שיטה חדשה לנ.ב.א/ מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

שיטה חדשה לנ.ב.א/ מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

רקע, מטרה ומבנה כללי

אפשר להתחיל את הדיון הזה מ"ההחלטה" של לברון, שנחשבת אבן דרך בשינוי מאזן הכוחות בין שחקנים כוכבים לליגה, או אולי מהצטרפותו של דוראנט לקבוצה שניצחה אותו, שנחשבה על ידי רבים ל"כשרה אבל מסריחה". ההחלטות הללו אמנם נעשו בסיומו של חוזה, אבל המגמה חלחלה גם לשחקנים שנמצאים בעיצומו של חוזה, דוגמת דרישת הטרייד של קיירי וקוואי ועלילות באטלר במיניסוטה. נקנח, כמובן, במלפפון הלוהט של חלון הטריידים שזה עתה הסתיים – אנתוני דייויס. להשלמת התמונה נציין את שליחתו של IT מבוסטון לקליבלנד ללא הנד עפעף שהבהירה שלא רק השחקנים, אלא גם ההנהלות יודעות לקבל החלטות "קרות" שמתסכלות שחקנים ואוהדים כאחד.

אז כן, בשנים האחרונות היו כאן הרבה דיונים על סוגית הטריידים, חסרונותיהם, מה לגיטימי או לא לגיטימי, מצד השחקן ומצד הקבוצה, ומה הזיקה של ענייני הטריידים ומעברים של שחקנים בין קבוצות, לתופעות נוספות בליגה כגון הסופרטימז והטנקינג.

חלק מהדיונים התקיימו במסגרת השיטה הקיימת, כלומר הדעות השונות בנוגע ללגיטימיות של דרישת טרייד של שחקן במהלך חוזה התייחסו לשאלה האם עליו לכבד את החוזה עליו חתם ולהישאר בקבוצה עד סוף החוזה ורק אז להיות חופשי לבחור כאוות נפשו, או שמכיוון שהקבוצה יכולה להטריד שחקנים, ואף עושה זאת לעתים מזומנות, דרישה לטרייד לגיטימית גם מצד השחקן.

בנוסף לכך הועלו טענות שמטילות ספק בעצם הלגיטימיות של השיטה – האם זה בכלל לגיטימי להתייחס לאדם עובד כאל "נכס" של הקבוצה? האם זה הוגן להודיע לאדם שמאחר והארגון בו הוא עובד משנה את תכניותיו עליו לעבור לארגון אחר, שלא לפי בחירתו, שנמצא בעיר אחרת, לעתים מרוחקת אלפי קילומטרים, ולהעביר את אשתו בית ואת ילדיו בית ספר? האם שאלת הלגיטימיות וההוגנות מושפעת מהשכר, העצום לעתים, וסתם גבוה מאד לפרקים, שהשחקנים מקבלים? ונניח שזה לגיטימי והוגן, האם זה מועיל? האם שחקנים שמועברים לקבוצה אחרת שלא לפי בקשתם אכן מביאים לידי ביטוי מלא את יכולתם? האם שחקנים שלא מועברים בטרייד למרות שביקשו זאת מביאים לידי ביטוי את יכולתם?

באופן אישי אני מתחבר בעיקר לטיעונים בנוגע לעצם הלגיטימיות של השיטה וליעילותה. נראה לי מוזר להתייחס לאדם עובד כאל "נכס", ואני מתקשה להאמין שאדם יכול לתפקד ברמה המקצועית הגבוהה ביותר כאשר הוא עובד בארגון שלא בחר לעבוד בו ומידת המוטיבציה שלו מוטלת בספק. זה לא רק הספק האישי שלי אלא גם נדירותו של המודל הקיים בליגה יחסית לשוק העבודה הכללי – מעטים הם המסלולים המקצועיים המחייבים את העובד לחתום על התחייבות ארוכת טווח, ועוד יותר מעטים המסלולים המקצועיים המאפשרים לחברה להעבירו, ללא קשר לרצונו, לארגון אחר או מקום אחר. האמת, אני לא יכול לחשוב על שום מסלול כזה, למעט אולי, ליגות ספורט אחרות באמריקה.

אז האם יכול להיות שארגוני הספורט האמריקנים עלו על איזו שיטה מופלאה שארגונים כמו גוגל, פייסבוק, אפל, ואפילו הסתדרות העובדים הכללית לא עלו עליה? האמת, לא נשמע לי סביר.

האם יכול להיות שהם פשוט מצאו את השיטה האופטימלית והמתאימה ביותר למאפיינים של המקצוע הספציפי שלהם? זה כבר יותר סביר, גם מאחר ומדובר בליגה שמנסה ליצור איזונים ובלמים בין המועדונים בליגה על מנת להבטיח תחרותיות, כולל תהליך מסודר לחלוקת משאבים קריטיים (דראפט), תקרת שכר ועוד מאפיינים רבים שאינם רלבנטיים לגוגל, פייסבוק, אפל ושאר הירקות.

לכן, האתגר כאן הוא לא רק להסביר את חולשותיה של השיטה הקיימת, אלא לנסות למצוא שיטה חדשה שמצד אחד תתבסס על מה שנראה כמוסכמה כללית בעולם בימים אלו – אנשים עובדים במה שהם רוצים לעבוד ואיפה שהם רוצים לעבוד, מתוך סך האפשרויות העומדות לפניהם, ואינם נחשבים לרכוש של אף ארגון או חברה – ומצד שני תצליח שלא לשפוך את התינוק עם המים ולהתאים גם למאפיינים הייחודיים של הליגה.

אז זה מה שננסה לעשות כאן היום, או לפחות להתחיל – תהליך חשיבה כבסיס למציאת שיטה חדשה שכנראה לא תהיה מושלמת אבל אולי תהיה טובה יותר מהשיטה הקיימת, ותשמור על התחרותיות בליגה, בעיקר בהקשר של תופעות שליליות (בעיני, לפחות) כגון טנקינג, סופרטימז, ויתרון גדול (מדי) של שווקים גדולים. השיטה החדשה אינה אמורה לפתור את הבעיות האחרות, אבל שיפור שלהן, או לפחות אי החמרתן בהחלט יתקבלו בברכה.

אני לא עוסק בהיתכנות הפוליטית של השיטה החדשה, אז תגובות בנוסח "זה בחיים לא יקרה" הן אולי נכונות אבל גם מיותרות. השאלה כאן היא לא מה יקרה אלא מה נכון לליגה. מדובר כמובן בדיון תיאורטי – הסבירות לפגישה שלי עם אדם סילבר בעניין זה בעתיד הנראה לעין נמוכה למדי… אז מי שזה לא מעניין אותו מוזמן לדלג, אבל מי שזה בכל זאת מעניין אותו – אשמח בהחלט לשמוע את החסרונות של השיטה המוצעת בהקשר למצב "אופטימלי", והערות לשיפורים נוספים.

עוד בהיבט הפוליטי – ברור שהליגה אינה בנויה מקשה אחת, וקיימים ניגודי אינטרסים בין המועדונים לשחקנים, בין המועדונים לבין עצמם, ובין השחקנים לבין עצמם, אז נקודת המבט שאני מנסה לאמץ פה היא נקודת המבט שלנו, האוהדים, שאין להם בהכרח העדפה ברורה בין קבוצות האינטרסים השונות, והם בעיקר מעוניינים בליגה תחרותית נטולת כל מיני "דאונרים" כמו חוזים מתים, שחקנים שובתים והנהלות מקיוואליסטיות. אני מאמין שגם אוהדי הקבוצות הגדולות יכולים לקיים דיון ענייני בסוגיה ולא יתמכו באופן אוטומטי בכל שיטה שתאפשר להם לגייס כוכבים ליצירת סופרטימז, והאמת, אני מאמין שגם אוהדי הלייקרס מסוגלים לכך 😉

נתחיל בסקירת מודלים קיימים בתחומים אחרים כבסיס לרעיונות ולהשראה, ונמשיך בהצעה קונקרטית, (גם אם לא מפורטת ברמת CBA), לחוקים ונהלים שיכולים לממש אותה. לאחר מכן נבחן כיצד ההצעה החדשה עשויה להשפיע על הליגה, לטוב ולרע, נתייחס לאופן שבו היא יכולה להשפיע על בעיות נוספות בליגה כגון סופרטימז וטנקינג, ולבסוף נציין מספר פרמטרים שיש לבחון אם וכאשר היא תמומש.

מודלים אחרים להעסקת עובדים
מצד אחד כולנו מכירים את המודלים האלו, כך שאין כאן חידוש של ממש, מצד שני חשבתי שבכל זאת כדאי להציג אותם, בעיקר מאחר ולדעתי הכשל העיקרי המאיים עלינו, אנו המחפשים מזור לבעיותיה של הליגה, הוא כשל הדמיון (failure of imagination) – יש בהחלט אפשרות שאנחנו כל כך רגילים לחוקים הקיימים בליגה, שבעצמם קיימים כל כך הרבה שנים, שהנטייה הטבעית שלנו תהיה להניח שהשיטה הקיימת היא היחידה האפשרית, ולכל היותר ניתן לעשות בה שינויים קלים כאלה או אחרים. לכן, אני מעדיף שלא לצלול מיד לתוך ה-CBA עם רעיונות לתיקון סעיף 167 קו נטוי 13 אלא להפך – להתרחק ממה שאנחנו יודעים ומכירים ופשוט לחשוב על זה מ"דף חלק".

מודל ראשון, ומרכזי, הינו שוק העבודה המודרני במגזר הפרטי – על פי המודל הזה, על מנת שתתקיים מערכת יחסים בין העובד לחברה נדרשת הסכמה הדדית ומתמשכת של שני הצדדים. החוזה נחתם רק כאשר שני הצדדים מעוניינים בכך, וכאשר אחד הצדדים מעונין להפסיק את החוזה החוזה אכן מופסק, בתוך פרק זמן סביר, ובתנאים מסוימים (פיצויי פיטורין, הודעה מוקדמת וכו').

אין ללמוד מכך שכל הפסקת חוזה הינה משבר או טרגדיה – מבחינת העובד החלפת תפקידים וחברות נתפסת כמהלך טבעי בהתפתחות המקצועית והאישית שלו, וגם מבחינת החברה חשוב להזרים דם חדש – לגייס עובדים עם ניסיון במקומות אחרים, במדינות אחרות וכו'. נכון שלפעמים השינויים הללו אינם מהנים במיוחד – כמו הרבה אנשי היי-טק גם כותב שורות אלו נאלץ במהלך הקריירה שלו לשמוע בשורות איוב בנוגע ל"המשך עבודתך בחברה", בדרך כלל כתוצאה מסיבות וגורמים שלא היו קשורים אליו בכלל. תענוג מפוקפק, אין ספק. וגם ההפך נכון, כך יכול להעיד כל מנהל שיכול לאבד את כל אנשי הצוות שלו תוך 30 יום, פשוט כי "אמזון נכנסו לארץ ומציעים לכולם משכורות מנופחות", גם אם רשימת היעדים של אותו מנהל לרבעון הקרוב ולשנה הקרובה נותרת בעינה. ואף על פי כן נוע תנוע – אנשים באים והולכים, חברות עולות וקורסות, אבל אלו הם כללי המשחק, וגם אם הם בלתי מושלמים (למצוא עבודה תוך 30 יום זה לא מעשי בדרך כלל), הם מתקבלים בהבנה. ואם לחזור לליגה – מודל שוק העבודה המודרני במגזר הפרטי בעצם אומר לנו שאין רע במעברי שחקנים בין קבוצות, ובשינויים בסגל, כל עוד הם נתפסים כאפשרות ולא כחובה או כפייה. כנראה שזה לא יכול להיות בהתרעה של שלושים יום, אבל אולי משהו כמו חצי עונה יכול להתאים?

מודל שני הינו שוק שכירת הדירות – מאחר וזו החלטה "כבדה" שמשפיעה על כל המשפחה (בתי ספר, חברים של הילדים, נסיעות לעבודה, החלפת ריהוט וכו') החוזה נחתם למינימום שנה, ולעתים עם אופציות לשנים נוספות כולל תיאום ציפיות בנוגע לשכר הדירה (למשל ששכר הדירה ישתנה בעד 5% כתלות במצב השוק). יחד עם זאת, במרבית המקרים גם כאן לשני הצדדים יש אופציות יציאה – השוכר יכול לצאת מהדירה במהלך השנה כל עוד מצא שוכר חלופי בתנאים כספיים זהים, והמשכיר יכול להודיע על אי הארכת החוזה עקב מכירת הדירה. גם כאן ההנחה היא שמצבים משתנים, אנשים משתנים, ואין באמת יכולת, או רצון, לעצור את הדינמיקה של החיים. וגם כאן במקביל ליכולת להחליט על שינוי ישנם מנגנוני הגנה שונים על שני הצדדים, ונסיונות להבטיח חלופה אחרת. ואם לחזור לליגה – מודל שוק השכירות אומר לנו שכאשר ההחלטה היא "כבדה" ומערבת מספר גבוה יחסית של אנשים, אפשר לדבר על פרק זמן מינימלי ארוך יחסית, ועל מנגנוני פרידה ממושכים יחסית.

בגדול, שני המודלים מבטאים את הנחת העבודה, הנכונה לדעתי, שצריכים שניים לטנגו, וכשאחד מהצדדים לא מרוצה אין אפשרות לכפות עליו את מערכת היחסים לאורך זמן באופן מועיל. עובד לא מרוצה או בוס לא מרוצה לא באמת מביאים את עצמם לידי ביטוי ולא תורמים ערך. זה גם מחדד את האינטרס, של שני הצדדים, לגרום למערכת היחסים להצליח, מאחר ועלויות הפרישה או המעבר הן משמעותיות, והם גם לוקחים בחשבון את הטווח הארוך (מרבית האנשים מעדיפים, במידת האפשר, שלא לקחת עבודה רק לכמה חודשים או אפילו שנה, ומגיל מסוים זה בוודאי נכון גם לגבי דירה). לכן, למרות שהחוקים בפני עצמם לא מבטיחים יציבות, בפועל הם יציבים למדי – לא עוזבים את העבודה כל פעם שהבוס מעצבן אותך, לא עוזבים את הדירה כל פעם שיש נזילה מלמעלה וכו'. נוצר מצב של איזונים ובלמים שלא בהכרח מבטיח את האושר המושלם, אבל מאפשר לשני הצדדים להחליט בעצמם על המשך הקשר ללא מנגנון של כפיה חיצונית. כשמחיר ההישארות גבוה ממחיר העזיבה תהיה פרידה. מכיוון שכל הנ"ל נכון גם לצד השני לעסקה, נוצר תמריץ להשאיר גם אותו מרוצה, מה שגורם לאנשים להסתכל גם על הזולת (לא תמיד צעד טרוויאלי עבורם 😉) ומכונן מערכות יחסית סינרגטיות שדרושות להצלחה של קבוצות.

 

שיטת החוזים החדשה

הכללים הבאים מהווים את הצעתי למימוש העקרונות שפורטו לעיל. כמובן שניתן להוסיף עליהם, לשנות אותם ולשפרם, אבל אני חושב שכחבילה הם יכולים ליצר מצב טוב יותר מהמצב הנוכחי. זה יוצא קצת משפטי, אז מיספרתי כך שיהיה נוח לדבר על סעיפים ספציפיים. במקביל אני משלב הסברים על ההיגיון בבסיס הסעיפים השונים בפונט כחול.

1. חתימת חוזים (למעט חוזי רוקי)
1.1. ניתן לחתום על חוזים חדשים במהלך כל העונה.
1.2. החוזים נכנסים לתוקף באופן מידי.
1.3. החוזים אינם בעלי תאריך סיום אלא מתקיימים כל עוד אחד הצדדים לא החליט לסיימם.
1.4. כל אחד משני הצדדים יכול להודיע על סיום החוזה – גם השחקן לקבוצה וגם הקבוצה לשחקן – בתנאים שיוגדרו להלן.
1.5. תנאי ההעסקה שנקבעו בחוזה יכולים לכלול הסכמות לשינויים ברמת השכר לאורך זמן, בונוסים כתלות באורך הקדנציה, עמידה ביעדים אישיים וביעדי הארגון.
1.6. במידה ושני הצדדים מעוניינים לשפר את תנאי החוזה ניתן לעשות זאת בכל עת. במידה ושני הצדדים מעוניינים להפחית בשכר השחקן (בהנחה שהוא מזדקן, למשל) ניתן לעשות זאת. במקרה והשחקן מסרב להרעת התנאים הוא נחשב כמי שפוטר על ידי הקבוצה, ואז נפתח הנוהל שיפורט להלן.

בגדול, מדובר בשיקוף של המצב המקובל בשוק העבודה המודרני במגזר הפרטי, ואין יותר מדי מה להסביר כאן

2. סיום חוזה ביוזמת אחד הצדדים
2.1. הצד שקיבל את ההודעה על סיום החוזה זכאי לפיצוי מהצד שמסיים את החוזה. במידה והצדדים מגיעים להסכמה על תנאים חדשים לחוזה אין פיצוי לאף צד. במידה ושני הצדדים מוותרים על זכותם לפיצוי, עקב רצון הדדי בפרידה, אין פיצוי לאף צד.
2.2. סיום חוזה בסיום העונה
2.2.1. ניתן לסיים את החוזה בסיום העונה כולה (אחרי המשחק האחרון של הפיינלז, ללא קשר לשאלה האם הקבוצה השתתפה בפיינלז או בפלייאוף).
2.2.2. היקף הפיצוי על סיום החוזה נקבע כאחוז מהיקף החוזה לשנה, ועל סמך מועד ההודעה על סיום העסקה באופן הבא:
2.2.2.1. סיום חוזה ביוזמת הקבוצה:
2.2.2.1.1. עד הראשון ביולי – ללא פיצוי
2.2.2.1.2. במהלך יולי – 5%
2.2.2.1.3. במהלך אוגוסט –7%
2.2.2.1.4. במהלך ספטמבר – קבוצה – 12%
2.2.2.1.5. במהלך אוקטובר – קבוצה – 20%

2.2.2.2. סיום חוזה ביוזמת השחקן. אחוז הפיצוי מעלות החוזה יקבע לפי מועד ההודעה ולפי עלות שכרו בהשוואה לממוצע בליגה באותה עונה, ובאופן הבא:

סעיף 2.2 בעצם מצביע על משך הזמן הרלבנטי ביותר לקבוצת נ.ב.א – עונה אחת. זהו הזמן שבו כל משאבי הקבוצה, וכל משאבי השחקן, אמורים להיות מופנים להצלחה המקצועית, כאשר השיקולים ארוכי הטווח נדחים לסיום העונה. בסיום העונה כל גלגלי השיניים מתחילים להסתובב בתהליך שמטרתו להביא את הקבוצה, ואת השחקנים, מוכנים ככל האפשר לירית הפתיחה של העונה הבאה.

לכן, שני הצדדים זוכים לתמריץ שלילי על הודעה מאוחרת על סיום היחסים ביניהם – להודיע לשחקן עד הראשון ביולי שהקבוצה מסיימת את החוזה עימו מאפשר לו שלושה וחצי חודשים למצוא קבוצה חדשה לפני תחילת העונה, זאת בדומה לשחקנים חופשיים או RFA בשיטה הקיימת כיום. קבוצה המודיעה לשחקן על סיום החוזה שלו במהלך אוקטובר גורמת לו נזק גדול מאחר ומרבית הרוסטרים כבר מלאים ולכן עליה לפצותו בסכום גדול. היא גם גורמת נזק למועדונים אחרים שהיו שמחים להחתים את השחקן לו ידעו שהוא פנוי להצעות. גם ההפך נכון – פרישת שחקן מרכזי מהקבוצה ערב פתיחת העונה יכולה להיות הרסנית ולכן על השחקן לפצות את הקבוצה.

הפיצויים לשחקן גבוהים מהפיצויים לקבוצה מאחר והקבוצות הן הגורם החזק יותר במערכת, אבל גם לכוכב נוטש יש יכולת הריסה משמעותית ולכן גם הפיצוי של שחקן לקבוצה, בעיקר לקראת פתיחת העונה, צריך להיות משמעותי, ובפרט בכל הקשור לכוכבים.

2.3. סיום חוזה שלא בסיום העונה
2.3.1. ניתן לסיים חוזה כשלושה חודשים לאחר המשחק הראשון שבו נכלל השחקן בסגל הקבוצה. אם נניח שהשחקן נכלל ברוסטר במשחק הראשון של העונה, באמצע אוקטובר, הוא יוכל להתפטר, ולהיות מפוטר, החל מאמצע ינואר.
2.3.2. ניתן לסיים חוזה בכל רגע נתון לאחר מכן למעט בתקופה שבין ה-7 בפברואר עד סוף כל עונה.
2.3.3. סיום החוזה ביוזמת הקבוצה:
2.3.3.1. קבוצה המפטרת שחקן תשלם לו את מלוא שכרו עד סוף העונה. במידה והוא יחתום על חוזה נמוך יותר בקבוצה אחרת, בליגה או בעולם, עלות שכרו בקבוצה החדשה תופחת מהתשלום של הקבוצה המפטרת.
2.3.3.2. עם זאת, מרגע ההודעה על הפיטורין (והוצאתו של השחקן מהרוסטר של הקבוצה), שכרו לא יחשב כנגד תקרת השכר והקבוצה תוכל להעסיק שחקן אחר במקומו שעלותו לא תעלה על 110% מעלות השחקן המפוטר.
2.3.4. סיום החוזה ביוזמת השחקן:
2.3.4.1. שחקן המתפטר מהקבוצה ישיב לקבוצה אחוז מסוים משכרו מיום ההודעה על ההתפטרות ועד סיום העונה הנוכחית. האחוז יקבע לפי עלות שכרו בהשוואה לממוצע בליגה באותה עונה, ובאופן הבא:
2.3.4.1.1. ברבעון הרביעי של השכר בליגה – 2%
2.3.4.1.2. ברבעון השלישי של השכר בליגה – 5%
2.3.4.1.3. ברבעון השני של השכר בליגה – 15%
2.3.4.1.4. ברבעון הראשון של השכר בליגה ועד העשירון העליון של השכר בליגה -20%
2.3.4.1.5. בעשירון העליון של השכר בליגה – 30%

סעיף 2.3 כולל מספר היבטים:

תקופת חסד אישית – על מנת לאפשר לשני הצדדים להתמקד בשילוב השחקן ברוסטר ולא לחשוב כל הזמן על הצעות אחרות או שחקנים אחרים, נקבעת תקופת חסד בת שלושה חודשים בהם אין יכולת לצאת מהחוזה. לעתים לוקח לעובדים זמן להשתלב בארגון והתקופה הזו בעצם מאפשרת לשחקנים לשחק בלי דאגות מיוחדות גם אם התחילו את העונה בקבוצה החדשה עם אחוזים של קוטג' מהשלוש. סבלנות.

תקופת חסד בפלייאוף – השיקולים מהסעיף הקודם נכונים גם לתקופת הפלייאוף. הדבר האחרון שכולם רוצים – שחקנים, מועדונים ואוהדים – הוא שחקן מרכזי שמתפטר או מפוטר במהלך הפלייאוף. עוד יותר מאשר בעונה הרגילה זהו הזמן להתמקד בכדורסל נטו ולא ב"מסביב", ולכן במהלך תקופת הפלייאוף יש הקפאה מוחלטת של מהלכים עסקיים.
חלון זמנים באמצע העונה – בהנחה שחלק מהשחקנים בתקופת חסד עד ינואר, ומאחר וההקפאה של הפלייאוף נכנסת בפברואר, נוצר חלון זמנים באמצע העונה, בדומה לחלון הטריידים הקיים היום, ולחלון ההעברות בכדורגל, שמאפשר לשני הצדדים לעשות שינויים במהלך העונה. ה"דחיסה" לחלון זמנים גם מאפשרת לכולם לעשות את השינויים באותו זמן.

במקרה של סיום העסקה ביוזמת הקבוצה – מובטחת המשך השתכרותו של השחקן עד סוף העונה. איני חושב שהסעיף הזה מהווה תמריץ שלילי לשחקן לגרום לפיטוריו או לשבת בבית במקום למצוא קבוצה חדשה, מאחר והשחקנים רוצים לשחק ולשמור על רציפות בקריירה שלהם. מבחינת הקבוצה, ניתנת לה האפשרות לגייס מחליף בשכר דומה על מנת לשמור על רוסטר מלא ותחרותי, מצד שני היא כן נדרשת לשלם עבור שני שחקנים (המפוטר והמגויס), כך שהחלטות על החלפת שחקנים לא יתקבלו ללא שיקול פיננסי. מצד שלישי, קבוצה שאינה צריכה מחליף בכלל, או מחליף בשכר דומה בפרט, יכולה להפחית את הוצאותיה ואולי גם את תשלומי המס שלה. בסיכומו של דבר המנגנון הזה מאפשר לקבוצה להחליף שחקן שאינו מתאים בעלות סבירה לחלוטין, וזה דבר טוב בעיני לנוכח תופעת החוזים המתים והשחקנים שיוצאים מהרוטציה, אך גם מאפשר לשחקנים בטחון כלכלי.

במקרה של סיום העסקה ביוזמת השחקן – מטרת הפיצוי היא להפחית מצבים בהם שחקנים "קופצים מקבוצה לקבוצה" לאחר שהוצע להם חוזה מעט טוב יותר מאשר בקבוצתם הנוכחית, על ידי גביית מחיר פיננסי מהשחקן. אז אם אתה עומד על חוזה מינימום, ומציעים לך 7 מיליון, הפיצוי לא יפגע ביכולת שלך לפתח את הקריירה, אבל אם מדובר בכמה מאות אלפי דולרים כנראה שתחשוב על זה שוב. האחוז גדל ביחס ישר למשכורת על מנת למנוע נטישת כוכבים ושחקנים משמעותיים שהשפעתם על גורל העונה הינה קריטית. ושוב, אם מישהו כמו לברון יחליט שנשבר לו מהלייקרס ה-30% האלה כנראה לא יעצרו אותו, אבל הם יכולים למנוע נטישות במקרה של סכסוך זמני.

3. פציעת שחקן
3.1. במקרה של פציעה מסיימת עונה וכתלות בחוו"ד רפואית בלתי תלויה על ידי רופא שאושר על ידי הליגה – השחקן מקבל בכל מקרה את שכרו עד תום העונה במהלכה נפצע.
3.2. במידה והשחקן אינו כשיר לפתיחת העונה הבאה נכנס לפעולה מנגנון ביטוחי שמשלם לו במהלך העונה שלאחריה מחצית משכר רוקי (נניח 50% ממיליון וחצי דולר), כל עוד השחקן פצוע ואינו משחק כדורסל למחייתו בנ.ב.א או בליגה אחרת בעולם.
3.3. במידה והשחקן משחק בנ.ב.א או בליגה אחרת בעולם בשכר נמוך יותר משכר ושל שחקן פצוע (50% ממיליון וחצי, כאמור), מנגנון הביטוח ישלים את שכר עד לרמת השכר של שחקן פצוע. לאחר עונה זו אין עוד מחויבות בין הליגה לבין השחקן.

סעיף 3 נועד לאפשר לשחקנים משך זמן ארוך להתאוששות מהפציעה ללא קריסה כלכלית, אך גם ל"גדר" את התקופה הזו לשנתיים על מנת למנוע מצבים שבהם קבוצות משועבדות לשחקן פצוע למשך תקופה ארוכה (ע"ע וושינגטון והפציעה של וול). מנגנון הביטוח יכול להיות ברמת הקבוצה או ברמת הליגה ואיגוד השחקנים.

4. המשכיות הטיפול המקצועי בשחקן מפוטר או פצוע
4.1. במקרה של סיום העסקה מצד המועדון או פציעה, כל עוד השחקן לא מצא קבוצה חדשה בליגה או בעולם, המועדון מחויב
4.1.1. להמשיך את הטיפול הרפואי בשחקן
4.1.2. לאפשר לשחקן להתאמן במתקני הקבוצה על מנת לשמור על כושר גופני וכושר משחק. אם השחקן מעונין יש לאפשר לו לשחק בקבוצת הג'י-ליג.

גם סעיף 4 נועד להגן על השחקנים ולאפשר להם לשמר את כושרם, הפיזי והמקצועי, גם במקרה של פרידה כפויה.

5. חוזה רוקי
5.1. על מנת לאפשר משך זמן משמעותי להתפתחות, הן לשחקן והן לקבוצה, החוזה יהיה לשלוש שנים, ללא אופציות לאף אחד מהצדדים.
5.2. קבוצה שחותכת שחקן רוקי לפני תום המועד תשלם את מלוא שכרו על השנה הראשונה, 75% משכרו בשנה השנייה, ו-50% משכרו בשנה השלישית.
5.3. מרגע ההודעה על הפיטורין והפסקת השתתפותו במשחקי הקבוצה, שכרו לא יחשב כנגד תקרת השכר והקבוצה תוכל להעסיק רוקי אחר במקומו שעלותו לא תעלה על 110% מעלות השחקן המפוטר.

הרוקיז, ומנגנון הדראפט, מצדיקים לדעתי החרגה של חוזי הרוקי מהעקרונות של השיטה החדשה – על מנת לאפשר לרוקיז, ולקבוצות הקולטות אותם, משך זמן משמעותי להתפתחות "בראש שקט". למעשה מדובר בתקופת חסד ארוכה מאד. מצד שני, קבוצה שהבינה שטעתה בבחירת הרוקי, יכולה להחליפו על מנת שלא לפגוע בהמשך פיתוח הקבוצה. נוצר כאן שוק של שחקני רוקי שמתנהל במקביל לשוק השחקנים הרגילים.

6. הגדלת הרוסטר מ-15 ל-18 שחקנים
6.1. כל קבוצה תהיה רשאית להחתים 18 שחקנים במקום 15 עד היום – על מנת לייצב את המערכת, כך שגם במקרה של התפטרות של מספר שחקנים, והעדר יכולת לגייס או לשלב שחקנים במקומם, קבוצות לא תשארנה ללא סגל מלא.

מאחר והשיטה החדשה מאפשרת ואף מעודדת את סיומן של מערכות יחסים לא מועילות, בהחלט יתכן שהיא תביא ליציבות פחותה ברוסטרים, ועל מנת שלא לפגוע ביכולת הקבוצתית, בעיקר במהלך העונה, ניתנת לכל מועדון האפשרות להחתים שלושה שחקנים נוספים. לא בטוח שהסעיף הזה הכרחי, אבל הוא יכול לעזור, ובכל מקרה הוא אופציונלי בלבד – מי שרוצה להשאר עם 15 שיבושם לו.

אופן המעבר לשיטה החדשה וההשפעה על תקרת השכר

על מנת לאפשר למועדונים להיערך בהתאם השינוי ימומש בהדרגה באופן הבא:

7. כל החוזים הקיימים ימשיכו להתנהל לפי השיטה הקיימת – שחקן שנמצא תחת חוזה קיים יכול להיות מוטרד על ידי הקבוצה עבור שחקנים אחרים הנמצאים תחת חוזים קיימים.

זאת על מנת שלא לפגוע בקבוצות ששילמו מחיר רב (בחירות, שחקנים צעירים) עבור שחקנים איכותיים ברוסטר שלהם. בהנחה שהחוזים הארוכים ביותר הם לארבע שנים, המשמעות היא שהקבוצות יוכלו להמשיך ולהשתמש בנכסים שלהם למשך כל התקופה שבה תכננו להשתמש בנכס ממילא.

8. החל מקיץ 2019 ניתן לחתום על חוזים לפי השיטה החדשה, כמובן בהסכמה בין השחקן לבין המועדון, אך ניתן גם לחתום על חוזים ארוכי טווח וללא אופציות יציאה כמקובל בשיטה הנהוגה כיום, על פי העדפת המועדונים והשחקנים.

גם כאן מדובר על מנגנון שמאפשר שינוי הדרגתי, ואם יש שחקנים או מועדונים שעדיין מעדיפים להישאר במנגנון הקודם לתקופה מסוימת, ניתנת להם האפשרות לעשות זאת.

9. השיטה החדשה תיכנס במלואה רק מקיץ 2020, ואז לא ניתן יהיה יותר לחתום על חוזים לפי השיטה הישנה.

מטרת הסעיף הזה הינה לא רק לממש את השינוי, שאני כאמור רואה אותו כחיובי, בהיקף מלא, אלא נובעת גם מכך שלאורך זמן נראה לי שיהיה קשה לשלב בין שתי השיטות, הישנה והחדשה, במקביל.

10. תקרת השכר בליגה תעלה ב-5% בקיץ 2019 וב10% ב-2020.

על מנת להמתיק ולהקל על השינוי, ועל מנת לאפשר גיוס 3 שחקנים נוספים לכל רוסטר. לא בטוח שזה הכרחי אבל כסף יכול להקל על בעיות בתהליכי שינוי, ולפצות על עלויות מעבר, הן מבחינת השחקנים והן מבחינת הקבוצות, ואיני רואה בו נזק, אז שיהיה.

11. תקרת השכר תיקבע באופן הבא:
א. רצפת שכר – בדומה לשיטה הנוכחית.
ב. תקרת שכר לצרכי מס – שמעבר לה משלמים מס. בדומה לשיטה הנוכחית.
ג. תקרת שכר קבועה – שלא ניתן לעבור אותה בשום מקרה והיא בסך 130% מתקרת השכר שמעבר לה משלמים מס.

השיטה החדשה יכולה להביא למצב שבו בעלים של קבוצה מוכן לחתום על חוזים גבוהים עם, נניח, כל 15 השחקנים הטובים בליגה, מאחר והם כבר לא צריכים להיות "זכאים" למקס/סופר מקס לפי הקבוצה בה גדלו והישגיהם המקצועיים, ומאחר והוא מוכן לשלם את המס האסטרונומי. על מנת למנוע זאת, תיקבע תקרת שכר קבועה.

השוואה לשיטה הקיימת כיום

בעיות בשיטה הנוכחית והשינוי המיוחל במסגרת השיטה החדשה

שחקנים לא מרוצים מהחוזה או מהקבוצה ולא באים לידי ביטוי במסגרתה – מאחר לאחר תקופת החסד בת שלושת החודשים שחקנים כאלו יוכלו להתפטר בכל רגע נתון למעט כשקבוצתם משחקת בפלייאוף, מספר השחקנים הנמצאים במצב זה, ומשך הזמן בו הם נמצאים במצב זה יפחת משמעותית.

מועדונים לא מרוצים התקועים עם חוזים מנופחים שמגבילים את הרוסטר – גם כאן, לאחר תקופת החסד הקבוצה תוכל לפטר שחקן כמעט בכל רגע נתון למעט כשקבוצתם משחקת בפלייאוף, ולהחתים שחקנים אחרים במקומו. וגם כאן מספר הקבוצות הנמצאות במצב הזה, ומשך הזמן שבו הן נמצאות במצב הזה יפחת משמעותית. גם אם משיקולים שונים הקבוצה מחליטה שלא לפטר את השחקן, הרי שהחוזה יכול לבוא לסיומו בסוף העונה ללא כל פיצוי, כך שתוחלת חייהם של החוזים המתים תוגבל לשנה לכל היותר. גם האוהדים, שסובלים ממערכות היחסים השבורות האלו, ירוויחו מהשינוי הזה – תחשבו איך הלייקרס היו נראים אם היו יכולים להיפטר מהחוזים של דנג ומוזגוב כבר לפני שנתיים. עולם אחר.

ריבוי שחקנים באותה עמדה – במקום מצב שבו קבוצה אוגרת נכסים לטרייד ללא קשר לתפקידם של השחקנים המגרש, באופן שמקשה על כולם לקבל דקות ומגביל את התפתחותם, כל קבוצה תגייס את השחקנים הדרושים לה, ותחליף אותם בשחקנים אחרים הדרושים לה בעת הצורך. אם אכן בוסטון וטורונטו מעוניינות בריבוי פורוורדים יבושם להם, אבל ריבוי הסנטרים של פילי לפני מספר עונות, או ריבוי הפורוורדים של פיניקס, שמטרתם הבלעדית היא שימור נכסים, לא יתקיימו.

חלונות זמנים מוגבלים למימוש שינויים ברוסטר – למרות שהשינויים בליגה, בקבוצה, ובכושר של השחקנים מחייבים מענה מהיר, בשיטה הנוכחית קשה לקבל החלטות באופן רציף לאורך העונה, ואף בין עונות. בשיטה החדשה למעט תקופת החסד בת שלושת החודשים, ולמעט בתקופת הפלייאוף, הניהול רציף, גם אם לא נטול אילוצים, וניתן ליישם שינויים בסגל במהירות יחסית כל עוד מוכנים לשלם את המחיר על כך, שהינו בעיקר פיננסי ולא מקצועי. השיטה הקיימת מבוססת על הסכמים ארוכי טווח שבעצם מתעלמים מכל השינויים במהלכם – גם כששחקן חותם על חוזה לארבע שנים הוא לא באמת חותם במקום עבודה קבוע וברור – קרוב לוודאי שהמאמן יתחלף, אולי גם ה-GM, ועם השינויים התכופים בסגל (15% בטריידים ועוד אחרים בדראפט, ביי-אאוט, פרי אייג'נטס, שחקנים מהג'י-ליג וכו') הארגון יעבור המון שינויים בזמן הזה שלא תמיד מתאימים לשחקן. בשיטה החדשה אין בעיה כזו, הגמישות נשארת, אצל שני הצדדים וניתן להגיב לשינויים באופן מהיר יחסית.

כשנפטרים מתופעת הטריידים, נפטרים גם מהמון בעיות שכרוכות בה, וביניהן:

העברות שנובעות מהצורך לאזן את הכסף ולא מצורך ממשי – כך למשל דני גרין החביב מצא את עצמו בטורונטו פשוט מכיוון שיצא שהחוזה של דרוזן גבוה בעשרה מיליון מהחוזה של קוואי. אמנם נראה שהוא פורח שם, אבל זה מצב אבסורדי כשאתה נאלץ לעבור קבוצה כשגם אתה וגם הקבוצה לא מעוניינים בכך פשוט כדי לאזן משכורות של אחרים.

העברות שנובעות מהצורך לשנות את הרוסטר וגורמות לכך ששחקנים יכולים לשחק מצוין ועדיין להיות מוטרדים, ואפילו מסיבה זו ממש – כך למשל יקיר המערכת קייל קוזמה, שחקן מצוין ומצטיין, כמעט מצא את עצמו בניו אורלינס ודווקא משום שהוא שחקן מצוין. בשיטה הקיימת נוצר מצב אבסורדי שבו הצטיינות של עובד אינה גורמת לכך שיוכל לחוש יציבות בעבודתו אלא להיפך. לעומת זאת בשיטה החדשה אין קשר בין השחקנים, וכל אחד מועסק או מפוטר לפי תרומתו הוא לקבוצה, והשוואתו לשחקנים דומים. אפשר לטעון ששחקנים יפוטרו על מנת לפנות מקום ברוסטר לשחקנים אחרים, וזה גם יקרה, אבל לפחות לפי המודל של שוק העבודה המודרני במגזר הפרטי, זה לא קורה הרבה – בדרך כלל לא מפטרים מישהו טוב פשוט כי יש מישהו יותר טוב ממנו, אלא מפטרים אם משהו לא עובד בקשר איתו, ואז בדרך כלל מחפשים מחליף שעונה יותר לצרכים.

חוסר יציבות בקריירה המקצועית של שחקנים – על פי רון כ-70 שחקנים מתוך כ-450 סך הכל עוברים קבוצה בטרייד מדי שנה, כלומר כ-15% מהשחקנים, כך שקשה לטעון שהשיטה הקיימת באמת מאפשרת יציבות לשחקנים בכל הקשור לקריירה שלהם (להבדיל מהביטחון הפיננסי). יתרה מזו, גם שחקנים שלא עוברים בטרייד בסופו של דבר חשים חוסר יציבות (ע"ע כל הרוסטר של הלייקרס בחלון האחרון). בשיטה החדשה יש זיקה ישירה יותר בין השחקן עצמו לבין הסיכוי להפסקת החוזה שלו בקבוצה כך שקוזמה, למשל, יכול היה להיות סמוך ובטוח שלא יפוטר.

תופעת ה"עבדות" תעלם – שחקנים יחליפו בית ויזיזו את המשפחה לצד השני של המדינה אך ורק אם יחליטו, בעצמם, לחתום על חוזה בקבוצה אחרת. שחקן שמעוניין לעבור וחתם על חוזה בקבוצה אחרת יעשה זאת לאחר שלקח בחשבון את עלויות המעבר, בדיוק כמו שכל עובד עושה כשהוא שוקל האם לעבור למקום עבודה חדש או לעשות רילוקיישן. יתרה מזו, כל שחקן ידע שהוא יכול להישאר באותו מקום לפחות עד סוף העונה מאחר וגם אם יפוטר שכרו עד סוף העונה מובטח.

תופעת הוטו על הטרייד תעלם – כמו שראינו במקרים של קוואי, דייויס ואחרים – גם כשאפשר, לכאורה, להעביר שחקן בטרייד לכל מקום, זה לא תמיד כל כך פשוט בעיקר לקראת סוף החוזה. קבוצות יכולות להחליט לקחת סיכון (טורונטו, אוקלהומה), אבל לא תמיד זה עובד (באטלר). בשיטה החדשה המורכבות הזו תעלם מאחר וכל אחד יחתום על חוזה היכן שירצה ולא היכן שלא ירצה. וודאי שגם מועמדים לעבודה לוקחים הצעות עבודה לא מושלמות, ושחברות לוקחות מועמדים לא מושלמים, אבל זה נכון גם בנוגע לשיטה הקיימת.

חוקי הטמפרינג יעברו מהעולם – לטעמי זהו חוק לא הגיוני, לא מוצדק, שלא ניתן לאכוף אותו אפילו בשיטה הקיימת, אבל השיטה החדשה תייתר אותו לחלוטין ותאפשר דיון חופשי בין כל מועדון וכל שחקן, בדיוק כמו שכל מעסיק יודע שהעובדים שלו יכולים לקבל בכל רגע נתון הצעה מחברה אחרת ומצליח להתמודד כך גם יצליחו המועדונים לשמור על חלק משחקניהם, ועל חלק לא וזה גם בסדר.

נזקי שחקן "רעיל" יעברו מהעולם – לכאורה, אחד היתרונות של שיטת הטריידים היא ששחקנים מרכזיים לא יכולים לעזוב ול"חרב" את העונה ולעתים אף את המסלול של המועדון. האמת היא שזה לא באמת ככה (קוואי, דייוויס), והם בהחלט מצליחים ל"חרב" את מצב הקבוצה, שלא לדבר על מצב הרוח של האוהדים (ע"ע כתביו של זעפרני על באטלר). גם בשיטה החדשה השחקנים יוכלו לעזוב, אבל תהליך הפרידה אמור להיות קצר יותר ופחות רעיל מאשר בדוגמאות שלעיל.

סעיף הנו-טרייד אמור היה לסייע לשני הצדדים להשיג יציבות, אבל כבר הוכח שהוא לא באמת עוזר (כרמלו), מה שממחיש שהבעיה אינה בכך שהקבוצות יכולות לסחור בבני אדם אלא בכך שצריך שניים לטנגו, בכל דבר בחיים, והיכולת להטיל וטו, של הקבוצה או של השחקן אינה באמת פותרת את הבעיה.

יתרונות בשיטה הקיימת והשינוי במסגרת השיטה החדשה

יציבות פיננסית לשחקנים – אמת, השיטה החדשה פחות יציבה מבחינה פיננסית עבור השחקנים. חד וחלק. מצד שני, השיטה החדשה מאפשרת להם לשפר את תנאי העסקתם אם חתמו על חוזה נמוך יחסית ליכולתם. מעשית, השיטה החדשה מבטיחה את שכרם לשנה שלמה (הרבה יותר מאשר הממוצע בשוק העבודה), והם גם זוכים לפיצוי כספי נוסף במקרה של פיטורין. לכן, לדעתי, גם אם השיטה החדשה פחות יציבה היא מספיק יציבה כדי להגן עליהם מתהפוכות פיננסיות, בוודאי יחסית לשוק העבודה הכללי.

• גיא הצביע נכונה על סוגית ההבדל בין 3 רמות של שחקנים – שחקני הקצפת (יכולים לבחור, מרוויחים המון גם בלי שכר מקסימלי, רווח גדל כשמשחקים בקבוצה תחרותית ובשוק גדול), שחקני הרכב (חוזה יפה ארוך טווח אחד בקריירה כמטרה מרכזית), ושחקני מינימום שישמחו לחוזה מה שיותר גדול וארוך. בשיטה החדשה – שחקני הקצפת ישמרו על חופש ההחלטה שלהם בעיקר בסוף העונה, פיטורין במהלכה יעלו להם כ-30% משכרם ולכן יתפטרו רק במקרה שבו באמת יהיו מוכנים לשלם מחיר עבור הפיטורין. שחקני ההרכב לא ייהנו מאותה יציבות פיננסית אבל גם לא יוטרדו על ימין ועל שמאל. ושחקני המינימום שממילא לא חותמים בדרך כלל על חוזים ארוכים לא יושפעו משמעותית מהשינוי למעט בכך שהוספת שלושה תקנים לכל רוסטר תגדיל את השוק גם עבורם.

יציבות פיננסית למועדונים – כאן התמונה קצת יותר מורכבת, בעיקר מאחר ולאחרונה הכוכבים חותמים על חוזים קצרי טווח או כאלה שיש בהם אופציית שחקן אחרי שנה (לברון בקליבלנד, דוראנט בלוחמים). התגמול הפחות בשכר לא משכנע את הכוכבים לחתום על חוזים ארוכי טווח מאחר והם ממילא מיליונרים ומאחר והם מקבלים סכומים יפים גם מחסויות. השיטה החדשה אכן לא יכולה לאפשר לסטיב קר למשל את הוודאות בנוגע לחוזה של קרי, מצד שני השיטה החדשה מאפשרת למועדונים גמישות רבה יותר בהוצאות, בעיקר בכל הקשור לחוזים מתים ושחקנים שהוערכו הערכת יתר בעת חתימת החוזה, ולשחקנים שכבר לא נמצאים בתוכניות של המועדון. היא גם מאפשרת גמישות רבה יותר בהעסקת שחקנים יקרים לחלון זמנים מוגבל כשההזדמנות מתאימה. כך שיש כאן גם יתרונות לשיטה החדשה.

חוזים ארוכי טווח נוחים יותר לפיתוח שחקנים וקבוצות – לדעתי זה נכון בעיקר בנוגע לחוזי הרוקי ובשיטה החדשה היציבות אף תגבר (חוזה רוקי יהיה 3 שנים במקום 2). בנוסף, התמריץ השלילי הפיננסי של שחקנים לעזוב ימנע, לדעתי, קפיצה ממקום עבודה אחד לאחר, ויביא להתפטרות של שחקנים רק כאשר הם באמת לא מסתדרים בקבוצה או כשמישהו מציע להם הצעה גבוהה משמעותית, ושוב בדומה לשוק העבודה הכללי. לכן, אני לא משוכנע שהקדנציות של שחקנים בקבוצות יתקצרו משמעותית כתוצאה מהשיטה החדשה.

שיטת הטריידים מאפשרת שליטה טובה יחסית בתקרת השכר – זה נכון, אבל המעבר לחוזים ברי סיום גם הוא יאפשר שליטה טובה בהוצאות כך שאיני חושב שהשיטה החדשה תפגע בכך. המצב נראה לי דומה בשתי השיטות.

בעיות אחרות בליגה והשפעת השיטה החדשה עליהן

טנקינג – בשיטה הקיימת הצלחת הקבוצה תלויה במידה רבה ביכולתה לגייס ולשמור על כשרונות צעירים בחוזים ארוכי טווח שקורצים לצעירים עקב יתרונם הפיננסי. יש לכך היבטים רבים, אבל אחד מהם הוא שקבוצות נוטות לטנקינג, ארוך או קצר, מאחר ואין להן דרך אחרת, להבנתן, להביא את עצמן לרמה תחרותית. גם בשיטה החדשה עדיין יש חשיבות לגיוס כישרונות מוצלח בדראפט, מאחר והשחקנים משחקים אצלך משך שלוש השנים הראשונות, אבל גם אם פספסת בדראפט אחרי שלוש שנים אתה יכול להציע לשחקן שגויס במקום אחר הצעה טובה יותר. כך למשל גולדן סטייט והחוזה של קרי ב-2012 (עשרה מיליון דולר לעונה) יכול היה להיות מושווה או מואפל על ידי חוזה משרלוט. אז הקבוצות יעלו או יפלו על יכולתן להעריך במדויק את הערך של כל שחקן, כלומר על יכולתן הניהולית, ויהיו פחות תלויות במזל של הגרלת הלוטרי. לדעתי הגמישות הזו, כמו גם אובדן היתרון הפיננסי של קבוצת האם של השחקנים לאחר הסכם הרוקי, יפחיתו את המוטיבציה לטנקינג, אבל גם אם לא, אני לא רואה איך המצב משתנה לרעה לנוכח השינוי בשיטה.

סופרטימז – עדיין יש סיכון גבוה לסופרטימז, בעיקר אם שחקנים מוכנים לוותר על כסף, אבל זה נכון גם כיום. תקרת השכר תשפיע גם בשיטה החדשה, ואף ביתר שאת מאחר ומודל גולדן סטייט, למשל – שבו הקבוצה החזקה ביותר היא גם זו היחידה שיכולה להציע לשחקני הבית המצוינים שלה את השכר הגבוה ביותר – לא יתקיים בשיטה החדשה, וכל קבוצה תוכל להציע, לסטף למשל, עד חצי המלכות. ותקרת השכר העליונה הקבועה תמנע מצב של סופרטים פיננסית שנוצרת על ידי בעלים שמוכן לשלם יותר. את היתרונות הגלומים במרצ'נדייזינג וחוזים הוליוודיים אין אפשרות למנוע, וצריך לחשוב על פתרונות אחרים.

נקודות לבחינה לאחר המימוש ואתגרים נוספים

התפתחות של רוקיז – אם נראה שהתפתחותם של שחקנים צעירים נפגעת אפשר יהיה להאריך את חוזה הרוקי ל-4 שנים.

היקף סיום החוזים – במקרה שבו היקף ההתפטרויות או הפיטורין יהיה גבוה מדי, ויפגע ברמה המקצועית של קבוצות ושחקנים כאחד, ניתן יהיה לשנות את גודל הפיצוי הכספי במקרה של סיום חוזה או להאריך את תקופת החסד.

מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור הקולגות שלו. עוד יותר נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור אנשים בכלל, ובשבילי, זה מאנו. כשאני רואה את מאנו משחק כדורסל, אני רואה לא רק איך שחקנים צריכים לשחק כדורסל אלא גם איך אנשים צריכים להיות. תודה רבה מאנו על הדוגמא וההשראה.

לפוסט הזה יש 69 תגובות

  1. וואלה כתבה סופר מקצועית ומושקעת, מעולה מאנו.

    כמה הערות שלי:

    1. אחוזי הפיצוי שהשחקן משלם על הפרה הוא מגוחך לשחקני העילית כמו דוראנט או KD. לשחקנים האלו יש משהו שנקרא גם מוניטין שלא ניתן למדוד את שוויו בודאות אבל תהיה בטוח שהמעריכים השונים מחשבים אותו בסתר לטובת הארגון. 10% שכר שדיוויס ישלם כפיצוי הם בדיחה עבור הארגון של הבעלים המיליארדר.

    2. רוצים למנוע סופר טים? תבטלו חתימה חופשית. גם בתום חוזה למשל דוראנט רוצה לניקס? הוא חייב לחתום בגולדן ולעשות סיין אנד טרייד ב-70% מערך שכרו או 100% מה שבא לכם. כלומר השחקן יכול לבחור את הקבוצה שהוא יעבור אליה אבל אותה הקבוצה תהיה חייבת לתת משהו לצד השני. במצבים כאלו יהיה הרבה יותר קשה ליצור סופר טים.

    3. תקרת שכר קשיחה של 150 מיליון דולר בלי כל הקומבינות השטיקים והשטויות של זיוני השכל של הCBA. פשוט מאד. 150 מיליון דולר לרוסטר של עד 15 שחקנים בלי שום מגבלה באמצע של ותק ושטויות (למעט שכר מינימום אחיד).

    4. החוקים של היום לדעתי מעולים. נכון יש קצת פה ושם אירועים מפירי איזון אבל הם ככ מעטים באופן יחסי ליתר השחקנים וסובבים בעיקר סביב 8-10 סופרסטארים שהם מותגי על ולא משליכים על יתר שחקני הליגה כלל. ברמה של מתחת ללברון דוראט דיוויס קיירי הכל מתנהל פנטסטי.

    השינוי היחיד שהייתי באמת עושה זה תקרת שכר קשיחה של 150 מיליון שאסור לעבור אותה בשום אופן וזהו. במציאות אין סיכוי שזה יקרה כי הליגה מרוויחיה מיליארדים מהקנסות שהקבוצות משלמות, אז למה לעצור פרה חולבת?

    1. דוראנט או KD?

    2. תקרת השכר לא קשיחה בגלל השחקנים, לא בעלי הקבוצות

  2. זה לקח רגע לקרוא את הכל, ולהבין את הדקויות של ההצעה הכוללת,
    ואת ההבדלים מהמצב הקיים.
    מספר דברים יש לי לומר על הכתוב –
    .
    קודם כל, והכי חשוב –
    סחתיין ענק! על ההשקעה. על הלמידה של החומר. על היצירתיות.
    .
    לפני שאכתוב את דעתי על הרעיון שבפוסט, לטעמי צריך לדון קודם בהיתכנות –
    האם יש סיכוי ששיטה שכזו תתקבל ותיושם ב-NBA כפי שאנחנו מכירים אותו כיום?
    .
    בשביל לענות על שאלה מורכבת שכזו, צריך קודם כל להסביר את מערכת היחסים בין השחקנים לבעלי הקבוצות:
    בניגוד לרוח הדברים בפוסט, שחקני ה-NBA הם לא כמו פקידי בנק.
    פקידי בנק, הם לא מקבלים אחוזים מסך הכנסות הבנק.
    שחקני ה-NBA, הם יותר "שותפים" מאשר "שכירים".
    זה לא בא לידי ביטוי רק בעובדה שלשחקנים אחוזים מהכנסות הקבוצות,
    זה גם בא לידי ביטוי בהסכם ה-CBA שקובע את האופי של המשחק עצמו
    (ה-CBA הוא ההסכם הקיבוצי שנחתם בין נציגי ארגון השחקנים לבין נציגי בעלי הקבוצות,
    כאשר הוא מובא לאישור, הן של כלל השחקנים, והן של כלל בעלי הקבוצות).
    .
    צריך גם להסביר שהן ארגון השחקנים, והן בעלי הקבוצות, הם לא גופים הומוגניים.
    בקרב השחקנים, יש מעט לברונים ודוראנטים,
    והרבה שחקנים מדרגי הביניים.
    בחינה של הפיי רול של הקבוצות השונות מלמדת שסוג החוזה הנפוץ ביותר הוא חוזה של כמה שנים, על פחות מהמקסימום.
    אלו הם השחקנים שמהווים את הרוב בתוך ארגון השחקנים, כך שזה ברור שהם אלו שקובעים את הטון בדיוני ה-CBA מצד השחקנים (ולא הלברונים/דוראנטים של הליגה).
    לכן לא ראינו הסכם בו אין הגבלה של שכר המקסימום, אבל יש תקרת שכר קשיחה (זה האינטרס, הן של בעלי הקבוצות, והן של שחקני המקס. אבל כאמור – שחקני המקס הם המיעוט).
    .
    בחינה של הקבוצות בליגה, מלמדת גם היא שיש 2 סוגי קבוצות (לא מדויק. אבל למטרת התגובה זו חלוקה מספקת) :
    קבוצות שוק גדול (ניקס, לייקרס), וקבוצות שוק קטן.
    קבוצות שוק גדול רווחיות גם כאשר הן לא תחרותיות. הניקס, לדוגמה –
    הם תמיד בצמרת המרוויחות ב-NBA, למרות שהם כבר שנים מסתובבים כאשרלכל מקום עליו הם הולכים, הם משאירים שובל סירחון בעקבותיהם.
    היות ורוב בעלי הקבוצות הם משווקים קטנים, האינטרסים שלהם שונים לגמרי מאלו של בעלי הקבוצות מהשווקים הגדולים:
    לניקס יש את האינטרס להגמיש ככל האפשר את תקרת השכר.
    שאר הקבוצות צריכות את הליגה תחרותית ככל האפשר על מנת שיכולו להצליח, ובדרך זו להפוך לרווחיים.
    .
    אחרי שלוקחים בחשבון את מארג הכוחות בליגה (הן מצד השחקנים, והן מצד בעלי הקבוצות),
    התמונה שמתקבלת מלמדת שלהסכם כמו זה שמיקי מציע, לדעתי, יש משהו כמו 0% סיכוי לעבור.
    בגלל ש-
    א. שחקני דרג הביניים מאבדים את אחד הדברים שהיא חשובים לקריירה שלהם –
    החוזים המובטחים. ושחקני דרג הביניים הם הרוב.
    ב. בעלי הקבוצות של השווקים הקטנים נמצאים במצב בו שחקנים יכולים לעזוב בכל רגע נתון, ולברוח לניו יורק, לסן פרנסיסקו, או ללוס אנג'לס.
    שארלוט לדוגמה, במצב שכזה, לא רק מאבדת סיכוי ראלי להפוך לתחרותית, היא גם מאבד מערכה.
    קבוצה "סוג ב'", שהיותה סוג ב' הוא חלק מהכללים בליגה, שווה הרבה פחות.
    .
    אז כאמור –
    לא נראה לי אפשרי שהצעה שכזו תעבור.
    .
    החלק השני של תגובתי, נוגע למהות.
    .
    הדבר המרכזי שאני לא אוהב ברעיון הוא הוויתור של החוזים המובטחים. מי שעוקב אחרי ה-NFL יודע עד כמה זה נושא כאוב לשחקני הפוטבול (להם הרבה פחות כוח מלשחקני ה-NBA).
    החלק השני הבעייתי הוא החופש של "הכוכבים" לנדוד, ולהרכיב קבוצות כראות עיניהם.
    השיטה הזו מאפשרת לקיירי, קאוויי, דוראנט, ולברון, להחליט שמתחשק להם לשחק ביחד,
    ואף אחד לא יכול לעצור אותם.
    המחיר של הוויתור מצדם פשוט נמוך מדי.
    .
    השורה התחתונה –
    שוב:
    כל הכבוד על פוסט מאלף!
    תודה, מיקי.

    1. נכון מאד

    2. נגעת בהרבה נקודות שעלו לי לראש בזמן קריאת הצעה וכנראה שגם ניסחת אותם טוב משאני הייתי מצליח.
      אוסיף רק עוד נקודה קטנה – בעבר משך החוזים היה קצר הרבה יותר (בשנות ה-60 וה-70 חוזה לשנה בלבד, גם לכוכבים, היה מאוד שכיח) אך השוק לא היה חופשי ובמידה ושחקן רצה לעבור לקבוצה אחרת הקבוצה שבה חתם היתה מפצה את הקבוצה המקורית בבחירות דראפט (כדי שזה לא יקרה הקבוצה המקורית היתה צריכה לוותר על הזכויות שלה מראש). זה היה אחד הנושאים העיקריים בדיוני השכר הראשוניים בשנות ה-80 ואני לא רואה סיכוי שראי פעם מישהו יחזיר את זה לשולחן הדיונים.
      זה כמובן נוגע בנקודה החשובה ביותר בנושא החוזים בספורט האמריקאי – פיצוי לקבוצה. אם באירופה אנחנו רואים תשלום על החתמה של שחקן בחוזה מקבוצה אחרת (ו/או תשלום יחסי לקבוצה שגידלה אותו) בספורט האמריקאי השוק חופשי לחלוטין, אך רק בתנאי שסיימת את החוזה. כפי שציין גיא, השחקנים שותפים בליגה (למעשה הם מקבלים 51% מההכנסות) והטריידים הם "רע הכרחי" מבחינתם במידה והם רוצים לשמור על אחידות ברמת הקבוצות וכנראה שלא תהיה יותר ליגה בספורט האמריקאי דוגמת ה-MLB (שם אין תקרת שכר ומודל הפיצוי כמעט ולא קיים).

    3. תודה רבה גיא, על התגובה המפורטת, כמו גם על הטיעונים שהעלת בפוסטים קודמים שהיוו את הבסיס לפוסט הזה. את התגובה לטיעונים שהעלת כאן הכנסתי בתגובה כללית למטה. תודה רבה.

    1. 🙂

  3. פוסט מעולה
    הייתי מחלק אותו ל 2
    תודה רבה על ההשקעה

  4. איזה השקעה מאנו, סחטיין.

  5. מיקי ההנחה שלך היא שחקן הוא עובד מועדון שגוייה.
    השחקנים הם של הליגה שהעניקה 30 זיכיונות שיכולים לבחור ולהחליף מפול השחקנים הכללי.
    שום מועדון לא מפתח שחקן או משהיח ומגדל אותו. זה תפקיד המכללות הליגות לפיתוח והתיכונים.

    מעבר להיותה ליגה של השפעת של הכדורסל העולמי למקום לשלוש מאות השחקנים הטובים בעולם זהו גם זירת התמודדות של שלושים מנהלים מיליארדרים על מי מנהל הכי טוב .

    ואיןצלו לך מה לרחם על שום שחקן. בשביל התענוג של לחיות על המזוודה הפיצוי הוא יותר מהולם ועוד לא דיברנו על הסיפוק המקצועי.

    1. ספר את זה לאייזה תומאס

  6. ויתור של שחקן על שכר ראוי הוא עיסקה פיקטיבית שחייבת להיאסר ע"י הליגה.
    ברמה העקרונית, אף אדם לא רשאי להיאנס ולעבוד בחינם/ בתמורה נמוכה מלאכותית (שריד לימי העבדות…).
    ברמה התחרותית, ויתור על שכר הוא דרך פיקטיבית לעקוף את תקרת השכר והתחרות ההוגנת. היא יוצרת חשש – שכבר אומת לא פעם – שהשחקנים זוכים לתמורה המשלימה מחוץ למגרש הכדורסל וכללי השכר.
    בכל ענף, בכל מקום, מונעים עיסקאות פיקציה, שבאות לחתור תחת הכללים המקובלים. אין שום בעיה לאסור את זה גם ב-NBA. ולא – לא מדובר ב"מתנדבים בעם", אלא בהרס התחרות והשוויון שהליגה התיימרה לקיים.
    .
    נ.ב. גם התקרה ה"רכה" היא אם כל חטאת. היא למעשה נפרצה לגמרי, ומסייעת לקיום מונופולים או דואופולים ו"סופר-טימס" שמעקרים את התחרות ההוגנת.

  7. כל הכבוד על היוזמה ועל עצם המחשבה על הדברים האלו.
    ההשוואה לתחום העסקי היא בעייתית מאוד כי השכר הוא לא בהתאם לכן אין ציפייה שהתנאים שמקבלים השחקנים יידמו לעובדים שכירים.
    הבחירה היא בעצם האם להיות שחקן כדורסל מקצועני, ניסיתי לחשוב על השוואה טובה יותר ונראה לי מכיוון שכדורסל נכלל בעסקי הבידור ההשוואה צריכה להיעשות במסגרת התחום.
    פרפורמרים שאינם מחזיקים קניין רוחני זאת אומרת זמרים, לא כותבים או מלחינים דומים לכך בעיניי. גם הם משלמים מחיר כבד על בחירת המקצוע אך גם נהנים משכר גבוה מאוד ותהילה לטובים ביותר . אני חושב שהשיטה הנוכחית היא מאוד טובה יש איזונים ובימים כך שטף צד לא באמת מחזיק בכל הכוח השחקנים לא יכולים לוותר על תחרות כדי להגיע להישגים למרות דוראנט שלדעתי הוא השחקן הכי טוב אי פעם שהוא לא פרנצ'ייז פלייר הנהלות הקבוצות מוגבלות על ידי דעת האוהדים ורצון השחקנים ( קאווי, קיירי).
    באשר למקרה בוסטון ותומאס צירוף מקרים מצער אבל מי שחושב שהסלטיקס לא היו מעבירים אותו אם היה בריא תמורת אירווינג לא מבין שזוהי ליגה תחרותית שלא כמו דאלאס שהודיעו לבארנס תוך כדי משחק דני איינג התקשר להודיע לתומאס שהוא מצטער ושהוא צריך להעביר אותו. גילוי נאות אני אוהד בוסטון שהיגר ממיניאפוליס הקפואה ביחד עם גארנט ב2008 ( מטאפורית)

  8. כל הכבוד על ההשקעה והידע המפורט של עו"ד בנבא שפחות מעניין, בכל זאת אגע בכמה נק'.
    (1)
    לברון שחקן היסטורי שינה את הליגה בעצם הגעתו ולא בהחלטה ללכת לקבוצה עם דווין וויד ובוש.
    להזכיר לך את ריי אלן,קווין גארנט ופירס שעשו זאת לפניו.
    ואם הולכים רחוק בהיסטוריה יש עוד דוגמאות
    (2)
    "סופרטימז" הפך לדרך לגיטימית לקחת אליפות ולהוריד שחקן היסטורי כמו לברון ג'יימס.
    בתקופה של ג'ורדן זה לא היה לגיטימי.
    אני מאמין שגם אחרי שהגולדן סטט יפלו.יהיו עוד קבוצות אלא אם החוקים בליגה יגבילו זאת.
    (3)
    לא נקבל עוד שושלות של כוכבים שנשארים בקבוצה אחת.
    השחקנים הבינו שזה ביזנס ויש להם את הכוח לעבור לקבוצה עם שוק יותר גדול ולהרוויח הרבה יותר כסף.
    אין יותר עניין של זהות,למה ששחקן כמו לאונרד יבזבז את השנים הטובות בחור כמו סן אנטוניו? עם מאמן וניהול כושל? הוא לא גדל שמה והוא יהיה שחקן גם אחריהם.
    למה שגריפין יעשה חשבון אם לקבוצות? אם הקליפרס בהחלטה אחת מחליטים לזרוק אותו בטרייד.

  9. תודה על כתבה מעולה והשקעה נדירה.
    תכלס, הליגה במצב הכי טוב שלה אי-פעם מבחינה כלכלית (ובגדול…), אז למה שירצו לעשות שינויים?

  10. ראשית, כל הכבוד על ההשקעה והמקוריות.

    אני חושב שיש צורך לבטל דבר אחד עיקרי: את במסחר בשחקנים.
    אסור שיהיה מצב בו בני אדם (שחקנים/מאמנים) הם "בבעלות של קבוצה".

    קבוצה לא רוצה שחקן? שתשלם לו את מלוא החוזה ותאמר לו שלום כמוסכם בחוזה. ואז זכותו לחתום – או לא – עם כל קבוצה אחרת בליגה או בעולם.

    שחקן לא רוצה להיות בקבוצה? שישלם פיצויים לקבוצה כמוסכם בחוזה ויעזוב מיידית.

    יותר מזה, אסור להכריח שחקן שנבחר בדראפט לשחק בקבוצה שבחרה בו. שיתכבדו ויבררו מראש אם הוא מוכן לשחק בה, ואם לא – שילך לקבוצה אחרת.

    אסור גם לעשות מגבלות על גובה חוזה ספציפי.

    וכדי שכל זה יצליח ועדיין יגרום לליגה תחרותית, הליגה חייבת להיות בבעלות השחקנים המשחקים בה בלבד.

    אגב, מיקי, לטעמי עליך להתייחס גם לנושא הדראפט בעקבות השינוי שאתה מציע.

    1. יש בדיוק 0% סיכוי שהרעיון שלך בר יישום ל-NBA.
      .
      אבל הוא בהחלט ישים, הגיוני, ואפילו כמעט ("כמעט" זו מילה קצת חזקה מדי. היה בגדר אפשרות) קרם עור וגידים (בתצורה אחרת) –
      בשביתה האחרונה, כאשר הדיונים נתקעו, הועלתה הצעה מצד סוכני השחקנים לפתוח ליגה חדשה, שתהיה בבעלות השחקנים, כאשר הרווחים יתחלקו בין השחקנים.
      מבין כל הליגות המקצועניות, ה-NBA זו הליגה בה לשחקנים כבודדים החשיבות הגדולה ביותר, כאשר רק למספר מועט של קבוצות יש ערך "מיתוגי" גבוה כמו לכוכבי הליגה,
      כך שאם באותו רגע בזמן בעלי הקבוצות היו מחלטים להקשיח את עמדותיהם, יש מצב שהיינו זוכים לראות את ארגון השחקנים מקים ליגה משלו.
      .
      כאמור –
      ב-NBA, ההצעה בלתי אפשרית (אתה מכיר הרבה אנשים שמוכנים לוותר על אווזה המטילה ביצי זהב?). במסגרת חדשה (ליגה חדשה שהשחקנים יקימו), היא בהחלט אפשרית.
      .
      אבל הסבירות לכך, היא נמוכה מאוד –
      בעלי הקבוצות יודעים שהאקלים הנוכחי לא מתאים לשביתה, וזה לא מופרך לנחש שדיוני ה-CBA הקרוב יהיו זריזים והחלטיים בדיוק כמו האחרון.

    2. + 100
      מלבד עניין הבעלות של השחקנים, ובתוספת הגבלות על מועדי מעבר בשלבי ההכרעה – זה המודל הטוב והוא יגיע, מהר יותר ממה שנראה.

  11. פוסט מעולה, תודה מיקי-מאנו, נהניתי לקרוא והסכמתי עם רוב הטענות נגד המצב הקיים. בשלב מסוים קצת התקשיתי לעקוב אחר הפרטים אך זה לא גרע. את דעתי בעניין הבעתי כאן מספר רב של פעמים אז אין לי מה לחדש. אחזור רק על עיקרי דעתי – שאת רובם הזכרת.
    1. שיטת הטריידים איננה מוסרית, מקורה במורשת מתנשאת של אליטה כוחנית ובחלקה אף גזענית.
    2. השחקנים הם קומץ מוכשר ברמה קיצונית, עובדים קשה ומייצרים מאות מחזורים של מליארדים. הם זכאים ליהנות מזה, הקריירה שלהם קצרה.
    3. משפטים בסגנון "הם מרוויחים מיליונים…" ולכן מותר לפגוע בהם – מקורים בקנאה שאין לה מקום בדיון. גם למי שמרוויח מיליונים יש זכות לבחור את מקום מגוריו.
    4. הדראפט הוא דבר פסול ועיוות מוסרי ממדרגה ראשונה.
    5. צריך לפתוח לחלוטין את השוק, אין מה לפחד מסופרטימז, יש מספיק כישרון לכולן, הגדולים יילכו לשווקים הגדולים, "הבינוניים" והצעירים שרוצים להתבטא יילכו לשווקים הקטנים ויגדלו שם (קטש, שפר, הנפלד וכספי – עברו בגליל בדרך למעלה).
    6. היד הנעלמה של סמית' תסדר הכל, הרגולציה צריכה להיות מינימלית (לקבוע מועדים ברורים, כמו באירופה, ששחקן לא יוכל לעבור קבוצה בשלבי ההכרעה וכד')
    7. הכוכבים לא ממהרים להתחייב, הם לוקחים הלכה למעשה את גורלם בידיהם, כל אחד בדרך אחרת (חוזים קצרים, ויתור, בקשת טרייד): לברון, דוראנט, קיירי, באטלר, קאוואי, ג'ורג', דייויס, קאזינס, קליי – ויבואו עוד אחריהם.
    8. הכי חשוב – הטריידים והדראפט הם דינוזאורים גזעניים וכוחניים שעבר זמנם ובטל קורבנם – דינם לחלוף מן העולם, בקרוב. חכו ותראו
    שוב תודה על הפוסט המעולה והחשוב.

    1. אין לי כח להתווכח על הכל מה גם שחלק מהדברים מוסכמים עלי אבל רק שאלה אחת – מה בדיוק גזעני בטריידים ובדראפט?

      1. זה מורכב, יש הרבה רבדים, זו גזענות לא מודעת ולא מכוונת, היא עמוק בשיח והיא אחד מעמודי התווך של השיטה כולה. מורשת. מילים כמו ״מסחר״ עם ״בני אדם״ וצבע העור של המטרידים והמוטרדים – אי אפשר להתעלם מזה. או שכן, אם אכנס לזה לעומק, בסוף יאמרו עלי שאני גזען.

        1. אתה רוצה מורכב?
          השיטה של הדראפט והטריידים התבססה לפני ששחקן שחור אחד דרך על מגרשי הליגה אז תחפש רבדים במקום אחר.

          1. מעניין. שווה בדיקה

    2. כוכבים זה 10-15 שחקנים מתוך 400 שחקנים. לכן דה שוט אתה טועה פה.

      מעבר של כוכבים לא מפריע יותר מידי ואמרתי לך רוצה למנוע מעברים? תבטל דבר כזה שחקן חופשי. הכל יהיה סיין אנד טרייד. למשל דוראנט מסיים חוזה ורוצה ניקס הוא יקבל אבל גולדן יצטרכו לקבל תמורת 70% מערך חוזהו מהניקס אם זה שחקנים בחירות דראפט וכו'. זה מצב שימנע יצירות סופר טימס כמעט בודאות ויגרום לכוכבים שרוצים לברוח אם שווה להם הנטישה של המועדון שלהם.

      האם גרין היה מביא את דוראנט אם הוא היה הולך תמורתו? (לא שאני מאמין שגרין באמת גייס אותו לבדו, יש תאגידי על מאחורי הדברים האלו למקסום רווחים שרצו את הפרצוף של דוראנט בגולדן סטייט וכו אבל נתעלם מזה).

      בוש ולברון רוצים להצטרף לוויד? סבבה תנו 70% מערכם, תנו בחירות דראפט וכו וכו. אפשר להכיל את הסעיף הזה על שחקנים שחוזיהם עולה על 30 מיליון או 25 למשל בלבד.

      1. שמעון אני נגד טריידים ברמה העקרונית. רוצה שוק חופשי כמו באלופות.

        1. איזה שוק חופשי? מה אין חלון העברות? אין השאלות?

          1. אמרתי – עם רגולציה מינימלית – כמו באלופות. אין השאלה ללא הסכמה מצד השחקן

    3. * אתה כל פעם יוצא כנגד הזכויות המופרות של השחקנים ומתעלם מהעובדה שהטריידים הם מה שגורם להם לקבל הרבה יותר כסף. שחקנים בענפים אחרים היו מתים לקבל חוזי נ.ב.א. אתה חושב שאוטו פורטר היה מעדיף חוזה שנתי מתחדש על פני החוזה הקיים שלו? מה עם ראיין אנדרסון, טימופיי מוזגוב, יאן מהימני, גלינארי וגליון הפציעות שלו, ג'ון וול, כריס פול, בלייק גריפין ואנדרו וויגינס? אפשר להכפיל את הרשימה הזו בקלות. מצד שני, יש לך את שחקנים כמו עמרי כספי שכל קייץ צריכים לחפש קבוצה, ושהיו מתים לקבל חוזה ל-4 שנים איפשהו.

      * אתה רוצה להפוך את הנ.ב.א לליגה הספרדית ולקבור את הסיכויים של קבוצות קטנות, שלטעמתך ישמחו להיות הקבוצה בה שיחק הכוכב הבא בשנתיים הראשונות (אני בטוח שבאייאקס מאושרים מהקריירה של לואיז סוארז, ושלא אכפת להם בכלל שאת רובה הם העבירו בתור קבוצה שיכולה לחלום על להיות נמושה בליגת האלופות). מילא שהרעיון גרוע ויוריד הכנסות ואת השיוויון היחסי בחלוקה שלהם, למה החלטת שהוא מוסרי יותר?

      ** "היד הנעלמה של סמית' תסדר הכל" – אי אפשר בכלל להתייחס לטענה כזו, אלא אם כן יצאת ממכונת זמן ואז אני ממליץ לך לגגל קצת.

      *** הרבה פעמים כשחברות נוטלות חוב המלווים דורשים מהם כל מיני קובננטים. לכאורה זה מגביל את הפעילות שלהם בהמשך, אבל בפועל זה גורם להם לקבל הלוואות בצורה יותר קלה ובתנאים הרבה יותר טובים, וכתוצאה מכך גם לשגשג. גם כאן, השחקנים והבעלים מטילים על עצמם מגבלות, אבל בפועל הם גורמים לעצמם לשגשג.

      1. יש לך כמה טיעונים חזקים ועדיין – אני בעד שוק חופשי (עם מגבלות מינימליות). גם ״החלשים״ ימצאו שכר טוב, יהיה להם ביקוש, כמו בכדורגל האירופאי, והם יהיו אדונים לגורלם ובעיקר למקום בו יעבדו ויחיו. אפילו בצבא לא זורקים אותך למקומות בלי להתחשב ברצונך (אם אתה בקבע).

        1. ללירוי סאנה יש מקום בהרכב של כל הקבוצות בליגה האנגלית, ברובם גם ככוכב. בסיטי הוא לרוב שחקן ספסל. היית מעוניין בליגה שבה שחקנים כמו טוביאס האריס או סי ג'יי משולם הם שחקנים 7-8 בלייקרס/ניו יורק?

          1. דוגמא מצוינת לבעיה קשה ביותר.

  12. בשם הרמס הקדוש, האל של הכלבויניקים והכלכלה, באמת הלכת ועשית את זה.
    אז, סחטיין, אתה מטורף. וכל הכבוד.
    קודם כל, לא שחששתי, אבל קודואים על שלא הלכת לכיוון של לפתוח הכל, והאיש החזק בעיניו יעשה. לטעמי הדבר הכי חשוב להסתכל עליו במקרים כאלו הוא על הכוח, ולמי יש אותו. ולא חושב שהמודל שלך משנה את מאזן הכוחות בצורה משמעותית לאף כיוון, שזה גם יכול להיות טוב (אולי קצת לטובת שחקני העילית, שעכשיו מבוטל חוזה המקס, אם הבנתי נכון, ויקחו יותר משאר השחקנים)
    אישית אני מעדיף יותר מודלים שהולכים לכיוון שבו השחקנים/עובדים הם חלק מהחברה ובעלי אחוזים בה, ככה יש לכל אחד גם אינטרס בהצלחת הארגון. לדעתי הליגה היום יותר קרובה למודל הזה מאשר למודל השוק הפרטי או לשוק השכרת הדירות (שהוא, בארץ לפחות וצמה שנחשפתי אליו, לא מציאה גדולה. די זוועה למען האמת. נורא ביותר אפילו), ולכן יהיה יותר קל לקחת אותו לשם.
    בכל מקרה, כל הכבוד, דה מאן.

    1. 🙂
      הרעיון של האחוזים/אופציות מעולה בעיני, ומסתדר בפני עצמו גם במסגרת השיטה הקיימת.

  13. תודה על ההשקעה!
    הערה על הפסקה הראשונה – בנוגע לאיזיאה תומאס
    הייתי מעלה את הנקודה הזו מהצד השני, קיירי אירוינג, שחקן תחת חוזה כופה על הקבוצה שלו להעביר אותו בטרייד.
    אין מה להאשים את דני איינג, כל מנהל היה נותן את תומאס בשביל אירוינג…

  14. מיקי – כל הכבוד על המחשבה אבל אני חושב שאתה יוצר שיטה נוראית מהסיבות הבאות:
    1. מבחינתנו האוהדים – אם כיום יש חוסר יציבות בכל הנוגע למעברי קבוצות השיטה שלך רק תגביר את זה בצורה דרסטית.
    2. אתה הורג למעשה את הסיכוי של הקבוצות מהשווקים הקטנים להתחרות על האליפות.
    3. אתה יוצר NBA מעמדי בו יש שכבת שחקנים – כוכבים ולצידם שכבה של רוב שחקני הליגה נטולת כל ביטחון תעסוקתי.

    * שאלה – על פי מה תיקבע תקרת השכר וחוזי מינימום?

    1. תודה רבה עידו. התייחסתי לנקודות שהעלת בתגובה למטה.
      בנוגע לשאלה – לא יודע, אני גם לא יודע איך קובעים אותם היום, אבל האם שינוי השיטה אמור להשפיע עליהם?

  15. מאנו דה מן השקעת פה בטירוף ואני מתנצל מראש שלא אכנס לכל הפרטים (שגם אינני מבין בהם) ואתייחס רק לנקודה אחת שבה אני חלוק עליך קשות – כינוי שחקן ב-NBA בשם "עובד". האמת בדיוק הפוכה: כל האנשים בליגה הם עובדים *חוץ* מהשחקנים, מנהלי הקבוצות והמאמנים. כל אלה הם "טאלנטים" ולחלוטין אינם "עובדים". אין להם ולא צריכה להיות להם שום זכות של "עובד". בתמורה הם מקבלים שכר שאין אלא להגדירו כ"מפלצתי".
    השכר הממוצע בארה"ב בשנה הוא קצת מעל 30K. בוגר אוניברסיטה בתפקיד ניהולי כבר עושה את ה-100. שכר המינימום השנתי לשחקן ב-NBA (לא כולל חוזים זמניים לעשרה ימים) הוא 838,464 דולר. זה המינימום ומי שמביא הביתה את הסכומים האלה הם רק סגני נמושות שמחממים את ספסל האימונים ואיש אפילו לא שמע עליהם.
    זוהי הנקודה הארכימדית של הדיון ועליה יקום ויפול דבר.
    בכל פעם ששומעים על הצרות של שחקנים שעושים עליהם טריידים ופתאום הם צריך לנטוש עיר ולהעביר את המשפחה זכרו: האנשים האלה הם מיליונרים. חלקם מולטי מיליונרים ומיעוטם אולטרא-מיליונרים. סורי – לא דומע בשביל איזאייה תומס הטחון בסכומים שאני אפילו לא מעז לחלום עליהם.

    1. תודה רבה ידידי, אני מאחל לך שתהיה עשיר כקורח ותגלה שאתה עדיין אתה ולא סתם איש עשיר שלא אכפת לו מכלום

  16. וואו מיקי סחטיין על ההשקעה!
    אין לי זמן כרגע לשבת ולקרוא, כנראה באמת לקרוא זה יהיה רק שבוע הבא אז בטח התגובה שלי תלך לאיבוד (אבל אני אקרא ואגיב גם אם בעוד שבוע).
    אז רק רציתי לבוא ולהגיד שאפו על הפוסט המפורט ועל הרעיון שהוא חשוב מאוד.

  17. איזו כתבה מיוחדת במינה, ואיזו השקעה כבירה. קראתי הכל אבל הראש הזקן מתחיל להסתובב ולהתבלבל, אבל אני יודע דבר אחד: כמה מהרעיונות שהעלית אף פעם לא הועלו לפני כן.
    לדעתי את אתה (אולי תתחבר עם 2-3 מאלה השגיבו) עוברים על התגובות ומתייחסים לנקודות ההגיוניות שהעלו בהן ומנסים לפתרן (או לפחות להתייחס אליהן) במאמר המקורי, לפוסט כזה יהיה ענין רב ביותר ב-ESPN MAGAZINE, ב-CROSSOVER של SI, או ב-SPORTING NEWS.

    1. תודה רבה מנחם, to be continued.

  18. וואוו..
    עדיין לא סיימתי לקרוא הכל מפאת חוסר זמן אבל אני חייב להגיד לך שזה פוסט ברמה הגבוהה ביותר שיש.
    כל הכבןד על ההשקעה!
    אני עוד יסיים אותו מחר, ואם יהיה לי זמן גם אביע את דעתי, אבל שאפו ענק על העבודה והמחקר, מהקצת שהספקתי לקרוא רואים שהשקעתה מעל ומעבר ושממש עשית מחקר בנושא, אז שוב, כל הכבוד ותודה ענקית!

    1. תודה רבה יויו. שמחתי.

  19. תודה מאנו/ מיקי!
    השקעה נהדרת וחשיבה מחוץ לקופסא בהרבה מאוד נושאים. כדאי אולי לפתח את זה בהמשך בהתאם לתגובות ואולי באמת להפוך את זה למאמר באנגלית שתהיה לו חשיפה רחבה יותר.

    1. לגמרי.
      זה מדהים.

  20. אחרי שנתיים של מעקב מהצד הכתבה היפה והמושקעת שלך גרמה לי להגיב לראשונה …
    לדעתי שחקני הנבא דומים יותר לכוחות חופשיים בשוק ולא לשכירים. כך הם תופסים את עצמם וכך השוק מתייחס אליהם. הסיבות לכך הן רבות בין השאר גובה הסכומים שהם מרוויחים והתלות של המועדונים בדעת הקהל. השחקנים מתמודדים כמו המועדון על האהדת הקהל והם מחויבים לו הדבר מתבטא במגרש ובעיקר מחוצה לו(ג'ורדן והנעליים לברון והגילום של מרטין לותר קינג החדש). לכן אי אפשר לצמצם את התרומה שלהם לקבוצות רק לפי מספרים וסטטיסטיקה פשוטה. בגלל העיקרון הזה המועדונים לא תופסים את עצמם כמחויבים לעובדים אלא לקהל שהוא מטרת היעד של המועדון. וברוח זאת שחקנים מוחלפים כאשר המועדון מחליט שיותר טוב לשרידות שלו להמשיך בלעדיהם. הם לא בשר הם עובדים אבל כמו עסקים פרטיים אחרים אתה כבעל עניין בוחר עם מי לעבוד ואתה יכול להחליף ספק או נותן שירות אחר לפי הדרישה. העניין השרירותי לפיו שחקן עובר לקבוצה שהוא לא רוצה לשחק בשורותיה קשור בקשר ישיר לעובדה שהוא כן רוצה להמשיך להרוויח את הסכומים שהוא מרוויח. וכמו בעולם העסקי האכזר צריך לבלוע ולהמשיך להתפרנס.
    כמובן שתענוג לקרוא את הרעיון שלך וכבוד גדול על ההשקעה לפרטי פרטים אתה כותב מצויין!!

    1. תודה רבה יוני, אחלה תגובה, תמשיך להגיב לנו (רק תיזהר, זה ממכר – כמוך גם אני בכלל לא הגבתי, אחר כך קצת, אחר כך הרבה, אחר כך התחלתי לכתוב פוסטים, ועכשיו אשתי הפכה לבחורה הזו שמסתובבת בבית עם שני הילדים האלה וכולם רק מפריעים לי להתמקד באתר 😉

  21. אז קודם כל, כתבו כבר לפניי – ההשקעה אדירה, ותמיד כיף לקרוא כתבות כאלה, שמחדשות משהו, ואפילו מדברות על המודל הכלכלי של הנ.ב.א שהוא נושא שלא מדובר עליו מספיק. באמת, יופי של כתבה.

    הבעיות מבחינתי:
    א. הזדהות של האוהד – אמנם נגעת בנקודה הזו, וטענת שלדעתך זה לא ייפגע. אבל לדעתי זה ייפגע ועוד איך. שחקנים מכל הדרגים יוכלו לעבור הרבה יותר בקלות בין קבוצות. ונדמה לי שגם כך, זה הדבר שהכי מבדיל את הנ.ב.א מליגות אירופאיות כאלה ואחרות ויוצר עניין והזדהות אמיתיים.
    ב. כפי שכתבו לפניי, שחקנים 6-7 ברוטציה ומטה יהיו בלי שום בטחון תעסוקתי.
    ג. אני חושב שיש טעות רצינית במבנה של הליגה. וגם את זה כתבו לפניי – הסיבה שיש דראפט למשל, ולא כל שחקן קולג' יכול ללכת לכל קבוצה שהוא רוצה, היא כי לפני שהחוזה של השחקן הוא עם קבוצה – הוא עם הליגה. והליגה צריכה לעשות הכל בשביל למקסם את השוויוניות, ובעיקר בשביל למקסם את הרווח הכולל. ואכן, כל 30 קבוצות הנ.ב.א העלו את ערכן משמעותית לאורך השנים, דווקא בגלל זה. כאמור, השחקנים ברובם לא סובלים. לזניחים יחסית (עומרי כספי) יש בטחון תעסוקתי מסוים, והבכירים יותר, אלא אם הם אייזיאה תומאס והסיטואציה המאד מיוחדת שלו מקבלים עשרות מיליונים. כולם נהנים.
    אנתוני דייויס לא נהנה? נכון, ויתכן שיש מקום לשינוי נקודתי בדומה לכמה מההצעות שלך, במקרה כזה. אבל הוא צריך להיות הרבה פחות ליברלי משאתה טוען לו, לדעתי. כי כאמור – אם זה תמיד יקרה, זה יהרוס את ההזדהות של הליגה ואולי את בסיס האהדה. ובלי בסיס אהדה – אין ליגה.

    ד. הפחד הוא כמובן גם מכך ששיקגו וניו יורק יהיו ברצלונה וריאל מדריד, ואילו איזו אוקלהומה סיטי או ממפיס יהיה פונאלברדה או טנריף. לכאורה, ה 130% פותרים את זה, אבל מאד יתכן שמה שיקרה הוא שהשכר של כולם יירד (יותר היצע ויותר גמישות מצד השחקנים). ושקבוצות יוכלו לבנות את קבוצותיהם גם עם 50% מהתקציב, וישאירו את ה 130% לקבוצות העשירות ולשווקים העשירים. כך לדעתי יקרה עם המודל שלך, וזאת בעיה רצינית.

    וכאמור, בגדול – מאמר מדהים, לא פחות. אבל נדמה לי שבקריאה ראשונית ועדיין לא מעמיקה מספיק, אני לא מסכים איתו כלל.

  22. פוסט ארוך ומעולה.
    אותי שכנעת. איפה חותמים ?
    🙂

  23. השקעה מטורפת מאנו. אולי היה עדיף לחלק ל-2, אישית סיימתי בערך שליש. אני חושב שיהיה בעייתי לשנות מהותית את המודל הקיים, מקסימום יעשו שינויים קלים כשההסכם הנוכחי יפוג.

  24. מדהים כל הכבוד. תענוג לקרוא.

  25. וואוו…מה זה ??
    מטורף בנאדם!

  26. מיקי מאנו, מדהים וברמה גבוהה מאד בשביל שאבין הכל מחוסר זמן וריכוז. אתה והמגיבים בטח תמצאו נוסחה טובה, קטונתי מלהבין כרגע, 2 הכתבות הקודמות שלך כולל הסיקור בשטח גם אדירות, תודה באיחור

  27. פוסט מרתק, ידעתי שהפגרה תעשה לאתר טוב 🙂

    מנחם שלח את זה לקטי מה-NBA, נראה מה תגיד.

    1. 1+ מיקי מקצוען, כולל תגובות טובות (טרם הבינותי), האתר הכי טוב בזכותכם

  28. יופי של כתבה ודיון. גורם לחשוב על הרבה דברים. אז הנה כמה מחשבות
    1. השחקנים הם יותר במעמד שותף רווחים מאשר עובדים כי הם מקבלים 51%. חלקם שותפים בכירים ורובם זוטרים.
    2. יותר הגיוני לשוב על הליגה כמקום העבודה והקבוצות כמחלקות בתוך מקום העבודה. בהחלט קורה במקומות עבודה שמעבירים עובד מחלקה בלי לשאול אותו. נניח סוכן מכירות שעובד במחלקה שאחראית על החוף המזרחי ומעבירים אותו למחלקה שאחראית על החוף המערבי. עכשיו רוב זמנו הוא יהיה בחוף המערבי ולא ממש משנה איפה הוא גר.
    3. כמובן שאם חושבים על הליגה כמעסיק , אז אין באמת לשחקנים מעסיק אלטרנטיבי בתנאים דומים. מה שהורס את האפיון של שוק חופשי
    4. עזבו את כל הבעיות תוך כדי השנה. הרי ברור שבמצב הקיים הכוכבים הגדולים מתענייים רק באליפות. אליפות מביאה את הכסף הגדול מפרסומות ועסקים אחרים. בקיץ ישבו להם ביחד חבר׳ה ויבנו קבוצת אליפות כחבילה. עכשיו הם רק צריכים להחליט על מקום לשחק בו ושהיה כיף. שנה אחת במיאמי, שנה אחת בלוס אנג׳לס וכו. בטח נגמור עם 3 או 4 קבוצות של כוכבים. זה בדיוק מה שההצעה במאמר מנסה למנוע.
    5.תכלס הליגה במצב נפלא. ברגע שגודלן סטייט יזדקנו קצת כבר לא תהיה קבוצה כזו דומיננטית שנים רבות. אין סיבה לקלקל את מה שלא שבור. הבעיה היחידה שבאמת מגעילה זה הדרישות הפומביות לטרייד. צריך להעניש על זה בקנסות עצומים לפי אחוז מהשכר. נגיד 30% מהשכר. נראה מי ידבר אז. אם שחקן רוצה טרייד והקבוצה לא מוכנה, צריך איזה אפשרות לעבוד עם הליגה וארגון השחקנים להגיע לפשרה.

  29. ועוד מחשבה בנוגע לדראפט.
    שיטת הדראפט נועדה לשפר את מצבם של הקבוצות החלשות. אם כל שנה כל החוזים (למעט רוקי) נגמרים ומערבבים את הקלפים, אין יותר קבוצות חזקות וחלשות. מה מונע מהקבוצה הכי חלשה בליגה להחתים את כל שחקני האלופה לשנה הבאה?
    אם הולכים על השיטה הזאת, אז צריך לבטל את הדראפט. רק להשאיר חוזי רוקי לשחקנים חדשים וצעירים. שכל אחד ישחק איפה שהוא רוצה

    1. תגובות מצוינות, תודה רבה. סוגיה מעניינת בנוגע לדראפט, עלתה גם אצל מולי. לא יודע, אני איכשהו בתחושה שזה מנגנון חשוב לחלוקת משאבים וליצירת מסלול המראה לשחקנים צעירים ובקבוצה ספציפית, ולדעתי שחקנים שיהיה להם טוב בקבוצה שיגיעו אליה לא יעזבו אותה כל כך מהר גם בשיטה החדשה.

  30. טוב אחרי שקראתי קצת הנה ההתייחסות שלי לנושא המאוד מעניין הזה:
    1) אהבתי את הפיצויים על שבירת חוזה. שחקן או קבוצה שירצו לצאת באמצע חוזה יחוייבו ב30% מהשכר זה הרתעה יפה וכולם יחשבו פעמיים.
    2) כל ההתייחסות לשוק חופשי לא ממש רלוונטי כי הליגה היא שוק סגור, שבתוכו מערך העבודה הוא לא קפיטליסטי (וטוב שכך) אלא יותר כמו קו-אופ.
    3) אני אוהב את הרעיון של תקרה קשיחה, למרות הבעייתיות המובנית בשיטה כזו, אבל כדי ליצור מצב שקבוצת בית תוכל לבנות סביב כוכב הבית שלה, חוזה הסופרמקס לא ייחשב בתקרה (כשלכל קבוצה אסור יותר מחוזה אחד כזה). שחקנים שיעמדו בקריטריונים האלו יוכלו לבנות קבוצה מסביבם אבל העובדה שהתקרה קשיחה תמנע התקבצות כוכבים. זה כדי למנוע קבוצות שפשוט ישלמו יותר מכולם כדי לזכות שזה הכי קפיטליסטי והכי נוגד את מה שיפה בNBA (שוויון הזדמנויות).
    4) דראפט – קבוצה שזכתה בבחירה טופ 5 בשנה שלאחר מכן ירדו הסיכויים שלה לזכות בבחירה דומה, זה כדי למנוע מצב של טנקינג מתמשך, אבל עדיין לאפשר לקבוצות חלשות להתקדם. הפיתרון הנוסף הוא סיכויים שווים לכל קבוצה שלא עולה לפלייאוף. פלייאוף שווה הרבה מאוד כסף ויוקרה וכך ההחלטה להימנע מהפלייאוף כדי להשיג בחירת לוטרי פוטנציאלית תהיה לא קלה (וגם ככה הסיכויים יהפכו קטנים משמעותית לכולם כדי לקחת הימור כזה) ומצד שני גם לקבוצות הבינוניות יהיה סיכוי להתקדם מבלי הצורך בטנקינג.

    כמו שכתבתי לא מעט ההתבכיינות של השחקנים, במיוחד הבכירים, לגבי ה'עבדות' לא פחות ממגוחכת בעיני אבל כן הייתי רוצה למנוע העברות תכופות גם מכיוון הקבוצה וגם מכיוון השחקנים. בסוף למרות שזו ליגה של שחקנים, זה ספורט קבוצתי ובו המצב הנורמלי הוא לאהוד קבוצה ולא שחקן. האיזון הזה הופר לחלוטין, ולדעתי גם יפגע בליגה בטווח הארוך למרות הבום הכלכלי בו היא מצוייה. הפתרונות שכתבתי יעזרו לדעתי בשוויון ההזדמנויות בין הקבוצות והפיכה של הליגה לקצת יותר ליגה של קבוצות ולא של אינדיווידואלים.

    1. תגובה מצוינת, תודה רבה אפלטון.

  31. מאוד אוהב את הכיוון שלך. גישה מאוד בריאה. בגדול אני לא מבין למה לא יקבלו את זה – כמו שראינו בפועל נעשים פירוקים גם תחת חוזים גדולים, גם מצד השחקנים, אז השיטה הנוכחית לא כ"כ עובדת באספקט הזה – אז למה לא ללכת על הכיוון שלך?
    בכל מקרה החלק הכי חשוב כיום לליגה, והוא לא קשור למעשה להצעה שלך – זה האם ללכת על תקרה קשיחה או לאפשר חריגות עם קנסות גבוהים. בעצם רק תקרה קשוחה יכולה לצמצם משמעותית את תופעת הסופרטימס – והשאהל היא האם אנחנו בכלל רוצים לחסום אותה היא בהחלט שאלה לדיון.

  32. תודה מאנו, עשית כאן עבודת דוקטורט רצינית. כבר הרבה זמן אתה "מתריע" עלז ה בתגובות אבל לא חשבתי שתדקיע כל כך.
    השחקנים הם לא עובדים שעוברים חברה בהחלטה של הרגע, אלא הם עובדים לסניף אחר של אותה חברה (הליגה). ישנה רק חברה אחת. בנוסף, הם לא עובדים כמונו אלא "שותפים" שמו שאמרו, וגם אני לא ממש מרחם עליהם (איזיאה תומאס כדוגמא). ודה שוט- למה צריך לדאוג לאותם 200 "מסכנים" כשיש בעולם עוד כל כך הרבה המונים מסכנים על אמת? אני מציע שנשמור את הדאגה להם . . .
    אהבתי את הקנס ששחקן צריך לשלם אם הוא עובר. אני מסכים עם אחרים שההזדהות עם הקבוצה דווקא תקטן עקב מעברים תכופים מדי. לא ברור לי איך הקטנות יתמודדו עם הגדולות. לגבי תקרת השכר – זהו האינטרס של השחקנים שתהיה גמישות ובשביתה האחרונה הם התעקשו על זה.
    באופן כללי, לכל החלטה ישנה השלכה כלכלית אז כמו שגיא תיאר, ואת הסיכוי להעביר את ההצעות המצוינות שהעלית ניתן למדוד רק לפי עקרון follow the money, כלומר מי מרוויח ממנו?

  33. תודה רבה לכולם על התגובות המעמיקות והמנומקות, קראתי אותן בעיון מספר פעמים.
    .
    כמה מחשבות ראשוניות:
    .
    היתכנות השיטה החדשה – אני מסכים (עם גיא, ואחרים) שההיתכנות למימושה של שיטה חדשה ברוח זו שהצעתי הינה נמוכה ביותר, ואף כתבתי כך בפוסט, גם בגלל הפוליטיקה, גם בגלל שלא ממהרים לשנות, ובאופן מהפכני כל כך, שיטה רווחית (כמו שזיו-קה כתב), וגם, לדעתי, בגלל שכולם פשוט התרגלו לסטאטוס קוו. אבל… לדעתי הבעיות בליגה – טנקינג, סופרטימז וגם הטריידים, על הרעש ומפח הנפש שהם גורמים לעתים – הן בעיות אמיתיות מאד שיכולות, בטווח הזמן הלא כל כך רחוק, לפגוע בהצלחתה של הליגה, ובכך ליצור תמריץ לשינויים כאלה או אחרים.
    .
    משולש היחסים בין השחקנים, המועדונים והליגה – התגובות בעניין היו מצוינות מבחינתי, מאחר ולא חשבתי על זה ככה, מבחינתי השחקנים עובדים במועדונים ולא בליגה, אבל אני מודה שכנראה שהאופן שבו רוב המגיבים תארו את זה הוא מדויק יותר. מצד שני, אם אכן השחקנים עובדים בליגה, יש מקום לשאול האם הליגה לא צריכה להשפיע יותר על היחסים שלהם עם המועדונים. היא אמנם מגבילה את תקרת השכר של כל שחקן, ואינה מאפשרת למועדון לסיים את החוזה, אבל מעבר לכך היא לא כל כך מעורבת – לא היא קובעת את גודל החוזה, אורכו או היכן השחקן ישחק בסופו של דבר. יתכן ודווקא ההסתכלות על השחקנים כשייכים לליגה, ולא למועדונים, צריכה להגביל את עוצמת השליטה של המועדון בשחקן לפחות בתקופת החוזה.
    .
    בעניין הדומיננטיות של שחקני דרג הביניים במסגרת ארגון השחקנים – אני מבין שהם קריטיים במשוואה, אבל אני חושב שגם האינטרסים שלהם נפגעים מתופעת הטריידים – הם אמנם מקבלים בטחון כלכלי עד סוף החוזה, אבל הם מקבלים חוסר בטחון בנוגע לבאיזה מועדון ישחקו, היכן יגורו, וכמה דקות יקבלו. אני מבין את הרציונל שאומר שבעיקר חשוב להם הכסף (חוזה גדול ארוך ככל האפשר כמו שגיא ניסח את זה יפה), אבל אני רוצה לטעון שיתכן שמדובר בהיפוך סיבה ומסובב – שיטת הטריידים גורמת לכך שכאשר השחקן מתלבט בין הצעות שונות שהוא מקבל, הוא יודע שהעובדה שיחתום במועדון אחד לא אומרת שהוא יבלה שם את מלוא אורך החוזה, ולכן השיקול של "באיזה מועדון אני רוצה לשחק" בעצם מאבד הרבה ממשקלו. הדבר היחיד שיש וודאות לגביו הוא גובה החוזה, ולכן אנחנו נראה שחקנים שמעדיפים חוזה של, נניח 40 מיליון דולר לארבע שנים במועדון שנחשב גרוע, על פני 36 מיליון דולר במועדון שנחשב טוב יותר. בשוק העבודה המודרני שאלת גובה החוזה ושאלת מקום העבודה קשורות זו בזו, ולכן לעתים עובדים יעדיפו לעבוד במקום שנראה להם טוב, על פני מקום שלא נראה להם ומציע 10% יותר משכורת. אני רוצה לטעון, שאלמלא שיטת הטריידים, מאד יכול להיות שגם שחקני ההרכב היו נוהגים כך, לפחות בחלק גדול מהמקרים. כך שלדעתי ה"חומרנות" של שחקני ההרכב, ולמעשה כמעט כל שחקן בליגה שחותם על חוזה מעבר לחצי שנה, אינה מהותית אלא תוצאה של שיטת הטריידים. זה גם מתקשר לטיעון של גילרי על כך שהשיטה החדשה תגביר דרסטית את מעברי הקבוצה – אני מבין שזה מגדיל דרסטית את האפשרות התיאורטית לכך (יש הרבה יותר נקודות יציאה אפשריות), אבל בפועל אני ממש לא בטוח שכך יהיה – אנשים לא ממהרים כל כך לעזוב מקום עבודה שהם נהנים בו, גם אם מישהו מציע להם קצת יותר כסף. צריך לקחת בחשבון התאקלמות במקום חדש, התגבשות ויצירת כימיה. זה לא כל כך פשוט.
    .
    בסוגית השכר המפלצתי כ"מצדיק הכל" (גיא, קפטן ביפהארט ואחרים) אני דווקא לא מקבל את הטיעון הזה, לא בהיבט הלגיטימי ולא בהיבט המעשי – בהיבט הלגיטימי אני לא מבין איך אפשר להצדיק התנהגות מסוימת לאדם פשוט מכיוון שהוא עשיר. זו אפליה לכל דבר. יתרה מזו – אנחנו מניחים שהכסף יענה על הכל ולאנשים עשירים תהיה רגישות מופחתת למה הם עושים עבור הכסף הזה, עם מי ובאיזו מידת הצלחה, וגם כאן לדעתי זו פשוט תפיסה שגויה – אנשים עשירים הם אנושיים בדיוק כמונו, הפלבאים, ולא נכון להניח שכל השאר לא משנה להם. זה גם נסתר על ידי מה שאנחנו יודעים על השחקנים כבני אדם – ראסל, קיירי, לברון וסטף כולם מיליונרים ואני חושב שקל לראות שהם אנשים שונים לחלוטין, עם רצונות שונים, שמקבלים החלטות באופן אחר לגמרי. מה גרם לקיירי לבקש לעזוב את קליבלנד? הכסף? ממש לא. בהיבט המעשי – אם אנחנו מבינים שהם בני אדם, אז קל להבין מדוע נפיק מהם יותר, כשחקני כדורסל, אם הם יהיו מרוצים, מחוברים לארגון ומלאי מוטיבציה, מאשר במקרה ההפוך. הליגה, המועדונים והאוהדים כולם נפגעים כשקוואי לא משחק שנה שלמה וכשדייויס קולע 3 נקודות במשחק כמו לפני שבוע. אז לדעתי הטיעון הזה שגוי מיסודו.
    .
    בעניין ההבדל בין שווקים גדולים לקטנים וסכנת הסופרטימז (גיא, גילרי ורבים אחרים) אני מקבל לחלוטין את הביקורת, והיא למעשה הלקח המרכזי שלי מהפוסט הזה – אני ניסיתי לפתור את בעית הטריידים בפני עצמה, בעיקר, כאמור, עקב חוסר הלגיטימציה שאני מייחס להסתכלות על שחקן כנכס שניתן להזיזו ממקום למקום ללא התחשבות ברצונו. ומכיוון שזו בעיה סבוכה בפני עצמה, ניסיתי להפריד בינה לבין סוגית הסופרטימז והטנקינג. אני חושב שהניתוק הזה הצליח יחסית בעניין הטנקינג, שלדעתי ידעך במסגרת השיטה החדשה, אבל היה שגוי לחלוטין בעניין הסופרטימז. ועכשיו אני חושב שהסופרטימז והטריידים הן שתי בעיות הקשורות זו בזו באופן שלא ניתן לנתק ביניהן. יתכן שהלקח כאן הוא לגשת לבעיה מהכוון השני – לנסות לפתור את בעיית הסופרטימז, ולבדוק האם אפשר במסגרתה לפתור גם את בעיית הטריידים (כרגע נראה שלא, אבל לא אלמן ישראל). בכל מקרה זה יחייב פוסט נפרד (וכנראה ארוך לא פחות, ראו הוזהרתם), מכיוון שזה חתיכת עניין מסובך.
    .
    מה שלא כל כך הופיע בתגובות, למעט בתגובה המצוינת של אפלטון ואצל שמעון, הן הצעות אחרות לשיפור המצב, בין אם מהפכניות כמו השיטה שהצעתי (והצעתו של דה-שוט), ובין אם מקומיות יותר במסגרת השיטה הקיימת. ואני בהחלט חושב שגם להן יש מקום. אז אני אמנם ניסיתי לשרטט הכל מחדש, אבל יתכן שמהדיון הזה ניתן להצביע על מספר אלמנטים טקטיים יותר שיתכן שיש טעם לממשם בטווח הזמן הקרוב וגם במסגרת השיטה הקיימת, וביניהם:
    .
    פיצוי על טרייד – מהתגובות עולה שהגדרת טרייד כהפרת חוזה המחייבת פיצוי של השחקן לקבוצה או של הקבוצה לשחקן נשמעת סבירה. למעשה, חלק מהשחקנים כבר מקבל פיצוי בטרייד בדמות הטרייד קיקר, שהינו סעיף שגם אמור להפחית את סיכויי ההטרדה של השחקן, ולכן יתכן שיהיה פשוט יחסית להשלימו בדמות "טרייד קומפנסיישן" במסגרתו שחקן שמבקש לעזוב מפצה את הקבוצה באחוז מסוים משכרו. יתכן שארגון השחקנים לא יסכים לכך, אבל אני חושב שעבור המועדונים והליגה יש בכך תועלת אם זה מפחית את דרישות הטרייד. ואם לחדד, אפשר לפצות את השחקנים בכך שהטרייד קיקר (של 15% נניח) יוגדר כסעיף חובה בחוזים של כל השחקנים, כמו גם הסעיף המשלים האומר שהשחקנים צריכים לשלם 5%, נניח, במקרה של דרישת טרייד. נשמעת לי עסקה סבירה לכל הצדדים.
    .
    מגבלות על טרייד – אם לא וטו על הטרייד, יתכן שאפשר, וצריך, לאפשר לשחקנים השפעה על לאן, תוך כמה זמן, כמה פעמים אפשר להטריד אותם וכו'. למשל – שבמחצית הראשונה של תקופת החוזה אין אפשרות להטריד שלא בהסכמת שני הצדדים, כך שאם שחקן חותם לארבע שנים הוא יודע שלפחות בשנתיים הקרובות לא יוטרד שלא בהסכמתו. למיטב זכרוני התקופה היום היא כשלושה חודשים ויתכן שהיא קצרה מדי. למשל – שלא ניתן להטריד שחקן יותר מפעם בעונה שלא בהסכמתו. את סוגית הלאן אין לי כרגע רעיון איך פותרים אבל יתכן שכדאי לחשוב על זה.
    .
    רעיון האחוזים/מניות במועדון – רעיון יפה מאד של ליוש, וגם נטוע היטב בשוק העבודה המודרני, לפחות בגזרת ההיי-טק שלו. שם עובדים בדרך כלל מקבלים אופציות לאורך תקופת העבודה שלהם בארגון באופן שמעודד אותם להישאר בו לאורך זמן. זה בהחלט יכול לחזק את הקשר בין השחקן למועדון ולגרום לו להישאר בו שנים ארוכות. ממש רעיון מצוין ואני חושב שהליגה יכולה לאשר תגמול כזה, נניח לשחקני מקס, כך שלא יחשב בתקרת השכר. לא יודע כמה שווים היום 3% או 5% מדנבר, למשל, אבל אני חושב שזו בהחלט יכולה להיות חבילה יפה שתפצה את יוקיץ', נניח, על תעשיית הקולנוע המוגבלת בעיר (סידורים אחרונים בדנבר, הזכור לטוב, וכמובן שושלת, הזכורה לרע), ועל הקור הארקטי בחורף של הרי הרוקי.

    ושוב תודה רבה לכולם על הדיון המעניין והמעמיק.

    1. מיקי. תענוג צרוף לנהל אתך דיון.
      אתה מציב רף גבוה, הן בכל הנוגע ל-"איך" (נועם ההליכות), והן בכל הנוגע ל-"מה" (התוכן של התגובות. זה שמלמד על שלוב יוצא דופן של מחשבה, הבנה, והקשבה).
      .
      שוב, תודה גדולה על פוסט נהדר, ועל הדיון הפורה באזור התגובות.
      אכן, מיקי דה מן.

  34. תודה רבה עידו. התייחסתי לנקודות שהעלת בתגובה למטה.
    בנוגע לשאלה – לא יודע, אני גם לא יודע איך קובעים אותם היום, אבל האם שינוי השיטה אמור להשפיע עליהם?

  35. תודה רבה! פוסט אדיר.
    נאמר בו כבר הכל וגם בתגובות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט