לוחמים נגד הלייקרס במפרץ – סיקור מהאורקל ארינה / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

לוחמים נגד הלייקרס במפרץ – סיקור מהאורקל ארינה / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

 

לראות לראשונה בחיים את הווריורס והלייקרס. חווייה!

אז הגורל שלח אותי לסן פרנסיסקו וניצלתי את ההזדמנות, ואת עזרתו האדיבה של מנחם, לקבל אקרדיטציה. בקשתי לכסות את משחקם של הלייקרס במפרץ נענתה בחיוב. זו פעם ראשונה ל…ובכן, הרבה דברים – פעם ראשונה במשחק נ.ב.א, פעם ראשונה בסיקור מהשטח, ופעם ראשונה, כך הבטחתי לחברים, שאוכל לשאול את לברון את כל השאלות שתמיד רצינו לשאול.

והאמת שתיכננתי לשאול אותו, את איש הברזל, איך הוא מצליח לשמור על אנרגיה ומוטיבציה ברמה כל כך גבוהה לאורך השנים, איך הוא מצליח להתאושש מהפסדים ומפלות ולקום כל בוקר לעונה הבאה, לסדרה הבאה, למשחק הבא – איך לא נגמר לו הכח? מה דוחף אותו קדימה כל כך חזק כל כך הרבה שנים? ולברון, בדרכו הייחודית, ענה על שאלתי באופן החד ביותר – הוא פשוט לא הופיע למשחק… ועוד בטענה של load management. אז לברונוס, שתדע – 3 אליפויות, 9 גמרים, 8 גמר אזורי רצוף במזרח, כל ההישגים האלו בטלים בשישים לעומת ההברזה הזו. אני את התשובה לשאלה שלי קיבלתי לפרצוף, ואתה תבין תוך כמה שנים שזה היה קו פרשת המים של הקריירה שלך, הרגע שבו הכל התחיל להידרדר. אבל נתחיל מההתחלה:

דיוונדה, נהג האובר שלקח אותי מהכנס ישירות לאורקל ארינה, התברר כאוהד נ.ב.א מדופלם ובקיא ואוהד של הקינגס מילדות, כך שאת הדרך מסן פרנסיסקו לאוקלנד בילינו בלהעלות זיכרונות על סקרמנטו האדירה של סי-ווב ופג'ה, הערכה משותפת מתובלת בסלידה משותפת מקובי, ובחירת הצלפים הגדולים בתולדות המשחק (הוא דווקא טוען שפג'ה היה רך מדי ומעדיף עליו את ריי אלן).

היה נחמד לעקוף את כולם בתור ולהגיע לחדר המדיה שם המתין לי בחור נחמד שעשה לי סיבוב להכרת הארינה – כאן חדר הראיונות עם הלוחמים לפני ואחרי המשחק, כאן חדר ההלבשה שלהם ושל הקבוצה האורחת, וכו'. נחמד להיות בחדר המדיה יחד עם כל השמות שכולנו מכירים – שמורות להם עמדות עבודה אישיות, ולי אמנם לא, אבל אולי גם זה יגיע יום אחד.

בנ.ב.א כמו בנ.ב.א כולם חולים על מידע וסטטיסטיקה ואתה מקבל חוברות ודפים עמוסי נתונים שצריך וגם כאלה שלא. בעצת ראובן בראל, שנתן לי תדרוך מקיף על סדר היום (תודה רבה חביבי!) אני נכנס מיד לפרקט לצפות במתחממים וביניהם קווין קוק וג'ורדן בל.

נקודה ראשונה שמבהירה את ההבדל בין לראות את האנשים האלה מקרוב לבין הטלוויזיה – רק כשעמדתי ליד ג'ורדן בל הבנתי שהאנשים האלה ע-נ-ק-י-ם! למי שתהה היכן נמצאת אותה ארץ הענקים שבה זכה גוליבר לבקר – היא נמצאת באורקל ארינה. ג'ורדן בל, לדוגמא, לא רק גבוה כמו הר אלא גם רחב ועבה כמוהו. לא יאמן שמייצרים אנשים במידות כאלה.

האולם עצמו נראה די קטן, בעיקר מאחר והיציעים העליונים נמצאים ממש "מעל" התחתונים כך שקשה לתפוס כמה אנשים נכנסים כאן.

בצד השני של האולם משליך לו שלשות האיש והאגדה – קייל קוזמה. גם קוזמה נהנה ממידות שבדרך כלל מאפיינות ארונות בגדים, אבל בניגוד למקרר, למשל, קוזמה נע בחופשיות רבה וקולע 5/5 משלוש בלי למצמץ.

משם אני רץ לחדר הראיונות לראיון קדם משחק עם סטיב קר – גם הוא גבוה, גם אם לא רואים כשהוא יושב, אבל גם מקרוב הוא בדיוק אותו סטיב קר שאנחנו מכירים – חד, חריף, נעים ומדבר יפה מאד ובלי להעליב אף אחד. רציתי לשאול אותו איך מתנהל חדר ההלבשה שלו בעת הזו, יחסית למועדונים אחרים בליגה, בלי לציין שמות (שיעול, לייקרס, שיעול), אבל מישהו אחר הקדים אותי וקר ענה יפה מאד, כמו גם על שאלות נוספות על ההפסד לפילי, ההתקדמות של קאזינס, הטבעת לג'אבל – מוזמנים להציץ.

משם אני חוזר לפרקט לצפות בקוון לוני מתאמן מהעונשין (3/3 למי שממש רוצה לדעת).

המשחק הזה בסימן שבוע ההיסטוריה השחורה – גם בשילוט המתחלף ביציעים וגם בחולצות שעל הכסאות.

 

גם בוגי מתחיל להתחמם, אבל אני רץ לפינה הדלוחה שבה לוק וולטון מוקף עיתונאים ונדרש לענות על שאלות קשות – אתם יכולים לראות את הוידאו, אבל לא שומעים כלום – האיש דיבר בקול חלש להפליא. לוק נראה רגוע יחסית לאדם במצבו, גם אם לא מאושר במיוחד – החיוך היחיד שעלה על פניו היה כשנשאל על ההרגשה שלו לחזור לאורקל ארינה ולפגוש את הלוחמים.

מרבית העיתונאים גברים, אבל מתבלטת לטובה מישהי ממוצא אסיאתי שנעמדת בדיוק לפני בראיון של וולטון. מפה לשם מתפתחת שיחה ואני מספר לה שאני כתב של אתר מישראל שכולו מבוסס על כותבים מתנדבים, היא שואלת מה אני עושה בחיים ואני עונה לה בכנות שאני נהג מונית ושמי מומי דה אגפלנט. היא מתפוצצת מצחוק ואת המשך הערב אשאיר לדמיונכם הפרוע, רק אומר שהיה מדהים ושאת המשחק עצמו לא ראיתי…

טוב, אז בשביל לוודא שכולנו באותו עמוד, ולמקרה שאשתי קוראת את זה – הפסקה הקודמת, למעט המשפט הראשון שלה, בדויה לחלוטין ונכתבה בהשראת יומני האשך והפוסטים של מומי… פשוט לא יכולתי להתאפק. כלומר כן התאפקתי. לא חשוב, הבנתם.

כמה שחקנים חולפים לידנו, ושוב עולה סוגית הגודל כשמתברר לי שראשי מגיע בדיוק לפטמה הימנית של ג'אבל מגי, שחולף על פני עשרה מטרים תוך שלושה צעדים לכל היותר. אחריו מגיע טייסון צ'נדלר שאני מגיע בערך לקצה זקנו. היחיד שם שבגודל סביר הוא רונדו, שעוד יחזור לככב במהלך הפוסט הזה.

משם שוב אני רץ לפרקט לצפות בקלע הגדול בהיסטוריה עושה את מה שהוא יודע לעשות, אבל סטף מרבה לפספס, במה שהתברר כ"רמז מטרים" למשחק בלתי מושלם שלו בהמשך. מספר אוהדים מושבעים כבר נמצאים כאן, כולל מעריצה מפרו שרוצה חיבוק ליומולדת.

אחר כך עולה איגי, ששוב ב"רמז מטרים", נע וקולע יפה מאד בחימום. מעניין מה הקורלציה בין אחוזי הקליעה בחימום לבין האחוזים במשחק שאחריו. אם היא חיובית יתכן שכל עכברי ההימורים צריכים להעמיק בה.

 

לקראת ירידתו של סטף עולה לחימום האיש ואיטריית הנוטלה – קווין דוראנט. האיש גבוה וארוך באופן בלתי רגיל, ונדמה לי שקצה כף ידו נמצא בערך בגובה הטבעת כשהוא זורק. מאוחר יותר במשחק הוא גם יטביע כמעט בלי לקפוץ ואני אחשוב שלא טעיתי.

זהו השלב שבו אני שואל ילד בן שמונה "תגיד, לברון כבר עלה להתחמם?", והוא מבשר לי שלברון לא ישחק…, אני פולט unbelievable, והילד אומר שהוא בכלל לא מבין למה אומרים שלברון שחקן כל כך טוב כשהוא אפילו לא משחק. בשלב הזה אני כל כך כועס שאני מוצא הגיון רב בדבריו של הילד ומהנהן בהסכמה. מפי עוללים תלמד בינה.

האכזבה המרה מהברזתו של לברון גורמת לי להסתכל על המצב מזווית אחרת ואני מגלה שכולם מסתובבים עם כוסות פלסטיק מלאות בירה ביד ורק אני על יבש. בחדר המדיה אין בירה והאוכל נראה לא משהו אז אני עולה לאכול עם כל "עמך סן פרנסיסקו" (תגידו, כמוני גם אתם אף פעם לא הבנתם למה הכתבים מהשטח מדווחים באדיקות כזו על האופציות הקולינריות? אז גם עכשיו אני לא מבין למה אבל מתברר שאני עושה זאת בעצמי), ומזמין לעצמי פיינט בירה מבלי להסס. החשבון שמתלווה לבירה עונה למספר 13 דולר !!! אחרי ההלם הראשוני (חמישים שקל? לבירה? השתגעתם?) אני מנסה לגשר על הדיסוננס הזה ומצליח לשכנע את עצמי שכל ההכנסות קודש לתשלום מס המותרות האסטרונומי של גולדן סטייט. אז תדעו לכם, כל אוהדי הלוחמים, שאם בקיץ תוכלו להציע מקס לכל העולם ואשתו, ועדיין להישאר רווחיים, זה רק בזכותי.

משם אני עולה למושב השמור – להפתעתי הוא נמצא די גבוה למעלה כך שחלק גדול מהצופים נהנים מתנאים טובים מאלו של העיתונאים. גם הבירה עולה איתי ושנינו נהנים מהסיטואציה לפני שעובר שם איזה סדרן ומבהיר לי שלאנשי המדיה אסור לשתות "בעמדה", אז אני מסיים את הבירה בשלוק אחד וחוזר ל"עמדה".

הלייקרס עולים ראשונים לקריאות בוז מהקהל, אבל האמת שחלק מהקהל בכלל לא הגיע בשלב הזה וחלק אחר יאחר גם לשריקת הפתיחה. כשהלוחמים עולים אני מופתע לגלות שהשחקן שמקבל את התשואות החזקות ביותר, ללא השוואה בכלל, הוא דריימונד גרין. גם קליי זוכה לתשואות, גם ממני, לאחר שלא היה ברור אם ישחק בגלל מחלה.

בקליפ ההוקרה לג'אבל כולם מריעים, אוהדי גולדן והלייקרס כאחד, והאמת שבצדק – שחקן חמוד וסימפטי שידע בדיוק איך לתרום ללוחמים, כמו שקר יעיד מאוחר יותר במסיבת העיתונאים בסוף המשחק. איגי הוא זה שמעניק לו את הטבעת, כמובן אחרי שהוא פותח את הקופסא והטבעת כאילו לא שם…

המשחק, ללא לברון, איבד ממידת התחרותיות שבו וגם הקהל לא נראה מאד מרוכז. המשחק מתחיל, קאזינס קולע את הנקודות הראשונות וזוכה לתשואות, אבל ככלל הקהל כאן מתברר כחלבי למדי, קצת מוחאים כפיים וצועקים בוז בהתקפות של הלייקרס אבל לא ממש מעודדים – זה לא מלחה, גם לא יד אליהו ובטח שלא הגיהנומים של יוון וטורקיה. יצויינו לטובה סטף קרי שמכניס קצת מהלכים יפים בחדירות, ובעיקר רונדו – מנהל משחק אמיתי, גנרל של ממש, שדוחף את הקבוצה שלו קדימה ללא הרף, חודר, מוסר האלי-הופ למגי וזוכה לתשואות מאוהדי הלייקרס, הלא מעטים יש לומר, בקהל.

האווירה, כאמור, חלבית למדי ואני מוצא את עצמי מתגעגע לדרמות של הבלוג החי. איכשהו המשחק שעל המסך הגדול נראה אטרקטיבי יותר מאשר זה שעל הפרקט עצמו. זה מעלה שאלות מעניינות על מציאות, דימוי, תיווך של המדיה ושאר ירקות שאחסוך אותן מכם עקב מגבלות זמן ומקום.

הרבע הראשון מסתיים אחרי שסטף, (זוכרים שהחמיץ בחימום?) מחמיץ שלשות מול מגי ששומר עליו, והלוחמים בכלל משחקים בהילוך ראשון, אבל בצד השני, למעט רונדו הנפלא, אין כל כך מי שינצל את זה – זובאק נראה ממש סובל ואינגרם אולי קשור לענף אבל לא לקבוצה בה הוא משחק.

ההפסקה מאפשרת לראות אוהדים בדרכם לאוכל או לשירותים ולצפות במגוון רב מאד של פרצופים, גילאים, גזעים וכנראה גם מעמדות סוציו-אקונומיים. בקיצור, לא כולם נראים מיליונרים, יש משפחה שבאה לחגוג יומולדת, כמה ילדים נרגשים, אחד מהם אפילו ישראלי, וזוג אסיאתי בירח דבש.

אך הסתיים לו הרבע הראשון ומישהי מחלקת את דף הנתונים של הרבע, בהחלט עבודה יפה ומהירה, אבל אני לא מתאפק לשאול אותה אם לא עדיף להשתמש באפליקציה או באי-מייל. היא אומרת שאני צודק אבל יש אנשים שאוהבים נייר, ואנחנו נפרדים כידידים. אולי נשאיל להם את סער לאיזה יעוץ קצר על מדיה דיגיטלית?

עוד בפינת דברים שרואים מכאן לא רואים משם – הדיליי של השידור של ESPN שמשודר במסך לידי הוא לא פחות מעשרים שניות (!!!) יחסית לפרקט עצמו. אז לא נעים לי להרוס לכם אבל שתדעו, כשאתם צופים במשחק האחרון של הפיינלז, שעשרים שניות לסיום גולדן סטייט כבר אלופה…

ברבע השני הדונקי מחבק את ווגנר מאחורה והילד הגרמני כמעט פורץ בבכי. הקהל, כאמור תמיד עם הדונקי, שורק לווגנר בוז ארוך בקליעת העונשין והוא מחטיא. זה עונשו של יללן. קוזמה מצמצם בדאנק ל47-46 לשמחתם של אוהדי הלייקרס בקהל, שמריעים לו גם אחרי שהוא מפספס מסירה, והאמת שאני מתחיל להבין את הקוז-פקטור – בחור נחמד, רציני, שלא מפחד מאף אחד ופשוט משחק כדורסל טוב – אין סיבה שלא לאהוב אותו. גם בניו אורלינס יבינו את זה.

בפסק הזמן מקרינים סרטון של איגי מדבר על ההיסטוריה השחורה, ואני חושב לעצמי שכל קבוצה צריכה איזה איגי כזה חכם וידען. חוזרים מפסק הזמן וסטף חוזר להחטיא משלוש. כנראה שהוא מתרגש מנוכחותי באולם וזה בהחלט טבעי. מי שנראה מתרגש מכל דבר שזז הוא לאנס סטיבנסון שאיכשהו מצליח ליצר רעש ששקול לשלושה או ארבעה שחקנים רגילים, תכונה שעשויה לעמוד לזכותו אחרי ששלושה או ארבעה שחקנים יוטרדו בקרוב ולאנס יצטרך לשאת בעול כמעט לבדו.

על מי עוד לא דיברנו ברבע השני? נכון, על רונדו – הגנרל לוקח את החיילים לשיחה, מסדר אותם בעמדות. תענוג. מיד שלחתי למג'יק שישאיר אותו, למרות שאם אני הייתי דמפס הייתי מתעקש לקבל אותו חזרה כדי לבנות את היום שאחרי. חסימה של דונקי על רונדו גוררת תשואות אדירות. כן, גבירותי ורבותי, יש לפחות עשרים אלף איש באולם הזה, ובעולם הזה, שאוהבים את דריימונד גרין.

סטף ממשיך להחמיץ מעבר לקשת והיתרון המוזהב מצטמצם לשלוש, לפני שקליי קולע משתיים, הלייקרס שוב מצמצמים וסטף עושה רונדו ומוצא את איגי בצבע במסירה יפהפיה שלמעשה מסיימת את המחצית הראשונה.

ושוב בפינת ההבדל בין האולם לבין הטלוויזיה – מכיוון שלוח התוצאות רחוק וגבוה לא ידעתי מה התוצאה רוב המחצית, והאמת שזה גם לא כל כך העסיק אותי מאחר והתמונה נראתה ברורה למדי – לפעמים קוז קולע ולפעמים הוא מחטיא, אבל ברור שהלוחמים טובים יותר, ושוב אולי אם ההוא שהבריז היה משחק התחושה הייתה אחרת.

אני מנצל את ההפסקה להציץ בבלוג החי ולבדוק מה התוצאה אצל הספרס שיגיעו לכאן בעוד ארבעה ימים למפגש צמרת איתי בנוכחות שחקני גולדן סטייט. המצב סבבה, תודה ששאלתם, כמו הלוחמים גם הספרס משחקים נגד רוסטר שמרגיש קצת מת-מהלך, ולך תיתן את הנשמה כשאתה יודע שיש סיכוי לא רע שתוך שבוע תשחק בקבוצה אחרת. כולם הולכים לחדש את אספקת הבירה, חוץ ממני כמובן, כי אסור. מה יהיה עם האפליה הזו, אני חושב לעצמי ומתנחם בעובדה שלפחות אי אפשר להטריד אותי למיניסוטה. אני מנצל את הזמן להעניק את התארים של המחצית הראשונה: שחקן המשחק – רונדו, בכיין המשחק – ווגנר, ינצחו במשחק – הלוחמים.

המחצית השניה מתחילה כשהטיילת בקהל עדיין בעיצומה. דווקא היציעים למעלה יותר מלאים – האם האוהדים העניים יותר גם מסורים יותר? או שפשוט אין להם כסף למחירי הבירה המטורפים האלו והם נשארים בכסא? בכל מקרה, חדירה יפה של דוראנט (חשבתם ששכחתי ממנו? האמת שצדקתם) גוררת תשואות מהעוברים והשבים עם הבירה והצ'יפס. מפה לשם רונדו מוסר לזובאק להטבעה יפה ולהפתעתי מתברר שהלייקרס ביתרון 71-69. אסיסט נפלא של (השלימו בעצמכם… נכון, רונדו) לאינגרם והלייקרס כבר ביתרון 4 ואז 7 אחרי שלשה של פופ, ואפילו אני ניעור מתרדמתי הדוגמטית ומתחיל לחשוב שעוד תיתכן כאן הפתעה. הקהל מתחיל לצעוק די-פנס, די-פנס אבל אינגרם קולע שוב. שלשה נוספת של פופ וזה כבר עשר! הלוחמים משחקים ממש מבולבל ודוראנט לא ממש מתפקד.

קאזינס מצמצם ל-8 כשנותרו עוד חמש דקות לסיום הרבע השלישי, וחשוב מכך – עושה זאת בהטבעה אדירה כולל "סטיירינג דאון" על הלייקרי האומלל וחסר המזל שניסה לעצור אותו. הוא מקבל על זה טכנית, ויורד קצת לחדר ההלבשה להירגע. הקהל נזכר להתעורר עם beat LA, beat LA ועכשיו כבר רק שלוש ללייקרס והאווירה מתחילה להתחמם לרמות של יד אליהו. עדיין לא אתונה, אבל יש מתח תחרותי באוויר.

בינתיים בפסק הזמן המצלמה מתמקדת ברקדנים חובבים שבאמת עושים כמיטב יכולתם לתת שואו אמיתי והקהל מעריך זאת ומריע ממושכות. כן, הספרס כבר ב80-100, תודה ששאלתם, והאמת שאני מתחיל לדאוג – הרי הלוחמים לא יפסידו פעמיים רצוף בבית, אז הפסד שלהם הערב סותם את הגולל על סיכויינו הקלושים ממילא להפתיע כאן ביום רביעי. זה הזמן לעשות מעשה ואני מנצל את כל היכולות הטלפתיות שלי על מנת להגביר את תחושת הדחיפות של השחקנים בשחור, ויש להודות שבהצלחה מרובה – דאנק אדיר של איגי מצמצם לנקודה ומקפיץ את הקהל לשמיים, והסיקור שלי שחשב שיתמקד בצבע ובאווירה הופך לעדכון שוטף ונמרץ.

חילופי מילים אגרסיביים בין דוראנט (מה קורה איתו באמת?) והארט, אחרי עבירת תוקף של האחרון מעלים את הטמפרטורה באולם. הציבור, זכרונו קצר כידוע, שורק בוז ארוך למגי שעל קו העונשין והוא קולע רק אחת מהשתיים. קוק מצמצם את ההפרש לשתיים בלבד ומקיני מעלה לנקודה בשלשה יפה, מגי מחזיר לנקודה ללייקרס, ואחרי מספר החטאות בשני הצדדים גם עושה צעדים. אנחנו דקה לסוף הרבע השלישי, שנחשב בדרך כלל לרבע טוב של הלוחמים, והלייקרס עדיין מובילים בנקודה לפני ששלשה אדירה של איגי ואיבוד של סטיבנסון הרעשן שולחים את הלוחמים לרבע הרביעי ביתרון 3.

הספרס מובילים עם 106 נקודות מול 86 של השקנאים, כשבאורקל ארינה כולם חוזרים לפרקט. השחקנים, משתי הקבוצות, מדשדשים בבינוניות למעט איגי שזוכה לתשואות רבות ובצדק. כשעל המסכים הגדולים מופיע הסלוגן של Get laud כולם נזכרים לצעוק. לך תבין – בימק"א ידעו לצעוק גם בלי השלט.

עוד שלשה אדירה של איגי והחיים נראים כחוזרים למסלולם עם 89-96 ללוחמים. החבר'ה שיורים חולצות עולים לפרקט ובא לי לרדת קצת למטה לתפוס חולצה אבל אני עוצר את עצמי – בטח למדיה אסור לתפוס חולצות. מצד שני, למה להיות פסימיים? הרי רק על הבירה אמרו שאסור. התחלתי להתבלבל. אולי באמת שתיתי יותר מדי. כך או כך חולצה לא קיבלתי.

ומי עוד לא מקבל? דוראנט. אחרי למעלה משלושה רבעים של משחק דירוג הפופולריות של השחקנים בקרב האוהדים מתבהר – דריימונד ראשון, אחר כך איגי, שבאמת מצוין הלילה, ואז סטף וקאזינס. דוראנט מקבל תשואות רק במקרה של מהלך יוצא דופן וגם זה לא תמיד.

בתחילת הרבע הרביעי סטף עדיין על הספסל אבל קליי, דונקי, איגי וקאזינס משחקים. עכשיו תורם של הלייקרס להראות כעדר ללא רו(עה)נדו. חולה או לא חולה, קליי קולע מהעונשין וזה כבר 91-98 ללוחמים ונותרו 8 דקות לסיום. אנדרה יורד לנוח, אינגרם מנסה לבד ונכשל (משהו לא בסדר איתו, צריך לעבור קבוצה בהקדם האפשרי), קליי מנסה ביחד ומצליח (הכל בסדר איתו, לא יעבור קבוצה), ואנחנו כבר בהפרש של 10. מספר 30 בשחור חוזר לפרקט, וגם רונדו חוזר, אבל גם ביסלי על הפרקט והוא מצליח לבלגן את ההתקפה של הלייקרס באופן בלתי הפיך. פופוביץ', להערכתי, היה יורה בו על מהלכים כאלה, מזלו שחתם בלייקרס.

חדירה נפלאה של קרי על זובאק מקפיצה את האוהדים ומסמנת את הגעתו למשחק – סופסוף שלשה של קרי, מטווח של קרי, וההפרש כבר 11 וזמנו של וולטון… סליחה של הלייקרס, אוזל. ואצל סטף כמו אצל סטף כשהשיטפון מתחיל קשה לעצור אותו והוא כבר עם שלשה נוספת.

הספרס ניצחו אגב, אבל איכשהו זה נסגר רק חמש הפרש, מעניין מה קרה שם בזמן שאני פה משחית נייר במפרץ. הלייקרס ממשיכים להחמיץ, קרי ממשיך לקלוע, ואוהדי הלייקרס עם חולצות הקובי בריאנט שלהם מתחילים לעזוב את האולם. ב97-113 ושלוש וקצת דקות לסיום גם האוהדים הכחולים/צהובים מתחילים לעזוב למרות שמחר יום ראשון ואפשר לישון עד מאוחר. לא יפה.

101-115 ללוחמים בסיום ואני אורז את מיטלטלי והולך למסיבת העיתונאים. מכיוון שבלייקרס לא היה הרבה טעם לראיין אף אחד שאינו לברון ("מה להערכתך הסיכוי שתוטרד בשבוע הקרוב?" אינה שאלה ששואלים אנשים בגודל הזה), אני מתמקד בלוחמים.

ראשון עולה סטיב קר, ואני מחליט שהפעם אף אחד לא יגנוב לי את ההצגה, ומרים את היד ברגע הראשון. המיקרופון מגיע אלי די מהר, והאמת שלמרות גילי המתקדם אני די מתרגש, לא בהכרח מהמעמד עצמו אלא מהשיחה עם קר – בן אדם חריף ומקצועי שאני מאד מעריך. במקור רציתי לשאול אותו על התרבות הארגונית של הלוחמים, איך הם יוצרים אותה, ובמה היא נבדלת ממועדונים אחרים ששיחק וניהל בהם, אבל השאלות מסביב הן הרבה יותר טקטיות ונוגעות למשחק אז החלטתי להשתלב במגמה ולשאול על פריחתו המוקדמת של איגי לפני הפלייאוף. לקח לו קצת זמן להבין שאני מתכוון לאיגי, אבל בסוף הוא הבין וכולם צחקו, 'סתכלו כאן

אחריו עולה המלך קליי הראשון. אני פשוט מת על הבן אדם הזה, אבל מתאפק לא לתת לו חיבוק. אין לו יותר מדי כוח לשאלות והוא רק אומר שהוא בריא עכשיו. הוא נשאל על ההחמצות של סטף ומשיב שזה נדיר מאד אבל קורה לפעמים. על הקריאות של אוהדי הלייקרס we want klay, we want klay הוא משיב בדיפלומטיות שלא שמע אותן, אבל מוסיף שזה נחמד להרגיש רצוי.

אני רץ חזרה לחדר ההלבשה לראיין את איגי אבל רייצ'ל ניקולס החמודה תפסה אותו בזמן שהוא מתלבש (ושוב – האיש סוס שאין דברים כאלה), והתור ארוך אז הם מחליטים שהוא יעלה לבמה ולא יקבל שאלות בחדר ההלבשה. אני מצליח לראות שאיגי שומר את הגביע של הFMVP בארונית שלו בחדר ההלבשה באופן קבוע, ולא בבית או משהו כזה. כנראה עוזר לו להישאר תחרותי וממוקד. בזמן שאני מחכה אני רואה עוד סוס עומד ליד הדלת ובמבט שני אני מבין שזה בוב מאיירס. אפילו המנהלים שם בגודל של הר.

אז גם איגי עולה לבמה, מדבר יפה כהרגלו, מסתלבט קצת על מגי ואומר, כמו כולם, שימים כאלה אצל סטף אפשר לספור על פחות מאצבעות יד אחת.

מכיוון שזה עתה ראיתי כמה הוא גדול וחזק וויתרתי על השאלה על הפריחה המוקדמת בפורום המלא ואחר כך כבר אי אפשר היה לתפוס אותו.

דווקא את קאזינס לא צילמתי וחבל – האיש נותן הצגה של ממש. שאלו אותו על הטכנית והוא אמר שככה זה בנ.ב.א החדשה – אסור לעשות את זה, אבל הסכים שזה כנראה הצית משהו בלוחמים המנומנמים. הוסיף שהוא עדיין לא בכושר משחק כמו שהיה רוצה ונזף, בצחוק, בסטיב קר שמקפיד איתו על הדקות. כששאלו אותו מה דעתו על האמירה של איגי שעדיין לא שופטים את קאזינס כמו שמגיע לו, צחק צחוק רועם ולא ענה על השאלה.

תם הטקס, ותחושת הסיום מציפה מחשבות – האם התמונה הייתה שונה לו מספר קובי פחות אחד היה משחק? כנראה שלא. האם הלוחמים יכלו ללחוץ על הדוושה עוד לפני הרבע הרביעי? כנראה שכן. האם היה זה השבוע האחרון של קוז ואינגרם בלייקרס? אולי. על מי מהם עדיף לוותר? על אינגרם, ברור, הוא פשוט לא נראה מחובר לקבוצה. האם אחרי כל הטררם הזה הלייקרס יזכו אי פעם באליפות לברונית? לא יודע. האם הלוחמים ייקחו גם השנה בהליכה? דיוונדה נהג האובר בטוח שלא ושם מבטחו ביאניס. אני יותר סקפטי ומאמין שייקחו. האם אחד משני האילנות הנמוכים הללו צודק או ששניהם טועים? וכמובן, האם פופ והלהקה יצליחו לעקוץ כאן, או שכמו בזהו-זה, ביום רביעי יהיה רק השידור החוזר?

מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור הקולגות שלו. עוד יותר נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור אנשים בכלל, ובשבילי, זה מאנו. כשאני רואה את מאנו משחק כדורסל, אני רואה לא רק איך שחקנים צריכים לשחק כדורסל אלא גם איך אנשים צריכים להיות. תודה רבה מאנו על הדוגמא וההשראה.

לפוסט הזה יש 40 תגובות

  1. אני כל כך שמח שקבלת אישור במכה ראשונה. כיף של חווייה. שמח שיצא לך לראות ב'חיט' כמה משחקני העולם הטובים ביותר. אתה, מיקי, חלק חשוב ביותר בצוות ובתגובות, ואני מאושר שיצא לך לראות את הווריורס והלייקרס ב'חי'!

    1. תודה רבה מנחם. בזכותך.

  2. סיקור משחק מ ע ו ל ה
    🙂

  3. תודה מיקי. אתה זכית ואנחנו התברכנו

  4. יפה לך מיקי.

  5. מ-ג נ-י-ב

  6. אחלה חוויה וכתיבה משעשעת. בינתיים לא הצלחתי לראות בעצמי את הווריורס אם כי ראיתי אותם פעמיים בכסף מלא, כדאית הפעמים היתהגם מלא כסף

  7. ברכות מיקי על הסיקור המצויין.
    בימקא ובמלחה אף פעם לא היה צורך בכרוז שיעיר את הקהל.

  8. יופי של סיקור!
    מהפוסט ניכר שהפקת הנאה מרובה מהמעמד, למרות שלברון "הבריז".
    למעשה, זה הדיווח של ה-"מסביב" שהופך את הסיקורים מהמגרש למעניינים (לטעמי).

    1. מסכים לגמרי עם הסייפא. תודה רבה.

  9. איזה כיף מיקי, מברוק.

    בוא נראה אותך מראיין את פופ.

    תהנה!

    1. יש לי תכנית… "האם הכתב הצעיר יצליח להפתיע את התרח המקשיש? היו עימנו"… 😉

  10. סחטיין מיקי, יופי של כתבה!

  11. סחטיין מיקי, יופי של כתבה!

  12. יופי של חוויה. מחכה לדיווח האמיתי, בפרוטרוט, על האסייתית.

  13. תודה רבה!
    נהנתי לקרוא

  14. אחלה סיקור חבר .
    תודה רבה

  15. לא מוצא את הזמן לקרוא דיווחים מהשטח בדרך כלל אבל אחרי הפוסט הזה אקפיד.כתיבה מרתקת מלאת שנינות,חן וקיצורי דרך למיליון(זריקות החימום כאידניקציה) 😀😄

  16. איזה כיף לך.זכית וזכינו גם באחלה סיקור

  17. שמי מומי דה אגפלנט, רצחת.סיקור אגדי הבאת פה וואו. אולי תישאר שם ותמשיך בעבודה אתה טוב בזה.

    1. מומי הוא השראה לכולנו 🙂

  18. וואוו!
    אחד מסיקורי השטח היותר טובים שיצא לי לקרוא. שיחקת אותה בגדול וידעת בדיוק היכן לתת את הדגשים.
    רק לא מבין למה חייבים את כל משחקי המילים האלה…

    1. אסביר לך בפרטי 😉

  19. סיקור מעולה מיקי!

  20. עונג. עונג!
    כשבנאדם משחיל ציטוט של קאנט על יום וממשיך כרגיל, והמשפט עוד נשמע הגיוני לאוזן חשופה, אני אומר הוא גאון.
    תודה מיקי, נפלא מההתחלה ועד הסוף.
    תודה רבה!

    1. בשמחה ידידי 🙂

  21. מצוין מיקי, כל הכבוד.

    מחכה לסיקור של הפסד הדורבנות לקאפקייקס.

  22. אחד הסיקורים המענגים שקראתי כאן, ולמזלנו יש פה הרבה. תודה רבה לך ושרק תמשיך

  23. אדיר מיקי, סיקור מושלם.
    מחכים לספרס

  24. מעולה מיקי, תודה.

  25. מצויין מיקי, אני שמח בשבילך ובשבילנו שאישרו לך את שני המשחקים. תהנה ביום רביעי עם הספרס. מאחל לכם ניצחון, עדיף בהארכה, כדי שיגיעו עייפים לפורטלנד בחמישי.

  26. סיקור מעולה מיקי. נשמע שנהנית מאד. הדבר הכי רצוי זה האשך מראיין את לברון. מנחם מתי אתה מארגן לנו את זה

  27. תודה רבה על אחלה סיקור, תענוג.

  28. שמע מיקי.
    אחד הפוסטים הנפלאים ביותר של סיקור משחק (וכל המסביב) שקראתי.
    בתור אחד (אני) שראה, שיחק וקרא על כדורסל באדיקות ואהבה אדירים במשך שלושה עשורים, אך מעולם לא ראה משחק נ.ב.א. בעיניים באולם – הרגשתי את מה שכתבת.
    אז תודה על כך.

    1. בשמחה רבה זיו.
      סיפורך נגע לליבי… אז בדקתי – עיר הנ.ב.א הקרובה אליך היא מיאמי, ועל פי גוגל טיסה מפנמה סיטי למיאמי היא עניין של שעתיים וחצי ו-269 דולר הלוך ושוב. נשמע לי אפשרי, לא?

  29. באמת פוסט יוצא מן הכלל
    ואני יודע את זה כי יצא לי לראות משחק נבא בפעם הראשונה לפני שבועיים במדיסון אחרי שנים רבות של מעקב אחרי הליגה, היטבת לתאר את התחושות (אגב, אני גם ישבתי בפאנל של הכתבים לא כי היה לי אישור אלא כי אני ישראלי)
    יאללה מקווה בשבילך שהספרס ינצחו

    1. 🙂 כל ישראל עיתונאים זה לזה

  30. מעולה מיקי, תודה רבה

  31. פשוט מעולה מיקי מחכים לראיון עם פופ ( שמור על עצמך). תודה רבה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט