימים. וככה על האופניים שלה רדוף מחשבות הגעתי למפגש האחרון לפני תחילת הפליאוף.

רונצ'ו אמר. "אני לא יכול יותר לשמור בבטן, כבר שבועיים אני חורש על המחשב משלים את כל הפערים מהעונה, נשברתי. אני מצטער שאיכזבתי את כולכם".

"דביל" כעסתי,  הוא לא השאיר לי ברירה, וסיפרתי להם שגם אני.

לאה שתקה והנהנה, העיניים שלה נחו עכשיו על לואיס, והוא נשבר תחת החקירה ואמר "חתיכת חלשי אופי. תכלס גם אני".

עכשיו כולנו הסתכלנו על הנער, הוא חייך בגאווה  ואמר "אני הצלחתי"

-"כל הכבוד, חמודי" אמר לו לואיס " אתה הmvp, לך תקנה לך איזה סוכריה על מקל, אין לך יותר מה לחפש פה"
-"איך אתה מדבר אליו?" כעס רונצ'ו "הוא הצליח ואנחנו לא, זה נראה לך הגיוני להעיף אותו?"

והטונים עלו, עד שלאה התערבה ואמרה "סתמו ת'פה,  אסף זה מצוין , אבל אני חושבת שעדיף בשבילך שלא תבוא הנה יותר" . והוא ישב שם חצי דקה בשוק בעוד אנחנו בוהים בו, עד  שהבין  את הרמז  העבה וקם ונעלם משם.

"אוקי" לאה אמרה " זאת לא התוכנית המקורית, אבל המצב לא נורא כמו שאתם חשובים, יש דרכים לתפקד גם בלי לישון בלילות".
"קוק ?" הציע לואיס.

"גם אופציה" היא אמרה "אבל אני התכוונתי למשהו אחר. אפשר  לתפקד, להתנהג נורמאלי, לשמור על צלם  אנוש,  כל מה שצריך  זה פשוט להתבונן פנימה והחוצה. הכול  ענין של הכנה מנטאלית, הקשבה לזולת  ומודעות עצמית"
ואנחנו נאיביים שכמותנו, האמנו לה.

 

 

(המשך מחר)

מנחם לס

הזקו והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 21 תגובות

  1. מיוחד!
    אךך תל אביב של לילות הnba…
    פתאום נפל לי האסימון, כל ההופס הזה זה חתיכת קבוצת גמילה במסווה!!
    גדול!

  2. לפני שנגמלים מהנב"א, יותר חשוב להיגמל מסגנון דיבור גס!
    הדיבור שלנו זה חלון הראווה שלנו ודאך הדיבור אנו מראים את הערך שלנו כאדם וכאישיות. וי שמדבר גס, זה הערך האנושי והערכי שלו.

  3. יפה!
    .
    (אני ממליץ למי שמעוניין להיגמל, לעבור לאהוד את הסאנס –
    קודם כל, הם במערב. זה אומר שרוב המשחקים שלהם בשעות נוחות יחסית.
    חוץ מזה, אחרי שצופים בהם מספר פעמים ברציפות, מאבדים את החשק לצפות במשחקי כדורסל…
    (הנקודה השנייה לא תופסת למזוכיסטים. ולמי שסובלים מ-OCD, ופשוט לא מסוגלים להפסיק…)
    .
    (קצת יותר ברצינות –
    ליג פאס. לא צריך להתעורר ב-02:00 , ואפשר להשלים בקלות חוסרים עוד לפני הספויילרים)

  4. אוי זה גדול. אפשר כל כך להזדהות עם הדמויות….
    "עיניים טרוטות" זה מושג שרק עכברי NBA מבינים את העומק שלו.
    מתי הריאלטי ???

  5. נחמד .
    לא מזדהה כי לא מכור.
    אוהב כדורסל לא משתגע עליו יותר, פעם כשהייתי בגילך עניין הרבה יותר.
    מאז נוספו המון פעילויות אישיות קייקים, חד אופן גלישה אוירית גלישת רוח סקי סקי עפיפונים.גלישת גלים.
    מעדיף להשקיע בעצמי ללמוד דברים חדשים מאשר להתפעל מקוסמים אחרים עם כדור ובלעדיו.
    מהרגע שגיליתי כי כל אחד יכול להיות קוסם גם אני …
    התחלתי להתעניין פחות באחרים.
    אבל תודה.

    1. יכולים להיות כאלו שיאהבו גם ענפים אחרים, וגם יהיו למשל לפעמים גולשי גלים להנאתם או שחקני טניס אך ישתגעו על כדורגל או כדורסל כשגם בהם ישחקו להנאתם אך יותר פעמים.

  6. היו לי נדודי שינה (לא ממש, אבל בואו נגיד מחשבות) אם להכניס משהו כזה שונה, אבל בסוף הגעתי למסקנה שאם זקן כמוני נהנה מפוסט אפל וחשוך כזה, הצעירים בוודאי יהנו ממנו, וזה בדיוק מה שקרה!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט