הדרך לסופרבול LIII – לוס אנג'לס ראמס, הסיפור שרק מתחיל/ יניב שושני

הדרך לסופרבול LIII – לוס אנג'לס ראמס, הסיפור שרק מתחיל/ יניב שושני

המשך סקירת העולות לסופרבול, והפעם אלופת ה-NFC, הלוס אנג'לס ראמס.

 

שיעור היסטוריה

מועדון ה- Rams (איל ניגוח בעברית) נוסד בשנת 1936 בעיר קליבלנד, ודווקא לאחר שזכתה באליפות ה- NFL בשנת 1945, עזבה הקבוצה ללוס אנג'לס, ובכך הפכה לאלופה היחידה בתולדות הליגה שעוברת דירה לאחר הזכיה.

הראמס משחקים בלוס אנג'לס במשך 49 שנים, במהלכן זוכה הקבוצה באליפות NFL נוספת בשנת 1951, והעפלה לסופרבול ב-1979, שחותמת תקופה של 7 זכיות רצופות באליפות הבית המערבי של ה- NFC.

בשנת 1995, כתוצאה מסכסוך עמוק בנוגע לאצטדיון שבו משחק המועדון,  שוב אורזת הקבוצה את חפציה, ועוברת לעיר סנט לואיס. המעבר עושה רק טוב לקבוצה, ובעונת 1999 זוכה הקבוצה בסופרבול הנכסף, תוך שהיא מציגה משחק התקפי שובה עין, ומקבלת את הכינוי "ההצגה הטובה ביותר על כר הדשא". בשנת 2001 מעפילה הקבוצה לסופרבול השלישי שלה, ועל כך בהמשך……

The Greatest Show on Turf

לאחר הרנסס בסנט לואיס, נכנס המועדון לתקופת שפל גדולה, ויחד עם סיום החכירה של האצטדיון המיושן בסנט לואיס ב-2015, מחליטים בעלי הקבוצה להציג מועמדות לשחק שוב בלוס אנג'לס. המועמדות מאושרת בהצבעה של בעלי הקבוצות בליגה, והחל מעונת 2016 חוזר מועדון הראמס לשחק בלוס אנג'לס. במשך השנים, ולמרות בחירות דראפט טובות כגון אהרון דונלנד, טוד גרלי וג'רד גוף, הקבוצה לא מתרוממת, ורושמת 12 עונות ללא מאזן חיובי. הכל משתנה כבמטה קסם ב-2017, עת מתמנה שון מקווי הצעיר למאמן הקבוצה, ומוביל את הקבוצה כבר בעונתו הראשונה למאזן 5-11 והעפלה לפלייאוף. הראמס מפסידים אומנם במשחק הווילד קארד, אבל מסומנים כהבטחה גדולה לעונה הבאה.

מה עשינו בחופש הגדול

כמה טוב שהופס פוטבול ביצעו סקירת קבוצות לפני פתיחת העונה, ולהלן סקירתו המדויקת להפליא של רביב פייג לגבי הראמס, מילה במילה:

"את פגרת הקיץ ניצלו הראמס להתחזק עוד יותר והחתימו מטח של שמות ידועים שיעזרו להם בכל עמדה. הקורנר באקס המעולים  אקיב טאליב  ומרקוס פיטרס יחזקו את חוליית ההגנה האחורית, ומקדימה יעזור ללחוץ על ק"ב היריב נקדמקה סו, שביחד עם אהרון דונלד יהוו את אחת מחוליות קו ההגנה הטובות בליגה אם לא הטובה ביותר.
בהתקפה, מעבר להצגה של הרץ  טוד גארלי, יעזור לג'רד גוף התופס ברנדין קוקס שרגיל לתפוס כדורים מק"ב עילית.

ההשקעה העצומה של הראמס בחיזוק מסיבי של שורותיהם, מראה על כוונה לעשות כבר במיידי את הצעד הדרוש להגיע ולנצח בסופרבול, והרבה מהפרשנים נותנים להם את זה"

סוף ציטוט.

העונה הסדירה

לפעמים ציפיות כן מתגשמות, ולוס אנג'לס ראמס מודל 2018 היא דוגמה טובה לכך. העונה הנוכחית היא המשך ישיר לעונת 2017, והראמס פותחים בסערה את הליגה עם 8(!) ניצחונות רצופים, כאשר ההתקפה יורדת מ-30 נקודות רק בשני משחקים. במחזור התשיעי מגיעה לוס אנג'לס לדום בניו אורלינס, למפגש של שתי הקבוצות הטובות ב-NFC, ובסופו נכנעת הקבוצה לתצוגה של דרו בריס ומנוצחת לראשונה העונה. שני מחזורים מאוחר יותר, מגיעה לעיר הקבוצה שמובילה את ה-AFC, קנזס סיטי צ'יפס, ומתפתח לו משחק מרהיב, ששובר לא מעט שיאים. הראמס מנצחים בדרייב מנצח פחות משתי דקות לסיום, ומראים שהשנה הם קורצו מחומר של אלופים, עם הרבה נחישות ואופי.

במחזורים האחרונים מורידה הקבוצה קצת את הרגל מהגז, סופגת עוד שני הפסדים, ומסיימת את העונה במאזן מרשים של 3-13. לחובבי המיסטיקה מבין הקוראים, זהו המאזן השני בטיבו בתולדות המועדון, וזהה למאזן של עונת האליפות ב-1999. היתה רק עונה אחת עם מאזן טוב יותר, אבל על כך בהמשך…..

את העונה הסדירה מסיימת הקבוצה כאחת משלוש הקבוצות המרשימות בליגה (יחד עם הסיינטס והצ'יפס). גוף מראה שהוא אכן ק"ב עלית, ויחד עם טוד גורלי שחורך את הדשא מובילים התקפה מצויינת ומאוזנת. מאידך, למרות שאהרון דונלד המפלץ מנפק עונת שיא, ההגנה אינה מרשימה כמו ההתקפה, ויחד עם גמגום מסוים בסיום הליגה, עולים סימני שאלה בנוגע להצלחת הקבוצה בפלייאוף, שם הנסיון והאופי הם נקודות מפתח להצלחה.

פלייאוף

לאחר שני משחקים, ניתן לאמר שסימני השאלה נעלמו, והראמס מוכיחים שהם יכולים לנצח כל קבוצה, בכל מקום ובכל מצב.

במשחק הראשון מול דאלאס, הגנת הריצה, שלא היתה טובה במשך כל השנה, משתקת את הרץ המוביל של הליגה, ההתקפה "טוחנת" את הבוקרים על הקרקע, ושון מקווי הופך למאמן הראשי הצעיר ביותר עם ניצחון פלייאוף. הרץ האחורי סי. ג'יי אנדרסון, שהגיע במחזור ה-16 מקרוליינה, ממשיך את הכושר המצויין שלו מסיום העונה הסדירה, הופך את משחק הריצה לדו ראשי, ומוסיף עוד כאבי ראש להגנת היריבות.

במשחק האליפות של ה-NFC, חוזרים הראמס לניו אורלינס, להתמודדות קשה מול הסיינטס הפייבוריטים. ברבע הראשון היה נדמה שהמעמד גדול על הראמס, הלב הולם והידיים רועדות. אבל מהרבע השני לוקחים הראמס פיקוד על המשחק, נעזרים בשערוריית שיפוט, וגרג זורלין שולח את המשחק להארכה, 15 שניות לסיום הזמן החוקי.

הגנת הראמס, שמצליחה שוב לעצור את משחק הקרקע של היריבה במשך כל המשחק, חוטפת כדור קריטי בהארכה, וזורלין, שוב הוא, מראה שזורם לו קרח בעורקים, ושולח את הראמס לסופרבול לאחר הפסקה של 17 שנים.

מדוע הראמס יחגגו בסופרבול

בפשטות, כי הם קבוצה מוכשרת וטובה יותר מהפטריוטס. כל כוכבי ההתקפה של הראמס מציגים את עונתם הטובה ביותר, עדות לקבוצה מאומנת ומגובשת. מקווי, כבר בעונתו השניה כמאמן ראשי מראה שהוא שייך לשורה הראשונה של המאמנים, עם ניהול משחק טוב, והוצאת המיטב משחקניו. הנה מספר נקודות מפתח לניצחון:

הגנת הריצה – דונלנד וחבריו שיפרו דרמטית את הגנת הריצה בפלייאוף, נשאר להם עוד משחק אחד שבו הם חייבים להגביל את משחק הריצה של הפאטס, ולקוות שהסקנדרי יסתדר עם משחק המסירה.

התקפת הריצה – לרוץ לרוץ לרוץ, ולהתיש את הגנת הפאטס. הראמס נהנים מקו התקפה מצוין, ועכשיו כשאנדרסון הצטרף לגורלי בעמדת הרץ האחורי, יש לקבוצה דרך לשלוט במשחק, לעייף את ההגנה שמולם, ולהוריד את דקות המשחק של בריידי והתקפת הפאטס.

משחק התקפה לא שגרתי – יכולתו של ביל בליצ'ק להכין את קבוצתו ליריב היא פנומלית, ומקווי, בהיותו מתאם התקפה לשעבר, צריך למצוא דרכים לא שגרתיות בשביל להוציא את הפאטס משיווי משקל הגנתי. במשך העונה מקווי הראה שיש לו את היכולות והאומץ לכך, ראו למשל דאון רביעי במשחק האליפות מול הסיינטס, בפיגור של 13-0:

מדוע הראמס יפסידו בסופרבול

בשתי מילים, לחץ מנטלי. "שגעון" הסופרבול מעמיד את השחקנים בלחץ מנטלי גדול מאוד, והנסיון במעמד שכזה לא יסולא בפז. שחקני הראמס צעירים ברובם, ורק 4 שחקנים שיחקו בסופרבול, לעומת 38 אצל הפטריוטס. חוסר נסיון זה יכול לעמוד בעוכרי הקבוצה, קל וחומר כאשר עומדת מולם קבוצה שזהו לה הסופרבול השלישי ברציפות.

מעבר לכך הגנת הפטריוטס קפצה שתי דרגות בעצירת משחק הריצה בפלייאוף, ואם היכולת תמשיך גם בסופרבול, זאת תהיה בשורה מבשרת רעות עבור הראמס.

אבל בסופו של דבר, שני הגורמים העיקריים לכך שהראמס יפסידו הם ביל ותום. מקווי הוא מאמן מבריק, אבל בליצ'ק הוא רמה בפני עצמה, עם הכנה טקטית קרובה למושלמת וארגז שפנים שהוא שולף מידי משחק. גם גוף הוא ק"ב מצויין, אבל בריידי נמצא בפלנטה משל עצמו, עם יכולת קבלת החלטות בלתי נתפסת, בטחון עצמי בשמיים ונסיון משחק שאין לאף שחקן ראמס.

בחזרה לעתיד

אם אני אוהד הראמס, אני מחייך מאוזן לאוזן בכל הנוגע לעתיד. למעשה, העתיד כבר פה מבחינת הלוס אנג'לס ראמס, ואם הקבוצה תשאר בריאה וללא פציעות משמעותיות, מצפות לה שנים מהנות ומלאות הישגים. אז מבחינה מקצועית הקבוצה מסודרת לשנים הבאות, אבל גם מבחינה כלכלית המועדון ביצע מספר מהלכים מוצלחים. המעבר ללוס אנג'לס, והקמת אצטדיון חדש באינגלווד שבו תשחק הקבוצה החל מ-2020, הקפיצו את ערך הקבוצה כמעט פי שניים, ולפי פורבס המועדון נמצא במקום השישי בליגה מבחינת שווי ערך.

כך נראה עתיד מבטיח

פסק הדין

בשנת 2001, סיימה "ההצגה הטובה ביותר על כר הדשא" העונה לשם סנט לואיס ראמס את העונה הסדירה במאזן מרשים של 2-14, הטוב בתולדותיה. היא מעפילה לסופרבול כצפוי, והפייבוריטיות שלה אינה מוטלת בספק, כאשר מולה מתייצבת קבוצה שולית למדי, עם ק"ב מחליף ואלמוני. אותה קבוצה היתה הניו אינגלנד פטריוטס, עם תום בריידי הצעיר, והיא מפתיעה בגדול וזוכה בסופרבול הראשון שלה. מכאן פחות או יותר מתחילה שושלת הפטריוטס שנמשכת עד עצם היום הזה, ולעומתה שושלת הראמס הקצרה מגיעה לסיומה, והקבוצה חוזרת למעמד הסופרבול רק השנה.

האם ההיסטוריה מכינה לנו סגירת מעגל נוספת? האם נחזה במשחק שהפעם יתחיל את שושלת הראמס וינעל מנגד את עידן הפטריוטס?? האם רוח הנעורים תנצח את הוותיקים והמנוסים? הראש אומר שכן, והראמס מנצחים, אבל תחושת הבטן מושכת לכיוון הפטריוטס, עם טבעת נוספת לבריידי.

מבחינתי המשחק שווה כוחות, וההתלבטות קשה. אז מה יהיה? הפעם אני הולך עם הבטן, הפטריוטס מנצחים בהפרש של ט"ד.

 

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. נגעת בנקודה חשובה מאוד, משחק הריצה הוא זה שיעשה את ההבדל במשחק הזה. הראמס שיפרו את האספקט ההגנתי בפלייאוף והשאלה אם זה יבוא לידי ביטוי מול משחק הריצה של הפטס.
    מהצד השני, מקווי מקווה שהתצוגה של גרלי בגמר ה-NFC לא תחזור על עצמה (אך בהחלט יקנה את התצוגה של אנדרסון…).

    1. כמה טוב כשיש לך שני רצים איכותיים בקבוצה 🙂
      מצד שני, אולי זה בכלל קו ההתקפה שעושה את רוב העבודה, והופכת כל רץ אחורי למצוין.

  2. הלוקאל פטריוטיזם אומר ראמס. הגיל והתרגיל – בריידי ובליצק. כייף לחזות בסופרבול כשלא משנה מי ינצח – יהיה משחק אש. תודה יניב על הסיקור של עונה מופלאה

  3. הלחץ המנטלי הוא שיקבע בסוף. לפאטס ולבריידי זה עוד ארוחת לאנץ' בדיינר מוכר. לראמס עולם חדש. אני אהיה באטלנטה, 2 ק"מ מהאיצטדיון, סתם להרגיש את האווירה. אהיה חלק ממיליון מבקרים בעיר. המשחק בסנדי ספרינג, פרבר יוקרתי של אטלנטה שם גרה בתי אפרת. כשגג האיצטדיון פתוח אפשר לשמוע רעשים משם.

  4. תודה נהדר.
    הלוואי הלוואי זה יהיה של הראמס.
    יותר משנאת המן מאהבת מרדכי אבל היי, הרוויחו את האהדה שלי ביושר והגיעו להתמודד מול המן.

  5. משום מה, למרות שנכנסתי לאתר פספסתי את הסקירה על הפטס. אז ברשותכם התייחסות לסקירה ההיא ואז לזאת:
    אני אוהד פטס, אבל בכל זאת צרם לי שאם עושים סקירה היסטורית, לא מציינים את השערוריות שהיו בקדנצייה הנוכחית, הצילומים, דיפלייטגייט וכ'ו. לי אישית (קראתי את הדוח של החוקר שהליגה שכרה וכ'ו!!), יש את התשובות שלע, אבל בסקירה נראה לי שנכון לציין זאת.
    2. הן הראמס והן הפטס שדרגו בפלייאוף את הגנות הריצה כפי שצויין בשתי הסקירות, זה היה מאוד בולט לעין. אבל מה השתנה? הידוק יכולות או משהו סכימטי?
    3. מדהים בעיניי, שאחרי כל התהפוכות, הנציגות בסופר בול הן דווקא קבוצות של קודם כל ריצה. בעיקר הדברים אמורים בפטס, שזו רימה מבוססת טייטאנדס, פול בק וכ'ו. ובאופן הפוך, הראמס מראה את היתרון של אינסייד ראשר כמו דונאלד, להבדיל משחקני קצה כמו שיש לצ'ארג'רס.
    4. אם יש משהו שלמדנו מהפטס זה שלהמר על המנצחת זה חסר בסיס, כי מובטח משחק מותח. לפחות ההנאה מובטחת…
    5. אי אפשר להמעיט בחשיבות של בליצק. אין מאמן אחד בליגה, אחד שלוקח את הרוסטר הזה (כולל בריידי) לסופר בול.

להגיב על מנחם לס לבטל

סגירת תפריט