רצי ניר אליהו כובשים את מרתון טבריה , 2019 / רפי רז

רצי ניר אליהו כובשים את מרתון טבריה

רפי רז

**************************************

התוודות של מנחם לס:

כשעברתי במהירות על הפוסט לא שמתי לב שרפי רז כתב שניר אליהו הוא קיבוץ בין כפר סבא לקלקיליה. מיד קפץ לי לראש הסיפור על קיץ 1952 בקיבוץ ליד כפר בלום, על גדות הירדן, שגם שמו "משהו" כמו אליהו. אז כתבתי את הקטע הבא, כי ב-1952 כשאני בן 15 (ואני כבר גר בקרית טבעון, ורחוק מ'מכבי הצעיר' של בת גלים) הייתי במחנה עבודה של 'הנוער העובד' ב"ניר אליהו". כמובן שהצטרפתי למחנה העבודה בגלל אביבה זינגר, שאביה היה קצין המשטרה הראשי של האזור, והזהיר אותי שאם אני נוגע בבתו תהיינה לי בעיות רציניות ביותר איתו.

מה הבעייה 'הקטנה'? פתאום נפל לי אסימון שזה לא היה ניר אליהו אלא נאות מרדכי. זכרתי שלקיבוץ היה מין שם 'ת"נכי והתבלבלתי בין אליהו ומרדכי…

אבל חשבתי שתיהנו מהסיפור (האמתי לחלוטין, מלבד הקיבוץ הלא נכון…)

הייתי עוזרו של האדם הדי מבוגר שהיה האחראי על בריכות הדגים שם, בעיקר קרפיונים. הילדים עבדו רק 3-4 שעות ביום אבל הוא היה צריך אותי ליום שלם והקיבוץ הציע לי שחצי יום אעבוד כחבר במחנה העבודה, וחצי יום ישלמו לי. כעבור כמה ימים הוא חטף התקף לב (למיטב זכרוני) והקיבוץ הציע לי עבודה במשרה מלאה עד שהמנהל יחזור. כמובן שהסכמתי. יצאתי מאחריות הנוער העובד, וגם אביבה ברחה חזרה הביתה כי היתושים הרגו אותה.

הרצתי להם 5-6 בריכות דגים, ובחודש השני הגיעה קבוצה חדשה של 'הנוער העובד' כשבני קרית טבעון חוזרים הביתה. כל מה שזכור על על 'הקבוצה החדשה' הוא שאחת הבנות שם היתה בתו של משה דיין. כל יומיים-שלושה היא היתה נעלמת מצריף המגורים שלהם עם שק השינה שלה והיתה פוגשת אותי ליד אחת מבריכות הדגים. שנינו באותו שק שינה שרכסנו עד הסוף בגלל מיליארד יתושים. לא היה סקס – היינו ילדים בני 15 – אבל את הציצים שלה לא אשכח לעולם!

כעבור חודש מנהל הבריכות חזר, הבת של משה דיין חזרה דרומה, ואני חזרתי הביתה גאה, מרוצה, ועם סל מלא כסף שנתתי לאמי שפתחה פנסיון בטבעון והייתה זקוקה לכל פרוטה!

********************************

רצי ניר אליהו במרתון טבריה

(הערה: הכנסתי את הפוסט כפי שהוא, כדי לשמר את טעם הכתיבה של הכותב!)

  שחר יום שישי האחרון. הקיבוץ שבדרך כלל נוטים להחליפו באחיו ירא השמיים שמדרום לבית שאן (שדה אליהו), שקט כמעט לחלוטין: התרוקן מתושביו. להוציא את ליאור (שנאלץ להישאר ולהאכיל את בעלי החיים שבפינת החי), יוסי (שמטיס אנשים ב"ישראייר", ונמצא בשמי סלובניה) ועמיקם (שהחליט לעשות "אורכים" בבריכה העגולה שבמתחם האירועים המקומי "עדן על המים" (מדור פרסומי)), כל הקיבוץ מתייצב ברובו על קו הזינוק של "טבריה", מי למרתון שלם, מי למחציתו -ומי לאדוניי אליי.
למי שטרם מצא את מיקומו של הקיבוץ במפה, נרמוז רק לחפש בדרום השרון בין כפר סבא לקלקיליה.
 בתמונה תוכלו לראות את חלק הארי של קבוצת הריצה.
בימים אלה, בהם הריצה הארוכה הפכה רשמית לאחת מהדתות הגדולות – נצרות, איסלם, יהדות ודתות המזרח הרחוק – ועתה גם 'ריצות ארוכות', אין היום כמעט שכונה ללא קבוצת ריצה.
 ניר אליהו לא נשאר מאחור. היו ימים בהם זיהו קיבוצים לפי מגרש הכדורסל\חדר האוכל\בריכת שחייה והרפת. הזמנים השתנו וקבוצת ריצה הפכה ל"מסט", כפי שקיים כמעט בכל עיר ואם על פני הכדור. עמרי – בכורינו שחותל והתחנך בקרייה, עבר לניר אליהו, שם הפך לכח המניע של "שיגעון הריצה הארוכה". השנה הוא החליט לעשות ברצף את כל המרתונים בארץ. נחשו כמה יש?
*
שבעה!!
*
יפה ניחשתם.
*
ראשית חכמה היה לנקות את יום שישי מעינייני פרנסה, אחר כך פסח על הראשון-התנ"כי (…גם ראשון היסטורית, וגם כרונולוגי. חל ברגל הראשון, כנראה שלא במקרה נקראו הריצות כבר אז, בסוכות).
 נסיעה לחופשה משפחתית בחו"ל חסכה ממנו את מרוצי ה42 הקילומטרים הראשונים. את שני הבאים-מרתוני השטח בסובב עמק והמדברי באילת, הוא כבר גמא בגאון.
ומה לנו ולכל החגיגה הזו? עם עבר של רצים והווה של מעודדים התייצבנו במתחם העידוד שקבענו לנו: צומת צמח. וכל זאת למה? כדי להימנע מהפקקים המסורתיים הצפויים ביציאה מטבריה בסיום הריצה, ומעיבים במקצת את חווית הריצה. בדרך אנחנו אוספים את פיטר מקיבוצו – יזרעאל. אביה של ענבל פיזרו השחיינית הפראלימפית המדהימה, ואדם מדהים בפני עצמו עם עבר של מרתונים והווה של צלם המירוצים המשפחתי שלנו. תוספת של גרון אנטומי אחד, לשניים שלנו לא תסולא בפז: כמוה כטיל אטומי נוסף למערך הטילים של הצפון-קוראני!
*
תבינו- לעודד זו לא סתם תענוג וצרחות: זו מלאכה קשה וכפויית טובה. באים, בעצם, לעודד את עמרי וחבריו, ואגב כך, מעודדים עוד עשרות, מאות ואולי אלפיים. בניגוד לכסף הקטן של אוהדי הכדורסל שמעודדים בקושי חמישייה, או אוהדי הכדורגל שמעניקים את אהבתם ל- 11, אנחנו מתייצבים בקילומטר ה- 12 של הרצים שעדיין נראים רעננים ומחוייכים. עמרי, רפי ואהרון שרצים בדבוקה אחת, זוכים למנת עידוד עודפת. חלק משפשפים את עיניהם בתמהון: מה זה? יש עידוד במרתון? או שמא הם מתפלאים על השלישייה שצועקת, מריעה ,מכבדת ומברכת אותם.
*
בדרכם חזרה ניכרת ציפייה על פני חלק מהם ששוב נפיח בהם משב רוח רעננה, ולא – הם ממש יתאכזבו! יורדים לשעה קלה לשפת הכנרת או מה שנשאר ממנה, לוגמים את קפה הבוקר ושבים לכביש. עיקר המלאכה עדיין לפנינו.
*
הפעם אנחנו בקילומטר ה- 30 של הרצים. סמוך לנקודת השבירה, הידועה בשמה ה"קיר". ליטי דויטש, המובילה בין הנשים, לא שמעה, כנראה, על קיומה,  והיא חולפת על פנינו ביעף. השרירים התפוסים, ה"שדים", המחשבות השליליות ושאר מרעין ונזיקין פוסחים עליה. לונה צמטאי\סלפטר מצאה, כנראה, שותפה נאמנה לריצת המרתון האולימפית ברחובות טוקיו בעשרים\עשרים. גרונותינו ניחרים.
*
באויר מסביב תחושה המזכירה את יציע גימל של קריית אליעזר בימי הזוהר של מכבי חיפה. כן, היו ימים כאלה!
 הפסיפס האנושי מדהים: כאלה שלא נראה שיעזו לעלות לבית קומות שלא במעלית, כאלה שנראים בטטות כורסא רווי שומנים ושעות מסכים, אחרים שלא היית מעיז להמר שירוצו אלא עם כן ירדפו אחריהם, משנעים את גופם לכיוון קו הסיום.
*
עוד 12 קילומטר בלבד, אבל באמתחתם כבר 30 והמאמץ בשיאו: אחדים מגניבים חיוך לעברינו, מודים לנו. רובם שקועים עמוק במאמץ. זיעה ניגרת מסביב. כל הרצים מסמנים בעיני התמדה, חריצות, נחישות. חגיגה גדולה, וגעגועים לימים בהם היינו בצד הזה של המתרס. הנה מופיע רץ הקולה: בקבוק גדול. כן, מלא! על פדחתו, ולא, הוא לא נופל וממשיך לשכון על ראשו כאילו היה על סיפונה רחב הידיים של נושאת מטוסים. רץ נוסף דוחף עגלת תינוק,ממנה מבצבץ ראשו של בנו. שניים נוספים שמרגשים אותי מאוד, הם זה שעל חזית חולצתו מודפס "כלייה אחת", ועל גבו "אבל לפניך", ותלמיד העבר שלי -נדב שזוכר את "משרוקיתי".
*
אוצר המילים  שלנו מצומצם ונע בטווח שבין " כל הכבוד" ו"בראוו" בעברית אזרחית, לבין"תותח\ית" ו"אלופ\ה" בעגה צבאית. פיטר מוסיף מטבעות לשון נוספות כגון "נסיך", ו"מלך," והנה הם מופיעים: החבריה מניר אליהו בכבודם ובעצמם. זה השלב ששאגותיה של שושי יוצרות השפעה הדומה לזו של רעידות אדמה שהתחוללו בעבר (לא עלינו!) באזור רגיש זה.
*
הנה צץ לו בקלילות אריאל "מלך" האולטרא " רוזנפלד, מנסה להתחמק מהבלון המחובר לגבו. עזאתים-רואים!? יש שימוש נוסף לבלונים. הפעם הוא משמש כפייסר\מכתיב קצב בשפתו של אליעזר בן-יהודה, וסביבו רצים "עדת" שלוש ושלושים. נוספים מגיעים מעבר לים. למשל, שניי האחים ממפיס של כספי.
*
אנחנו ממתינים לחבר קיבוץ נוסף. עירד, שמבחינתו הריצה היא "או חברותא או מיתותא". חשים שתמה מלאכתינו, אלא שדווקא הנותרים – הרצים האיטיים יותר, הם אלה שזקוקים יותר מכל למילה התומכת. בודדים ונטושים: הלב נחמץ למראה יסוריהם. חירף מאמצי העל שלהם, נאלצים אחדים להאט, לדדות, לעבור להליכה ואולי לבסוף גם לעצור. לא נורא – תמיד תהיינה הזדמנות לחוויה מתקנת.
*
כמעט צהריים. עוזבים את ה"זירה". מעפילים לשאוף אויר פסגות בכוכב הירדן, מתפעלים מיפי המבצר. בירידה אני אומר בנימה קלה של אכזבה שטיול ברמת יששכר ללא צבאים – אינו נחשב, ובו ברגע רואים בערוץ הנחל בלהקה שעוצרת בתחנת השתייה של מימי הפלג . הפעם לא מעודדים, כדי לא לגרום להם לברוח.
*
 ליד בית השיטה מתפעל פיטר מהחיטה הירוקה, ואני נזכר בפזמון של בת המשק (דורית צמרת) ששכל אחד עשר מבניו במלחמת יום הכיפורים: "זה לא אותו הבית-אתם אינכם ולא תוכלו לשוב-השביל עם השדרה, ובשמיים עייט-אך החיטה צומחת שוב".
*
מקנחים בארוחה דשנה ביזרעאל. תודה לשלומית של פיטר, וכבר מכוונים את מיתרי הקול לעידוד במרתון הבא: בעין גדי, ירושלים ותל אביב.

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 31 תגובות

  1. חחחחחחח אתה אלוף 🙂

    מנחם, אתה ויעל דיין באותו השק שינה? אם לא הייתי קצת מכיר אותך, יה שייגץ, הייתי אומר, הבן אדם פתח צ'יזבטרון….
    נגנבתי לגמרי מהסיפור 🙂

  2. אתם התותחים האמיתיים !!!
    להיות מעודד זה לא קל
    ג'נגו בצעירותו יצא עם מישהי מהחבר'ה שלנו.
    החלטנו שאנחנו בעדו והיינו המעריצים המשוגעים של הלהקה שהוא היה בה באותו זמן – תערובת אסקוט.
    למרות שעישנו נובלס (חוץ מ 3 שבועות בכלא צבאי) ולא אכפת היה לנו מהמוזיקה היינו באים לכל הופעה, צורחים ומעודדים את הלהקה ובמיוחד את ג'נגו.
    השיא היה בתחרות להקות צעירות באלנבי 48 (עליו השלום) שהצלחנו להביא אותם למקום השני לאחר תצוגת אהדה רועשת במיוחד בשיתוף עם הגיטריסט המשוגע שלהם שהביא גיטרה אלחוטית והיה קופץ לתוכנו מהבמה בקטעי הסולו (יש גם את הסיפור שזהר ואני מצאנו דלת פתוחה לקומה למעלה ושם היה באר עם ברזי בירה עובדים…. אבל זה לא קשור עכשיו).
    בסופו של דבר ג'נגו ורחלי (היפה) נפרדו ואנחנו המשכנו הלאה.
    אני אישית לא ממש יכול לצרוח מאז. אני מאבד את הקול בשניה וחצי
    🙂

    1. וואי וואי ברץ', אין עליך ועל הסיפורים שלך. האח האובד של מומי.
      אולי תפנק אותנו באיזה טור פעם ב-
      משהו שקשור באופן רופף לכדורסל. תלמד מזעפרני

  3. רפי, תודה רבה. נהניתי לקרוא ושמח בשביל החבר'ה מהקיבוץ שהשתתפו. מאחל להם ולמעודדים עוד אימונים ומירוצים רבים ומהנים.
    האיזור שלכם נראה מקום נחמד מאוד לאימונים עם שדות רבים שמתאימים לכך.
    קראתי לפני מספר שנים שיערה זנגי, אלופת ישראל במרתון בתחילת העשור ובעלת שיא של 2:51, נולדה בקיבוץ.

    מנחם, נהניתי לקרוא גם על חוויותיך מהעבודה בבריכות הדגים בנאות מרדכי. עושה רושם שהיה שם מעניין…

  4. פוסט באמת נפלא, כתוב בסגנון מיוחד ובעברית מצוינת.
    עושה חשק לצאת ולרוץ. חבל שאני קצת מפורק מהריצה של אתמול . . .
    כל הכבוד לניר אליהו, יש לנו בבן-גוריון פרופ' מאצלכם שנוסע לעבודה כל יום את המרחק הזה.
    גם שדה אלינו על הכיפאק . . .

      1. רק עכשיו ראיתי.
        17 ק"מ. אני רץ רק שטח-שטח אז בסוף בד"כ הברכיים והקרסוליים לא מרגישים כל כך איי איי איי

          1. תלוי באיזה קצב . . .
            זו היתה ריצה יחסית קשה, הקצב הממוצע היה 6:00 דקות לק"מ, לפי האפליקציה
            אבל בתקופה האחרונה רצתי 21 ק"מ וגם יותר בשטח קצת יותר קל, בסביבות 5:40 דקות לק"מ.
            זאת תקופה טובה שבעיות הברכיים נעלמו . . . כשיש בעיות אני מסתפק ב 10 ק"מ . . .
            בכל מקרה רץ מקסימום פעם אחת בשבוע ואף פעם לא על כביש כך שאני לא גיבור גדול

  5. יופי של כתיבה
    מאחל לי מעודדים כמוכם…
    בנימה אישית
    אתם מדהימים וכיף גדול ששושי ואתה הגעתם לעודד אותנו בריצה המשמעותית הזו.
    תמשיכו עם האנרגיה הזו עוד ועוד.
    מחכה לקבל את כל התמונות והוידאו (לא סומך על עמרי שישלח לנו..🙂)
    רפי

  6. תודה רבה דוקטור על הסיפור מהשק שינה !
    מומי פעם היה עם מישהי בשק שינה
    בבוקר החציל נתן את זקפתו והגברת אמרה למומי לא זכרתי שהלכנו לישון באוהל

  7. פוסט ממש מעניין עשית לי חשק להיות שם איתכם.

    מנחם,בשביל שתזכור, החברים שלך בניר אליהו יושבים במסעדת קמיליה והחברים משדה אליהו תמיד מתלוננים על החום

    תודה רפי

  8. יפה מאוד. יעל דיין מנחם? אתה צריך לכתוב ספר אוטוביוגרפי… בתכלס אם ניקח את כל הסיפורים מהתיבה כבר יש לא מעט פרקים.

  9. הרבה מאד אימונים עשיתי שם, ציר המוביל הארצי מכפר סבא לרמת הכובש, לפני טירה שבירה מזרחה והקפה לכיוון קלקיליה וכלא אייל, חציית השדות וכניסה מהשער האחורי של קיבוץ ניר אליהו. בריצות מוצלחות במיוחד הטווס בפינת החי היה פורס נוצות לכבודנו. וכביש לרמת הכובש שימש לאימוני עליות.
    בתיכון היינו קוראים לזה "פרטלק-לנד".
    קצת הרסו עם כל הכבישים שסללו שם, חבל. עדיין אחד המסלולים היותר אהובים עליי.

    יפה שנסעתם לעודד, כל הכבוד! והפוסט מאד יפה.

להגיב על מנחם לס לבטל

סגירת תפריט