סיכום עונת 2012-13, חלק ב'/דור בלוך

רגע אחרי הדראפט המפתיע, ורגע לפני שאנחנו נסחפים באופן סופי ומוחלט למערבולת שהיא עונת המלפפונים באנ.בי.איי, רגע לפני שסיפורים חדשים תופסים את הבמה, קבוצות חדשות והרכבים שונים מציתים את הדמיון, זה הזמן לסכם מה למדנו מעונת 2012-2013, מה התוצאות והתופעות שראינו העונה מלמדים אותנו לקראת העתיד לבוא ולאן כל זה מוביל את ליגת הכדורסל הטובה בעולם.


הקבוצה האורגנית מתה:

הקבוצה האורגנית האחרונה

סן אנטוניו, יוטה, יוסטון, ניו יורק, שיקאגו, סיאטל, שארלוט, אינדיאנה.

אלה הקבוצות הדומיננטיות של שנות ה-90, אלו הסיפורים שאני באופן אישי גדלתי עליהם. הקבוצות שנבנו על בחירה גדולה אחת בדראפט או כמה בחירות חכמות, טריידים והחתמות של שחקני משנה, מאמנים שנתנו ערך מוסף אמיתי (ונגיע לזה בהמשך), שרצו ביחד שנים על גבי שנים. ניסו, נכשלו וקמו לנסות שוב.

ההנאה שלנו האוהדים מהשנים האלה נבעה לא רק מהיכולת המדהימה על הפרקט, אלא גם מהעובדה שהליגה הייתה סיפור מתגלגל, יריבויות נבנו לאורך זמן והתבססו על שנים של דם, זיעה, אכזבות והצלחות, הצהרות נמהרות והתנצחויות שהפכו כל משחק להרבה יותר מעניין, כל סידרה להרבה יותר עשירה וכל עונה להרבה יותר מרגשת. כל פעם שבארקלי עלה מול ג'ורדן זאת הייתה חגיגה. כל פעם שמילר פגש את הניקס ידעת שיעופו ניצוצות.

נוצרה זהות בין הקהל לקבוצה שנובעת מהעובדה ששחקנים שיחקו 10 ו-15 שנים באותה קבוצה, ששלישיות ורביעיות של שחקנים מובילים רצו ביחד שנים על גבי שנים, התחברו לקהילה ורכשו את אהבת והערכת הקהל.

כל זה פשוט לא קיים יותר. השריד האחרון שנשאר הוא סן אנטוניו, זהו.

לא בהכל אשמה מיאמי, לפניה עשו זאת הלייקרס (עוד מימי קארים), בוסטון ואחרות, אבל מיאמי הוא הסמל, המקרה הקיצוני ביותר, ההשתנה מהמקפצה.

אבל מיאמי לא לבד. ממפיס ואוקלהומה שיכלו לבנות משהו דומה לא טרחו להשאיר את גיי והארדן, הן אולי שיפרו את סיכוייהן לרוץ לאליפות (לא, אבל לא חשוב), אבל הן הרסו כל סיכוי להמשכיות וזהות.

ניו יורק מתבססת על שכירי חרב שעברו לקבוצה זה מכבר בלבד.

באינדיאנה כבר מדברים על להעביר את גרינג'ר, והם וגולדן סטייט הם עוד הדבר שנראה הכי דומה להמשכיות בליגה שמזמן איבדה את הסבלנות.

תראו את הטריו (מצחיק לקרוא כך לטרי גארנט ופירס אבל מילא) שעבר מבוסטון לברוקלין, פשוט כך, מנסים בברוקלין שוב לבנות קבוצת אינסטנט, אחרי שהניסיון הקודם נכשל, הפעם עם מאמן חדש, מהבחינה הזאת, אני מקווה שהם יכשלו.

כולי תקווה שהם ומיאמי והלייקרס וכל מי שמנסה לבנות קבוצה דרך טריידים אינסטנט של כוכבים גדולים שרוצים לחבור זה לזה במקום לנצח זה את זה יכשלו ונקבל בחזרה את האלמנט הזה של הליגה משנות ה-90, אני חושב שבלי זה ה-NBA הופכת להיות הרבה פחות מרגשת, וחבל.

הפציעות מאיימות על הממלכה:

אז אם דיברנו על סכנה אחת למעמדה של הליגה, בדמות צמצום הרגש כתוצאה מהיעדר ריצות ארוכות של קבוצות יחד, חיבור לאוהדים ויצירת יריבויות ארוכות, הנה האיום השני והאפילו גדול יותר.

הפציעות של ברייאנט, רוז ווסטברוק גמרו לקבוצות שלהן את העונה, האם מישהי מהן יכלה ללכת עד הסוף? זה לא משנה (אולי רק שיקאגו), העובדה היא שקיבלנו פלייאוף שוויוני פחות, איכותי פחות וגם הוגן פחות (כי השאלה מי ייפצע היא גם, לא רק, שאלה של מזל).

בנוסף לפציעות האלה בלטו הפציעות של פרקר, וייד וג'ינובלי שהשפיעו רבות על גמר האנ.בי.איי והפכה את משחק הדקות למשמעותי מאוד בגמר הזה. גם הפציעה של רונדו הייתה משמעותית מאוד כמובן.

משהו ששווה לשים לב אליו הוא לא רק כמות הפציעות והמרכזיות של השחקנים שנפצעו, אלא גם התפקיד שלהם. השחקנים המרכזיים שנפצעו, ברובם, היו רכזים, השחקנים שנושאים את עול רוב הובלת הכדור בקבוצותיהם. גם בעבר זה היה המצב, וזכורות היטב הפציעות הקשות של טימי הרדוואי, מרבורי, סטיבי פרנסיס ואחרים. כלומר אפשר בהחלט להגיד שעמדת הרכז היא עמדה המועדת לפציעות ארוכות.

ההבדל בעידן הנוכחי הוא שאנחנו חיים בעידן של שליטת הרכזים. אם בעבר אלופות נבנו על שוטינג גארדס אגדיים או על סנטרים איימתניים, היום מרכז הכובד עבר לרכז, זה שיכול להתחיל את המהלך בקרוס אובר רצחני, להתניע פיק אנד רול שמפרק את ההגנה או לעלות לשלשה בפנים של המגן. לכן לפציעות האלה יש חשיבות עצומה והן עשויות להכריע מי יהיו האלופות והשושלות הבאות בליגה.

האמת היא, והיא ידועה לאוהדי כדורסל כבר זמן רב, שהעונה ארוכה מדי. יש בה יותר מדי קבוצות שלא היו צריכות להיות בליגה, הכישרון נפרס דק מדי וכך גם היכולת של השחקנים להימצא על המגרש. אבל כנראה שהכסף מדבר, ועד שלא נראה קטסטרופה אמיתית מהסוג של סיום קריירה של אחד מסמלי הליגה (לא שאני מייחל לכך חלילה), לא יקרה כל שינוי.

זה שם המון המון חשיבות על ניהול דקות המשחק, ואני מעריך שבעונה הבאה נראה פחות דקות לכוכבים ובעיקר לכוכבים שסבלו מפציעות בעבר או משחקים בעמדות שבהן הם מועדים לפציעות, ולכן יותר דקות לשחקני הספסל במהלך העונה הסדירה. אני מעריך שכל המאמנים בליגה למדו את הלקח מהשחיקה המטורפת של קובי בסוף העונה, שאומנם הביאה את הלייקרס לפלייאוף אבל גם הובילה להשפלתם המוחלטת במעמד.

סטגנציה:

קשה להשתחרר מההרגשה שחילוף המשמרות היה צריך כבר לקרות.

למעשה הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה היא שהליגה עדיין נשלטת ע"י דראפט 2003. עברו כבר 10 שנים מאז שווייד, בוש ולברון נכנסו לליגה והנה הם מובילים את מיאמי לגמר שלישי ברציפות. 10 שנים מאז שאנת'וני נכנס לליגה והנה הוא מוביל (כמעט לבד) את ניו יורק לחצי גמר המזרח. סן אנטוניו מובלת ע"י שחקנים שעוד שיחקו בשנות ה-90 ותחילת ה-2000.

סן אנטוניו, מיאמי, ממפיס, אינדיאנה. זו יכלה להיות הרביעייה של הגמרים האזוריים בכל אחת מ-5 השנים האחרונות וזה לא היה מפתיע אף אחד (פלוס מינוס עונה של אינדיאנה ומהצד השני סן אנטוניו שעליה אפשר להגיד את זה ב-15 שנים האחרונות).

איפה דנבר שאמורה להיות קבוצת העתיד כבר כל כך הרבה זמן?

איפה גולדן סטייט עם צמד הקלעים הטוב בליגה, ויש שיגידו פוטנציאלית הכי טוב בהיסטוריה?

למה אוקלהומה שהייתה אמורה להיות קבוצת העתיד לא עשתה עדיין את הקפיצה ואפילו הלכה אחורה?

אפילו הקליפרס יכלה להיות פריצה מרעננת עם השילוב מצית הדמיון של פול וגריפין?

האם יש סתירה בין הגעגועים שלי לקבוצות האורגניות לבין תחושת המועקה מהסטגנציה בליגה?

ממש לא.

בליגה של שנות ה-80 וה-90 קבוצות רצו יחד תקופה ארוכה, עד שכוחות צעירים עלו ואיתגרו אותם ולבסוף גם עלו עליהם. הלייקרס עשו את זה לבוסטון, הפיסטונס עשו את זה לשתיהן, שיקאגו עשתה את זה לפיסטונס ושם תם העידן פחות או יותר. במקביל במערב עלו וירדו סן אנטוניו ופיניקס, יוסטון וסיאטל, דנבר (לרגע) ופורטלנד.

הליגה צריכה כוחות חדשים, היא צריכה סיפורים חדשים, ורצוי שהיא תקבל אותם מוקדם מאשר מאוחר.

חולשת המזרח, שליטת המערב:

יש לי כאן ויכוח עם חלק מקוראי וכותבי האתר הזה. אני חושב שהדיעה המקובלת נכונה והמערב עולה בהרבה באיכותו על המזרח.

תחתכו את זה איך שאתם רוצים.

אני חושב שחוץ ממיאמי אין אף קבוצה גדולה באמת במזרח. אני חושב שאינדיאנה טובה פחות מסן אנטוניו, שווה לממפיס, טובה פחות מאוקלהומה כשווסטברוק בריא, וטובה פחות מגולדן סטייט.

אני חושב שניו יורק היא קבוצה חלשה ובמערב היא לא עוברת את הסיבוב הראשון. אני משוכנע שמילווקי לא הייתה מגיעה לפלייאוף במערב.

כשמסתכלים על נבחרות המזרח והמערב לאולסטאר, אני חושב שפול טוב מרונדו כרגע, דוראנט טוב מאנטוני והארוורד טוב בהרבה מגרנט. כשמסתכלים על המחליפים התמונה הופכת לחמורה יותר. קשה להשוות חמישייה שכוללת את פארקר (הרכז הכי טוב בפלייאוף השנה), ווסטברוק, הארדן, דנקן, ורנדולף לחמישייה של הולידיי, ארווינג, פול ג'ורג' בוש ונואה, עם כל הכבוד.

המערב איכותי יותר ועמוק יותר וקשה לראות את זה משתנה בעונה הבאה.

שאלת לברון:

הסוגיה המקצועית הכי מעניינת מבחינתי בליגה בשנה הבאה הוא לברון ג'יימס מאחר ומעבר לעובדה שהוא הפרצוף של הליגה, והשחקן הטוב ביותר בה, הוא מחזיק את המפתחות לשתי השאלות שהכי מעניינות אותי – 1) איפה לברון ג'יימס ידורג ברשימת השחקנים הגדולים בהיסטוריה עת יפרוש. 2) האם מיאמי תהפוך להיות שושלת. הוא מחזיק את המפתח לשאלה האם הפלייאוף יהיה תחרותי, כמי שהכדורסל הלא נכון שלו הוביל לשתי סדרות מותחות מול שתי קבוצות שאיכותית נופלות ממיאמי בצורה משמעותית.

השאלה אצל לברון היא דיי פשוטה בסה"כ, האם הוא ישכיל לעשות את מה שג'ורדן עשה לאורך מרבית הקריירה שלו (מבלי להשוות בין השניים) – לשחק כדורסל בצורה שממקסמת את הסיכוי של הקבוצה שלך לנצח.

לברון פשוט לא עשה את זה בגמר הפלייאוף השנה עד משחק 7.

האם הוא יעשה את זה העונה? האם הסוויץ' המנטלי של גיים 7 ישחרר אותו לעשות את אותו דבר גם בעונה הבאה? אם התשובות לכל השאלות האלה היא חיובית, לברון יזכר כאחד משלושת השחקנים הגולים בהיסטוריה ומיאמי תשלים את הט'ריפיט, זה עד כדי כך פשוט.

מפתח ה-3:

מעבר ללברון, סן אנטוניו נתנה פייט למיאמי כי גרין ולנארד היו בכושר קליעה טוב מאוד ל-3. שימו לב, טוב מאוד, לא מטורף, לא מדהים, טוב מאוד. מיאמי לא שמרה טוב על קו השלוש מהרגע הראשון, והם קיבלו מבטים חופשיים יחסית וקלעו אותם באחוזים טובים, כל זאת עד למשחקים 6-7. ברגע שמיאמי שיפרה את ההגנה האחוזים צנחו.

מיאמי עצמה החזיקה מעמד לרגעים, וניצחה משחקים אחרים, בגלל השלשות של מילר ואלן. גולדן סטייטס הגיעה לאן שהגיעה על הגב של שני קלעים גדולים והתבססה לחלוטין על משחק השלשות שלה, ועל מה שהלך בניו יורק בנוגע לזריקות מ-3 אין בכלל מה להרחיב את הדיבור.

הסיבה לכך היא האתלטיות המטורפת של ליגה, שבה כניסה לצבע הופכת לקשה יותר ויותר, יותר נכון, לגמור מהלך בצבע, לכן מהלכים עבור שחקני שלוש הולכים והופכים יותר ויותר נפוצים והקבוצות הופכות להיות יותר ויותר תלויות בקלעים כאלה.

זה גם יכול להסביר את הדומיננטיות של הרכזים, וירידת הדומיננטיות של הסנטרים, ואולי אם נלך רחוק גם את הירידה בדומיננטיות של דוייט הארוורד, למרות שאצלו זה כנראה יותר בראש מכל דבר אחר.

כך או אחרת, קבוצה שתרצה לאיים על מיאמי בעונה הבאה תצטרך לפחות קלעי אחד מצויין בחמישייה, ולפחות שני קלעים שעולים מהספסל ויכולים לתת יד חמה במהירות, בלי זה יהיה קשה עד בלתי אפשרי לרווח את ההגנה של מיאמי ולתת לה פייט אמיתי בסידרה של שבעה משחקים.

מעמד המאמן:

אני מאמין גדול בחשיבות המאמנים הן בכדורגל והן בכדורסל. יש הבדל גדול בין השניים ובאופן שהחשיבות הזאת באה בהם לידי ביטוי אבל אני מאמין בה מאוד.

על כן ההתדרדרות במעמד המאמן מבאסת אותי. העובדה שמאמנים מצוינים כמו ג'ורג' קארל וסלואן נפלטים מהליגה, בעוד כוכבים שלא היו אפילו עוזרי מאמנים כמו ג'ייסון קיד מקבלים את המקום לא מוצאת חן בעיניי בכלל.

בעונה הזאת, לצד ההעדפות שלי שיתעצבו במהלך העונה, ולצד ההעדפות הקבועות שלי אני אעודד את דוק ריברס, תום ת'יבדו וגרג פופוביץ', בתקווה שהצלחה של מאמנים שכבר הוכיחו את עצמם, לצד כישלון של ג'ייסון קיד, ג'ף הורנאסק ודומיהם תוביל קבוצות להשקיע יותר ולהחזיר לליגה מאמנים גדולים שנפלטו ממנה.

בראש ובראשונה – פיל ג'קסון, אני מאוד מאוד סקרן לראות איך ג'קסון יתפקד במועדון שבו לא משחק השחקן הכי דומיננטי בליגה, דבר שהוא עדיין לא עשה.


תודה לתום צוקרברג על העזרה בהכנת הכתבה.

רועי ויינברג

עורך הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 16 תגובות

    1. לא כתבתי תגובה כבר כמה ימים …
      אלו מתחזים, אל תתרגש מהם,
      מקווה שלא תמחק גם את התגובה הזו …

      דור, נהניתי מאוד מהכתבה, אבל כלכך הרבה דברים ישתנו עד נובמבר, יש הרבה קבוצות שזקוקות לעוד החלטה אחת נכונה ומוצלחת כדי לפרוץ לשורה הראשונה,
      אינדיאנה כבר שם וצריכה רק המשכיות וניצול נכון של טרייד על גריינגר,
      ממפיס יכולה לעשות את זה עם קצת כוח אש מהספסל,
      הקליפרס צריכים להמשיך לפתח זהות קבוצתית ולקנות משחק עם הגב לסל,
      אוקלהומה ושיקאגו לא צריכות הרבה "רק" התאוששות של הפצועים,
      מצד שני דנוור ניו יורק ניו ג'רזי זה מחזמר מרתק אבל לא ממש כדורסל
      הואורד כמו בוזר כמו קיד לא יביא טבעת, הוא יכול להרים את הרמה של הקבוצה אבל כל עוד הוא חובש את הכובע של האלפא דוג, לקבוצה יש תקרת זכוכית בילתי עבירה.

  1. חכה לשנה הבאה שאוקלהומה תהיה בריאה מייאמי תקבל בראש , המזל של לברון שהוא מגובה בכל כך הרבה שחקנים שאין לו סיכוי ליפול ועד גנרל מנגר שהוא בעצם מאמן אלוף נבא והמאמן עצמו שהוא גם טוב ריי אלן באטייר רשארד לואיס האסלם בוש וייד לצערי לאוקלהומה אין את כל הארסנל הזה יש לה את השחקן הטוב בעולם נקודה קווין דוראנט ויש לה שתי שחקנים תותחים עם פוטנציאל ענק שלא ממשים אותו עד הסוף בגלל שיש להם מאמן גרוע .. ווסטברוק שחקן ענק אבל חייב לשלוט בו בתור רכז או להפוך אותו ל2 כמו וייד לגבי איבקה צריך להפעיל אותו יותר יש לו טונות של כשרון חוץ מחסימות הוא אחד האתלטים הטובים בליגה לפי דעתי בתור שחקן הוא הרבה יותר טוב מבלייק גריפין , הלוואי ופרסטי יעשה סוף סוף משהו מועיל ויפטר את סקוט ברוקס אני עוד לא סלחתי על הטרייד הטיפשי של הארדן כמה שאני מעריץ את פרסטי הוא הלך לאיבוד בדרך אני מקווה שיתעורר בזמן כי מבחינתי כבר הפסדנו שתי אליפויות סתם ללברון הלוזר

  2. לברון טוב מדוראנט.אבל אני מסכים שברוקס הוא לא מאמן. שיעיפו אותו ויביאו את קארל או הולינס, ועוד רכז שישחרר את.ווסטברוק להיות שוטינג. עם השכונה שיש שםעכשיו כלום לא ילך.

  3. פרסטי היה צריך להשאיר שנה שעברה את הארדן ולשלוח בטרייד את ווסברוק תמורת רונדו זה היה המהלך הכי נכון שהיה צריך לעשות , תכלס אפילו עכשיו הייתי שולח את איבקה ופרקינס תמורת רונדו + עוד מישהו ומפנה מקום קצת בתכרת השכר יש מלא שחקנים משלימים ו, הייתי מחתים את קירילנקו ורגי אוונס ,

  4. הבעיה של אוקלהומה זה המאמן!!! דוראנט צריך לעשות תקפיצה כמו שלברון עשה. ברוק יותר טוב ממה שחושבים. הארדן לא היה סיכוי להשאיר אותו הבחור כוכב. לשלוח את ווסטברוק תמורת רונדו לא משתלם! הוא יותר טוב ממנו. צריך לשלוח את פרקינס לקוות שאיבקה יממש תכישרון. לשלוח את ג'קסון בטרייד הוא באמת לא רע.
    אחלה טור צודק בהכל( חוץ מזה שאוקלהומה היו לוקחים).
    לגבי שושלות קח בחשבון שקשה מאוד לשמור על 3 כוכבים צעירים שגדלים.( והארדן ווסטברוק דוראנט בכמה רמות יותר טוב מכל טריו אחר שתרכיב מה8 שנים האחרונות.

  5. תכלס פרסטי טעה הוא החתים קודם את איבקה, הוא היה צריך להחתים קודם את הארדן על חוזה מקס של 60 הארדן לא היה מחכה עוד שנה בשביל להשתחרר וגם הוא נפגע שהחתימו קודם כל את איבקה ולא אותו אף לא חסרים שחקנים 4 ותיקים ואני יכול למצוא מלא בחוזים נמוכים שהם עושים את העבודה ואם היה לו באמת שכל אז היו שולחים את פרקינס באמנטסי על סגל כזה לא מוותרים כזה מהר מה נשאר בסוף פרקינב העגלה איבקה שלא מספק את הסחורה וראס שמתפרע ובלי מקום בתכרת שכר להחתים אף אחד

  6. לברון לעולם לא יזכה באליפות שאינה בגלל שחקן מפתח שנפצע.

    אגב לאיבקה יש גם מיד ריינג' מעולה, בפלאייוף אחרי החטאת הלייאפ מול יוסטון ירד לו הביטחון אבל אין ספק שיש לו כישרון ענק, והוא אתלט פשוט אדיר והוא גם חכם, למשל כדי לתזמן את החסימות צריך קבלת החלטות גבוהה במצבי לחץ.

  7. כולם נשמעים מודאגים מאוקלהומה סיטי, המאמן ברוקס וסרג' איבקה. דוראנט ו-ווסטברוק נפלאים אבל יש לקבוצה בעיות. בקיץ שעבר ויתרו על הארדן. האם הקיץ הזה יהיה יותר מוצלח? האם יוסיפו שחקן לקבוצה (שאינו דרק פישר)?
    נכון לציין את האתלטיות "המטורפת" של שחקני הליגה. ה-NBA וה-NFL מושכות אתלטים נפלאים, וזה בעיניי ההבדל הגדול בליגות (שתיהן) לעומת שנים קודמות.

  8. לדעתי הסיפור של אוקלהומה הכי מעניין כאן.
    נראה היה שהשנה הם הלכו אחורה (גם לפני הפציעה של ווסטברוק).
    הם צריכים להבין שכדי לאיים על מיאמי הם צריכים לעשות עוד מהלך או שניים.
    פיטור המאמן בהחלט יכולה להיות אפשרות מבורכת אבל חוץ מזה הם צריכים לפתור את סוגיית פרקינס (כשהעשן מתפזר אחרי הירידות האין סופיות על איינג' והטרייד המדובר נראה כי הטרייד היה במקום).
    למצוא מחליף ראוי להארדן (ז"א לא לחדש את החוזה של מרטין ולהביא מישהוא במקומו).
    ולהביא עוד שחקן פנים שיאיים מהספסל.

  9. כמו שאני רואה את זה חייבים להעיף את פרקינס בטרייד כדי לפנות מקום בתקרת השכר ואין דרך אחרת חוץ מלהוסיף כוכב אחר יחד איתו כדי שיסכימו לקחת את החוזה שלו , נתן צודק לצערי אוקלהומה במגמת החלשות משנה שעברה במקום לנסות להוסיף עוד חלק לפזל מביאים סתם חירטוטים , אני חושב קודם כל צריך להחליף מאמן ולהמשיך עם מה שיש כי לפי דעתי מאמן אחר היה מוציא מהם הרבה יותר (דוק ידע להשתמש טוב מאוד בפרקינס ) ורק אחרי זה לחשוב על טרייד

  10. כל הכבוד. באמת מאמר יפה ומושקע כך שאני חייב להביע את דעתי.
    מסכים איתך שהרבה יותר מרתק גם מבחינתי לחזות בקבוצה שמתפתחת עם הזמן ע"י תהליך בניה אבל בהקשר הזה יש כמה נקודות שאני לא מסכים איתך:
    טריידים והחתמות שחקנים חופשיים היו מאז ומעולם חלק מהמשחק. למעט העובדה שהסיפור במיאמי היה מתוקשר, מנופח ומיוחצן בצורה מגעילה, אז אני לא רואה הבדל למקרים אחרים שהיו בליגה.
    ווילט שעבר ללייקרס, מוזס מאלון שעבר בין קבוצות כמו גרביים.
    מה עם בארקלי שהטרייד שלו לפניקס נחשב בזמנו לטרייד הכי גדול שנעשה? (וזה כי לבארקלי נמאס שפילדלפיה לא הולכת לשום מקום)
    מה עם דרקסלר שעוד היה שחקן מוביל בליגה ועבר בטרייד כדי לעזור ליוסטון לזכות בעוד אליפות. לא בדיוק שחקן משנה
    כמובן שלא חסרות דוגמאות מהשנים האחרונות שהן לא מיאמי.
    נכון שלסן אנטוניו יש דרך ניהול מסויימת שמוכיחה את עצמה, אבל בסופו של דבר, אם דיוויד רובינסון לא היה נפצע ב-96/7 אז דאנקן לא היה מגיע לשם בכלל. מה שאני רוצה להגיד זה שיש גם לפעמיים עניין של מזל שעוזר לך וזה לא מתחלק שווה בשווה עם כולם 🙂
    מבין קבוצות העבר שהזכרת יוטה היא הדוגמה הכי טובה לקבוצה שנבנתה לאורך שנים עם לא מעט אכזבות וכשלונות עד שהגיעה למעמד של אחת מ-2 הקבוצות הטובות בליגה.
    אני חושב שחלק מהבעיה טמון במספר הקבוצות. עד סוף שנות ה-80 היו רק 23 קבוצות בליגה וכמות הכשרון היתה מרוכזת בפחות קבוצות מה שיצר באופן טבעי התקבצות של מספר שחקנים איכותיים באותה קבוצה יותר מאשר היום.

    לגבי הפציעות, מסכים איתך חוץ מזה שלדעתי בדרך כלל סנטרים (ובכלל שחקנים גבוהים) מועדים לפציעות הרבה יותר מרכזים. אולי בגלל שאין עכשיו סנטרים בולטים אתה לא שם לב..

    סוגיית לברון:
    שמע, אתה לא אוהב אותו בלשון המעטה. זכותך. אבל לפעמים צריך להיות קצת בפרופורציוה. נראה שלא משנה מה הוא יעשה, יבקרו אותו. הרי אם הוא היה נותן 6 משחקים דומיננטים ואז משחק 7 גרוע היו קוטלים אותו לא? אז הוא נתן משחק 7 מעולה ועכשיו הביקורת על כך שהוא לא היה טוב לאורך כל משחק בסדרה.
    גם דאנקן לא היה טוב לאורך כל משחק בסדרה. למה לא מדברים על זה? קובי ברייאנט היה גרוע במשחק 7 ב-2009 מול בוסטון. למה לא אומרים שהוא נעלם במאני טיים?
    אנחנו בונים תדמית לשחקנים באופן סובייקטיבי שלא בהכרח משקף אותם.
    הבעיה עם לברון זה שמצפים ממנו להיות מושלם, ואז כל דבר הוא עושה מעצימים/מבקרים אותו בהגזמה בלי פרופורציה.
    וכל ההשוואות לג'ורדן לא עושות טוב לאף אחד. ובעצם המשפט שכתבת אפילו עם ההערה בסוגריים, אתה כן עושה השוואה בינו לבין ג'ורדן.

    תנו לי לשבת ולהנות מצפייה בשחקנים שיהיו חלק מההיסטוריה – לברון, דוראנט, קארי.. בלי כל מיני ביקורות מוגזמות או שיאים הזוים שעד לפני 10 שנים אף אחד לא בדק..

    זהו. סליחה על החפירה 🙂

  11. קודם כל דור כל הכבוד על המאמר,מושקע ומעניין,אבל גם אני לא מסכים איתך הכמה נקודות,כמו שדור בן 32 רשם לפני אז טריידים תמיד היו חלק מהליגה וזה לאורך כל השנים,לגבי סן אנטוניו אז היא לא חלק משנות ה90,האימפריה שלהם התחילה ב99,הנקודה שאני חולק לגביה היא שהיום מרכז הכובד הוא על הרכזים,פשוט תסתכל אחורה על כל האלופות של השנים האחרונות ותמצא שרק ב2007 הייתה קבוצה שזכתה באליפות עם רכז כוכב(פארקר),ב2008 רונדו היה צעיר וממש לא הכוכב של הקבוצה,2009/10 לייקרס,2011 דאלאס שהרכז שלה כבר היה מעבר לשיאו, ומיאמי שרק מנחם חושב שיש להם רכז סופרסטאר

    1. תודה על התגובות, שמח שהדברים מעוררים דיון.

      לגופם של דברים:

      1) ברור שטריידים החתמות ומעברים היו תמיד (את הדוגמא של וילט נדמה לי שאפילו הבאתי בגופו של המאמר). ההבדל כמו שאני מזהה אותו הוא שבעבר, היו לפחות 2-3 קבוצות מובילות בכל זמן נתון שהבסיס שלהם, מרבית השחקנים המובילים שלהם הגיעו לקבוצה בצורה אורגנית ולכן אני מכנה אותן קבוצות שנבנו אורגנית. והיום אני לא מזהה כאלה בכלל, אחרי שס"א תיעלם.

      2) לעניין הרכזים, אתה כמובן צודק, אבל אני לא בטוח שהאלופה היא הנקודה היחידה שצריך להתסכל עליה. כשמסתכלים על כמה קבוצות מובלות היום ע"י רכז (קליפרס, בולס, נטס, ספרס, במידה מסויימת ממפיס, בוסטון כמובן), ואת העובדה שמדובר בקבוצות מרכזיות אני חושב שאפשר בהחלט להגיד שזה עידן שיש בו דומיננטיות לרכזים לפחות בהשוואה לעבר. גם לעניין פציעות סנטרים הנקודה נכונה, אבל אם זכרוני אינו מטעה אותי (ואולי הוא מטעה) פציעות של סנטרים מתאפיינות בפציעות חוזרות של זמן קצר, ובעיקר בירכיים, אני זוכר יותר רכזים שנפצעו פציעות מהסוג של קריעת רצועה צולבת ונעדרו זמן רב מאשר סנטרים.

      3) חשוב לי להבהיר משהו בעניין לברון. אני לא שונא אותו, הגישה שלי אליו הרבה יותר מורכבת. אני מאוד לא אוהב את המעבר שלו למיאמי מהסיבות שציינתי (העדפה לאורגניות, בוז לשחקן שמעדיף לחבור ליריבים במקום לנצח אותם וכד'), אבל היחס שלי אליו נובע יותר מהציפיות האדירות שלי ממנו, מדובר על שחקן שנהנה מיתרון פיזי שאף שחקן בהיסטוריה לא נהנה מדומה לו, אני מתקשה לחשוב על איזשהו שחקן מאיזשהו ספורט שנהנה מיתרון כזה, ולכן הבחינה שלו היא בפרמטרים אחרים מאלו שאני בוחן בהם את ברייאנט למשל.

      1. 1) למה אתה מתכוון בצורה אורגנית? רק ע"י בחירות דראפט? זה מאוד נדיר שקבוצה תבנה רק על בסיס בחירות הדראפט שלה (למרות שעד לפני שנה אוקלהומה גם היתה דוגמה לכך). טריידים זה חלק מהמשחק. בסופו של דבר גם בחירות דראפט הן חלק מטרייד.

        3) אני ממש לא אהבתי את המעבר שלו למיאמי והייתי מעדיף לראות אותו מוביל את קליבלנד לאליפות. אבל במבט לאחור אני אי אפשר לגמרי שלא להבין אותו.
        הנקודה היא שבגלל היתרונות שלו מצפים ממנו להיות מדהים כל משחק. מצפים שהוא יהיה סוג של שחקן שדופק 40 נקודות בלי למצמץ אבל הוא פשוט לא כזה שחקן. זה לא בהכרח אומר שהוא פחות טוב, אבל בעיני הרבה אנשים ברגע שזה לא קורה הוא לא סוג של החמצה – זאת לדעתי החוסר פרופורציה בהסתכלות עליו

כתיבת תגובה

סגירת תפריט